פרק 15 – הכלב עוד חי?

זה היה היום השני למבצע "חומת מגן". בלילה הקודם כיתרו את מתחם המוקטעה לוחמי גולני, שאחרי כמה וכמה חדירות לעומק רמאללה הגיעו סוף סוף אל דלתו של יאסר ערפאת. המתחם הוקף מכל צדדיו, והחיילים החלו לסרוק את המבנים, ללא הוראות מיוחדות באשר לשאלה במי פוגעים ובמי לא. בעיצומו של היום השני כבר שהו לוחמי יחידת אגוז בתוך המבנה שבו שהה הראיס הפלסטיני הנצור. כל שנותר לערפאת היה הקומה השנייה והשלישית באותו בניין, מבנה סמוך אליו והגשר שחיבר בין שני הבניינים.

מישהו טיפס אל גג הבניין שערפאת שהה בו, ופתח באש אל עבר החיילים. מפקד אגוז, סא"ל תמיר ידעי, התייעץ עם מפקד חטיבה 500, אל"מ עוזי מוסקוביץ', שפיקד על המבצע, ועם מפקד האוגדה גרשון (ג'רי). בפעם הבאה, סוכם, תהיה תגובה באש לכיוון הגג, וכן ירי של טיל נ"ט "לאו" לחדר צדדי ריק, כדי שמי שלא הבין את המסר בפעם הראשונה יבין עכשיו.

"מזמן לא יריתי לאו," אמר סגן מפקד אגוז לידעי, וזה אישר לו לספק את הדגדוג באצבעות ולירות. הסגן התמקם עם חוליה של לוחמים בזווית ירי נוחה אל החדר שנבחר. לאחר זמן לא רב שוב נשמע ירי מן הגג. הסגן דרך את הטיל, כיוון אל החדר, ודיווח שהוא מוכן לירי. בעוד כמה שניות, אמר ידעי, רשאי אש.

לפתע נשמע קולו של מוסקוביץ' בקשר: "אל תירו," אמר. הסגן, חם על ההדק, היסס אם לעצור בו או לירות ולומר שלא שמע. ידעי היסס גם הוא. מצד אחד, הטיל כבר דרוך, ההוראה כבר ניתנה. מצד שני, כל העולם והקשר שלו יושבים על אותה רשת, וכולם שמעו את מוסקוביץ' חודל את האש. בתולדות צה"ל כבר היו אלפי מקרים שבהם הצליחו קצינים שלא לשמוע פקודה שכזו, אבל ידעי החליט לעצור את סגנו.

מה העניין? שאל בחוסר סבלנות. מוסקוביץ' לא רצה לפרט. אני אסביר לך אחר כך, אמר.

מאוחר יותר, כשנפגש עם מוסקוביץ', אכן קיבל ידעי הסבר. בחדר הריק-לכאורה, מתברר, שהו בעת שסגנו דרך את הטיל ועצם עין בלתי מכוונת ארבעה אנשים, בהם פואד שובאכי – האיש שאִרגן את רכישתה וציודה של הקארין איי – ויאסר ערפאת.

וכך כמעט הרגה ישראל, בלי להתכוון, את מנהיגו של העם הפלסטיני. הדילמה שהעסיקה את הממשלה והקבינט בעשרות ישיבות, הבעיה שלה הקדיש אריאל שרון הרבה יותר שעות מאשר למטרות המלחמה, מושא האזהרות הכבדות של אנשי המודיעין והסמל הבולט ביותר בתודעה הציבורית, כל אלה לא נמחקו באחת, בלי שום תכנון מוקדם, רק כי קצין בגולני החליט שהוא מעדיף לשמוע פקודה בקשר.

ספק גדול אם אריאל שרון, שכאמור התפתל בסוגיית ערפאת שעות רבות מני ספור, היה נוזף במפקדי אגוז לו נורה הטיל. עבור שרון, ערפאת היה סוג של דיבוק. רגע אחד רדף אותו: הרגע שבו ראה צלף ישראלי את פניו של ערפאת מבעד לכוונת, בנמל ביירות ב-1982. ההוראה שלא לירות באה מן הדרגים הגבוהים ביותר, כלומר משרון עצמו, וערפאת יצא לתוניס והחל שם במסע השיבה שלו, שהסתיים בהסכמי אוסלו ובחזרתו לשטחים. פחות מחצי שנה אחר כך כבר לא היה שרון שר הביטחון, לאחר שהודח מתפקידו על ידי ועדת כהאן.

 בינואר 2002, בעיצומם של דיונים קדחתניים על גורלו של ערפאת, אמר שרון שהוא מצטער על שהמנהיג הפלסטיני לא חוסל כבר בביירות[i], עשרים שנה לפני כן. הדברים עוררו סערה, שכן נתפסו כמבטאים את מחשבותיו העדכניות של ראש הממשלה ערב החלטה גורלית. ואולם יותר משביטאו בסיס לפעולה, הם פשוט שיקפו את דיבוק ערפאת של שרון.

לאורך השנים התייחס שרון לערפאת בביטויים הנבזיים ביותר באוצר המילים שלו. הכינוי הקבוע של הראיס הפלסטיני בפיו היה "הכלב הזה". לא פעם תיאר את מגעיו של ערפאת עם ישראליים בביטויים הומופוביים. ברור היה שהוא סולד לא רק ממעורבותו של ערפאת בטרור – רוצח היהודים הגדול ביותר מאז היטלר, כינה אותו לעתים קרובות – אלא גם מן האיש עצמו: ממגעו הפיסי, מאופן דיבורו, מן הדרך שבה חזר וצץ באופק לאחר כל ניסיון ישראלי להעלימו.

