פרק 18 – גדר? אני הצעתי, אני קבעתי

אל"מ דני תירזה, בן 47 וחובש כיפה, הוא איש כלבבו של אריאל שרון: איש של שטח, מכיר כל משעול ויכול להתווכח שעות על הדרך הקצרה ביותר לטפס על כל גיבעה. מאמצע שנות התשעים תירזה עוסק בהתווית קווי הגבול המשתנים בין ישראל לרשות הפלסטינית, והמומחיות הזאת הביאה אליו את שרון ופוליטיקאים אחרים הרבה לפני שמישהו החל לחשוב ברצינות על גדר הפרדה. ב-1998 ביקש שרון להציג לראש הממשלה נתניהו מפה, שתראה את האינטרסים הביטחוניים של ישראל על פי תפיסתו של שרון, לקראת השלב המכריע של המשא ומתן עם הפלסטינים. תירזה, קצין במדים, סייע לשרון לשרטט את המפה, שעליה הציג אחר כך לכל דורש את תכניתו המדינית.

באותה עת ממש היה תירזה חבר בצוות, שסייע גם לשר הביטחון יצחק מרדכי לשרטט מפת אינטרסים משלו, שהייתה שונה בתכלית מזו של שרון. כשר הביטחון, הצגת האינטרסים החיוניים הייתה חלק מתפקידו של מרדכי; שרון, לעומת זאת, הציג מפה כיוזמה אישית,  באצטלה של שר מודאג המזהה סכנה לענייני המדינה החשובים ביותר (וחותר בהזדמנות זו תחת מעמדו של השר הנושא בתפקיד שממנו גורש שרון עצמו). בעיני הציבור שתי המפות ייצגו עימות ביטחוני-אידאולוגי. בעיני תירזה לא היה חלקו בהכנתן משום סתירה. מתכנן, אמר, לא צריך להתאהב ברעיונות שלו. מה שתירזה התאהב בו היה דבר אחר לגמרי: היכולת להשפיע על מקבלי ההחלטות. שרון, בכל מקרה, זכר לטובה את הקצין גבה הקומה, שידע לשוחח אתו במונחים החביבים עליו.

כמומחה לשרטוט מפות היה תירזה חבר בצוות הראשוני של משרד הביטחון, שעסק בגדר ההפרדה באמצע 2002. שרון, שהתנגד לגדר והביע קודם לכן את דעתו עליה במילים חריפות, ביקש להיפגש עם הצוות. הוא התקשה להגדיר מה בדיוק הוא רוצה. אני רוצה שתסמנו את מרחב התפר, אמר, אבל מרחב התפר שלו לא היה זה שעליו דיברו בצה"ל. התחום שהראה לתירזה על המפה כלל כמעט מחצית משטח הגדה המערבית.

איך נסמן? שאל תירזה.

באבנים, אמר שרון. הוא זכר היטב איך הניחה ישראל אבני גבול במקומות נוחים לה, למשל בגבול עם סוריה לפני מלחמת ששת הימים. אנשי משרד הביטחון גירדו בראשם. הזזת אבנים לא נכללה בתחום המומחיות שלהם.

תירזה הכיר היטב את כל התכניות שנערמו בצבא בעניין מרחב התפר, עוד מימי ממשלת רבין. הוא לקח אחת מהן, והחל לסמן קטע של כמה קילומטרים במוטות פלסטיק ירוקים ולבנים. איש לא הבין מה המשמעות המדויקת של המוטות האלה. בסופו של דבר, זה לא היה התוואי של הגדר. הסיפור כולו העיד עד כמה מתקשה שרון להשלים עם הלחץ הציבורי שדחף אותו להצבת גדר, שתחלק בפועל את ארץ אהבתו למה שבפנים ומה שבחוץ. מצד שני, אם כבר נגזר שתהיה גדר, מי אם לא הוא עצמו, מר ביטחון, יציב אותה?

לא פחות מהלחץ הציבורי, לא פחות מהסיטואציה הפוליטית, לא פחות מחוסר התוחלת הביטחוני והמדיני, השפיעה על שרון העובדה שהגדר פשוט החזירה אותו לאלמנט הטבעי שלו. האיש שישב שעות עם אהוד ברק על מפות, לכאורה כדי לדון על קווי יסוד לממשלת אחדות ולמעשה בוויכוחים ארוכים וחסרי משמעות על הנוף המדויק הנשקף מגבעה כלשהי בשומרון, חזר להיות אריק הבולדוזר. שוב הוא מסייר בשטח, שוב הוא עומד על הגבעה, שוב הוא מניף אצבע – ומשהו קורה. פעם אלה היו שכונה חדשה או קרוואן שהוגנב באישון לילה, ש"קבעו עובדות בשטח", אם לנקוט את הביטוי ההתנחלותי הוותיק. הפעם זו הייתה גדר. טיבה של העובדה שינה פחות מאשר עצם קביעתה. בעיני אריאל שרון, שום אדם אחר חוץ ממנו עצמו אינו ראוי לקבוע עובדות ולהתוות גבולות.

מעולם לא פקפק שרון בייעודו ההיסטורי. בדומה לבן דורו רבין, שרון היה משוכנע שהוא – שעבר את כל המלחמות וראה מקרוב את המגעים המדיניים ­– האדם המתאים ביותר לעצב את גבולותיה של ישראל. הוא הסתכל מאחוריו, ולא ראה שם איש שיוכל לעשות את המלאכה טוב ממנו. היו שם רק פוליטיקאים לא אחראיים ואנשים לא מיומנים, שהאחריות הזאת הייתה גדולה ממידתם. וכך, אף על פי שעדיין הייתה הגדר מנוגדת להשקפותיו הבסיסיות, מרגע שהפכה לעובדה היה עליו לעסוק בה. אף אחד אחר לא יצלח למלאכה הזאת.

