פרק 22 – אבו מי?

זה קרה בראשית יוני 2003, אבל התמונה זרקה ישראלים ופלסטינים כמעט עשר שנים לאחור: נשיא ארצות-הברית, ראש ממשלת ישראל ומנהיג פלסטיני עומדים יחד עם אותה במה, גבם אל המדבר, ומדברים על העתיד. ג'ורג' בוש אמר ש"יש לחלק את ארץ הקודש"; אריאל שרון דיבר על מדינה פלסטינית שתגביר את הביטחון של ישראל; המנהיג הפלסטיני הבטיח לפעול לסיום האינתיפאדה החמושה. אחרי כמעט שלוש שנים של לחימה, ישראלים ופלסטינים הביטו בצילומים ששודרו מעקבה, ולא ידעו לומר אם הם עורגים לשובם של הימים שאותם הזכירה או מנסים לשכוח אותם.

מראהו של המנהיג הפלסטיני העצים עוד יותר את הבלבול. הוא לא לבש מדים, ולא עטה על ראשו כאפייה. בחליפה השמרנית שלבש, במשקפיו המרובעים ובהבעת פניו הרצינית נראה ראש הממשלה הפלסטיני מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, כפקיד אירופי מסודר הרבה יותר מאשר כמנהיג כריזמטי. שלא כיאסר ערפאת, הוא לא הבטיח "שלום של אמיצים" ולא דיבר במליצות.

אבו מאזן אמר את כל הדברים הנכונים לאוזניים ישראליות ואמריקניות. בהתחשב בכך שהיה פוליטיקאי לא ממש פופולרי, שהתמנה בלחץ של גורמים זרים אל מול התנגדותו של ערפאת, ושדיבר בשמו של עם שסבל מאז ספטמבר 2000 אלפי הרוגים ונזק כלכלי וחברתי בל ישוער, דבריו היו אמיצים. הוא הודה שהאלימות לא הובילה את הפלסטינים לדבר. הוא הבטיח לנסות ולהפסיק אותה. הוא קרא לסיום הסבל שעבר על העם היהודי לאורך ההיסטוריה. לא פחות ממה שאמר, עצם מראהו ושפתו שידרו תקווה, מן הסוג שהיה נדמה שחלף מן העולם כשהתמוטט תהליך אוסלו.

"אני רוצה להבהיר: לא יהיה פתרון צבאי לסכסוך הזה," אמר אבו מאזן. "לכן אנו חוזרים על כך שייפסק הטרור נגד ישראלים, בכל מקום שהם נמצאים בו. שיטות אלה אינן מתאימות למסורות הדתיות והמוסריות שלנו, והן מכשול מסוכן להשגת המדינה העצמאית שאנו שואפים לה. שיטות אלה גם אינן תואמות את אופי המדינה שאנו רוצים לבנות, שתתבסס על זכויות אדם ושלטון החוק. נפעיל את כל מאמצינו, נשתמש בכל משאבינו כדי להפסיק את האינתיפדה הצבאית, ואנו נצליח… מטרתנו ברורה ואנו ניישמה בנחישות וללא פשרה: סיום מוחלט של האלימות והטרור."

נאומו של אבו מאזן היה מוכר היטב לאמריקנים ולישראלים. למעשה, הוא סוכם איתם מראש: ראש לשכתו ריית' אל עומרי, שכתב אותו, העביר את הטיוטות לא רק לאנשי מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי בוושינגטון, אלא גם היישר ללשכתו של שרון בירושלים. בסופו של דבר אמר ראש הממשלה הפלסטיני בדיוק מה שסוכם עם ישראל – בניגוד לרצונם של ערפאת ועושי דברו.

