פרק 23 – ואנחנו בשלנו

חוסר הנכונות של שרון, מופז והמערכת הישראלית כולה לסייע לאבו מאזן נבע לא רק מחוסר אמונה באשר לסיכוייו להצליח. שלושה צללים שליוו את המנהיגות הישראלית לכל אורך העימות, עמדו מאחורי היד הקפוצה שנקטה ישראל כלפי ראש הממשלה הפלסטיני בקיץ 2003 והאפילו לחלוטין על כל ניתוח הגיוני: ההתרעות הבלתי פוסקות על פיגועים שבדרך, חוסר הנכונות להקל במשהו על חיי הפלסטינים והיעדר כל רצון אמיתי לעצור את אינרציית ההתנחלות.

במהלך קמפיין הבחירות ב-2003 הופיע[i] אריאל שרון בתכניתו של נסים משעל בערוץ 2. לראש הממשלה היה סקופ אדיר: לא זו בלבד שעיראק העבירה נשק כימי וביולוגי לסוריה (למרות הקמתו של צוות מיוחד באמ"ן שעסק בחיפוש מודיעיני אחרי החומרים האסורים, לא נמצא זכר להם עד היום), אלא שהיא מעורבת גם בהכנתה של מתקפת טרור מסיבית נגד ישראל. בכיר פלסטיני, אמר שרון, נסע לבגדד במטרה לתאם מתקפה, שתתבצע על אדמת ישראל כאשר יתקפו האמריקנים בעיראק.  סדאם חוסיין אף העביר עשרות מיליוני דולרים למשפחות מתאבדים ולארגוני טרור למטרה זו.

זו לא הייתה האזהרה האפוקליפטית היחידה שהשמיעו ראשי המערכת באותם ימים. שר הביטחון מופז טען שארגון אל קעידה[ii] ניסה בנובמבר לפוצץ אוטובוס ליד נצרים. העובדה שאופי הפיגועים של אל קעידה שונה לגמרי לא הפריעה למופז, וגם לא לשומעיו. כמו במקרה הקשר העיראקי של שרון, שום התרעה על מגה-פיגוע לא נראתה לציבור הישראלי מוגזמת או מופרכת.

במהלך האינתיפאדה נעשו ההתרעות על פיגועים, קטנים כגדולים, לזמזום רקע קבוע של החיים בישראל. מספרן פורסם בתקשורת משל היה מדד המחירים לצרכן. הזמזום הזה, המספר המציין את החרדה לביטחון האישי, סייע לשמר את רמת האימה של הציבור הישראלי, ואיתה את רמת האדישות להתמשכותה של הלחימה והרצון לנקמה.

מיד לאחר נאום אבו מאזן בעקבה, על מילותיו הגבוהות בדבר הצורך המידי לסיים את המאבק האלים, טיפס מדד ההתרעות לשיא חדש: שישים התרעות נרשמו בימים שאחרי הנאום, הודיע השב"כ. המסר היה ברור: הערבים שוב מדברים גבוהה ומתכננים מוות. ההתרעות הובילו להידוק המחסומים והכתרים בגדה. התמונה שראו הפלסטינים הייתה ברורה: אפילו ראש ממשלה שמוכן להסתכן ולומר שצריך להפסיק את המאבק, מקבל בתמורה מישראל רק סבל.

ההתרעות שירתו לא רק את הדרג המדיני, בזמן בחירות או כשהיה צורך להצדיק מהלך תוקפני כלשהו. בראש וראשונה, הן סייעו למי שהפיץ את רובן והפך אותן ממצרך מודיעיני פנימי לאייטם תקשורתי קבוע: שירות הביטחון הכללי, וראשו אבי דיכטר. דיכטר ידע שתחזוקה שוטפת של כמות ההתרעות וחומרתן מסייעת לו להתנגד לכל נסיגה או הקלה לחיי הפלסטינים. האמצעי הזה שירת אותו ברמה הלאומית וברמה המקומית: יותר ממפקד אחד של צה"ל, שהסיר מחסום או פתח ציר לתנועה, נתקל כמעט מיד ברכז שטח של השב"כ המציג בפניו התרעה חמה ומאשים אותו שבגללו עלול להיות פיגוע. קציני הצבא – הבולט בהם היה מפקד אוגדת איו"ש גדי אייזנקוט[iii] – אף תקפו את אנשי השב"כ על שהם מגזימים כל כך במספר ההתרעות.

