פרק 19 – לצ'ייני יש אקדח

חודש וחצי לאחר ששב מן המזרח התיכון בראש מושפל בימי מבצע "חומת מגן", השתתף קולין פאואל בישיבת המנהלים (PRINCIPALS) בבית הלבן. בישיבה זו, שמנהל היועץ לביטחון לאומי, משתתפים דרך קבע סגן הנשיא, שרי ההגנה והחוץ, ראש המטות המשולבים וראש הסי-איי-איי. היא מגישה לנשיא את ההמלצות המרכזיות בנושאים חשובים בתחומי חוץ וביטחון. הנושא המרכזי על סדר היום היה נאומו המיועד של הנשיא בוש, כמה ימים לאחר מכן, שבו יפרושׂ הנשיא את חזונו על הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

פאואל הגיע לישיבה בציפיות נמוכות, בידיעה שהקו שניסה להוביל נחל כישלון חרוץ. רוב הנוכחים בחדר לא היו שותפים לדרך שבה ראה פאואל את הסכסוך, והוא עצמו הורחק מן ההכנות לנאום הנשיא.

מצדו השני של השולחן ישב סגן הנשיא דיק צ'ייני. צ'ייני בדרך כלל לא הרבה לדבר בפגישות המנהלים. הוא הקשיב, אגר מידע והפעיל את משקלו בעיקר בשיחותיו האישיות עם הנשיא, ששם היה לניסיונו משקל מכריע. אבל הפעם, צ'ייני התייחס בהרחבה לפיסת אינפורמציה מרעישה.

זה האקדח המעשן, אמר סגן הנשיא בהתרגשות. הוא מוכיח שעם יאסר ערפאת אי אפשר לעשות עסקים. אנחנו לא יכולים להתעלם מהמידע הזה, והוא אומר לנו שאם רוצים להתקדם בפתרון הסכסוך בין שתי המדינות, המנהיגות הפלסטינית חייבת להתחלף. היה ברור שזה יהיה המסר שיעביר צ'ייני גם בשיחותיו עם בוש: אדוני הנשיא, אתה צריך לומר שמנהיג הפלסטיני חייב ללכת.

מה היה אותו "אקדח מעשן", שהרשים כל כך את סגן נשיא ארה"ב? האם ישראל, ממש ערב נאום בוש, הצליחה סוף סוף להשיג את אותה "ידיעת זהב", שתכתים אישית את ערפאת במעורבות בטרור?

צ'ייני נכנס ויצא במסדרונות הכוח הוושינגטוניים מאז סוף שנות השישים, ובעשרים השנים האחרונות היה מעמודי התווך של כל ממשל רפובליקני. בגיל 34 היה ראש מטה הבית הלבן תחת הנשיא פורד, ואחר כך שימש עשר שנים חבר קונגרס בכיר. בממשלו של הנשיא בוש האב היה שר ההגנה, הבוס הישיר של ראש המטות המשולבים פאואל. ב-1996 שקל לרוץ בעצמו לנשיאות מול ביל קלינטון, אבל החליט שלא לעשות זאת. קלינטון היה נשיא פופולרי, והמירוץ עצמו היה כרוך בהרבה לחיצות ידיים ובהרבה חשיפה תקשורתית. צ'ייני העדיף להפעיל כוח מאחורי הקלעים.

במראהו – כבד גוף, בעל צוואר עבה, מסתכל על העולם בחיוך דק ומתנשא – היה צ'ייני תמצית הרפובליקני הקלָסי, איש שהעריך עוצמה והתדיין עם העולם מעמדה של כוח. מאמצע שנות התשעים ועד שפרש בשנת 2000 כדי לרוץ יחד עם בוש לנשיאות, שימש יו"ר חברת התשתית הגדולה "הליבורטון". עם פרישתו העניקה לו החברה פיצויים של עשרות מיליוני דולרים. מאוחר יותר, כשקידם צ'ייני בכוח את המלחמה בעיראק, שימש הקשר הזה את מתנגדי המלחמה לחיזוק הטענה, שלפיה מטרתה האמיתית הייתה לשרת את האינטרסים העסקיים הגדולים, בעיקר של חברות הנפט והתשתית ("על כל חייל שנופל בעיראק," אמר הקולנוען מייקל מור, "הליבורטון צריכה להוציא להורג פקיד בדרג בינוני"). לאחר נפילתו של סדאם חוסיין זכתה הליבורטון בחוזי ממשל לשיקום תשתיות בעיראק בסכומים של כשלושה מיליארד דולר.