מבחינה רעיונית, שרון עדיין פקפק בגדר. מבחינה מעשית, הוא שקע בה: עיין שעות במפות, ביקר שוב ושוב בנקודות שהיו חיוניות בעיניו, הכריע בהינף יד. ההכרעה, אגב, הייתה בכיוון אחד בלבד – מזרחה. בכל פעם ששרון הגיע לנקודה שבה הייתה מחלוקת, הוא דחף את הגדר עמוק יותר לשטח הפלסטיני.

כשהחל התכנון של הגדר שורטט בפיקוד המרכז, בהוראת אלוף הפיקוד, איציק איתן, תוואי מומלץ. רוב רובו של התוואי חפף את הקו הירוק אלא ששרון לא אהב את הרעיון. הוא החליט לשנות ולשנות בדרך שהוא הכי אוהב – בסיור בשטח.

ב-19.6.02, בעיצומו של עוד גל פיגועים, הגיע שרון לסיור בשטח ושינה את תוואי הגדר בכמה מקומות קריטיים. קודם כול טיפל שרון באזור הכפר בקעא א-ע'רביה, ממזרח לחדרה. הקו הירוק עבר בין בקעא א-ע'רביה לשכנתה ממזרח, בקעא א-שרקייה, וביניהן צמחה עם השנים שכונה, נזלת עיסא, שבתיה הגיעו עד לקו הירוק ממש. הכוונה, אמרו לשרון אנשי משרד הביטחון, היא להקים חומה על הקו הירוק, אלא שהקמתה נתקלת בקשיים בגלל הצורך לפנות את השוק שהוקם בין שני הכפרים. שרון החווה בידו תנועה גדולה: תקיפו את בקעא א-שרקייה ממזרח, אמר.

במחי התנועה הזאת הוכנסו לתוך שטח ישראל דה-פקטו, ממערב לגדר, חמישה-עשר אלף פלסטינים. כדי לתקן את הטעות הזאת הוקמה לבסוף החומה על הקו הירוק, ואנשי בקעא א-שרקייה ונזלת עיסא מצאו את עצמם בתוך גטו: גדר ממזרח, חומה ממערב. שערים בפיקוח חיילים הפרידו בינם לבין שדותיהם, לבין המרפאה האזורית בטול כרם, לבין השירותים של הרשות הפלסטינית. התקשורת העולמית החלה להתעניין בגטו שמקימה המדינה היהודית, מתנגדי הגדר בעולם הצביעו על העוול שגרמה ישראל[i]. בסופו של דבר הוסרה הגדר המזרחית, לא לפני שהנזק ההסברתי והכספי נגרם ולתושבי שני הכפרים הייתה עוד סיבה לשנוא את ישראל.

שרון ביטל במחי יד המלצה נוספת של מערכת הביטחון. איציק איתן ופיקוד המרכז המליצו להשאיר את אלפי מנשה מחוץ לגדר. באותו סיור של שרון פצח ראש המועצה המקומית אליעזר חסדאי – שהתנגד לגדר מבחינה אידֵאולוגית אבל ידע שהתושבים רוצים הגנה – בנאום חוצב להבות, וקרא לשרון להכליל אותה בתוך הגדר. במקום, הודיע שרון שאלפי מנשה תהיה בפנים. לבסוף, החליט שרון, שוב בניגוד להמלצת פיקוד המרכז, לחסום את כל הדרכים שמובילות לקלקיליה ולהשאיר לה מוצא אחד בלבד. מאות אלפי פלסטינים, שגרים בעיר ובכפרים הסמוכים לה, היו אמורים להשתמש במוצא היחיד הזה.

תירזה זכה לבלות עם ראש הממשלה זמן איכות, ששרים וראשי ארגונים ממלכתיים יכלו רק לחלום עליו. הם בילו שעות בשיחות אישיות ובסיורים. בעיני שרון, מאז ומתמיד, המציאות נקבעה בשטח וכל השאר היו דיבורים חסרי תועלת. הרי עוד בימיו כבונה ההתנחלויות השרים דיברו, הממשלה החליטה ואריק קבע עובדות.

פעם זימן שרון את פרס, בן-אליעזר ועוזי דיין ואנשים נוספים לדיון עקרוני בעניין הגדר. תירזה הוזמן להסביר את התוואי. הוא ושרון שקעו בשיחה ארוכה על פרטים, בעוד שר החוץ, שר הביטחון וראש המועצה לביטחון לאומי מביטים בהם בתימהון. שרון לא שאל לדעתו של איש, לא דיבר כלל על עקרונות. כעבור שעה וחצי פיזר את הישיבה, מבלי שהמוזמנים יביעו את דעתם בנושא שלכבודו זומנו.

החיבור הישיר של תירזה עם ראש הממשלה, והעובדה שלבכירים ממנו הייתה השפעה מזערית על תוואי הגדר, יצרו לא מעט חיכוכים. בדיונים פנים-צבאיים נהג תירזה לומר לאלופים, שאינם רגילים שאלוף משנה מדבר אליהם מלמעלה למטה, "ראש הממשלה כבר קבע עמדה בעניין הזה," או "ראש הממשלה לא יסכים לדבר שכזה," בטון שהבהיר לכולם למי יש דלת פתוחה אצל הקברניט ולמי לא.