לו נחשפו האזרחים משני הצדדים נחשפים למה שהתרחש מאחורי הקלעים של ועידת עקבה, היה הבלבול שלהם רק מחריף. הנשיא האמריקני, שהטריח את עצמו לביקור נדיר באזור כדי להפגין עד כמה הפסגה חשובה בעיניו, נועד לפגישה עם אבו מאזן לפני הטקס. מינויו היה, אחרי הכול, תחילתו של השינוי בהנהגה הפלסטינית שבוש קבע שנה קודם לכן כתנאי לשינוי המצב במזרח התיכון. עבאס ניכפה על ערפאת הר כגיגית, וכל מה שערפאת התנגד לו היה טוב בעיני וושינגטון. עכשיו, בעצם הגעתו לפסגה, עמד בוש להעניק לו מעמד דומה למעמד שהיה לערפאת בימי קלינטון: המנהיג הפלסטיני הלגיטימי, הזכאי לעמוד באותה שורה עם נשיא ארה"ב ועם ראש ממשלת ישראל.

בפגישתו עם בוש בעקבה הציג לו אבו מאזן את תכניתו להגיע להסכם עם ארגוני הסירוב. בוש, שכדרכו לא היה מודע לדקויות של המצב, התפלא. מה פתאום להגיע להסכם עם טרוריסטים ולא להילחם בהם, אמר. אם אתה זקוק לכוחות, הוסיף, אנחנו מוכנים לספק לך אותם.

ראש הממשלה הפלסטיני הסביר את הקשיים שבעימות ישיר עם החמאס והג'יהאד האיסלמי. כמה ימים לפני הוועידה הודיע החמאס שהוא עתיד לחתום על הסכם להפסקת אש (הודנא). גם הג'יהאד האיסלמי היה מוכן להצטרף להפסקת האש. חשובה עוד יותר הייתה עמדתו של התנזים, שמנהיגו מרוואן ברגותי ניהל את המגעים מן הכלא הישראלי: גם הארגון הגדול ביותר שלחם בישראל היה מוכן להתקדם במגעים להפסיק את האש. לאבו מאזן הייתה הפתעה עבור בוש: גם ראש הממשלה הישראלי שרון, אמר לנשיא, מוכן להודנא ולדחיית המתקפה על ארגוני הטרור. בוש נדהם. זו לא הייתה העמדה שהבין ששרון מחזיק, משיחותיו עמו. כן, חזר אבו מאזן ואמר, שרון מסכים.

מאוחר יותר, בשיחה בין בוש לשרון, אישר ראש ממשלת ישראל את הדברים. הסכמתי להודנא, אמר שרון לבוש, כי מוחמד דחלאן, יד ימינו הביטחונית של אבו מאזן, הסביר לי שזה יעזור לו לתקוף את החמאס בהתקפת פתע. פומבית, לעומת זאת, הביעה ישראל עוד לפני הפסגה אכזבה מכך שאבו מאזן אינו מתחייב לתקוף את ארגוני הטרור חזיתית.

הפתעתו של בוש מההסכמה של שרון להודנא לא הייתה משוללת יסוד. בשני מקרים קודמים הראה שרון התנגדות נחרצת לכל מאמץ לסיום הלחימה בדרך שלא תהיה כניעה מוחלטת של ארגוני הטרור. בסוף 2001, תקופה שבכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון דיברו עליה מאוחר יותר כעל ההחמצה הגדולה ביותר של אפשרות לשינוי, ביקש נשיא המדינה משה קצב לצאת לרמאללה ולנאום שם בפני הפרלמנט הפלסטיני, כדי להציע הודנא לשנה. שרון התייחס אל ההצעה בביטול וזלזול, והיה בזה איסור דה-פקטו על קצב לצאת לרמאללה.

יותר מעצם התנגדותו של שרון להצעה המוזרה, מעניינת הסיבה המוצהרת שלו לסירוב. נאום של קצב בפני הפרלמנט ברמאללה ישמש חיזוק של ערפאת והכרה למעשה במדינה פלסטינית, אמר. ההתנגדות לא נבעה אפוא מחוסר התוחלת של המהלך, או מחשש לשלומו או לכבודו של נשיא המדינה, אלא מפגיעה בשתי ציפורי הנפש של שרון: שנאת ערפאת וההתנגדות למדינה הפלסטינית.

