פרק 14 – "אם לוי מתכוון לעשות דראמות – שלא יבוא לקמפ-דיוויד"

"אלון, מה עובר עליו?" אהוד ברק נשמע מודאג. 3 ימים לפני שהוא ממריא לקמפ דייויד עדיין לא היה ברור האם שר החוץ שלו, דוד לוי, יוצא לועידה. ברק בנה על לוי. הוא מינה אותו לשר חוץ, העתיר עליו את כל הכיבודים בעולם, הכל כדי שביום פקודה, בקמפ דייויד הוא יתמוך בהסכם שיביא ברק ויעזור להעביר אותו בציבור.

אלון הוא אלון פנקס, לשעבר יועצו המדיני של ברק ובזמן שהשיחה הזאת התקיימה ראש לשכתו של דוד לוי.

לקראת פסגת קמפ דייויד נפער קרע הולך וגדל בין ראש הממשלה לשר החוץ שלו. לוי לא סלח על מינויו של בן עמי לראש צוות המו"מ של ישראל עם הפלשתינאים וטען בכל פורום והזדמנות שפסגת קמפ דייויד תיכשל, שברק עושה ויתורים מסוכנים ושהפלשתינאים לא הוכיחו נכונות לשלום.

למרות המתח הגדול בין ברק ללוי ההנחה הרווחת בימים שלפני הועידה היתה שלוי ייצא לועידה. בשלב הזה, לוי החזיק את הקלפים קרוב מאוד לחזה.

גם אלון פנקס לא ידע בדיוק לאן פניו של לוי מועדות: "אהוד, אני חושש שזה ייגמר בהתפטרות".

ברק: "מה עם קמפ דייויד? הוא יבוא?"

פנקס: "אם הוא יחליט לא לבוא אז זה אומר שהוא עומד להתפטר. אני מעריך שיחליט להשתתף בסופו של דבר".

ברק: "אני רק רוצה שתדע שאם הוא מתכוון לעשות לי דראמות בקמפ דייויד אז אני מעדיף שלא יבוא ויישאר כאן".

בשלב הזה לוי כבר לא נתן, כנראה, אמון בפנקס. הוא הניח שבמצב כזה פנקס הוא יותר איש של ברק מאשר איש שלו. בשבת, יומיים לפני היציאה לקמפ דייויד, הוא שוחח אתו ושאל אותו מספר שאלות טכניות לקראת הנסיעה, כאילו הוא מתכוון עדיין לצאת לועידה. לוי ממש לא התכונן לוותר על התענוג להפתיע בעצמו את ברק.

ההכנה הלקויה של המשלחת הישראלית לקמפ דייויד נובעת, כאמור, בעיקרה מהרצון להכין את הקרקע הפוליטית להסכם. ברק ויתר על תרומתם של אנשי מקצוע כדי להכניס פוליטיקאים שיעזרו להעביר את ההסכם אבל האסטרטגיה של ברק נכשלה עוד לפני שהוא יוצא לפסגה. זה התחיל בישראל בעלייה ובמפד"ל שפרשו, כפי שהבטיחו, לפני הפסגה. ברק עוד ביקש מיצחק לוי, יו"ר המפד"ל ונתן שרנסקי, יו"ר ישראל בעלייה, לחכות עד שיחזור אבל השניים הולכים הביתה.

לפרישה הזאת ברק ציפה.

מה שהוא לא רואה בחלומותיו הגרועים ביותר הוא פרישה של סיעת ש"ס יום לפני צאתו לקמפ דייויד. רק שבוע לפני כן ברק "נשכב" על הגדר כדי להעביר את חוק טל בכנסת. חודש לפני כן הוא הסכים לוותר על "השותפה הטבעית" מרצ כדי שש"ס תישאר. ברגע האמת ש"ס הולכת הביתה.

למעשה, יו"ר ש"ס, אלי ישי, דרש מברק את הקווים האדומים שלו במו"מ כתנאי להישארות המפלגה בקואליציה. ישי, ש'מכר' לאנשי "ישראל אחת" כל הזמן שהוא ומפלגתו עשויים לתמוך בהסכם השלום, אמר לברק שהוא חייב לדעת את הקווים האדומים שלו כדי לשכנע את קהל בוחריו שברק לא עומד להציג עמדות שלא מקובלות עליהם בקמפ דייויד.