מתחילת הלחימה, עוד בימי ברק, עסקה ישראל באופן נמרץ בפרסונליזציה של העימות. לא העם הפלסטיני או אפילו הרצון הפוליטי הפלסטיני הם שניצבו נגד ישראל, אלא ערפאת. לא רק שרון אלא גם דמויות מפתח כמו עמוס גלעד, בוגי יעלון וברק עצמו תלו בו את שורש כל הרע. ערפאת תכנן הכול, ערפאת יזם, ערפאת אשם וערפאת ישלם.

אצל שרון נוספו לכל אלה לא רק הפן האישי, אלא גם תחושה עזה של חוסר אונים. הוא חשש לפגוע בלגיטימציה הבין-לאומית, והיה כבול על ידי הבטחתו לנשיא בוש שלא לפגוע בערפאת. שרון אמנם הסתיר את דבר ההבטחה במשך חודשים מסביבתו[ii], אבל לאחר שגילה אותה חזר והשתמש בה כנימוק האולטימטיבי לכך שאינו יכול לעשות מה שכה חשק בו.

חסרה לו גם הסכמה פנימית למהלך. הישראלים אמנם חזרו לשנוא את ערפאת באותה עוצמה של ימי טרום-אוסלו, אבל רבים מהם עדיין האמינו שפעולה כוחנית נגדו עלולה להצית את המזרח התיכון. הוא היה העצם הגדולה של התודעה הישראלית, תקועה בגרון ללא יכולת לבלוע או להקיא. אם יש דבר שאריאל שרון סולד ממנו, פוחד ממנו כמעט, זו תחושה של חוסר אונים.

קשה למנות את הפעמים שבהן התכנסה ממשלת ישראל לדון בגורלו של ערפאת. קשה למנות את הפעמים שבהן נכנס שרון לדיון ביטחוני באמירה "נגרש אותו, נחסל אותו" ובסופו של דבר הוחלט שלא לעשות דבר, חוץ מהכרזות טקסיות. כמו עמוס גלעד, ראה שרון בערפאת משהו שאי אפשר להזיזו: צריך ללחוץ אותו, אמר לממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי חאווייר סולאנה בסוף 2001, אבל הלחץ לא יעזור. זה המצב הטבעי שלו והוא מגיב בו היטב. יותר מכל ישראלי אחר, שרון היה לכוד כבמעגל קסמים בדילמת ערפאת – תשוקתו אל המעשה וחששו מן התוצאה. יותר מכל ישראלי אחר, המצב הזה עורר בו זעם אדיר.

כדי להבין את דפוס ההתנהגות של שרון בנושאים שנויים במחלוקת כגון גירוש ערפאת או חיסולו, צריך לחזור אל אחת הטראומות הגדולות של חייו – הטבח בסברה ושתילה והקמתה של ועדת כהאן. פעמים רבות הזכיר שרון למקורביו במרירות איך נשאר לבדו מול מה שנראה בעיניו כקשר זדוני, שבו הוטלה בו אשמה ואיש לא עמד לצדו. פעם סיפר שרון למקורביו על שיחה שקיים עם מנחם בגין, לאחר שהודח מתפקיד שר הביטחון. "אתה הסגרת אותי," אמר לבגין. "כל השרים של הממשלה הלאומית, שישה-עשר במספר, הצביעו נגדי," חזר ואמר.

אחד מלקחי הברזל שלו היה לא להישאר חשוף מול ועדת חקירה, ממשית או פיגורטיבית, שתשאל שאלות נוקבות בבוא היום. האיש שהוביל את ישראל למלחמה שהייתה שנויה במחלוקת פוליטית עוד לפני שנורה הכדור הראשון, היה נחוש שלא לעמוד עוד לבדו מאחורי החלטה שהיה ברור שיבקרו אותה בחריפות.

מצד שני, הוא יכול תמיד לסמוך על התנגדותם של אנשי הצבא. תמיד יימצאו בהם מתנגדים במספר מספיק, שיסייעו להציל אותו מעצמו. שרון, נחוש לשדר תדמית של אדם צמא לפעולה שלא יירתע משום דבר במאבקו בטרור, ידע שלא יפסיד דבר אם יצטייר כמי שמוכן ללכת אפילו עד גירוש ערפאת – ונכנע בסופו של דבר לנימוקים החששניים של אלופיו. אפילו אנשים שבילו שעות במחיצתו לא ידעו לנחש למה הוא מתכוון. אף פעם אני לא יודע מה הוא באמת רוצה ומה הוא רק אומר שהוא רוצה, אמר עליו אחד מאנשי לשכתו הקרובים ביותר.

בניגוד לרמטכ"ל מופז, שתמך בגירוש ערפאת בגלוי ואמר בשנים שלאחר מכן שזו הייתה טעות קשה לא לגרש אותו, איש אינו יודע לומר בוודאות אם אכן היה רגע – לא מתוך חמת הזעם המידית שאחרי פיגוע, אלא רגע שקול וקר רוח – שבו אכן החליט שרון באמת ובתמים שהגיע היום, ואחר כך חזר בו. לא מעטים בחדרי הדיונים חשו שהוא מתמרן את הדברים כך, שהוא ייראה כמי שתובע פעולה נגד ערפאת ובסופו של דבר עוצרים אותו.