צ'ייני לא היה אידֵאולוג נֵאו-שמרני כמו כמה מהאנשים שהקיפו אותו. הוא היה איש של פרקטיקה, שקיבל לידיו את המפתחות להפעלת עוצמתה של ארה"ב בתקופה שבה נהפכה למעצמה עולמית שמעטות כמוה בהיסטוריה. הוא חיפש תֵאוריות אצל אחרים: כפי שכבר סופר, ערך עוד בימיו כשר הגנה סוג של תחרות מחשבתית בין פאואל מצד אחד לבין השמרנים פול וולפוביץ' וסקוטר ליבי[i] (ששימש ראש המטה שלו כסגן נשיא) מצד שני, בנושא הדרך הנכונה להשתמש בכוחה של ארה"ב כמעצמת-על יחידה. בוש האב נטה בשעתו לעבר דוקטרינת פאואל, שהדגישה הסכמה בין-לאומית ופנימית. צ'ייני הזדהה יותר עם התפיסות התוקפניות והחד-צדדיות של הנֵאו-שמרנים.

באמצע 2002 הייתה לצ'ייני מטרה אחת בלבד: להוביל את ארה"ב למתקפה בעיראק. הוא היה הקטר שמאחורי הדחיפה הבלתי נלאית למלחמה, ותואר כמי שמצוי ב"'קדחת" לממש את התכנית להדיח את סדאם חוסיין. יריבו בתוך הממשל היה שר החוץ פאואל, שכפי שאמר צ'ייני מאוחר יותר, "מעולם לא הסכים למה שאנחנו עושים". היחסים  בין השניים גבלו בנתק מוחלט, ובהתאם גם כל דבר שפאואל תמך בו עורר התנגדות מידית אצל צ'ייני.

האיבה ההדדית הזאת לא נולדה ב-2002 ולא סבבה אך ורק סביב עיראק. כבר באוטוביוגרפיה שפרסם פאואל באמצע שנות התשעים[ii] הוא ציין את יחסיו הקרירים כראש המטות המשולבים עם שר ההגנה צ'ייני. פאואל הזָהיר חזר ושִִכתב את הקטעים הנוגעים לצ'ייני פעמים רבות, אבל לא היה יכול להימנע מכמה הערות עוקצניות. בארבע שנים של עבודה משותפת, כתב, לא ביליתי במחיצתו אפילו שעה אחת בנסיבות חברתיות. ביום האחרון של צ'ייני כמזכיר ההגנה, הוסיף וסיפר, הגעתי למשרדו להיפרד ממנו. כשנאמר לי שצ'ייני כבר הלך מבלי לומר לי שלום, "הרגשתי פגוע ומאוכזב אבל לא הופתעתי. הקאובוי הבודד הלך לעבר השקיעה אפילו בלי להגיד שלום אחרון".

לצ'ייני הייתה השפעה עצומה על הנשיא, שהיה חסר כל ניסיון בענייני חוץ וביטחון. הוא היה לא רק ידיד קרוב ונאמן – למעשה, בוש ביקש ממנו לחפש לו סגן נשיא, ורק לאחר שכמה מועמדים נשרו עלה שמו של צ'ייני עצמו כמועמד – אלא גם המבוגר האחראי בבית הלבן, האיש שהיה שם עוד בימים שבוש היה סטודנט הולל בייל.

בשאר חלקי הממשל זלזל צ'ייני כמעט בגלוי. הסי-איי-איי, שלא סיפק את הסחורה המודיעינית הרצויה בעניין עיראק, חי תחת איום שסגן הנשיא יבנה לו מערך מודיעין משלו, שיספק לו את ההוכחות הדרושות לאשמתו של סדאם. פאואל ומחלקת המדינה לא היו אלא גורמים מפריעים, שיש לסלק אותם הצדה ולהשתמש בהם בעת הצורך.

ביוני 2002 ידע פאואל שעמדתו ביחס לעיראק עומדת לנחול תבוסה אל מול הדחף המתלהם של צ'ייני והנצים בבית הלבן ובפנטגון. מה שעוד לא ידע היה לאן תגיע ההשפלה שיספוג וכמה תעלה לו, במונחים של יוקרה ציבורית ובסופו של דבר גם במשרתו. הוא ניסה להשפיע על בוש שלא ייצא למלחמה ללא קואליציה בין-לאומית, ועמדה זו בדיוק שימשה את צ'ייני ואנשיו כדי להכין לו את ההשפלה האולטימטיבית.

כעבור שמונה חודשים נשלח פאואל לאו"ם, כדי להציג שם את הטיעונים האמריקנים לאשמתו של סדאם חוסיין. הכול בממשל ידעו שמדובר בטיעונים שאינם מחזיקים מים. בדיון אצל בוש שבו הציג סגנו של ראש הסי-איי-איי את ההוכחות לכך שעיראק מסתירה נשק להשמדה המונית ומקיימת קשרים עם אל קעידה, אמר בוש עצמו שמה ששמע לא ישכנע את הציבור[iii].