הפעם השנייה שנושא ההודנא עלה לסדר היום הייתה מעניינת הרבה יותר. הפעם רקח את ההסכם אליסטייר קרוק, שליחו של חאווייר סולאנה לאזור. קרוק, איש שירות המודיעין הבריטי לשעבר, יצר קשרי אמון עם ראשי החמאס ברצועה. יחד עם אנשי ערפאת בולטים כמו נביל שעת', ניהל קרוק שיחות עם ראשי החמאס על הפסקת אש בקיץ 2002. בצה"ל ובלשכת הרמטכ"ל יעלון, שנכנס באותם ימים לתפקיד, הכירו את פרטי ההסכם המתגבש.

כעבור ימים ספורים חוסל בכיר החמאס סאלח שחאדה בהפצצה מן האוויר. יעלון הכחיש בתוקף את הטענה שהחיסול מנע הכרזה משותפת של החמאס והתנזים על הפסקת אש. ידענו בוודאות שכל השיחות על הודנא התמוטטו קודם לכן, אמר יעלון. לולא ידענו, לא היינו מחסלים את שחאדה. ואולם גם הוא אינו יודע להסביר פרט אחד המחבל בתֵאוריה הנוחה שלו: חיסול שחאדה עלה לדיון לפחות שלוש פעמים בשבועות שלפני כן. הפעולה בוטלה על ידי שר הביטחון בן-אליעזר מטעמים של הימנעות מפגיעה בחפים מפשע. הדיונים הראשונים נערכו בתאריכים, שבהם ברור שהשיחות על ההודנא היו בעיצומן. איש לא העלה את הפגיעה בסיכויים להפסקת אש כנימוק להימנע מפעולה.

שני המקרים הקודמים האלה הוכיחו שבעיני שרון כל רעיון ההודנא היה פסול מעיקרו.עצם המחשבה שאפשר לסמוך על ערבים שיגנו על ביטחון ישראל או יימנעו מפגיעה ביהודים היה בעיניו מופרך ואווילי. כשהזכירו בפניו את מעלותיו האפשריות של מנהיג פלסטיני כלשהו – פעם אבו מאזן, פעם אבו עלא – נהג להגיב באמירה "אל תשכחו שגם הוא ערבי".

לשינוי העמדה של שרון כלפי ההודנא שנה לאחר מכן הייתה סיבה טובה. מצבו בקיץ 2003, כשמגעיו של אבו מאזן עם הארגונים החמושים על הפסקת אש נכנסו לשלב מתקדם, היה אחר לגמרי. הציבור הישראלי היה עייף ומדוכדך. היריב מן הצד השני היה קשה הרבה יותר מערפאת. אבו מאזן היה מה שהאמריקנים ציפו לו, שר האוצר שלו, סאלם פיאד, היה יקיר הממשל האמריקני.

שרון נתקל אצל בוש בנימה שאותה לא הכיר קודם. בפגישה ביניהם בעקבה קטע בוש את ראש הממשלה לא פחות מחמש פעמים. אל תגיד לי מה הפלסטינים צריכים לעשות, חזר ואמר, תגיד לה מה ישראל מתכוונת לעשות. בוש גער בשרון על שישראל עדיין אינה מעבירה לפלסטינים את כל הכסף המגיע להם. זה הכסף שלהם, חזר בוש ואמר. הוא תבע משרון שחרור אסירים, פינוי מאחזים בלתי חוקיים ושיפור משמעותי ברמת החיים הפלסטינית.

עוד לפני פסגת עקבה החלו הקולות האחרים מוושינגטון להשפיע. מאז פורסמה סוף סוף מפת הדרכים נקט שרון בתכסיסי עיכוב שונים, כדי להימנע מלקבל אותה. זהו מסמך בלתי אפשרי, חזר ואמר. אבל הסיכוי שאבו מאזן יהיה אותה "מנהיגות חדשה ואחרת" שהזכיר בוש בנאומו שנה קודם לכן גרם לממשל להפסיק את משחק הצביעות המשותף ביחס למפת הדרכים. דב וייסגלס, שיצא לוושינגטון כדי לנסות ולסכל את הלחץ האמריקני, הבין שהפעם זה לא ילך. הוא צלצל שוב ושוב אל שרון, והבהיר לו את חומרת המצב. לבסוף הבין ראש הממשלה שאין לו בררה אלא לקבל את מפת הדרכים. ממילא, חשב, הפלסטינים לא יעשו מספיק והאמריקנים לא באמת מתכוונים להביא שינוי. שתי ההערכות הוכחו כמוצדקות.