לתירזה נועד עוד תפקיד: הוא תרם לפעולות הריכוך של מי שעדיין פקפק בתחביב החדש של ראש הממשלה. פרס, שהתנגד לגדר מבלי להתעמק במיוחד בעניין, זכה לסיור עם תירזה ומנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון. הוא התקשה למצוא את ידיו ורגליו בסבך הפרטים שסיפקו לו, אבל יצא מן הסיור עם תובנה אחת: לא תצמח לו שום תועלת מהתנגדות לגדר. מכאן ואילך לא נשמע קולו בעניין.

בן-אליעזר קיבל תדרוכים סדירים וסיורים בשטח. הוא לא ביקש השפעה של ממש על התוואי, והקפיד רק שדברים יעברו דרכו. בפועל, עבר הפרויקט הלאומי הגדול ביותר מזה עשורים לידיהם של המבצעים, בראשות ירון והאיש שמינה לעמוד בראש מנהלת ההקמה, נצח משיח. את התוואי, שמשמעותו בפועל הייתה קביעת חלק גדול מגבולות הקבע של מדינת ישראל, קבעו ביום-יום בעיקר תירזה וסגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי. במשיכה לכאן ולכאן של ההשקפות השונות שלהם, תירזה המקסימליסט ואשכנזי המינימליסט, נקבע גורלם של אלפי דונמים ועשרות אלפי פלסטינים. שני אנשים נוספים השקיפו על התהליך, ובנקודות מפתח רבות קבעו בו יותר מכל מכולם: ראש הממשלה שרון ואדם נוסף, שלא נשא בכל תפקיד ממלכתי אבל היה אופוזיציה של איש אחד. בהמשך, שעוד נגיע אליו, תהיה לו השפעה של ממש על האירועים.

שרון לא הטריד את עצמו כלל בשאלות הנגזרות מפרויקט הגדר: לא בהשלכות המדיניות של הפרויקט, בוודאי לא בטיעונים ההומניטריים שנגעו לחייהם של הפלסטינים. הוא התעלם גם מן הבעיות המשפטיות, שבסופו של דבר קבעו את תוואי הגדר לא פחות מכל מתכנן. את ההשגות של אנשי הפרקליטות הצבאית והממשלתית פטר בהינף יד, של מי שרגיל שהעובדות שהוא קובע הן מה שחשוב ולא הפלפולים המשפטיים. האמירות על כך שבסופו של דבר הקהילייה הבין-לאומית תאמר את דברה לא הזיזו אותו מתנופתו. לראשונה נתקל באנשי המשפט כשניסה לחבר את הגדר עם חלום ותיק – שני מרחבי ביטחון, ממזרח וממערב לשטח הפלסטיני. אם יוסיף גדר שנייה, שתקבע את גבול הביטחון לא רק ממערב אלא גם ממזרח, יבטיח שבקעת הירדן תישאר בשליטה ישראלית, ויבוא הקץ על חלומו של יאסר ערפאת לחבר את הגדה אל ירדן.

סיפור לידתה ומותה של הגדר המזרחית אופייני להתנהלותו של שרון בעניין: חוסר מחשבה מוקדמת, תגובה להתגרות פוליטית, ובעיקר רצון עז לקבוע עובדות – ואז התקפלות בפני אילוצים, שבמחשבה מראש היה אפשר להבין שהם בלתי נמנעים. הגדר המזרחית, שנועדה להפריד בין הערים הפלסטיניות לבקעת הירדן, הייתה בעיניו מימוש של "רצועת הביטחון" שאליה שאף מאז ומתמיד. ואולם הגדר הזה הפכה את המדינה הפלסטינית לבלתי אפשרית: היא לא רק צמצמה את השטח באופן משמעותי, אלא גם חצצה בין השטח הפלסטיני לירדן. שום מדינאי בעולם לא היה מוכן לקבל אותה, אבל לשרון זה לא הפריע לחלום.

שרון העלה את רעיון הגדר המזרחית לראשונה בפורום רחב בסיור שרים לאורך תוואי הגדר שליד הקו הירוק[ii]. בעוד סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי מציג לשרים את המפות ושרון מחווה בידיו אל האופק, שמע לפתע מאחוריו שיחה בין שני שרים: הוא פוצע את גבולות המדינה וקובע פה עובדות לנצח, אמר בני אלון לאהוד אולמרט. שרון נזעק. על מה אתה מדבר, אמר לאלון, אין פה שום חזרה לגבולות 1967. הנה, אנחנו עושים גדר גם ממזרח, שתשמור על האינטרס הביטחוני. אשכנזי הנבוך לא ידע לצייר לשרים את תוואי הגדר המזרחית, שנודע לו עליה באותו רגע ממש. שרון חטף מידיו את המפה ושרטט עליה קו בתנועות רחבות. שים לב מה אני עושה פה, אמר לאלון.

להפתעתו של שרון, דווקא הפקידים שהובילו את הפרויקט או ליוו אותו התנגדו לגדר המזרחית. היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין הביע דעתו, שניסיון לבנות גדר ממזרח, שתכלא למעשה את תושבי הגדה, יוביל ללחץ בין-לאומי ויפגע ביכולתה של ישראל לבנות גדר כלשהי. שרון לא התייחס לדבריו. באחד הסיורים שלו עם תירזה חזר איש השטח של ראש הממשלה באוזניו על אמירתו של רובינשטיין. מה היועץ המשפטי מבין בזה בכלל, נחר שרון בבוז.

אם הייתה ההתנגדות לגדר המזרחית נעצרת ברובינשטיין, אולי היה שרון מתגבר עליה. אבל גם תירזה ומנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון, הקבלן הראשי של הגדר[iii], הצטרפו ליועץ המשפטי, וכמוהם אשכנזי, שייצג את הצבא. גם האמריקנים, שבתחילתו של התהליך לא התערבו, החלו להשמיע קולות של אי-שביעות רצון.