הפיגוע במלון "פארק" בערב חג הפסח 2002 היה מסוג האירועים, שאחריהם שום ממשלה ישראלית אינה יכולה להמשיך במה שעשתה קודם.  "ביד חזקה ובזרוע נטויה"  הייתה הכותרת של עיתון "מעריב" במוצאי החג, והיא שיקפה את רחשי לבם של רוב הישראלים: הגיע הזמן לנקמה ולשינוי סדרי עולם. ככה זה לא יכול להימשך.

במוצאי החג צלצל שרון לשר האוצר סילבן שלום. שלום היה תומך ותיק בגירוש ערפאת, והואשם לא אחת בכך שממקומו הנוח כשר האוצר, כשאין על כתפיו אחריות ביטחונית, קל לו להמליץ על מעשה שנוי במחלוקת ומסוכן שכזה. הלילה תצא ומלוא תאוותך בידך, אמר שרון לשלום. שר האוצר, שהרגיש שאולי באמת יש כאן הזדמנות, הציע לכנס ישיבת ממשלה.

מערכת הביטחון הזדקפה על רגליה האחוריות. ראשי זרועות המודיעין – אמ"ן, השב"כ והמוסד – התנגדו. הבוטה מכולם, כרגיל, היה עמוס גלעד. גלעד גייס את כל יכולתו הרטורית, ונשא נאום מלא בתחזיות אפוקליפטיות על מה שצפוי אם אכן יגורש ערפאת, ועוד יותר מזה אם ייפגע. הנאום הביא לידי ביטוי לא רק את קיבעון ערפאת של גלעד, שראה במנהיג הפלסטיני כוח טבע שהזזתו תהיה כמעט הפרת סדרי בראשית, אלא גם נימים אחרות באופיו. לא אחת הודה גלעד שהשואה, נושא שהוא מרבה ללמוד אותו, משפיעה עליו[iii]. אסור שהעם היהודי ייקלע שוב למצב כזה, חזר ואמר. גירוש ערפאת היה בעיניו קטליזטור אפשרי למצב קיצוני, שבו עלול להתחיל ג'יהאד מוסלמי נגד ישראל, שיעמיד אותה בסכנה קיומית.

שרון נזהר שלא לפעול בניגוד מוחלט לדעה כה נחרצת ונסוג. זה רק החריף את תסכולו. לימים חזר פעם אחר פעם באוזני גלעד על ההאשמה, שגלעד גרם לטעות היסטורית כששכנע אותו שלא לגרש את ערפאת באותו לילה. גם זה היה שרון קלסי: לא ברור מה אכן רצה, אבל ברור שאחרים מואשמים בכך שלא קיבל את מבוקשו המוצהר. גלעד, שמתחת לחזותו הרועמת הוא אדם רגיש לעלבון, נפגע. זה טראגי שהצלתי את ערפאת, אמר לימים. הוא קיצר את חיי.

הלבשת דיוקנו של ערפאת על המלחמה כולה שירתה, כמובן, גם את שימור האחדות הפנימית בישראל. ערפאת היה אויב, עם פנים (שהציבור תיעב, מהכאפייה ועד לזקן) ומניירות שכל ישראלי הכיר. הגמגום, הקול הרך, השפתיים הבשרניות, המבט המתרוצץ – כל אלה היו לסוג של טוטם, שהיה קל הרבה יותר לתלות בו את שורש כל הרע מאשר להתמודד עם רצונו של עם שלם. לכל אורך העימות נדחו הצדה כל הוכחה וכל הצהרה פלסטינית על רצון עממי, והוצגו כתרגיל הונאה של הרע המוחלט, יאסר ערפאת.

הפרסונליזציה המוחלטת של הסכסוך בצד הישראלי עמדה בסתירה מוחלטת למציאות כפי שראו אותה הפלסטינים. זה החל כמובן בתפיסה הישראלית כאילו ערפאת הצית במכוון את העימות ומכוון במיומנות ובשליטה מלאה את גובה הלהבות, תפיסה שבעיני הפלסטינים העידה בעיקר עד כמה ישראל אינה מבינה מה קורה, וככל שחלף הזמן נהפכה התמונה לכמעט סוראליסטית. ערפאת אכן היה האב הפלסטיני המייסד, סימלה של אומה שלמה. אבל הוא לא היה שליט במובן שאליו התכוונו שרון, מופז, בוגי יעלון וגלעד. לא רק ארגוני הסירוב, ובראשם החמאס, לא סרו למרותו. גם התנזים לא היה יותר מערב רב של כנופיות מקומיות, שהקשר העיקרי שלהן לערפאת היה הכסף. אותם סכומים ממש שישראל האשימה את ערפאת שהוא מעביר לצורכי טרור, היו בכאוס הפלסטיני לא יותר מאמצעי לקשור את השטח אליו.

לא רק ערפאת לא הצליח עוד לשלוט בנעשה, אלא גם מי שנחשבו למנהיגי השטח. במאי 2001 אמר מרוואן ברגותי בשיחה סגורה, "לא יהיה סוף לאינתיפאדה לפני סוף הכיבוש." כשנאמר לברגותי שמנהיגים פלסטינים אחרים שעִִמם נפגש רוצים בסיום האינתיפאדה, אמר ראש התנזים שברור שכך הוא, "אבל אני צריך להגיב לקהל הבוחרים שלי ולרצון שלהם בעימות, ולא לרצון של המנהיגים לסיים אותו." מהסיבה הזאת, לא אוכל לציית להוראות להרגיע את השטח, אמר ברגותי[iv].