מה שלא עשתה כמות ההתרעות, עשתה לפעמים איכות הפיגועים המתוכננים-לכאורה: 600 ק"ג חומר נפץ להפלת מגדלי עזריאלי, מטען הכולל נגיפי איידס, משאית ועליה טונה של חומרי נפץ. שרון סיפר על ניסיון שסוכל לבצע שבעה פיגועים בעת ובעונה אחת בשבע ערים שונות. במציאות שבה נקטלו עשרות ישראלים מדי חודש בפיגועים "רגילים", היה צורך באיומים אקזוטיים במיוחד כדי לשמר את רמת החרדה. ואכן, ההתרעות עשו את שלהן: הציבור מוכה הפחד והכאב תמך בסגר כללי על הפלסטינים, במכות כואבות, בביטולה של כל הקלה.

ההתרעות, אותה מכונת טניס היודעת להוציא כדורים אבל לעולם אינה בולעת אותם בחזרה[iv] – כדברי אייזנקוט – היו גורם השפעה קבוע אחד על התודעה הישראלית לכל אורך האינתיפאדה. גורם שני היה הדחייה של כל הצעה, שנועדה להקל את חייהם של הפלסטינים. הרצון לשבור את הפלסטינים דרך הבטן היה אדיר, ונמשך גם בימים בהם רבים מתושבי הגדה והרצועה הגיעו עד כדי רעב ("רעב," ביקש עמוס גלעד לדייק בהופעה בפני ועדת החוץ והביטחון, "זה מחסור במוצרים בסיסיים וכשאנשים מסתובבים עם בטן נפוחה, קורסים ומתים. עכשיו אין בשטחים רעב." אבל גם הוא נאלץ להודות, שכ-80% מהתושבים ברצועת עזה וכמעט 60% בגדה חיים מתחת לקו העוני הבין-לאומי).

הבטחת הקלות הייתה מטבע ישראלי ותיק מאז תחילת האינתיפאדה, שרק העיד עד כמה היו הפלסטינים נתונים ללחץ כלכלי קולקטיבי מתמשך בין הבטחה להבטחה. כמעט כל מהלך באזור, מכניסתו של שרון לתפקידו דרך ביקוריו של זיני באזור ועד למינויים של אבו מאזן ואבו עלא אחריו, לוו בהבטחות ישראליות להקל את הכתרים החונקים, להוריד מחסומים או לאפשר חזרה מוגבלת של פלסטינים לעבודה[v].

לעתים חרגו ההבטחות הרבה מעבר ליומיום. באחד מביקוריו בארה"ב הציג שרון בפני בוש "תכנית מרשל" ישראלית לשיקום הכלכלה הפלסטינית[vi], מעין מזרח תיכון חדש של ימי פרס עטוף בצלופן מצבע אחר. לא היה בתכנית, כמובן, דבר וחצי דבר. היא הוכנה בחופזה כסוג של תעלול הסברה, ועיקרה היה שימוש בכסף שהיה אמור לבוא מארה"ב. לאמיתו של דבר, לשרון לא הייתה שום כוונה לטפל בכלכלה הפלסטינית אלא בכתרים וסגרים. הציניות הייתה גדולה במיוחד, משם שבאותו זמן ממש הייתה ארה"ב עסוקה במאבק הארוך והמתיש לשחרר מידי ישראל כ-850 מיליון דולר, כספי מסים שהגיעו לרשות הפלסטינית והוקפאו על ידי ישראל בטענה שהם מממנים טרור. אפילו בוש גיחך. זו התחמקות צינית, אמר לאנשיו כשהיה שרון בחדר הסמוך.

השימוש במונח תכנית מרשל רק מעיד, עד כמה הייתה המערכת הישראלית כולה שבויה באבחנות מהסוג שייצר יעלון, שזיהו את הפלסטינים לא כאויב שיש לו רצונות שצריך להתמודד אתם, אלא כעם שלם הזקוק לחינוך מחדש.

בפועל השתמשה ישראל באופן קבוע בלחצים כלכליים, שנועדו לשבור את רוחם של הפלסטינים. מהימים הראשונים של העימות, שאז טען כזכור יעלון שהאישור לייצוא תותים הרס אפשרות לכניעה פלסטינית, היה הכלי הכלכלי אחד הקהים והכבדים ביותר בארסנל הישראלי. אפילו כשראש הממשלה עצמו נתן הנחיות ספציפיות שנגעו לתנאי חייהם של הפלסטינים, מצא הצבא דרך למסמס אותן.