תוואי הגדר המזרחית שורטט על המפה, ושם נשאר. כמו בנושאים אחרים – גירוש ערפאת, למשל – הבין שרון שיש דברים שלא יוכל לעשות, אבל המשיך לדבר עליהם רק כדי שיעצרו אותו. בסופו של דבר העלה תירזה רעיון, שייתן לשרון מעט מתאוותו. בשל תנאי השטח, רק מספר מסוים של צירים מובילים מהיישובים שעל גב ההר למטה, אל בקעת הירדן. תירזה הציע לחסום את הדרכים האלה חסימה פיזית, כך שתתאפשר תנועה אל הבקעה וממנה רק בדרכים הראשיות, שבהן יש מחסומים של צה"ל. שרון הסכים, אבל המשיך לדבר על הגדר המזרחית כעל משאת נפש.

גם שר הביטחון מופז, שנכנס לתפקידו בנובמבר 2002 והביע תמיכה בגדר כאילו לא התנגד לה כרמטכ"ל, היה מחסידי הגדר המזרחית. מופז לא התעמק בפרטי הגדר. הוא תמך בה מכיוון שזו הייתה עמדתו המוצהרת של שרון, ומתוך עמדה בסיסית של "למה לא": למה לא גדר מזרחית, למה לא עוד פיתול ועוד מובלעת. חלק גדול מן הבעיות בתוואי נוצרו במקומות, שבהם דחפו יעלון ואשכנזי לקו מערבי יותר, ולעומתם תירזה, מגובה על ידי שרון, דחף מזרחה, לעומק השטח הפלסטיני. הדברים הובאו להכרעתו של מופז, שפסק גם וגם: גם ממזרח וגם ממערב, ובאמצע הפלסטינים במובלעת סגורה.

משמעותה של מובלעת כזו הייתה ברורה: פלסטינים ששדותיהם היו במרחק של מאות מטרים מבתיהם, נאלצו לעבור מדי יום קילומטרים רבים עד לשער שמור בגדר. לאחר שעברו את בדיקת החיילים וחצו את הגדר עברו התושבים את אותו מרחק בצד השני, כדי להגיע לשדה ולעבד אותו – ובערב עשו את אותה דרך חזרה. מורים נותקו מבתי הספר שלימדו בהם, חולים –מן המרפאות. מי שנזקק לרופא בשעת לילה היה צריך לעמוד ליד השער בגדר זמן רב, עד שיעבור הסיור של משמר הגבול או צה"ל, יבדוק אותו וייתן לו לעבור. צוותי תקשורת מכל העולם תיעדו את העוולות שיצרו המובלעות, והדבר יצר עוינות כלפי ישראל ותסיסה מדינית. לא היה סיכוי שמצב כזה יחזיק מעמד לאורך זמן.

הציבור בישראל לא התעניין בתוואי הגדר ובוודאי לא בקשיי החיים של הפלסטינים. רוב הדיון התקשורתי עסק בעיקר בשאלה למה אינה מוקמת מהר יותר. הגופים הציבוריים שתמכו בה הצביעו על מחדלים, תהו למה אין תקציבים ולמה פשוט לא מגייסים את כל הכוחות הנדרשים לפרויקט הלאומי הזה. מנהלת ההקמה ארגנה סיורים, שבהם הוצגו מאות כלי ההנדסה שעסקו בסלילת המכשול. לא היה כל דיון רציני במה שכל אדם סביר היה יכול להבין: התוואי הזה לא יעמוד במבחן בין-לאומי או משפטי.

בחדרים הסגורים התרחש קרב של ממש. שרון תמך בכל הרחבה של השטח מזרחה, עמוק לתוך הגדה. אשכנזי, שניסח כלל שלפיו התוואי צריך להכיל "מקסימום ישראלים ואפס פלסטינים"  דחף את הקו מערבה. האיש שעליו נשען שרון היה תירזה. הגורם המקצועי היחיד מחוץ למערכת, שהיה לו הידע הדרוש כדי להציג טיעונים נגדיים, היה מישהו שהיה מוכר לתירזה יותר מעשרים שנה.

הם נפגשו לראשונה בשלהי שנות השבעים, בבית הספר לקצינים של צה"ל. הצוער דני תירזה היה נח"לאי מבוגר יחסית ומזוקן, שהטריד את עמיתיו בדיבורים על מוסר ולא בלט, מקצועית או חברתית. שאול אריאלי היה ממצטייני הקורס, צנחן שעמד לחזור ליחידת הנ"ט של החטיבה בדרך לקריירה צבאית מבטיחה. הם גרו באותו חדר, אבל במעמד האישי והצבאי שלהם קשה היה למצוא משהו מן המשותף.

אריאלי התקדם בחטיבת הצנחנים, ובראשית שנות התשעים היה מפקד חטיבה מרחבית בעזה. במסגרת התפקיד הזה היה גם האיש שהעביר את השטח לידי הפלסטינים במסגרת הסכמי אוסלו, תחת מפקד האוגדה דורון אלמוג. התפקיד הבא היה אמור להיות מפקד חטיבה סדירה, אבל כאן נעצרה קריירת הפיקוד שלו. הוא עצמו האשים בכך את מי שהיה אלוף הפיקוד, מתן וילנאי, שאריאלי – קצין שלא הסתיר אף פעם את דעתו בשום עניין – לא הסתדר אתו.