אבל לבוש ולצ'ייני לא היה ממש אכפת אם ההוכחות משכנעות או לא. הם החליטו כבר מזמן לצאת למלחמה. צ'ייני רווה נחת ממראהו של פאואל, היושב לנוכח העצרת והעולם כולו ומציג שיחה בין שני קצינים עיראקים כהוכחה לכך שסדאם מסתיר כלי נשק להשמדה המונית.

נאום בוש ביוני 2002 נולד מתוך מבוכתו של הממשל האמריקני.המזרח התיכון בער באש פיגועי ההתאבדות ומבצעי הצבא הישראלי, ובנשיא הוטחה ביקורת על שאינו מביע עמדה ביחס לאזור, שאינטרסים אמריקניים כה בולטים מושקעים בו. בסופו של דבר הודיע בוש על כוונתו לשאת נאום, שיביע את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון. לאיש, כולל לנשיא עצמו, לא היה ברור מה הוא עומד לומר.

הטיוטה הראשונה של הנאום נוסחה במחלקת המדינה. פאואל עט על ההזדמנות להטמיע, הפעם במילותיו שלו ובקולו של בוש עצמו, את כל מה שלא הצליח לעשות חודשיים קודם לכן בביקורו באזור. הרעיון המרכזי של הטיוטה הזאת היה הוועידה הבין-לאומית – אותו רעיון שניסה פאואל לקדם ללא הצלחה ותוך התנגדות כה עזה של הבית הלבן, במהלך מבצע "חומת מגן". ארצות-הברית, נכתב בטיוטה, תארח את הוועידה כדי לגרום לשרון וערפאת לשנות כיוון, משפיכות דמים למשא ומתן והפסקת האלימות.

כמעט מיָד החלה התרוצצות רבתי. צ'ייני, רייס ובאורח יוצא דופן גם שר ההגנה ראמספלד, שבדרך כלל לא התערב בענייני המזרח התיכון, התנגדו לוועידה הבין-לאומית. צ'ייני היה קולני במיוחד בניאוץ ערפאת. בחודשים הבאים עבר הנאום לא פחות מ-27 טיוטות עד לגרסה הסופית. עד לשלב מאוחר מאוד עדיין הייתה הקריאה למשא ומתן כלולה בנאום, ולא היה שום דיבור על החלפתו של ערפאת.

כמעט כל גורם השפעה שלח יד אל הנאום. חבורת הנצים הנאו-שמרנית, שצ'ייני וראמספלד היו מוקדי הכוח שלה בממשל, ביקשה למחוק באמצעותו את ערפאת ולהנחיל את התורה שלה בדבר הצורך בממשל דמוקרטי בנוסח אמריקני. הצטרף אליה השר נתן שרנסקי. שרנסקי היה בעיני צ'ייני לוחם חופש, שנאבק באימפריית הרשע הסובייטית ויכול לה. הם היו מכרים ותיקים: ב-2001, יום לפני שנכנס לתפקידו, נפגש צ'ייני עם שרנסקי וזה הרצה באוזניו על הצורך בדמוקרטיה פלסטינית.

בסוף השבוע שלפני הנאום ביקר שרנסקי בקולורדו, בוועידה שכינסו הנאו-שמרנים, וחזר שם על הדברים שאמר לצ'ייני שנה וחצי קודם לכן. אחר כך הגיע לוושינגטון, ושם פגש את סגן הנשיא[iv]. שרנסקי היה מודאג: מקורות מהימנים דיווחו לו שהנשיא עומד לומר שאם יתקן ערפאת את דרכיו, יזכו הפלסטינים למדינה. זו תהיה בשורה נוראה, אמר שרנסקי לצ'ייני. המאבק של אמריקה בטרור אינו עולה בקנה אחד עם מתן פרס לטרור. ערפאת והמשטר שלו צריכים ללכת.

קשה לומר שהפגישה עם שרנסקי היא שהטתה את סגן הנשיא, אבל אין ספק שסיפקה לו את הכסות האידאולוגית לשיחותיו עם בוש ערב הנאום. בימים האחרונים ממש השיגו הנצים את כל מבוקשם: גם עובדות מודיעיניות וגם אידאולוגיה.

פאואל לא ידע, כמובן, על פגישתו של צ'ייני עם שרנסקי. הוא ידע היטב שכבר זמן מה אין לו השפעה על השינויים שהנאום עובר, אבל עדיין נדהם מדבריו של צ'ייני בישיבת המנהלים על האקדח המעשן, ומן המסקנה שיש למחוק לחלוטין את ערפאת. הייתה לו תחושה שכמו בנושא העיראקי, איש אינו נותן דעתו ליום שאחרי. הממשל פוסל את המנהיג הפלסטיני, אבל אין שום חלופה אחרת למשא ומתן. פסילתו משמעה למעשה הקפאה של המגעים המדיניים עד שיסתלק.