במהלך הלחימה הטיל חיל הים מצור על נמל עזה, ומנע מהדייגים הפלסטינים לצאת לדיג, ענף משמעותי בכלכלת הרצועה. שוב ושוב ניתנו הנחיות לאפשר את הדיג. שוב ושוב, הן מוסמסו בדרכים יצירתיות. בסופו של דבר, הוציא שרון הוראות מפורשות בעניין אבל גם אז מצא מפקד החיל ידידיה יערי דרכים שלא לבצע אותן[vii]. הוא טען שסירות הדיג המהירות עלולות להבריח אמצעי לחימה לתוך הנמל, וספינות חיל הים לא יוכלו לעצור בעדן. שרון, כמובן, לא הטיל את כובד משקלו כדי להכריח את האלוף הסרבן למלא את ההוראה.

דיכטר, אמון על ניסיונו במערכת ששפטה את הפלסטינים מגובה הביוב בבלאטה, ורואה בכל מעשה שלהם תחבולה שנועדה לסייע להם להישרד מול שלטון זר, היה מתנגד קבוע וחריף לכל הקלה כלכלית. הוא זילזל בכל ההגדרות ה"אשכנזיות" של אנשי הצבא. מה זה סוחר, אמר כשעלו הצעות לתת לסוחרים להיכנס לישראל. סוחר הוא מישהו שכאשר בא לבקש רשיון עבודה הצהיר שהוא סוחר. הוא חזר וציטט פתגם ערבי, שהיה מבחינתו הצדקת הכול: שיבכו מאה אמהות, ולא האימא שלי. זו הייתה בעיניו המציאות של אויביו, ולפיכך גם המציאות שלו. כל נסיגה הייתה בעיניו טעות, כל הקלה פִּרצה הקוראת לטרוריסט.

בכל פעם שהוסר מחסום מיהר דיכטר להאשים את הצבא שבגללו הפיגועים מתחדשים. לאחר שהושלמה גדר ההפרדה באזור ג'נין ביקש אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי להסיר את הכתר הפנימי על העיר החנוקה. השב"כ התנגד בתוקף, וקפלינסקי נאלץ להפעיל את מלוא השפעתו אצל שרון עד שניצח לבסוף. מח"ט רמאללה אילן פז ואחריו מח"ט הצנחנים אביב כוכבי ספגו, כל אחד בתורו, האשמות של אנשי השב"כ באחריות לפיגועים, משום שהסירו מחסומים.

זו הייתה דרכו הקבועה של השירות לעצור כל מגמת הקלה בה נקט מפקד מקומי בשטח, ומכיוון שגם מופז ויעלון מדדו את פקודיהם אך ורק לפי כמות הטרור שיצאה מהשטח באחריותם, לעולם לא היה למפקד אינטרס אמיתי לממש את ההקלות שעליהן הוחלט-לכאורה בדרגים שמעליו. ואם הציג עמדה שכזו, מיד צצה התרעה של השב"כ מפני פיגוע העומד להתרחש, והמחסומים הוצבו מחדש.

הקשר בין הסרת מחסומים לפיגועים היה כה מושרש בתודעה, עד שהביא אפילו לתקרית נדירה בין קפלינסקי, אז המזכיר הצבאי של שרון, לבין שגריר ארה"ב דן קרצר. במהלך פגישת עדכון לא רשמית תקף קפלינסקי, קצין במדים שתפקידו היה קישור בין ראש הממשלה לצבא ולא ייצוג של ישראל מול הדיפלומט האמריקני הבכיר, את השגריר. הוא טען שלחץ אמריקני, שהביא לפתיחת מחסום קלנדיה איפשר פיגוע פלסטיני. אתם הרוצחים, אמר קפלינסקי לקרצר. אתה מאשים אותנו ברצח? חזר קרצר המזועזע. כן, אמר קפלינסקי, אתם אשמים. קרצר, שהיה רגיל לעלבונות כאלה מצד שרון, נאלץ הפעם לספוג אותם מקצין צה"ל חסר כל מעמד דיפלומטי.