הוא עבר לתפקידי מטה, ושם שם עליו את עינו הרמטכ"ל אהוד ברק. התפקיד הבולט שלו היה במסגרת תכנית "קשת צבעים", התכנית לפריסה מחדש של צה"ל בשטחים אחרי הסכם אוסלו. הוא היה שותף לתכנון המהלכים הקרקעיים שהתחייבו מן ההסכם, וקנה לו מומחיות רבה בניתוח השטח בגדה ובהכנת חלופות להסכמים או למהלכים שונים. במטה "קשת צבעים" גם חזר ונפגש עם תירזה, כמעט עשרים וחמש שנים אחרי שסיימו את קורס הקצינים. אריאלי היה הבכיר מבין השניים, אבל בניגוד לתירזה, שעבורו "קשת צבעים" הייתה המקום שבו יכול להביא את כישוריו למקסימום, אריאלי המשיך לשאת אתו את הפצע של קריירת הפיקוד שנקטעה.

בשנים שלפני פריצת האינתיפאדה ליווה את התהליך כראש מנהלת השלום. בתום תפקידו השתחרר מן הצבא, מריר הן בשל מה שראה כבלימה של התקדמותו מטעמים שאינם ממין העניין (אריאלי קיבל הבטחה לקידום מברק עצמו, שלא קוימה), והן משום שהיה משוכנע בכך שהשלטון מוביל את ישראל בדרך ללא מוצא, כשהוא נשען על בורותם של האזרחים ביחס למה שקורה. הוא יעץ לשר החוץ שלמה בן-עמי במהלך שיחות המשא ומתן שניהל (במפגשים בטאבה אף גייס את תירזה, שיעזור לו בשרטוט חלופות טריטוריאליות), קיבל מאישים כגון שמעון פרס ויוסי ביילין הצעות להצטרף למסגרות הפוליטיות שלהם, וסירב. מצד שני, דחה גם חיזורים של שרון, שהציע לו להיות ראש מנהלת ההקמה של הגדר. הוא ראה את עצמו ראוי לתפקידים בכירים, שבהם יוכל לנהוג טוב יותר מאלה שאותם ראה מקרוב. כשהחל תהליך ההקמה של הגדר, הבין אריאלי ששרון אינו עושה מה שהוא עצמו הציע בשעתו לברק, אלא מנצל את רעיון הגדר כדי לספח בפועל שטחים וליצור מצב בלתי הפיך לקראת הסדר הקבע.

בהדרגה מצא אריאלי את עצמו מתקרב ליוסי ביילין ולאנשיו, שהמשיכו לטוות את קוריו של חלום התהליך המנופץ. ביילין גייס לחבורה אנשים שיצאו מן המערכת, משום שלא שרו בקול אחד עם המקהלה. כאיש צבא לשעבר, התקשה אריאלי להסתגל למגעים התכופים עם גורמים חיצוניים – אמריקנים, אירופים ופלסטינים – ולכך שביילין ואנשיו העבירו ביקורת גלויה על העמדות הישראליות וסייעו לנסח מהלכים שייצרו לחץ על ישראל[iv]. אבל מנגד עמדו האיוולת והעוול של תוואי הגדר. ובתוך ישראל עצמה כמעט איש מלבדם לא רצה להקשיב.

אריאלי נעשה למרכז מידע של איש אחד בעניין הגדר. במאות הרצאות, במסמכים שכתב, בפגישות עם עיתונאים, נתן אריאלי את הבסיס העובדתי למה שחשו רבים: התוואי שמשרטטים שרון, תירזה ומערכת הביטחון לא הגיוני ולא יעבור. המידע שלו הגיע גם לידיים אמריקניות ופלסטיניות, ושימש את כל מי שהתנגד לתוואי הגדר לביסוס טיעוניו. לא אחת התעמת בפומבי עם תירזה, אף על פי שהשניים שמרו על מערכת יחסים אישית טובה. בסופו של דבר, אמר אריאלי, הקו יעבור כמעט במדויק על הקו הירוק, כי זה המצב היחיד שיש בו שיווי משקל. תירזה התקומם. מה פתאום הקו הירוק, אמר. רק כי הגבול עבר שם 19 שנה? בשיחות פרטיות הביע הערכה ליריבו, וחשש שהמידע הרב שיש לאריאלי ישמש נגד הפרויקט, אף על פי שכפי שחזר ואמר, אריאלי עצמו מעולם לא חתם על תצהירים נגד העמדה הישראלית.

מנהלת ההקמה של הגדר טרחה להדגיש בסיורים הרבים שערכה לאנשי התקשורת, שהגדר נבנית במידה מרבית של צדק. רובה, אמרו מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון ואנשיו, נמצאת על הקו הירוק. בעיות של הפקעת קרקע יושבו בנדיבות. בכל מקום הייתה התחשבות מקסימלית בצורכי התושבים. זו הייתה אמת חלקית, במקרה הטוב.

לאמיתו של דבר, הדחיפה הבלתי פוסקת של שרון מזרחה חברה לנטייה של המערכת לכסות את עצמה בחגורות ביטחון, והולידה סדרה של החלטות שנויות במחלוקת או אפילו סתם מרושעות. בעיני שרון, שממילא לא תמך בגדר ולא האמין בה גם כשאישר את הקמתה, היא הייתה – בצד האלמנט הביטחוני של מניעת פיגועים – פשוט דרך לנצל את המעשה הפופולרי של בניית גדר כדי להכניס עוד שטחים לתוך התחום הנמצא באופן מעשי בידי ישראל. אריאלי זיהה בשלב מוקדם, שתכניות שהוא וצוות מנהלת השלום הכינו בעבר, הרבה לפני האינתיפדה, לצורך יצירת מכשול הגנה בשלב ביניים (ממילא הייתה הגדר אמורה להימתח בעיקר במקומות שאין עליהם מחלוקת), נהפכות בידיו של שרון למכשיר לעיצוב הסדר הקבע.