הר הציפיות והלחצים הזה הועמס כולו על כתפיו של אבו מאזן, שדמותו הציבורית הייתה אפורה כחליפתו. הוא היה אחד מן המנהיגים הפחות פופולריים ברחוב הפלסטיני: במשאלי דעת הקהל דורג הרחק מאחורי ערפאת, מרוואן ברגותי, השייח' יאסין או אפילו אבו עלא. חסרו לו הכריזמה והלהט המשיחי של ערפאת, וגם החיבור לשטח והיכולת להפעיל כוח של אנשים כג'יבריל רג'וב או מוחמד דחלאן. אותן סיבות ממש שבגללן כה חיבבו אותו האמריקנים עשו אותו בעיני הפלסטינים לדמות לא אהודה, כמעט שקופה.

אבו מאזן נולד בצפת, והיה מאנשי ערפאת מאז סוף שנות השישים. ואולם עבור הפלסטינים בשטחים, הוא היה מחבורת תוניס – האנשים שישבו עם הראיס בגלות הנוחה, בעת שהשטחים נמקו תחת הכיבוש והאינתיפאדות.

הוא היה כמעט אנטי-פוליטיקאי, בחברה שעומס הבעיות והפילוג הפנימי שלה הצריכו מנהיגות של פוליטיקאי-על. בניגוד לערפאת, שבנה את שלטונו בעזרת מנגנונים מסובכים וניסיון לרצות את כולם, אבו מאזן נעזר בלשכה קטנה, ובחבורה של אנשים מוכשרים, שהיו חסרי כל רקע פוליטי או חיבור לשטח ולא ייצגו את הפלגים השונים. את העיסוק הפוליטי תיעב בגלוי, כמו גם את הבחישה התמידית – שהייתה לחם חוקו של ערפאת – בכיבודים ובחלוקת תפקידים. כל זה עשה אותו פופולרי מאוד בלשכות בוושינגטון או בעיני בוגי יעלון, אבל לא הוסיף ליכולתו לשלוט במצב הסבוך ברמאללה, מה גם שערפאת נשך כל הזמן בעקביו.

עד כמה לא היה אבו מאזן פוליטיקאי אפשר היה ללמוד מאחד המעמדים המביכים והמזיקים ביותר שקרו בתקופת כהונתו. זמן קצר לאחר פסגת עקבה נודע ליועץ התקשורת שלו, חאדר אבוסאווי, על מסיבת עיתונאים מתוכננת בפתח משרד ראש הממשלה בירושלים, בהשתתפות שרון ואבו מאזן. אבוסאווי נזעק: בעיני הפלסטינים זו הייתה כניעה – ראש הממשלה שלהם עמד על האדמה הכבושה, תחת הדגל הישראלי. אבל אבו מאזן התעקש שלא לסגת מן ההסכמה לפגישה, גם כשהסבירו לו איך ייראו הדברים בשטחים. הבטחתי לקיים את הפגישה, אמר. זה היה סימן מובהק לחוסר ניסיונם של אנשי אבו מאזן, לחוסר הרגישות הישראלי, וגם לעיקשותו של האיש עצמו.

לאכזבה הישראלית מאבו מאזן היו רגליים. בפגישת עקבה הציג מוחמד דחלאן, שנבחר לשמש יד ימינו הביטחונית של אבו מאזן, בפני בוש את תכניתו למאבק בטרור. היא הייתה מינורית: בתשעים הימים הראשונים, אמר דחלאן, לא נאפשר תנועה חופשית עם נשק או הסתה, נעצור כספים שמגיעים לטרור. ישראל הסכימה, אבל דחלאן התמהמה. אני לא יכול להתחיל עכשיו, אמר לבני שיחו.