ברק סירב להציג את הקווים האדומים שלו. הוא אמר לישי שהדבר עלול לדלוף. ישי הבטיח לשמור על סודיות. ברק לא השתכנע. ישי הציע שברק יבוא לרב עובדיה יוסף ויספר לו בסודי סודות את הקווים האדומים שלו. ברק סירב. ישי ומפלגתו פרשו מהקואליציה.

אבל המכה הקשה ביותר, כאמור, עוד מצפה לברק.

יום ראשון, 7:30 בבוקר, לפני ישיבת הממשלה, לוי וברק נפגשים.

לוי לא בזבז זמן. נקמה היא אולי מעדן שרצוי לאכול קר אבל אף אחד לא אמר שצריך לאכול אותו לאט.

"אהוד. אני לא יוצא לפסגה. חשבתי על זה ואתה מכיר אותי. אני לא YES MAN . אני לא יכול להשלים עם העמדות שאתה רוצה להציג. חוץ מזה, אני לא יודע לאן אתה הולך. לא אמרת לי לאן אתה הולך וגם לא לקבינט".

ברק: דוד, אני מבקש ממך. תבוא לקמפ דייויד ותשפיע משם. אתה יודע שאני מעריך אותך ורואה בך שותף".

לוי: "מנוי וגמור עמי לא לבוא. אם הייתי בא היה שם פיצוץ גרעיני. אל תדאג כל עוד אני פה במהלך הועידה שפתיי חשוקות. לא אגיד כלום אבל תדע לך שדרכינו נפרדות".

דקות ספורות עברו, ולוי יצא מהפגישה הקצרצרה. הוא ביקש מראש הלשכה, חיים מנדל, סיגריה וכוס קפה. "אמרתי לראש הממשלה שלא נכון שאצא לשם". למנדל ולפנקס – שחיכה לבוס שלו – ירד הצבע מהפנים. גם ברק לא הצטיין בעודף צבע כשהוא נכנס לאחר הפגישה עם לוי לחדר ישיבות הממשלה.

ברק התחיל לשלוח שליחים לשכנע את לוי. דליה איציק, שנחשבת מקורבת ללוי, הלכה אליו. אחרי 10 דקות היא חזרה. "אין סיכוי", היא אמרה. פתיחת ישיבת הממשלה התעכבה. ברק שלח את אמנון ליפקין שחק ללוי. ליפקין שחק דיבר עם לוי ושכנע אותו להיפגש שוב עם ברק. השניים נפגשו במשך כחצי שעה. השרים בחדר ישיבות הממשלה המשיכו לחכות. האווירה בחדר קשה. שריו של ברק הבינו שראש הממשלה יוצא לועידה הגורלית בלי חצי ממשלה. לא ש"ס, לא ישראל בעלייה, לא המפד"ל ועכשיו גם בלי שותפו לדרך, לכאורה, דוד לוי.

ברק ולוי חזרו מהפגישה השנייה ביניהם אבל לוי לא שינה את דעתו. יוסי ביילין החליט לקחת יוזמה. ביילין אינו מחסידיו של דוד לוי. מסתבר שבשביל הסכם עם הפלשתינאים בקמפ דייויד הוא מוכן אפילו להשתדל אצל לוי. ביילין שלח ללוי פתק.

"דוד, אני זוכר איך היית בחישוקאים. היום ברור לכולנו שנעשתה אז טעות. אתה חיוני, מוערך וחייב להיות שם". דוד לוי משיב לביילין בנימוס. "תודה רבה אבל אני לא נוסע". אחרי ישיבת הממשלה ברק עשה עוד ניסיון. הוא ישב עם לוי בשלישית אבל לוי לא חלם לשנות את החלטתו.

זו ללא ספק המכה הקשה ביותר שספג ברק לפני הנסיעה.

הסופר מאיר שלו כתב למחרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות": "יש עכברושים מסוג מאוד מיוחד. העכברושים שנוטשים את הספינה לא כשהיא טובעת אלא כשהיא מרימה מפרש. זאת ההזדמנות לזהות אותם, להיזהר מהם להבא: כאלה הם דוד לוי, שרנסקי, המפד"ל, הרב עובדיה, ש"ס ומועצת חכמי התורה. כל מי שהדגימו לנו אתמול מהי נטישה, מהי הפרה, מהי משענת קנה רצוץ".