פאואל וראש הסי-איי-איי טנט הגיבו לאמירותיו של צ'ייני בטענה, שדרישה לחילופי משטר ברשות הפלסטינית אינה מעשית. היועצת לביטחון לאומי רייס, שבקריירה האקדמית שלה הייתה סובייטולוגית, התערבה: פעם, אמרה, טענו שגם חילופי משטר בברית המועצות אינם מעשיים. ההתנגדות של פאואל וטנט רק חיזקה את צ'ייני בעמדתו.

שרון השקיע מאמצים אדירים בשבועות שקדמו לנאום בוש. ספק אם אי פעם עסק ראש ממשלה בקדחתנות כזו בהצהרה של נשיא אמריקני, וספק אם אי פעם נפתחו בפני המנהיג הישראלי דלתות ההשפעה ברוחב שכזה. שרון עצמו ביקר בבית הלבן פחות משבועיים לפני הנאום. הוא היה מודאג: שליחים אמריקנים שביקרו בישראל קודם לכן העבירו לו מסרים סותרים על תוכנו של הנאום, והוא העריך בצדק שהנשיא יטה אוזן לאדם האחרון שאותו ישמע. אחרי ביקורו הראשון המהוסס, האמין שרון שיש לו יכולת של ממש להשפיע על הנשיא האמריקני.

שרון נפגש עם בוש בתכיפות גדולה יותר מזו של רוב מנהיגי העולם. האיש שהיה פרסונה נון גראטה בוושינגטון נעשה בן שיח קבוע בבית הלבן, ובוש אף זיכה אותו ב-2005 בכבוד הנדיר של אירוח בחוותו בטקסס. רק ראש ממשלה אחד לפניו, לוי אשכול, זכה להתארח במעונו הפרטי של נשיא ארה"ב.

הביקורים בוושינגטון היו עבור שרון חותמת שאישרה את הדבר שהשתוקק לו יותר מכול: לגיטימציה בין-לאומית, הכרה במעמדו כמנהיג חשוב ומחיקה של עברו כפניה הכוחניות והמסוכנות של ישראל. הוא לא חיכה שיזמינו אותו לבית הלבן: פעם אחר פעם טרח להבהיר, באמצעות היועץ המדיני (ואחר כך השגריר בוושינגטון) דני איילון, עד כמה חשוב לו להופיע בוושינגטון ולהיוועד עם הנשיא. באחת הפעמים אף הודיעו לו האמריקנים שלא יוכל להתאכסן בבלייר האוס, מעון ההארחה הרשמי של הבית הלבן. אבל למי שקיווה בממשל שהדבר יגרום לשרון לבטל את ביקורו – והיו כאלה – נועדה אכזבה. לא נורא, הייתה התשובה מירושלים, נגור במלון.

בכל הפעמים האלה טרחו אנשיו להציג את הדברים בבית כאילו הנשיא הוא זה שהזמין את ראש הממשלה. שרון ידע היטב שהישראלים מחפשים כמוהו לגיטימציה מהאח הגדול, ורואים בהזמנה אות כבוד אישי לראש הממשלה.

במהלך שנת כהונתו הראשונה של שרון השתכנע בוש בהדרגה בתֵאוריית "רק אריק יכול". הוא שמע מיועציו לא אחת שדווקא שרון, בעל התדמית הנִצית, יוכל להוביל את ישראל לוויתורים כשיתחדש התהליך המדיני. הוא לא ממש השתכנע מחזונו של שרון, ולמען האמת חשב שאין לו חזון כלל, אבל האמין שהאלטרנטיבות גרועות ממנו, ובעיקר לא רצה להסתכסך עם ראש הממשלה בזמן שישראל נמצאת במלחמה. המסר הברור שקיבל מקארל רוב לגבי חשיבות ישראל בעיני הימין הנוצרי והיהודים גרם לבוש לקבל את שרון – מה  גם שהצד השני, קרי ערפאת, נמאס עליו לגמרי.

גם בביקור ערב הנאום מצאו נשיא ארה"ב בוש וראש ממשלת ישראל שני נושאי שיחה משותפים, שעלו בכל פגישותיהם: הביקור של בוש בארץ בימים שבהם היה מושל, וגידופים כלפי ערפאת. הנשיא השתמש במיטב הביטויים הטקסניים, כולל "שקרן" ו"בן זונה". שרון עדיין לא היה בטוח שזה יביא לו את הסחורה המקווה בנאום עצמו. הוא השאיר אחריו את ראש לשכתו דב וייסגלס ואת המזכיר הצבאי משה קפלינסקי, כדי לסגור קצוות אחרונים.