דברי ברגותי הגיעו גם לידיעתם של קובעי המדיניות בישראל. אבל איש מהם לא האמין שמדובר במישהו שאינו האיש עם השערות על הפנים. דיבוק ערפאת אחז במערכת. המעטים שחשבו שהעיסוק האובססיבי בו מיותר ומזיק, לא העזו לומר זאת ישירות לשרון, מחשש שיזעם. איש במנהיגות הישראלית לא ראה בערפאת מה שראו בו פלסטינים רבים ומשקיפים חיצוניים: אדם המנהיג בדרך של אי-הנהגה, מנסה לנווט את האירועים לא על ידי נקיטת עמדה חד-משמעית אלא על ידי רכיבה על גלי הרגשות של בני עמו, ואינו מסוגל כלל לנהל את המערכה הסדורה שייחסו לו אנשים כמו יעלון. איפה ערפאת הזה, שאתם מתארים לי איך הוא מנהל את הכול, הטיח מוחמד דחלאן בבני שיחו הישראלים באחד המפגשים הביטחוניים. ערפאת שאני מכיר לא מסוגל לקבל החלטה על הדברים הכי קטנים.

אפילו ידיעות מפורשות על כך שערפאת עושה מאמצים להקטין את האלימות לא שינו את התפיסה. אחרי פיגוע הדולפינריום ביוני 2001 הוכרזה הפסקת אש. על פי דיווחי מודיעין מהשטח, ערפאת אכן עשה מאמצים לעצור את הטרור. זו הפסקת אש למראית עין, תרגיל ביחסי ציבור, הגיב מופז בביטול[v]. למחרת הופיע קצין בכיר באמ"ן בפני ועדת החוץ והביטחון, ואמר שהרשות הפלסטינית מנעה בכוחותיה שלה כמה פיגועים קשים בימים האחרונים. גם ראש השב"כ דיכטר דיווח על מאמצים של הרשות להרגיע את השטח ולצרף ארגונים נוספים להפסקת האש[vi]. ראש אמ"ן עמוס מלכא מיהר להגיב: ערפאת אינו מעוניין בהפסקת אש, ויעשה את הכול כדי שלא להפסיק את הטרור, אמר[vii]. עמוס גלעד סיכם ביובש: אני לא מכיר שום הפסקת אש[viii].

היעדר ההוכחה המוחלטת, ידיעת הזהב שאחריה ייגמר הוויכוח סופית, הביא את ראשי המערכת לפירושים ספרותיים כמעט של המידע שבידיהם. עמוס מלכא נהג לדבר על שפת סתרים, שערפאת משתמש בה – ואמ"ן למד לפצח אותה ומבין עתה איך הוא מעודד טרור. יום אחד הגיעה ידיעה שסיפרה שמיָד לאחר שפרצה האינתיפאדה, ערפאת פגש את בכירי הארגונים והזהיר אותם, שמי שיהיה מעורב בטרור – הוא עצמו יקטע את ידו. אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? שאל אחד הבכירים, על פי אותו דיווח. יאסר עבד רבו יסביר לכם, ענה ערפאת.

לכאורה העידה הידיעה הזאת שערפאת ניסה לעצור את הטרור. אבל מבחינת עמוס גלעד היא הייתה ההוכחה המושלמת לכוונותיו האמיתיות, ההפוכות בתכלית. הפירוש של גלעד גבל בפלפול תלמודי: כולם יודעים שעבד רבו הוא אפס, אמר. הוא עוסק בהסברה. אם אומרים לאנשים שהוא יטפל במניעת הטרור, הם מבינים מזה שהראיס מורה שצריך לעסוק בטרור באופן פעיל.

לא רק מדו"חות המודיעין שנכתבו אצלם בבית התעלמו מופז, יעלון וגלעד, אלא גם מן החומר הגלוי, שהעיד היטב על הכאוס, על חוסר השליטה ועל הזעם העיוור של הפלסטינים. עיתונאים וחוקרים פלסטינים חזרו וכתבו, שערפאת חוטא לעם הפלסטיני לא בכך שהוא מוביל אותו בדרך של אלימות, אלא דווקא בכך שאיננו עושה זאת. הוא אינו יודע ואינו מסוגל לקחת אחריות ולמנוע את אסון עמו, ומסתפק ברכיבה היסטרית על גב הנמר בעודו מנסה לפייס אותו בצ'קים. אבל המערכת הישראלית, משרון ועד אחרון קציני המודיעין, נרתמה להציג את הראיס ככול יכול, אדם שטני שליכולתו להרע אין גבול.

בהדרגה, ככל שהעמיק הכיבוש מחדש בשטחים וערפאת נעשה כמעט באופן פיזי סמל למצבו של העם הפלסטיני – מבודד, מבוזה, סגור בתוך שטח מזערי שצה"ל נגס בו מדי פעם באקטים שכל מטרתם הצגתו כעלוב ונלעג – נהפך הדיון בו למשהו כמעט מטפיזי. ישראל המשיכה להאשים אותו באחריות לכל אירוע, גם כשהיה ברור שכל מעשה שלו נמצא בפיקוח ישראלי מוחלט; הפלסטינים ראו בו סמל לעמידה העיקשת שלהם מול הכיבוש, גם כשהיה ברור שאין שום קשר בין גורלו (וכמובן, גורל אשתו ובתו וסכומי העתק שהֶעלים) לבין צרותיהם שלהם.