מה שקרה לאהוד ברק עם דוד לוי מלמד לא מעט על אופיו של ברק. "התהליך ששלמה בן עמי עשה לקראת הפלשתינאים במהלך המו"מ הזה", הסביר ברק בדיעבד "הוא פשוט תהליך שדוד לוי לא יכול היה לעשות. אידיאולוגית הוא לא היה מסוגל".

אבל זה רק בדיעבד.

ביוני 99, כחודש אחרי הבחירות בהן זכה ברק, נסע דוד לוי במכוניתו והאזין לרשת ב' של קול ישראל. לוי שמע את הפרשן הפוליטי, ירון דקל, מהרהר בשידור באפשרות שברק לא ימנה את דוד לוי לשר החוץ שלו.

לוי התעצבן. בצעד מאוד יוצא דופן הוא עלה מיידית לשידור וגילה לדקל כמו גם לכל המאזינים שברק הודיע לו שהוא ממנה אותו לשר חוץ, "מלא מלא" כהגדרתו.

מאז ועד קמפ דייויד האמין ברק שאם רק ייתן ללוי מספיק כבוד הוא יבוא איתו לכל הסדר. מקורבי ברק ולוי סיפרו כל העת לתקשורת על הרמוניה מופלאה והערכה הדדית מלאה בין השניים. האמת היא קצת שונה. ברק לא באמת העריך את לוי ולוי מרגיש את זה.

כבר בפסגת שפרדסטאון בינואר 99 מתגלים ההבדלים הגדולים בין השניים. לוי אינו מרוצה שברק בראשות משלחת כל כך בכירה מנהלת דיונים מול שר חוץ סורי אחד. הוא דחק בברק לחזור הביתה ולהשאיר אותו לנהל את הדיונים. ברק לא העלה על דעתו להשאיר את לוי לנהל את המו"מ.

ברק גם שכח לעתים להזמין את לוי להתייעצויות החשובות. לוי הוא אדם שמקפיד על כבודו. כשלא מזמינים אותו הוא לא בא. כשלא משתפים אותו הוא לא יוזם בעצמו.

כשהמו"מ עם הפלשתינאים נכנס להילוך גבוה הקרע בין ברק ללוי הולך ומעמיק. ברק לא עדכן את לוי בפרטי המו"מ. הוא כן עדכן אותו ש"שלמה בן עמי רוצה לדבר עם אבו עלא" אבל לא הסביר לו שמבחינתו זה ערוץ המו"מ הרציני.

כשהדברים נודעים ללוי אין גבול לכעסו.

במידה רבה לוי צריך להאשים גם את עצמו. ברק נעתר לדרישתו ומינה אותו לראש צוות המו"מ עם הפלשתינאים אבל לוי סרב לפגוש את ראש הצוות הפלשתינאי, אבו מאזן, למעט פגישה טקסית אחת. "הפלשתינאים לא רציניים", הוא הסביר. לוי גם לא ניסה לברר מה קורה במו"מ החשאי עם הפלשתינאים. הוא הרגיש שזה לא לכבודו. ברק מצידו לא עשה שום מאמץ רציני לעדכן אותו.

במהלך ועידת קמפ דייויד ברק עדיין ניסה לגשש אצל לוי באמצעות אלון פנקס אם יש סיכוי שלוי יבוא. לוי ענה בשלילה. ברק לא מחפש אחר כישורי ניהול המו"מ של לוי. הוא פשוט הסתכל בסקרים שלו – גם בנושא הזה הוא ערך סקרים – וגילה שנוכחותו של לוי חשובה.

ב – 16.7.00, יומה השישי של ועידת קמפ דייויד, העביר סטנלי גרינברג לברק לתוך המחנה ממצאים של סקר שערך.

51 אחוזים מהציבור היהודי סבורים שחשוב שדוד לוי יהיה בתוך קמפ דייויד. 46% חושבים שנוכחותו לא חשובה. הסקר גם הסביר כמה מההחלטות האחרות שלקח ברק באשר למשתתפי הועידה. 60% מהציבור היהודי סבורים שנוכחות דן מרידור חשובה. רק 35% לא חושבים כך. לעומת זאת, לא פלא שברק לא מצא מיטה בקמפ דייויד לשריד. רוב הציבור (55%) סבורים שעדיף שיוסי שריד לא ישתתף בועידה. רק 42% חושבים שחשוב שישתתף.