כל נימוק ביטחוני או הפחדה סתם גויסו לצורך הסבר הפלישות הרבות בנתיב, והמצב הלך והחריף ככל שירד הקו דרומה. שרון רצה חגורות הגנה כפולות ממזרח לנמל התעופה בן-גוריון, בטענה שכך יהיה אפשר להגן על נחיתתם של מטוסים – שאינם עוברים כלל מעל לגדה במהלך הנחיתה. משמעותו האמיתית של התוואי הזה הייתה בידודם של כ-30 אלף פלסטינים בשישה כפרים באזור.

בהמשך שורטט קו שיעטוף את כביש 443 העולה לירושלים משני צדדיו, לכאורה כדי להגן על הנוסעים בכביש. אלא שהכביש ממילא אסור לנסיעת פלסטינים ומוגן בחומה בחלק הקרוב לירושלים. מעבר פלסטינים מצד לצד, לעתים מכפר שכן למשנהו, מתאפשר רק דרך שבילי עִִזים ואינו אפשרי למכוניות או לכלים חקלאיים. התוואי ששורטט לא יצר ביטחון, אלא בעיקר מירר את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים.

היו מקומות לאורך התוואי שבהם היה אפשר לזהות התעקשות ישראלית על כל דונם, שמיררה את חיי הפלסטינים גם במקומות שהדבר לא היה נחוץ מבחינה ביטחונית. כך היה למשל בקיבוץ מצר, ממזרח לחדרה. הקו הירוק עובר ממזרח לקיבוץ, על רכס שממנו נשקפים בתי הכפר הפלסטיני קפין. אדמות קפין מצויות בוואדי שבין שני הרכסים. התוואי של הקו הירוק הוא הגיוני מבחינת טקטית – על הרכס ולא במדרון נשלט – ומצדו השני יכולים אנשי קפין לעבד את אדמותיהם ללא הפרעה. אבל תוואי המכשול סומן צמוד לבית הראשון של קפין, במקום שבו הסיורים על הגדר דווקא חשופים לירי מן הבתים, וניתק את אנשי קפין מאדמותיהם.

תושבי מצר למדו על בשרם באופן מכאיב את הצורך בגדר הפרדה. בנובמבר 2002 חדר מחבל לקיבוץ, ורצח חמישה אנשים, ובהם רוויטל אוחיון ושני בניה הפעוטים. אבל הכאב והפחד לא עשו אותם אטומים לסבל המיותר של שכניהם. הם הפגינו יחד עם תושבי קפין נגד התוואי, ודרשו שיועתק אל הקו הירוק. זה לא עזר, והקו סומן במקום שלא היה בו שום היגיון תוך אדישות מוחלטת להשפעה של הקו על חיי הפלסטינים. זו הייתה רק דוגמה אחת, והיו עשרות כמוה.

שרון המשיך לדחוף מזרחה. הוא התעקש להכליל את אריאל בתוך הגדר. כמעט כל יישוב שפנה אל ראש הממשלה, בבקשה שהגדר תעשה סיבוב באזור שלו ותכניס גם אותו לחגורת ההגנה, קיבל אוזן קשבת. במקרה של אבני חפץ יצא שרון עם ראשי הפרויקט לשטח, ורק לאחר ויכוח קשה קיבל בקושי את עמדתם שהכללת היישוב תיצור הרבה יותר בעיות משתגרום. וכך הלאה והלאה, כמעט בכל פיתול של הקו.

מי שחשש מלחץ אמריקני בעניין הגדר או קיווה לו התבדה. כדרכו ברוב הנושאים מול ישראל, הביע ממשל בוש את מורת רוחו בשפה רפה וללא התעמקות בעובדות. כשהגיעה היועצת לביטחון לאומי רייס לאזור[v], הציג לה ראש הממשלה הפלסטיני אבו מאזן את עניין הגדר על מפה מעיתון, שעליה שורטט תוואי מקסימליסטי שהגו המתנחלים כתכנית מגירה. רייס, שלא ידעה להבחין בין התוואי הזה למציאות, הגיבה באמירה שהגדר היא עניין בעייתי, ולא יספה. גם שר החוץ פאואל קרא לישראל "לשקול שוב את גדר ההפרדה",  מילים שמשמעותן במערכת היחסים בין וושינגטון לירושלים הייתה זהה ל"תמשיכו במה שאתם עושים". בדיוק כמו בהזדמנויות השונות לשינוי במהלך העימות, כל מי שציפה שארה"ב תציל את ישראל מידי עצמה טעה.

לאמיתו של דבר, היה אפשר לראות – ואנשים כגון אשכנזי בתוך המערכת או אריאלי מחוץ לה חזרו ואמרו זאת בדיונים פנימיים או בפומבי – שהתוואי שתירזה משרטט בתמיכת שרון פשוט לא יעבור. זו הייתה איוולת ידועה מראש, שנשענה על התחושה שהכול יחמוק איכשהו מן המבחן הבין-לאומי. איש לא היה יכול לטעון שלא הוזהר: מאמרים בעיתונות דיברו על כך שהתוואי איננו הגיוני, משפטנים הזהירו – גם בשיחות עם שרון עצמו – שבסופו של דבר, העולם לא ירשה לישראל לספח בפועל מאות קילומטרים רבועים ולנתק את רקמת החיים של מאות אלפי אזרחים המצויים בשטח כבוש. החדווה של שרון לקבוע גבולות, ואינסטינקט ההתרחבות המובנה של מערכת הביטחון פשוט לא יכלו לעבור בעולם – וישראל אינה יכולה לנתק את עצמה ממנו. אבל שרון, נאמן לאופיו, התנגד לכל שינוי, עד שישראל שילמה את כל המחירים האפשריים.

שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד היה בתוך אלה שביקשו להציל את שרון מידי עצמו. לפיד היה השותף הקואליציוני הבכיר בממשלת שרון אחרי בחירות 2003, ואנשי משרדו הבהירו לו את הנזק הכבד לישראל מאיוולת התוואי. הבעיה שלפיד התמקד בה הייתה המובלעות, אותם שטחים סגורים מכאן ומכאן שיצרו הדחיפה מזרחה של שרון והביטחוניזם המופרז של מופז. הוא הבין שלא תצמח שום טובה מהגדר הכפולה מול נמל התעופה, מהכללתה של אלפי מנשה בתוך השטח שממערב לגדר ומהמקומות הלא-מעטים שבהם נסגר כפר שלם בטבעת.

הטיפול שלפיד זכה לו היה אופייני: בתחילה, התנגדות גורפת לכל שינוי, מתובלת בנימוקים ביטחוניים ופיוטיים על ארץ ישראל. כשאני עולה על הגבעה הזאת, אמר שרון ללפיד במהלך דיון על נקודה מסוימת, אני רואה ממנה את רות המואביה רוכבת על חמור. אני ממש יכול לראות את השוקיים שלה. לפיד התעקש. הוא מצא בעל ברית: ראש לשכתו של שרון דב וייסגלס, מומחה מאין כמוהו לאיתורן של דרכי השפעה על שרון, שהבין גם הוא לאן מובילים הדברים. וייסגלס חיבר אותו אל תירזה, שכתמיד ניאות לשרטט מפה. שרון קיבל לידיו את "מפת לפיד" מבלי לומר דבר. לאחר שבוע שמע לפיד מווייסגלס ששרון מקבל את הסתייגויותיו, אבל בפועל לא קיבלו מנהלי הפרויקט כל הודעה על שינוי.

בסופו של דבר, השינוי נקבע רק בכוח. העימות החזיתי סביב תוואי הגדר היה רק שאלה של זמן, והוא אירע בדיון בבג"ץ, שנגע לשלושים קילומטרים של התוואי באזור מכבים – גבעת זאב. משני צדי המתרס המקצועי עמדו שני המומחים, תירזה ואריאלי: תירזה הציג, בשם המדינה, את הקו המתוכנן. המועצה לשלום וביטחון, אחד הגופים שעתרו נגד התוואי, הציגה מפה שיצר עבורה אריאלי, ובה שורטט תוואי חלופי.

כהרגלה, גייסה הפרקליטות את כל טיעוני הביטחון המוכרים, אבל בית המשפט סירב לנגוס. ב-30 ביוני 2004 פסק בג"צ נגד מערכת הביטחון, והכריח אותה לשנות את התוואי באופן שיקטין את הפגיעה בחייהם של הפלסטינים. תירזה, עובד משרד הביטחון, הגיב בהתקפה על ההחלטה. זהו יום שחור למדינת ישראל, אמר.

תירזה ציפה לגיבוי של פטרונו, הוא הרי ידע מה שרון חושב על בג"ץ. אלא ששרון פרסם נזיפה פומבית בתירזה. אם חש תירזה כנבגד – אחרי הכול, הוא רק מילא אחרי רוח המפקד וגילה לפתע שהמפקד זנח אותו – הוא לא היה צריך להיות מופתע. לשרון לא הייתה מעולם בעיה להפוך עמדה ישנה שלו, המחיר של תירזה או כל אדם אחר שייאלצו לשלם לא עניין אותו במיוחד, ובמקרה הזה נכנסו לתמונה גורמים נוספים (שגם מעורבותם הייתה משהו שרבים הזהירו מפניו מראש). בראשית 2004 עלתה הגדר לדיון בבית הדין הבין-לאומי בהאג. תחילה, התייחסה ישראל לדיון בהאג במונחים של "או"ם – שמום", וראתה בו בעיקר מהלך עוין, שיש להתמודד אתו הסברתית: להפגין, כלפי חוץ ולא פחות מזה כלפי פנים, את צדקתנו ואת עוינותו הגובלת באנטישמיות של מי שמסרב לקבל אותה. חודשים רבים התלבטה המערכת המשפטית אם בכלל לשלוח נציג, שייצג את עמדת ישראל בבית הדין הבין-לאומי.

אחר כך החל שרון להבין שהתוואי שאליו דחף גורם נזק. כמה ימים לפני הדיון בהאג פורקה לפתע הגדר הכפולה[vi] באזור בקעא א-שרקייה. רבים הזהירו את שרון שהקו ששרטט שם לא יחזיק מעמד: המראה של 15 אלף פלסטינים הכלואים בין חומה ממערב לגדר ממזרח יהיה קשה מנשוא מבחינה בין-לאומית, ובקרב התושבים עצמם רק יתחזקו הייאוש ואתו הפיתוי לטרור. אבל רק ערב הדיון בהאג, וכביכול בלי קשר, הגיע ההוראה לפרק את הגדר המזרחית. מה פתאום האג, אמרו במשרד הביטחון. ממילא היינו מפרקים שם בתוך יומיים-שלושה.