בישראל המשיכו לראות בכל מעשה טרור יוזמה אישית של ערפאת. זה הצדיק כל פעולה כוחנית נגדו ונגד הרשות הפלסטינית בכלל. מצד שני, התנגדותה של מערכת הביטחון מנעה פעולה נגד ערפאת עצמו, והשאירה את השעיר לעזאזל על מקומו, עד מותו בסוף 2004.

אין כוונת הדברים לטעון שערפאת היה טלית שכולה תכלת. אין כל ספק שטרור היה אמצעי לגיטימי בעיניו – הוא השתמש בו בצורה כזאת או אחרת מאז שנות השישים – ואין ספק שלא עשה כמעט דבר, למעט המקרים הספורים שהוזכרו עד כאן, לעצור את האלימות. הוא היה שקרן, מושחת, לא-מנהיג – כל מה שאמרו עליו בישראל ועוד. אבל הבעיה בהאשמת ערפאת לא הייתה שנעשה בה עוול לאדם נקי כפיים וחף מפשע, אלא שיצרה מצב שבו הוסתרו מן העין, בחסות מסך העשן הנושא את דיוקנו של ערפאת, הן המציאות האמיתית והן הפתרונות האלטרנטיביים להתמקדות חסרת התוחלת באיש מן המוקטעה.

מתקפת הטרור הגדולה על ישראל בראשית 2002 לא הייתה מערכה מתוכננת. רשתות הטרור בערים או באזורים הכפריים פעלו באורח כמעט בלתי תלוי. אין מולנו חמאס או גדודי אל אקצה, אמר אחד ממפקדי צה"ל, אלא טרור בלאטה וטרור דהיישה. המוטיבציה לפגוע בישראלים הייתה עזה, ורבים מן הפלסטינים שהיה להם נשק או גישה לחומרי נפץ ראו את עצמם כמי שצריכים להשתתף במערכה הגדולה. החברה הפלסטינית המפוררת, הרעבה והמוכה ייצרה מתוכה מספר חסר תקדים של אנשים שהיו מוכנים למות, ואפילו שאפו למוות. זה היה דבר חמור בהרבה, קשה בהרבה להתמודדות, מאשר הוראה סדורה של ערפאת – אבל הוראה כזו הייתה נוחה מאוד לגיוס תמיכה פנימית בתוך ישראל.

העיסוק בערפאת גם סייע לשרון להתחמק מאתגרים. התכנית הסעודית לא הייתה רלוונטית, כי ממילא ערפאת לא יסכים לעולם לחתום הסכם עם ישראל. מאותה סיבה גם לא באה בחשבון יוזמה ישראלית כלשהי. גיבוש תפיסת מערכה מתוכננת יותר לא היה אפשרי, כי הכול התרכז בערפאת (ואנשי המודיעין לחצו שלא לפגוע בו). הדיון בבנייתה של גדר הפרדה גם הוא נדחק הצדה, כי עד שערפאת יזוז שום גדר ושום מבצע לא יועילו. ערפאת היה חוטא ומנוול; הוא גם היה התירוץ הטוב ביותר של שרון לסטטוס קוו; ובינתיים הדם נשפך.

הדיונים על גורלו של ערפאת נעשו ריטואל, שהלך ונעשה אבסורדי ככל שלא נותר מה לעשות בו. אחרי שנכלא במוקטעה ואחרי ששרון סירב לתת לו לצאת ממנה, אחרי שהשטח שהוקצה לו ננגס פעם אחר פעם וכמויות האוכל שהוכנסו למתחם שלו היו לנושא דיון בישראל, המשיכה הממשלה לעסוק בערפאת בקדחתנות. כמו במשחק הילדים הישן, שבו מסמנים באולר על האדמה שטח שעליו צריך המשחק השני לעמוד, נשאר ערפאת בסוף עם מרחב שבקושי הספיק לקצות אצבעותיו – אבל בדיוני ממשלת ישראל נותר נושא עיקרי.

שרון נתן לשרים כר נרחב להתבטאות בנושא. זה עזר לו להצטייר כגורם השפוי, האיש שנושא בנטל האחריות בזמן שכולם יכולים לדבר, שלא לדבר על כך שאזכור מצבו העלוב של ערפאת פשוט גרם לו הנאה. וכך נהפכו ישיבות הממשלה והקבינט לתחרות עלבונות כלפי האיש מן המוקטעה, ואילו הנושאים האמיתיים של ניהול המלחמה לא זכו לדיון של ממש. בשלב מסוים התעקש השר נתן שרנסקי שצריך להיות דיון במטרות המלחמה של ישראל. בהחלט, אמר שרון. יהיה דיון כזה בקרוב. השנה הייתה 2001; רק ב-2003 התפנתה הממשלה להגשמת ההבטחה.

שרון זלזל בגלוי בידע הביטחוני של השרים, ברצינותם וביכולתם לשמור סוד. נוכחותם של רוב השרים בפורומים כגון הקבינט הביטחוני הייתה בעיניו אילוץ פוליטי. הוא נהנה לספר למקורביו על ימיו כשר הבינוי: יום אחד, סיפר, הגעתי לממשלה להציג משהו. דקה לפני הדיון אומר לי העוזר שלי בבהלה, "אוי ואבוי, הבאתי את המפות הלא-נכונות". אמרתי לו שיתלה את המפות שיש לו. ממילא אף אחד מהשרים לא יודע לקרוא מפות. נתלו המפות הלא-נכונות והתכנית אושרה.