ועם זה, חודש יולי 2003, החודש שלאחר הכרזת ההודנא, היה השקט ביותר מאז פרוץ האינתיפאדה – רק שלושה הרוגים ישראלים ושבעה פלסטינים. אלא שעבור צה"ל והשב"כ, שקט מסוג כזה היה רפש. בחסותו, אמרו דיכטר ויעלון, נערך החמאס לסיבוב הבא. המסר שהועבר לאבו מאזן היה פשוט: ישראל אינה רוצה שקט, אלא מלחמה בארגוני הטרור. אם תילחם בהם, נהיה אתך, ואם לא – לא. איש בישראל לא חשב שהדרך שנקט ראש הממשלה הפלסטיני לא רק שהייתה היחידה האפשרית עבורו, אלא גם הייתה עשויה לייצר מומנטום חיובי, שיוביל לעוד שקט ולחיזוק מעמדו של אבו מאזן, שבלעדיו לא יוכל להתמודד באמת עם ארגוני הסירוב.

המערכת הישראלית, משרון ומטה, מיהרה להביע בו זלזול על שסירב לטפל בארגוני הטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". "אפרוח ללא נוצות"[i], כינה אותו שרון. הוא היה אמיץ לשבע השניות של הנאום בעקבה, אבל מיד אחר כך חזר בו, והראה שהוא לא מוכן לקבל את ההחלטה הלאומית הגדולה, סיכם ראש חטיבת המחקר באמ"ן יוסי קופרווסר. אפילו השגריר האמריקני דן קרצר, בהתבטאות לא אופיינית, הביע אכזבה וזלזול. אבו מאזן הוא אדם חלש יחסית, הנוטה לברוח מבעיות, אמר. תחת הלחץ האמריקני הוא משתפר, אבל קשה לשנות תבניות התנהגות אחרי כל כך הרבה שנים[ii].

עבור שרון, לא הייתה שום הפתעה או אכזבה בתפקודו של אבו מאזן. לשרון לא הייתה מעולם אמונה כלשהי בערבים, ואבו מאזן, כפי שאמר, היה גם הוא ערבי. ערבים תמיד ירצו לשחוט יהודים, אמר שרון פעם לבני אלון, אחת מהתבטאויות רבות שבהן התגלתה דעתו, שהערבים צמאים לדם יהודי בכל מחיר ובכל מצב. לא אחת הביע במונחים גסים במיוחד את דעתו על התרבות והקדמה הערבית.

אפילו האמירה הקבועה שלו, שהערבים יודעים שאתו אפשר לעשות הסכם, גילתה את דעתו על כל מנהיג ערבי: הוא מבין רק כוח, ויתייחס ברצינות רק לאיש כוח כמוהו. בימי כהונתו כשר ביטחון בראשית שנות השמונים הקים בגדה את "אגודות הכפרים", ארגון של "נכבדים" שבעזרתו ניסה לחסל את השפעת אש"ף בשטחים ולהקים במקומו משטר של משתפי פעולה עם ישראל. זו הייתה השקפתו על המנהיגות הראויה לפלסטינים: מישהו שיטפל בפלסטינים אחרים, לטובת בעל הכוח בירושלים. אבו מאזן לא תאם כלל את התבנית הזאת.

מאוחר יותר, לאחר שהתפטר מתפקידו, גילה אבו מאזן שבתקופת כהונתו ניהל מגעים עם שרון על אפשרות לשחרורו של ערפאת מן המצור במוקטעה, כך שיוכל לנוע בחופשיות בגדה. צעד שכזה היה יכול להוריד הרבה מאוד מן הלחץ על ראש הממשלה הפלסטיני, שנתפס כמי שמונה בלחץ אמריקני וישראלי בעוד האב המייסד נמק במצור.