העבודה האמיתית על נאום בוש לא נעשתה בביקוריו התכופים של שרון, אלא מאחורי הקלעים. בסדרה חסרת תקדים של פגישות, לפחות שש במספר, דנה המעצמה היחידה בעולם עם בעלת בריתה הקטנה והנתמכת במזרח התיכון על תוכנו המדויק של נאום נשיאותי. קשה לתאר עד כמה זה היה מהלך נדיר עבור ממשל אמריקני, לא כל שכן עבור ממשל שהאמין ביכולתה וזכותה של ארה"ב להנהיג את העולם כרצונה. פגישות בתכיפות ובאינטימיות כזו לא נערכו עם בעלות ברית אסטרטגיות, בשאלות שהיו חיוניות לממשל כגון הקמתה של קואליציה למלחמה בעיראק.

מהצד האמריקני השתתפו בפגישות באופן קבוע קונדוליסה רייס וסגנה סטיב הדלי. מהצד הישראלי השתתפו שלושת אנשי אמונו של ראש הממשלה: וייסגלס, קפלינסקי ואריה גנגר, ידידו האישי של שרון. חלק גדול מן הדברים שנאמרו בחדר נסגרו עוד קודם לכן עם רייס, אבל גם בתוך חדר הדיונים הייתה אווירה לא פורמלית, כמעט לא אמריקנית. הנשיא שוקל לומר כך או כך, הייתה רייס אומרת. האם הניסוח החדש יתאים לראש הממשלה? האם יוכל מר שרון לחיות בנוח עם מילים כאלה או אחרות? וכך, הסכמה אחר הסכמה, הבנה אחר הבנה, נטוותה ההצהרה החשובה ביותר של הנשיא אחרי כמעט שנתיים של מלחמה.

מטיוטה לטיוטה הלכה טביעת אצבעו של פאואל והיטשטשה, עד שנמחקה לחלוטין. כשנכנס לתפקידו ראה פאואל את עצמו לא רק כשחקן המרכזי במדיניות החוץ האמריקנית, אלא גם כמי שבוש חייב לו: התדמית האחראית והמרכזית שלו סייעה לבוש, כך האמין, למתן את תדמיתו הן כאדם לא מנוסה בענייני חוץ והן כשמרן קיצוני, והביאה בסופו של דבר לניצחונו הדחוק של הנשיא. המצביעים, אמר פאואל למקורביו, בחרו קבוצה – בוש ואני – ולא רק נשיא.

עד מהרה התברר לו שאכן הגיעה לשלטון קבוצה, אבל הוא לא היה חבר בה. בעיניים כלות ראה איך הברית בין צ'ייני לבין ראמספלד, שני אנשים שעבדו יחד עוד בימי ממשל ניקסון, מזיזה אותו ואת מחלקת המדינה הצדה. פעם אחר פעם הטיל עליו הנשיא את הטיפול במשברים, אבל סירב לשתף אותו בהחלטות העקרוניות. הוא נעשה הפקיד הבכיר לענייני העולם, לא מזכיר מדינה המעצב מדיניות יחד עם הנשיא.

פאואל ניסה לשכנע את הנשיא שיש להציב בפני ערפאת תנאים אבל לא להוציאו לגמרי מן המשחק, אבל בוש כבר לא הקשיב לו. עד כדי כך היה פאואל מנותק מן המצב לאשורו, שהיה משוכנע שישראל עצמה מסכימה שערפאת הוא אולי הבעיה, אבל בלעדיו גם לא יהיה פתרון. הוא לא הבין, או אולי לא היה אכפת לו, שמאחורי גבו נרקם קו ישיר בין ירושלים לבית הלבן, שניסח נאום מדיני בלי שמחלקת המדינה תהיה שותפה לעניין כלל. למעשה, למשרד ההגנה היה חלק מכריע הרבה יותר – והוא עמד באופן ברור בפינה הישראלית. ראמספלד אמנם לא טרח לרדת לפרטים והתמקד בהכנה למלחמה בעיראק, אבל הקרובים לו ביותר, סגנו פול וולפוביץ' ותת שר ההגנה דאגלס פיית', התעניינו עד מאוד – ותמכו חד-משמעית בישראל.

וולפוביץ' ופיית', שניהם יהודים, היו האדוקים ביותר מבין הנאו-שמרנים, ותמכו את אהדתם הבסיסית באידאולוגיה שדחתה משטרים כשל ערפאת מטעמי עיקרון. משרד ההגנה היה גם זה שקיבל מישראל חלק גדול מן החומר המרשיע, שנאסף במהלך מבצע "חומת מגן", וסייע לחרוץ את דינו של המנהיג הפלסטיני בעיני הנשיא. בעת שנאם בוש ב-24 ביוני עמד ראמספלד לצדו, דבר נדיר כשמדובר בענייני חוץ שאינם נוגעים ישירות להפעלת הכוחות האמריקנים. נוכחותו של שר ההגנה העידה על מעורבותו הישירה של הפנטגון בהכנת הנאום.