שרון הבין כי הדיון בבג"ץ הופך, במידה רבה, לקו ההגנה של ישראל נגד הלחץ הבין-לאומי. כמו בנושאים רבים אחרים – גירוש, הריסת בתים, חיסולים – עצם הדיון בסוגיה במערכת המשפט הישראלית נעשה טיעון חשוב: הנה, מערכת המשפט שלנו, הזוכה להערכה רבה בעולם, עוסקת בעניין. לכן מיהר לאמץ את החלטת בג"ץ, שהתפרסמה לפני החלטתו של בית הדין הבין-לאומי. זה לא עזר, כמובן, לשנות את ההחלטה בהאג.

ולמרות הכול התקשה שרון להסתגל למציאות החדשה. זמן רב לא הסכים לאשר את התוואי הדרומי של הגדר, באזור הר חברון. התוואי עובר סמוך מאוד לקו הירוק, וקשה למצוא הצדקה כלשהי לדחוף אותו לתוך השטח שמעבר לו. אבל שרון התקשה לוותר. הוא סייר במקום פעמים מספר, כמי שמחפש סיבה לסטות מן התוואי המובן מאליו ולהיכנס לתוך שטחי הגדה. כמו שקרה צפונה משם בשלוש השנים הקודמות, רק פיגוע קשה גרם לשינוי: בסוף 2004, ימים ספורים לאחר עוד סיור של שרון, היה פיגוע כפול בבאר שבע, שבו התפוצצו מתאבדים בשני אוטובוסים בו בזמן. גם אחרי הפיגוע נזקק שרון לשכנוע נוסף. הוא חזר לשטח בחברת אנשי משרד המשפטים (שאחרי הדיון בבית הדין הבין-לאומי בהאג והחלטת בג"ץ הייתה להם עמדה ברורה, ושרון השתמש בה להטיל על מישהו אחר את ה"אשמה" לכך שהקו לא נכנס לשטח הגדה), ולבסוף נעתר.

באמצע 2005 – כמעט חמש שנים לאחר תחילת העימות, ארבע שנים אחרי הדיון הראשון על הנושא בממשלה ושלוש שנים לאחר שהתקבלה החלטה בנושא – אין עדיין לישראל גדר ביטחון מושלמת. הפרויקט רחוק מסיום, ובאזורים נרחבים אינו קיים כלל. הדבר העיקרי שהשתנה הוא שכל מתנגדי הרעיון, ושרון ומופז בראשם, אימצו אותו רטרואקטיבית אל חיקם. צה"ל, שכזכור התנגד לגדר בראשיתה ואף לא היה ערוך לקבל את קטע המכשול הראשון לידיו כשהושלם, מיהר אף הוא לנכס את הפרויקט. המפקדים התגאו בכך שהגדר משמשת בסיס לשינוי תפיסת ההפעלה, ומאפשרת להסיר כתרים וסגרים בתוך השטח הפלסטיני.

בין לבין, העדיפו כולם להעלים עין מן המציאות התודעתית שיצרה הגדר: בעיני הרוב המכריע של תושבי ישראל, התוואי שלה יהיה גבולה של ישראל בסופו של דבר. הגבול הזה היה קרוב לקו הירוק הרבה יותר משהעלה אריאל שרון אי פעם בדמיונו: התוואי הראשוני שאושר בממשלה סיפח דה-פקטו לישראל כ-900 קמ"ר משטחי הגדה, כ-16% משטחי הגדה. כעבור שלוש שנים כלל התוואי העדכני רק כ-360 קמ"ר בתוך הגדה, 6% משטחי הגדה, וגם זה עדיין אינו סופי.

בינתיים, הרבה מאוד כסף וזמן הושחתו לריק ויוקרתה של ישראל בעולם נפגעה מאוד. יתרה מזו: שרון, מופז ויעלון, שתיארו את האינתיפאדה כמהלך יזום של ערפאת, שנועד להשיג באש את מה שלא השיג במשא ומתן, סייעו בסופו של דבר ליצירת מצב שבו 94% מהשטחים מצויים מחוץ לגדר ולמעשה מחוץ לגבולות התודעתיים של ישראל – בתמיכה נלהבת של רוב הישראלים. ספק אם ערפאת, גם לוּ יזם באמת את האינתיפדה כמהלך מתוכנן, היה יכול להעלות בדעתו הצלחה שכזו.


[i] דו"ח של צוותי מעקב של הקהילה הבין-לאומית התריע כבר ב – 31.7.03 כי 15 כפרים ובהם 12 אלף פלסטינים נשארו לכודים במצב קשה בין הגדר לקו הירוק.

[ii]  16.3.2003

[iii]  בריאיון עם המחברים, 17.5.04, אמר עמוס ירון: "הרבה פעמים שמעתי מראש הממשלה שרון ללכת על הגדר המזרחית ואמרתי לו "יש סדר עדיפויות, אילוצים מדיניים, בעיית כסף וכך נעבוד". כל הזמן שרון היה עקבי שצריך לעשות את זה וכל פעם שכנענו אותו. הוא דיבר אתי הרבה מאוד פעמים על הגדר המזרחית, הרבה מאוד, אבל להערכתי הוא רצה שאני אגיד לו "לא"".

[iv]  בקיץ 2003 גילו חלק מאנשי ה"קרן לשיתוף פעולה כלכלי", בראשות ביילין, שאלוף פיקוד דרום מתכנן מבצע מסיבי לחיסול ומעצר 25 ראשי חמאס בכירים ברצועת עזה. המידע הועבר לאמריקנים והמבצע טורפד.

[v]  יוני 2003, כחלק מהמאמץ האמריקני לקדם את "מפת הדרכים", התוכנית המדינית החדשה לקידום תהליך השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית.

[vi]  מערכת הביטחון התחילה לפרק את הגדר הכפולה ב-22.2.04, ערב פתיחתו של הדיון בהאג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.