דיכטר ידע היטב שהמחסומים הם העצם המכאיבה ביותר התקועה בגרון הפלסטינים. הם לא רק יצרו מציאות משפילה ושיבשו לחלוטין את סדר היום של אזרחים, אלא גם יצרו שינויים מרחיקי לכת במרקם החיים: העובדה שתוצרת חקלאית לא יכלה עוד להגיע מן הכפרים לעיר חנקה את המרכזים העירוניים וחיבלה בפרנסתם של עשרות אלפים. לפעמים נוצרה מציאות חדשה, שהשינוי שלה יצר סיבות חדשות לטרור. כך היה, למשל, כשהוסר הכתר מעל ג'נין, לאחר שנתיים של מחנק. בתקופה הזמן הזאת, שבה יובש השוק הסיטונאי בעיר לחלוטין, צמח לו תחליף בקבטיה הסמוכה. כשהוסר הכתר ותנועת הסחורות לג'נין התחדשה, שילמו סוחרי קבטיה לכמה צעירים, כדי שייצאו לירות על התנחלויות גנים וכדים, בתקווה שהמצור על ג'נין יחודש ואתו תחודש פרנסתם.

את ההוכחה הסופית לכך שהמחסומים היו קבעון וכלי ענישה קולקטיבי הרבה יותר מאשר אמצעי יעיל ללחימה בטרור סיפק בסופו של דבר הצבא עצמו. לאחר נפילתו של אבו מאזן, ועם התגברות הלחץ הבין-לאומי על ישראל בעניין המחסומים, התבקש תא"ל (מיל.) ברוך שפיגל, שגויס חזרה למערכת הביטחון אחרי שהתמחה בנושא בזמן עבודתו ב"קרן לשיתוף פעולה כלכלי" של יוסי ביילין, לחקור את נוהלי העבודה במחסומים ואת יעילותם. שפיגל ביקר בחריפות את הכשרתם ותפקודם של החיילים במחסומים, אבל מה שמעניין לא פחות  – במקביל לעבודתו החל תהליך מזורז של הסרת מחסומים בעשרות נקודות בשטחים. הוא נומק אמנם בהתקדמותה של גדר ההפרדה, אבל רוב המחסומים היו פנימיים, כלומר על כבישים בתוך הגדה שלא נגעו כלל בגדר. הסרת המחסומים הקפיצה את השב"כ, אבל לא גרמה לשום עלייה במפלס הטרור.

באביב 2005 אמר שר הביטחון מופז בישיבת הממשלה, שצה"ל הסיר לא פחות מ-280 מחסומים ברחבי יהודה ושומרון והותיר על כנו רק 12 מחסומי קבע. המספרים האלה העידו עד כמה היו המחסומים כלי ענישה לא פחות, ואולי יותר מאשר אמצעי למניעת טרור. בתקופה עליה דיבר מופז ירד מפלס הפיגועים מאוד, דבר שגם מפקדי צה"ל ייחסו לעליית התקווה בקרב הפלסטינים. השב"כ, נאמן לדרכו, לא הוריד את מפלס ההתרעות: יש יותר מחמישים התרעות לפיגועים, הודיעו אנשיו לאחר חג הפסח 2005. באותם ימים ממש אמר אייזנקוט "אני קם בבוקר, ויש אפס התרעות לפיגועים".[viii]

הרעה החולה השלישית, פרט לקיבעון ההתרעות ולרתיעה מכל הקלה שהיא, הייתה ההתנחלות – ובאופן ספציפי, מפעל המאחזים הלא-חוקיים בגדה. המאחזים סימלו את הכוח המאגי של המתנחלים בתודעה של מקבלי ההחלטות. בשם הכוח הזה עבר שרון אפילו על אחד מעקרונות הברזל שלו, והפר הבטחה מפורשת שנתן לנשיא בוש להסיר מאחזים לא חוקיים. כמו צה"ל, כמו המערכת המשפטית ומשרד הביטחון, נדמה היה ששרון נתון כאן בידי כוח שהוא פשוט חזק ממנו.