האמריקנים, הבין שרון, רוצים את ההוכחה החותכת. את דעת הקהל הישראלית, שמראש רצתה לראות בערפאת רשע מוחלט, היה אפשר לשכנע גם ללא אקדח מעשן. האקדח המעשן שלה היה הזעם האדיר על האינתיפאדה ותפיסת "הצענו להם הכול והם אמרו לא", שאותה ירש שרון מברק. אבל האמריקנים, כך ידע, הם משהו אחר. היה ברור לראש הממשלה שאם רק תגיע לידיים אמריקניות "ידיעת זהב" חזקה ייסתם הגולל על ערפאת. הוכחות לכך שהוא שקרן כבר נערמו מאז פרשת קארין איי בינואר. עכשיו היה רק צריך להוכיח שהוא מעורב אישית בטרור, והעסק יהיה תפור באמת.

אגף המודיעין נרתם למשימה. שנה וחצי קודם לכן קיים אמ"ן דיונים כבדי ראש בשאלה אם לחבר "ספר לבן" נגד ערפאת, ואפילו עמוס גלעד טען שהמודיעין אינו צריך לעסוק בהסברה. בקיץ 2002 עסקו אנשיו הבכירים ביותר של האגף בכתיבת ספרייה שלמה, ובשיווקה המסיבי בוושינגטון. הררי החומר שנאספו במהלך "חומת מגן" נסרקו, ומסמכים נבחרים הוטסו אל מעבר לים, ולעתים הצטרף אליהם גלעד או יוסי קופרווסר, יורשו בתפקיד ראש חטיבת המחקר, כדי לספק הסברים משלימים.

שתי ידיעות היו גולת הכותרת של הספרייה הזאת, והן "האקדח המעשן" שאליו התייחס צ'ייני בישיבת המנהלים. את האחת העביר נספח המודיעין בוושינגטון אל"מ שלמה מופז, אחיו של הרמטכ"ל. הידיעה קושרת שני פעילי פת"ח בדרג נמוך למדי, שטענו כי ערפאת לא היה מוכן להעביר להם כסף נוסף לפעולה נגד ישראל, מעבר ל-5000 דולר שלטענתם כבר קיבלו.

הידיעה השנייה היא ששכנעה את הבית הלבן סופית. זמן קצר לפני הנאום הועברה לוושינגטון ידיעה, שנגעה לפעיל פת"ח בדרג בינוני, אחמד ברגותי שמו. לפי הידיעה התרברב ברגותי כי ערפאת נתן לו 20 אלף דולר לצורך קניית רובים לפיגועים.

בזמן שדבריו נותחו בישיבה של בכירי המעצמה החזקה בעולם כבר ישב אחמד ברגותי בכלא הישראלי. הוא נתפס, חודשיים לפני כן, במהלך מבצע "חומת מגן" יחד עם מרוואן ברגותי, הבוס שלו. הדברים שאמר נאמרו בשיחה בטלה מחוץ למוקטעה עם פעיל בדרגה עוד יותר נמוכה משלו. מקורות מודיעין אמריקניים בכירים ששמעו את ההקלטה המקורית תהו מה בדיוק היא מוכיחה. לא צורף אליה שום תיעוד של חקירתו של ברגותי, שיאשש את הדברים. ספק אם ארגון מודיעין כלשהו היה מסיק מן הדברים מסקנות כה חותכות, כפי שבחרו בוש וצ'ייני לעשות.

לא רק אנשי המודיעין האמריקנים חשבו שמדובר בעדות שאינה מוכיחה דבר. כששמע השר דן מרידור שהידיעה הזאת, שהייתה מוכרת לו, עומדת להישלח לוושינגטון, הזדעק. האיש הזה אינו מקור מהימן, אמר לאנשי הצבא. ערפאת הרי מחלק כסף לכולם, והאמריקנים עלולים להסיק מהעובדה שאנחנו שולחים להם את הידיעה מסקנות הפוכות לגמרי: הם יחשבו שאנחנו דוחפים להם חומר לא רציני בניסיון להטות אותם. מרידור, שלא היה בסוד התהליך שקיימו אנשי שרון עם רייס, לא העלה על דעתו שהאמריקנים – לפחות אלה שקבעו, ובראשם צ'ייני – כבר מוטים. הוא לא הבין שמי שרוצה להסיק מסקנה מסוימת יגיע אליה, בלי קשר לאיכות החומר שעליו הוא מסתמך.

המידע המפוקפק הזה – איש בדרג בינוני מתגאה באוזני אדם אחר בפומבי ובשיחת אקראי, במה שהמודיעין הישראלי לא הצליח להוכיח בשום ידיעה מפורשת בשנה וחצי של מאמץ – נהפך לאקדח המעשן שכה שימח את סגן נשיא ארה"ב. אי אפשר להסיק מכך אלא שבמקום שבו רוצים למצוא אקדח, הוא אכן יימצא. צ'ייני, ראמספלד ולבסוף גם בוש רצו לתלות את ערפאת, ואיש לא התעכב לבדוק את טיב החבל. בעולמם של בוש וצ'ייני, מרגע שערפאת קוטלג באותו מקום עם סדאם, כאויב של אמריקה, אמינות ההוכחות לאשמתו הייתה חסרת משמעות. מה שהיה חשוב הוא שתימצא הוכחה, ויהיה ערכה אשר יהיה.