זו הייתה תמצית דעתו של שרון על תרומתם של השרים. הם לא ידעו לקרוא מפה כמוהו, לא ידעו מה לשאול את אנשי הצבא, לא נהנו מהנגישות לחומר שהיה מצע לדיון. אלה שהיה להם הרקע הנכון  היו חשודים בשל השקפותיהם. הייתי סגן רמטכ"ל, התלונן פעם השר מתן וילנאי. מה זה, אסור לי לקרוא חומר? בשבוע הבא יהיה חומר, הבטיח שרון כמי שמנסה לפייס ילד עקשן. שבוע חלף, ואחריו עוד שבוע ועוד אחד – ושום חומר של ממש לא הוצג.

נדמה היה לו שלשרים יש יותר מדי רעיונות משל עצמם. האיש שכשר עקף את מנחם בגין, חישק את יצחק שמיר ומירר באופן מופגן את חייהם של הממונים עליו, הרבה כראש ממשלה להתלונן על עצמאותם ועל צורכיהם של המיניסטרים שלו. במקרה אחד, שבו לא נענה השר ישראל כץ לבקשה שלו, התגולל עליו שרון בחריפות.  אם היית שר, אמר לו אורי שני, היית עושה לראש הממשלה דברים הרבה יותר גרועים. שרון, שידע עד כמה שני צודק, שתק.

שרון לא שמר לעצמו את מורת רוחו מכך שהשרים מתעקשים להציג עמדות משלהם, והתלונן לא רק באוזני מקורבים, אלא גם בנוכחות כפופים, ולעתים נוצרו כך מצבים מביכים. פעם אירח את חניכי המכללה לביטחון לאומי, רובם אנשי צבא לובשי מדים. אתם לא מתארים לכם, אמר שרון ונאנח, כמה צרכים יש לכל שר, כמה עמדות הוא מתעקש להביע. אנשי הצבא גיחכו במבוכה.

הוא הרבה להתלונן על הדלפות. בישיבה הראשונה שבה נכח אהרן זאבי-פרקש אחרי מינויו לראש אמ"ן, ביקש ראש המודיעין החדש לדווח באריכות, ולהסביר גם את מקורותיו של המידע שהציג. לא צריך לפרט, אמר לו שרון. אני חדש, התנצל זאבי. חשבתי שבפורום שרי הקבינט אפשר להסביר דברים כאלה. לא צריך, חזר שרון ביתר תוקף. ראשי זרועות ותיקים יותר, כמו ראש המוסד אפרים הלוי, לא טרחו אפילו לדבר בקבינט. ראש השב"כ דיכטר נעדר ממנו לעתים קרובות.

לא אחת ביטל שרון ישיבות קבינט, או העביר בהן החלטות שקיבל עם מופז עוד לפני שהשרים הגיעו לירושלים[ix]. חיסולים אושרו בסיטונות, פעולות רחבות היקף קיבלו אישור גורף, ולא עלו שוב לדיון גם לאחר זמן. הידיעות בתקשורת דיברו על ישיבה דרמטית, שבה מתכנסת צמרת המדינה לקבל החלטות גורליות, אבל בתוך החדר היו בעיקר דיווחים ארכניים של לובשי המדים ונאומים לפרוטוקול על הצורך להעניש את ערפאת.

במהרה למדו גם השרים את המשחק. הם נהגו להביא לקבינט חומר שנוגע לענייני משרדם, ועסקו בו בעת שאנשי הצבא דיברו. חלקם יצאו החוצה, לדבר בטלפון או סתם לנוח. אלה מהם שהתעקשו לדבר קיבלו מבטים נוזפים מחבריהם, כמו חיילים המתעקשים לשאול שאלות קיטבג במקום לתת לכולם ללכת כבר לישון. עד מהרה אימצו הכול את אמירתו של אחד משרי ש"ס, שפשוט אין צורך לדעת.

במקרים הבודדים שבהם לא עברה החלטה שהביא שרון בקבינט או בממשלה, נדמה היה שראש ממשלה בעצם רצה בדיוק בתוצאה הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה פעולה מסיבית נגד יעדים סוריים, שהציע צה"ל בתמיכתו-לכאורה של שרון לאחר אירוע ירי של חיזבאללה בגבול הצפון. השר דן מרידור, מן היחידים בממשלה שנהנו מגישה ישירה לאנשי צבא ולחומר מודיעיני, והיועץ לביטחון לאומי עוזי דיין, התנגדו בתוקף. בסופו של דבר אמר שרון, "אני רואה שאין כאן רוב לפעולה, ולכן לא נצביע על ביצועה." מי שטרח לספור, ראה שלמעשה היה רוב של שרים שתמכו. שרון פשוט השתמש בהתנגדות כדי להתחמק ממשהו שלא שש לבצעו מלכתחילה.

מרידור, כמו שאר האנשים שחשבו שההתמקדות בערפאת היא הרת אסון, אמר לא אחת בדיונים פנימיים שערפאת פועל להקטנת האלימות, אבל מעולם לא הביע עמדה זו מחוץ לחדר הממשלה. להפך: הוא יצא מאותם דיונים עצמם וגיבה את שרון בראיונות לרשתות טלוויזיה זרות[x]. שרון הרגיש שבחזית הממשלתית הוא מאובטח היטב: פרס לא רצה לצאת או להביא למשבר, את בן-אליעזר עקף בקלות באמצעות הקשר הישיר עם מופז, שרי הליכוד עשו את שלהם בהצהרות נגד ערפאת.