בכל פעם שאני יוצא מפגישה עם אריק, התלונן בנימין בן-אליעזר בימיו כשר הביטחון, נכנס אחריי זמביש (זאב חבר, איש הביצוע של המתנחלים וידידו הקרוב של ראש הממשלה). "פעם אחת," אמר בן-אליעזר לשרון, "שזמביש ייכנס קודם." זה לא קרה, כמובן. באחת מפגישותיו עם חבר, שנועדו להשיג הסכם להסרת מאחזים, נדהם פואד כשזמביש שלף מסמך סודי בעניין, שהעביר בן-אליעזר לשרון. במסמך פורטה רשימת המאחזים הלא-חוקיים, לפי קטגוריות שנגעו לאפשרות לפנות אותם. הדלפתו למתנחלים הייתה שקולה להדלפת תכנית התקפה: היא הבהירה להם באילו מן המאחזים מתכוונת המערכת לטפל ובאילו לא. זמן קצר אחרי שהניח אותו בן-אליעזר על שולחנו של ראש הממשלה, כבר היה המסמך בידיו של רמטכ"ל ההתיישבות.

מערכת שלמה, שרק קצה הקרחון שלה נחשף לימים בדו"ח מיוחד שחיברה עו"ד טליה ששון, לשעבר בכירה במשרד המשפטים, פעלה כדי לשמר את מפעל המאחזים למרות הלחצים הבין-לאומיים ואפילו ההתנגדות בדעת הקהל. יועצו של מופז לענייני התיישבות רון שכנר, חבר לשעבר במועצת יש"ע וראש מועצת הר חברון, אישר תקציבים, תנועה של קרוואנים (שאובטחו כמובן על ידי הצבא) ושאר דברים שלהם נזקקו מפירי החוק. בדיוק כשאבו מאזן החל בצעדים מהוססים לנסות ולתפוס פיקוד ביקש מופז משכנר לחבר מסמך שידריך אותו כיצד ניתן להכשיר 95 מ-100 המאחזים הלא חוקיים[ix]. צה"ל אבטח את המתיישבים, את מי שהוביל אליהם מים ואת מי שסלל אליהם קווי חשמל.

רק מאחזים בודדים פונו, וגם הם דרשו מאמץ אדיר. במקרה אחד פשטה חטיבת הנח"ל באישון לילה, עם חיילים ושוטרים שהתחזו למתנחלים, על מתיישבי גבעה 26 ליד חברון, כדי לפנות משם משפחה אחת – ולמחרת חזרו המתנחלים למקום. בעיקר מוססה מערכת הביטחון כל הסכמה לגבי פינוי מאחזים. יד אחת אומרת לנו לפנות, והשנייה מסבירה לנו ברמזים ברורים שלא נעשה את זה, אמר יעלון המתוסכל למקורביו – והמשיך שלא לפנות.

חוסר הרצון לעשות משהו בעניין המאחזים, שאפיין את ישראל לכל אורך העימות, נעשה בולט במיוחד עם עלייתו של אבו מאזן לשלטון. האמריקנים, שהתנגדותם הקבועה למאחזים התגברה עוד יותר בשל רצונם לתמוך בראש הממשלה הפלסטיני, המשיכו ברטוריקה הגבוהה על הצורך של ישראל להסיר את ההתנחלויות הלא-חוקיות, אבל לא עשו דבר. לחוסר הרצון להתעמת עם שרון נוספו הפעם גם חוסר ידע ושטחיות.

 אחת הדרכים היעילות ביותר של שרון להילחם בלחץ בעניין המאחזים הייתה הדרך הביורוקרטית: הוא הטביע את שומעיו בסבך של צרות משפטיות, שמנעו הסרה של קרוואן על גבעה כזו או אחרת. לארה"ב לא היה מידע מספיק כדי להתמודד עם שפע העובדות הסבוך שמאחוריו הסתתר שרון. הממשל, שבדרך כלל משתמש בלווייניו לכל מטרה אפשרית, החליט לא להשתמש בלוויינים שלו כדי לצלם את הרחבת ההתנחלויות. "אנחנו לא משתמשים בלוויינים נגד בעלת ברית שלנו,"  הסבירו האמריקנים.  מקור המידע  העיקרי של הממשל היה אתר האינטרנט של "שלום עכשיו". באחת הפעמים שבהן נועד השגריר קרצר עם שרון, קידם אותו ראש הממשלה באמירה סרקסטית: אני מבין שאתה מעביר לנו תמונות, אמר, רומז למידע שהעביר קרצר באותם ימים בנואש המאחזים לשר הביטחון בן-אליעזר. הוא הבהיר בכך שאין בכוונת ישראל לוותר על המפעל הלאומי שלה, גם כאשר היה ברור שהוא פוגע בסיכוייו של אבו מאזן לחולל שינוי.