עמדתו של צ'ייני, שהסתמך על אותו "אקדח מעשן", הכריעה. לטיוטת נאומו של בוש, שנישא ימים ספורים לאחר מכן, הוכנה התניה: המשך תהליך הקמתה של מדינה פלסטינית מותנה ב"מנהיגות חדשה ושונה". המידע המודיעיני שהרשים כל כך את צ'ייני היה המנוף שסייע לנשיא לחצות את הגשר לעבר השני. בוש, אדם של עובדות פשוטות[v], שוכנע שאכן העובדות עומדות לפניו.

בוש עצמו, ולא כותב הנאומים הקבוע שלו מייק גרסון, הוא ששיפץ את הטיוטה הסופית של הנאום, שנכלל בה המשפט הקטלני על ערפאת. "אני קורא לעם הפלסטיני לבחור מנהיגים חדשים, שלא גואלו בטרור," אמר בוש. "כשיהיו לעם הפלסטיני מנהיגים חדשים, מוסדות חדשים והסדרי ביטחון חדשים עם שכניו, ארה"ב תתמוך ביצירת מדינה פלסטינית, שגבולותיה ואספקטים מסוימים של ריבונותה יהיו זמניים עד שיבוא הסדר כולל למזרח התיכון."

אחרי הנאום יצאה הנחיה חד-משמעית מן הבית הלבן לכל הנציגים האמריקנים – ערפאת גמור. לא נפגשים אתו, לא מדברים אתו, תומכים בכל מי שיוכל להזיז אותו או לגרוע מסמכותו. גם חברי קונגרס, פרט לציר בית הנבחרים ממוצא קולין פאואל, האיש שחשב אחרת, נשאר צייתן וחסר השפעה כמקודם. אם הייתה לשר החוץ הרגשה שיהיה אפשר לשנות משהו, בא הבית הלבן והבהיר לו, ולכל מי ששקל לסטות מן הקו, את המחיר. כמה ימים אחרי הנאום הופיעה בלוס אנג'לס טיימס ידיעה קטנה. נאמר בה שדיפלומטים אמריקנים באזור המומים מהחד-צדדיות של נאום הנשיא. הבית הלבן בדק בקפדנות, וגילה שמקור הידיעה הוא קונסול ארה"ב במזרח ירושלים, רון שלייכל. אף על פי ששלייכל הכחיש נמרצות כי דיבר עם כתבת העיתון, הוא הועבר מיָד מתפקידו.

בלשכתו בירושלים צפה אריאל שרון בנאום בוש[vi]. שרון קיבל לידיו את תוכן הנאום שעה לפני שפסע הנשיא אל המיקרופונים, אבל לא נראה שהפנים את גודל ההישג אפילו כשנאמרו המילים בפועל. רק אחרי שפרשני הטלוויזיה החלו לבשר על ניצחונו, הרשה לעצמו הבעה של שביעות רצון – ומיד הורה לאנשיו שלא לחגוג.

זה היה שרון במיטבו. אין תכונה שהוא מעריך יותר ומשתדל להפגין יותר משליטה עצמית. דווקא בגלל היצרים הגועשים בקרבו, שהתפרצו לא פעם בהתקפות זעם על פקודים או עמיתים, הוא מנסה כל הזמן להיראות בשליטה. דב וייסגלס, שהיה לצד שרון ברגעים רבים, נוהג לספר על רגע אישי גדול אחר, ניצחונו של שרון על השבועון "טיים" בתביעת הדיבה על מלחמת לבנון. שרון, סיפר וייסגלס, הזהיר את הקרובים לו לפני הקראת פסק הדין ש"מה שלא יהיו התוצאות, שאף אחד לא יקפוץ". כשהוכרז ניצחונו ועורכי הדין האמריקנים והישראלים קפצו משמחה, נשאר שרון יושב, וה"טיק" בפניו היה העדות היחידה להתרגשותו. "מה כולם קופצים?" שאל[vii].

כך נהג שרון בכל הופעה פומבית לאחר ניצחון גדול: הוא השתדל להיראות כמי שההישג הפוליטי או האישי הוא עבורו עניין פעוט, ולא להפגין את רגשות הנקם או השמחה לאיד כלפי מי שהביס. הוא נמנע למשל מהחצנה של הסיפוק כשהביס את נתניהו בבחירות הפנימיות בליכוד[viii], או כשניצח בבחירות הכלליות ברוב עצום[ix], ולא הגיב מעולם על הדו"ח של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שניקה אותו מאשמה בפרשת האי היווני.