הגורם המקצועי היחיד ששרון היה צריך להתמודד אתו היה צה"ל. השב"כ שקע במלאכת הסיכול, ולא הייתה לו שום השפעה על ניהול המאקרו של המלחמה. כשחרג ראשו אבי דיכטר מהעמדות ששרון רצה בהן – למשל, בעניין הקמת גדר ההפרדה, עניין שדיכטר תמך בו הרבה לפני ששרון ניאות – ראש הממשלה פשוט התעלם ממנו. המוסד נחשב גוף חלש, שאין לו נגיעה לזירת הלחימה.

לצה"ל, לעומת זאת, היה בישיבות הקבינט ייצוג יתר. כמעט כל ישיבה נפתחה בסקירת מצב, ונכחו ודיברו בה הרמטכ"ל, סגנו, ראש אמ"ן ולעתים קרובות גם אלופי פיקודים, רח"ט מחקר וקצינים נוספים. הם באו מגובים במפות, במצגות ובשקפים, ולאחר עבודת מטה מסודרת כנהוג בצבא. לאיש מן השרים לא היה חומר אחר, או מידע מינימלי שיאפשר להשיג על ראיית העולם או על הצעות הפעולה של הקצינים. בקבינט ברק עוד היו דמויות כאמנון ליפקין-שחק, שאנשי הצבא התייחסו אליו בכבוד כמפקד-לשעבר. בקבינט שרון לא היה מבחינתם איש פרט לראש הממשלה.

משרד החוץ, שלכאורה היה אמור לתת משקל נגד מדיני לראיית העולם של אנשי הצבא, כמעט לא היה קיים. לא זו בלבד ששרון לא התחשב בדעתם של אנשיו, אלא גם השר הממונה, שמעון פרס, לא ממש ראה את עצמו כמייצג המשרד, וזאת בניגוד לשר הביטחון. הצבא גם דאג לנטרל אותו: לא אחת סירב צה"ל להעביר חומר למשרד החוץ, בטענה של סודיות. המרכז למחקר מדיני של המשרד ייצר מסמכים, אבל איש לא ייחס להם כל חשיבות. עניינים שסווגו כ"מדיניים" עניינו את השרים הרבה פחות מהחומר הצבאי, שהיה לו ניחוח נעים של משהו שמי שמחוץ לממשלה או לקבינט אינו יודע. פעם התייחס אחד מאנשי משרד החוץ בישיבת הממשלה ל"מחמ"ד", הכינוי המקובל למחלקת המדינה האמריקנית. "מה זה מחמ"ד?" שאל אחד השרים, כנראה היחיד שלא התבייש לומר שאינו יודע.

מקרה יוצא מן הכלל אחד העיד היטב על הכלל. בספטמבר 2002 נועד להתקיים כינוס של הפרלמנט הפלסטיני, לדון באישור ממשלתו החדשה של ערפאת. השאלה הייתה אם לאפשר את הגעת הצירים לכינוס. את משרד החוץ ייצגו פרס ומנכ"ל המשרד אבי גיל. הם הציגו נייר שחיבר חוקר במרכז למחקר מדיני של המשרד, שטען כי סביר שהממשלה לא תאושר – מה שיאפשר לישראל לנפץ את האגדה לפיה ערפאת הוא כול יכול. בהסתמך על הנייר הזה המליצו פרס וגיל לאפשר את כינוס הפרלמנט.

אנשי הצבא, וגלעד בראשם, התנגדו להערכה הזאת. ערפאת יוציא מילה וכולם יעברו לדום, אמר גלעד, בטוח בעצמו (ובערפאת) כתמיד. שרון החליט, באורח יוצא דופן, לאמץ דווקא את ההמלצה של אנשי משרד החוץ. ואכן הפרלמנט התכנס, ערפאת הובס וממשלתו לא קיבלה את אמון הפרלמנט. זה היה לא רק סימן להיחלשות מעמדו של ערפאת, אלא לכך שהמערכת הפלסטינית היא אכן מערכת פוליטית של ממש ולא משהו שקיים כולו ברווח שבין אוזניו של איש אחד[xi].

לכאורה, הוכח שיש גם צד מדיני לדברים, ולא רק קולם של לובשי המדים צריך להישמע. אבל שרון היה מודע לא רק לצורך להמשיך ולתחזק את הדמון מהמוקטעה אלא גם לכך שרק נימוקים ביטחוניים מתקבלים בדעת הקהל הישראלית, הודיע שההחלטה לאפשר את כינוס הפרלמנט הפלסטיני התקבלה "בהמלצת גורמי ביטחון"[xii]. לממשלת שרון – כמו לרוב קודמותיה – לא הייתה מדיניות אלא נימוקי ביטחון בלבד.

לאיש הביטחון המרכזי, שאול מופז, לא היו כלל ספקות: צריך לגרש את ערפאת. מופז טען נמרצות שלא ידע שהמיקרופונים קולטים את דבריו ב-4 באפריל 2002, כשאמר לשרון,[xiii] "צריך לגרש אותו. זאת ההזדמנות עכשיו. אין ולא תהיה הזדמנות אחרת." אבל אפשר לחשוד במי שגילה לא אחת מיומנות תקשורתית מרשימה, וטרח להוציא מקליטים מן החדר כשאמר לקצינים דברים שלא רצה שיירשמו, שלוּ רצה באמת שלא ישמעו אותו היה אומר את הדברים במקום סגור. באותה מידה, אפשר לחשוד גם ברצונו של שרון בחשאיות, כשענה למופז, "על זה אני רוצה לדבר אתך עכשיו. אני לא יודע איך עושים את זה."