היו דיבורים, סיפר אבו מאזן. אחר כך נסע שרון לוושינגטון, ובשובו לא שב עוד לדבר על העניין. עבאס העריך ששרון נפגע מהדברים שאמר לו הנשיא בוש, שהוא שוקל לייסד ערוץ ישיר וחשאי בינו לבין אבו מאזן, ולדון אתו באמצעותו על הסדר הקבע. עבור שרון זה היה סיוט: ראש הממשלה הפלסטיני מתחבר ישירות לידיד ישראל בבית הלבן, ודן אתו במשהו ששרון עצמו רצה להרחיק אותו ככל האפשר. הוא קטע את השיחות בעניין ערפאת.

הדבר היחיד שהיה עשוי לסייע לאבו מאזן היה שיפור משמעותי בתנאי חייהם של הפלסטינים, ושורה של צעדים בוני אמון מצד ישראל. הוא לא היה, כאמור, פוליטיקאי פופולרי בשטחים, ולאפרוריותו האישית נוספה העובדה שנכפה על ערפאת על ידי האמריקנים והישראלים. גם אלה מקרב הפלסטינים שכבר הבינו שערפאת מזיק לעמו, לא יכלו לתמוך כנגדו במישהו שהועלה לגדולה על ידי שרון ובוש. ערפאת, שהבין היטב את התחושה הזאת, כינה אותו "קרזאי"[iii], על שם האפגני שהאמריקנים העלו לשלטון בקאבול לאחר שכבשו אותה.

הדבר היחיד שהיה עשוי לחזק אותו היה אפוא חיים טובים יותר לעמו: שחרור אסירים, שיעיד שאכן ישראל מוכנה לתת למי שמדבר על סיום האינתיפאדה החמושה את מה שלא נתנה לערפאת; הקלות בשטח – הסרת מחסומים, תנועה חופשית יותר שתאפשר שיפור כלכלי והפסקת ההשפלה היומיומית של מאות אלפי אנשים; ועצירה של מפעל המאחזים, שגרם לפלסטינים לחוש שבזמן כולם מדברים, אדמתם נכבשת מדי יום על ידי ישראל.

כמעט דבר מזה לא קרה. שחרור האסירים התעכב בשל התנגדות השב"כ ובגלל ויכוחים פנימיים בישראל. שרון לא לחץ. כעבור חצי שנה דחף בכוח לאישורה של עסקה עם החיזבאללה, שבמסגרתה שחררה ישראל מאות אסירים בתמורה לאזרח אלחנן טננבאום, שנחטף על ידי חיזבאללה לאחר שהגיע לאבו דאבי מרצונו, ולגופותיהם של שלושת החיילים החטופים מהר דב. אבל כשביקש אבו מאזן שישראל תשחרר אסירים נתקל ביד קפוצה. "אתה נפגש עם שרון בחדרים מרווחים, ואנשיך יושבים עם שרים ישראלים במלונות פאר, בעוד האסירים נרקבים בכלא," אמרו לו חברי המועצה הלאומית הפלסטינית בדיון לוהט ברמאללה[iv]. "לאחר 55 שנה של מאבק לאומי הפכת אותנו לטרוריסטים. שרון מדבר אליך בהתנשאות, ומאז שנבחרת דבר לא השתנה. הערים עדיין נתונות תחת סגר, הפועלים אינם יוצאים לעבודה וערפאת במצור".

ההקלות בשטח בוששו לבוא. שינוי המדיניות הישראלי היה אולי צעד הגיוני, אבל נגד את הקיבעונות העמוקים ביותר של המערכת. השכל אמר שצריך לעזור לאבו מאזן. המנטליות גזרה אחרת.


[i]  שרון כינה את אבו מאזן אפרוח ללא נוצות בישיבת ממשלה מיוחדת לאחר פסגת עקבה ב-14.6.2003.

[ii] דן קרצר אמר את הדברים בכנס רבנים במכון שלום הרטמן, 8.7.03.

[iii]  ערפאת אמר את הדברים בכינוס "הועדה המרכזית של הפת"ח" ב-3 בספטמבר 2003

[iv]  הדברים נאמרו ב-8 ביולי 2003 בישיבה סוערת של הועדה המרכזית של הפת"ח על ידי אנשים ששנחשבו קרובים לערפאת ופורסמו מאוחר יותר ביומון הסעודי "אל-וטן". תרגום: ממר"י.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.