אבל בתוכו פנימה ידע שרון שמאמץ אדיר של חודשים הוכתר בהצלחה, שקשה היה לשער גדולה ממנה: בוש פסל כליל את יאסר ערפאת. העובדה שהפסילה הזאת הכניסה את העימות למצב מדיני של לא לבלוע ולא להקיא – ערפאת מחוק אבל איש אינו יכול לצמוח תחתיו – לא הטרידה איש בצד הישראלי. היא עלתה בקנה אחד עם תפיסתו הכללית של שרון.

ערפאת עצמו לא הבין את חשיבותו של הנאום. הוא צפה בו בחברת סאיב עריקאת ואחרים, וכשסיים בוש לדבר אמר, "לא נורא. העיקר שהוא הזכיר את המדינה הפלסטינית." כדרכו, פירש ערפאת את בוש על פי ראות עיניו שלו, ולא הבין כלל את תפיסת העולם של הנשיא. הוא היה בטוח ששוב יצליח להערים על כולם, להמריא כעוף החול ולצאת גם מן המשבר הזה מחוזק. ספק אם האמין אז שבפעם הבאה שייצא מן המצור יהיה על אלונקה, בדרך לטיסתו האחרונה לבית החולים בפריז, ושם ימות.

בניצחון הישראלי הדיפלומטי הזה, כמו בניצחונות הצבאיים הרבים שקדמו לו, הייתה טמונה רק בעיה אחת: ערפאת לא הואיל להסתלק מן הזירה אלא שנתיים וחצי לאחר נאום בוש. בינתיים שקע האזור כולו בקיפאון מדיני, עד מותו של ערפאת בנובמבר 2004. בזמן הזה נהרגו מאות ישראלים ויותר מאלף פלסטינים.

הלך הרוח בסביבתו של הנשיא לאחר הנאום תואר היטב ב"וושינגטון פוסט" בידי בעל הטור מייקל קלי, בעל מקורות מעולים בממשל, בטור שכתב יומיים לאחר הנאום: בתוך שנה, קרוב לוודאי שאפילו שישה חודשים, יאסר ערפאת ייעלם, כתב קלי. הוא לא ייהפך לקדוש מעונה בגלל כדור או פצצה ישראלית, ולא יֵצא לגלות שממנה יוכל לזרוע הרס. העריץ ללא ארץ, הקטן, העייף, הזקן והכושל יֵצא מהתמונה הפעם כמו הלוּזר שהוא: עמו הסובל הוא שיכריח אותו לפרוש[x].

התמונה האופטימית הזאת רק שיקפה את האטימות וחוסר האכפתיות בממשל. חצי שנה, שנה, שנתיים וחצי – מוושינגטון הכול נראה אותו דבר. קלי עצמו, למרבה האירוניה העצובה, לא זכה לראות את ערפאת מחוץ לתמונה (בלי שום התערבות של עמו הסובל): הוא נהרג בהתהפכות רכב בבגדד, בעת שסיקר את המלחמה בעיראק.


[i] סקוטר ליבי נחשב מקורב לאריה גנגר והוא אחד הצינורות החשאיים בהם השתמש שרון.

[ii]  "MY AMERICAN JOURNEY ", 1995.

[iii]  בתגובה לאכזבה שביטא בוש קם ראש ה – CIA, ג'ורג' טנט ואמר "IT'S A SLAM DUNK  ".

[iv]  ריאיון של המחברים עם נתן שרנסקי, 31.7.03

[v]  כשהגיעו אבו מאזן ופמלייתו לארה"ב בקיץ 2003 הייתה לאנשי הנשיא בוש רק בקשה אחת לקראת הפגישה עם בוש: KEEP IT SIMPLE

[vi]   24.6.02

[vii]  כתב "ידיעות אחרונות" בארה"ב, יעקב אילון, ידע לספר על ההחלטה הזאת, שניתנה ב – 19.1.1985: "שרון קיבל את ההחלטה בפנים קפואות. אחר כך סובב את ראשו והביט בקהל. רק אז העלה חיוך על פניו". ההחלטה, אגב, הייתה בבחינת ניצחון חלקי בלבד. החוק האמריקני דורש שהתובע יוכיח שכלי התקשורת פעל מתוך "זדון". שרון לא הצליח להוכיח זאת ולכן, אף על פי שנפסק כי הפרסום אינו נכון, לא זכה שרון בפיצויים.

[viii]  29.11.02

[ix]  28.1.03

[x]  על פי קלי, פלסטין העצמאית, ללא ערפאת, שתוקם בעקבות הנאום לא תהיה הדמוקרטיה הערבית הראשונה במזרח התיכון. תקדם לה עיראק. וושינגטון פוסט, 26.6.02.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.