כאמור, המערכת שתחת מופז התנגדה כמעט בעקביות לגירוש או חיסול של ערפאת. היו בה תנודות – גם אנשים שנחשבו מתונים תמכו בשלבים מסוימים בחיסולו הפיזי של ערפאת[xiv], בשלב שבו נתפסה עצם המחשבה על כך כטירוף מסוכן – אבל רוב הזמן, רוב האנשים, היו נגד. גלעד חזר וטען שצריך למצוא דרכים מקוריות להיפטר מערפאת. הוא לא הרחיב, אבל היה ברור שהוא מדבר על דרך חשאית, ושבאותה מידה הוא מטיל ספק בכך שמשהו יכול באמת לחסל את כוח הטבע הענק מן המוקטעה.

ככל שחלף הזמן נדמה היה ששרון ומופז מתקשים לבלום את תשוקתם להסיר סוף סוף את הרסן ולעשות את מה שהתאוו לו. השמות של המבצעים הצה"ליים הלכו ונעשו מפורשים: פעמיים במהלך חודש מארס 2002 קיבלה יחידת אגוז פקודה למבצע שזכה לשם "בקרוב אצלך". הגדרת המשימה הייתה לכתר את המוקטעה, לתפוס שטחים שולטים, לפגוע בכל מי שייתקלו בו בדרך ולהטיל על ערפאת מצור, אין יוצא ואין בא. באחת הפעמים הלכו חיילי אגוז לילה שלם בגשם והגיעו עד סמוך למתחם של ערפאת, משום שמישהו שכח להודיע להם שהמבצע בוטל. חודש לאחר מכן, כאמור, שוב אירעה כמעט-טעות – שהפעם הייתה קרובה בהרבה להגשמת חלומם הכבוש של שרון ומופז.


[i]  בריאיון לעיתונאי דן שילון ב"מעריב" אמר שרון: "בלבנון היה הסכם שלא לחסל את ערפאת. לגופו של עניין אני מצטער שלא חיסלנו אותו", 31.1.02.

[ii]  ההבטחה ניתנה בביקור הראשון של שרון בארה"ב במארס 2001. שרון חשף אותה רק כשנה לאחר מכן.

[iii]  ראו, למשל, ריאיון של האלוף בדימוס עמוס גלעד לעיתונאי בן כספית ב"מעריב", 11.6.2004.

[iv]  ברגותי אמר את הדברים בשיחה עם עוזרו לשעבר של הנשיא קלינטון, רוב מאלי.

[v]  בתאריך 30.6.01 אמר הרמטכ"ל מופז בהופעה בפני ראשי הארגונים היהודיים בניו יורק: "הסכמת הפלסטינים להפסקות אש אינה אלא הצגה שנועדה לעשות רושם. זהו תרגיל ביחסי ציבור שתוצאותיו בשטח גרועות ביותר."

[vi] ראש השב"כ, אבי דיכטר, אמר בישיבת ממשלה ב – 17.6.01: "אפשר לסמן בבירור קו של ירידה בהיקף האלימות מצד הפלסטינים". דיכטר הוסיף כי ההבדל בין הפסקת האש הזאת לאלה הקודמות שהפעם יש מאמץ אמיתי של הרשות לרתום את הפתח והתנזים למימוש ההסכם, זה מהלך משמעותי ביותר.

[vii] האלוף עמוס מלכא אמר את הדברים בישיבה של ועדת חוץ וביטחון, 19.6.01.

[viii] עמוס גלעד אמר את הדברים בכנס בהרצליה, 25.6.01.

[ix] באפריל 2001, זמן קצר אחרי שנכנסה ממשלת שרון לתפקידה, אמר השר אפרים סנה ל"ידיעות אחרונות": "לבית הדין הבין-לאומי בהאג ששרון יגיע בלעדיי." הדברים נאמרו אחרי ששרון קיבל החלטה על תקיפה מבצעית מבלי לשתף את הקבינט.

[x] בדיונים סגורים אמנם מתח מרידור ביקורת על מנהיגותו של ערפאת, אבל אמר כי לפי החומר המודיעיני שבידי ישראל הוא לא זה שמפעיל את הטרור ולכן האשמתו בכל פיגוע אינה מסייעת למנוע טרור. בראיונות פומביים הוא נשאר נאמן לקו הממשלתי. כך למשל בריאיון ל-CNN ב-1.12.01 אמר מרידור: "זה הכול בידיים של ערפאת," וטען שערפאת יכול לעצור את הטרור.

[xi] אחרי שהממשלה הפלסטינית החדשה לא קיבלה את אישור הפרלמנט הפלסטיני אמר ראש אמ"ן, אהרון פרקש:  (זאת) "הצבעת אי אמון בערפאת ומסר ברור לגבי עתידו" – 12.9.02.

[xii]שרון הודיע על ההחלטה ב – 4.9.02.

[xiii]  הדברים נקלטו במיקרופונים של ערוץ 2.

[xiv] אותו אלוף הציע להפציץ את המוקטעה בפצצה של חצי טון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.