באוקטובר 2003 התפוצצה מחבלת מתאבדת, שיצאה מג'נין, במסעדת מקסים בחיפה, וקטלה 19 בני אדם. מופז רתח. זמן קצר קודם לכן הזהיר את אנשי הצבא מפני מעבר של מחבלים דרך המעברים בגדר ההפרדה, והנה זה קרה. הוא הורה ליעלון ליצור סגר טוטלי על שכם במשך שבועות.

יעלון הטיל על שכם "עוצר תנועות", הצורה הקשה ביותר של סגר – אין יוצא ואין בא. אחרי כמה ימים ביקש להסיר אותו. זה יביא את התושבים שם עד כדי רעב, אמר למופז, אבל זה סירב לשמוע. בעיני שר הביטחון לא היה שום צורך לשמוע למפקד צבא, שלא ידע ליישם את אזהרותיו של השר ולמנוע פיגוע קשה. יעלון הממורמר אמר לאנשיו שההוראות שהוא מקבל מתחילות לגבול בחוסר חוקיות – אבל ביצע. דיכטר, שמבחינתו קטע הפיגוע במקסים תקופה של שקט, דרש – בתמיכת מופז – גיוס מילואים מסיבי, במקום הגיוס המצומצם שאושר לאחר הפיגוע. מצדי, אמר, שיעמדו יד ביד על הגדר.

עמדותיהם של שרון, דיכטר ובמיוחד מופז הביאו את בוגי יעלון לפרשת דרכים. הוא המשיך להאמין בצורך לצרוב את תודעת הפלסטינים ולעקור ממנה את הטרור. אבל הוא היה גם עד לדרך שבה סירבו מקבלי ההחלטות הישראלים להבין את חלקם בתהליך הזה. הכוחנות העיוורת, שאותה תלה במופז יותר מבכל אדם אחר, החלה לכרסם באמונתו של יעלון – לא בכך שהצדק איתנו, אלא במידת נכונותם של ראש הממשלה ובעיקר שר הביטחון להתנהג לפיו.


[i]  24.12.02

[ii]  1.1.03

[iii]  תת אלוף גדי אייזנקוט מתח ביקורת פומבית על השימוש של השב"כ בהתרעות בריאיון לידיעות אחרונות במוסף פסח 11.4.2004

[iv]  הטענה של אייזנקוט הייתה שלשב"כ אין מערכת שמבטלת התרעות, שכבר לא רלוונטיות. דבריו של אייזנקוט הביאו את השב"כ וצה"ל לתאם את ההגדרות שלהם בשאלה "מהי התרעה?".

[v]  כמה דוגמאות: ב – 16.3.01,  יומיים לפני נסיעתו הראשונה לארה"ב, הודיע שרון על הקלות: הוצאה והכנסה של חומרי גלם לעזה ולגדה, המשך בניית תחנת הכוח בעזה, פתיחת נמל עזה. בתחילת ינואר 2002 שוב הודיע שרון על הקלות לקראת ביקורו של השליח האמריקני, אנתוני זיני. ב – 17.7.02 הודיע שרון על הקלות לפלסטינים, בעקבות נאום בוש. באפריל 2003 שרון הודיע על שורת הקלות לכבודו של אבו מאזן. ב – 25.10.03 החליט מופז על הקלות לפלסטינים עם בחירתו של אבו עלא, כדי להקל עליו ולחזק אותו. למרות כל ההודעות, החיים בשטחים הפלסטיניים הפכו יותר ויותר קשים. צה"ל הציב מאות מחסומים מסוגים שונים, שהקשו מאוד על התנועה בין הערים והכפרים ולעתים עשו אותה לבלתי אפשרית.

[vi]  ביקור שרון בארה"ב, פברואר 2002

[vii]  ידידיה יערי אמר בשיחה עם המחברים: "נכון שהייתה מחלוקת וראש הממשלה דיבר אתי מספר פעמים. הסברתי שבמרחק של 12 מייל מהחוף אין לנו שליטה על מי שיוצא. אני כן תמכתי בכך שלא יסגרו לדייגים את הים".

[viii]  ריאיון לעפר שלח ב"ידיעות אחרונות", 12.5.05

[ix]  המסמך פורסם בגלי צה"ל ב-  13.4.03.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.