יש עוד הסבר, קצת פחות אידיאולוגי, להחלטתו של לוי לא לצאת לועידה. פקידים בכירים במשרד החוץ ומשתתפים בועידת שפרדסטאון אמרו בשקט, אחרי שמתפרסמת ההחלטה, שהסיבה האמיתית להחלטה של לוי הרבה פחות מורכבת.

לוי אינו דובר אנגלית והוא נכווה קשות בועידת שפרדסטאון. משתתפים בועידה סיפרו שבדיונים שונים של המשלחת הישראלית בקמפ דייויד הוא הרגיש אבוד. הדיונים בשפרדסטאון התנהלו באנגלית ובשטף ועל בסיס מסמך אמריקני מורכב. פנקס ששימש גם כמתורגמן של לוי התקשה לעמוד בקצב.

ברק ושאר חברי המשלחת לא עשו מאמץ לחכות עד שלוי יבין את התרגום. לקראת כינוסה של פסגת קמפ דייויד אמרו חלק ממשתתפי ועידת שפרדסטאון שלוי לא ירצה לעבור את ההשפלה שנית.

* * *

"דן, איפה אתה? למה אתה לא פה אתנו?". אהוד ברק נשמע מופתע משהו.

דן מרידור היה הרבה יותר מופתע. מרידור סיכם יומיים לפני כן, ביום שבת, עם ברק שהוא יצטרף למשלחת ישראל לקמפ דייויד. מאז הסיכום לא שמע דבר מברק. בעיתון ראה את תמונות חברי המשלחת הישראלית שיוצאים לקמפ דייויד. תמונתו לא הופיעה שם. ביום שני בערב, ברק המריא לקמפ דייויד. מרידור עדיין לא קיבל טלפון.

לפתע, בלילה מאוחר, כשכבר היה בטוח שפסגת קמפ דייויד תתנהל בלעדיו הגיעה השיחה מברק. ראש הממשלה דיבר מהטלפון הלוויני שבמטוסו בדרך לקמפ דייויד.

מרידור: "מה זאת אומרת איפה אני? אף אחד לא דיבר אתי מאז השיחה שלנו ביום שבת".

ברק: "אני מבקש ממך דן. תפוס את המטוס הראשון ותגיע לקמפ דייויד".

ברק מאוד רצה את מרידור, איש הליכוד לשעבר, בקמפ דייויד. כבר בתחילת יוני הוא ניסה לשדל אותו להגיע לועידת הפסגה הצפויה.

ב- 8.7.00, יום שבת, ב – 12:00 אירח ברק את מרידור בביתו לשיחת שידול שנייה. מרידור וברק מסכמים באותה פגישה שמרידור ייסע לועידה. מרידור, על פי הסיכום, רשאי להתנגד להסכם שיושג בועידה, אם יושג, אבל אסור לו לעזוב את הועידה באמצע.

5 שעות מאוחר יותר באותו יום שבת נפגש ברק עם אולמרט. ברק השקיע הרבה מאוד זמן במחשבה איך להעביר את ההסכם עם הפלשתינאים במשאל עם. "אם דן מרידור, דוד לוי ואהוד אולמרט יתמכו זה יעבור", הוא הסביר ליועציו.

אהוד אולמרט היה אמור להיות הקלף המנצח של ברק. ראש עירית ירושלים, איש ליכוד, ראה ברק בעיני רוחו, תומך בהסכם השלום שכולל ויתורים בירושלים. ברק ואולמרט ניהלו כ – 7 פגישות מאוד חשאיות בנושא. ברק האמין שאם קלינטון יתקשר להזמין, אולמרט לא יוכל לסרב. ברק גם שלח תוך כדי קמפ דייויד את שר האוצר שלו, אברהם (בייגה) שוחט לאולמרט.

"אהוד התקשר אליי מקמפ דייויד", סיפר שוחט לאולמרט "ואמר לי לעזוב הכל ולסגור איתך את העניינים הכספיים. מה עשית לו?", השעה 2:00 לפנות בוקר. שוחט קיבל צלצול השכמה מקמפ דייויד, מברק. אולמרט ושוחט הגיעו להסכמה כספית על ההשקעה הממשלתית בירושלים. גם המחווה של ברק לא שכנעה את אולמרט לבוא לקמפ דייויד.

* * *

האסטרטגיה הפוליטית שגיבש ברק במטרה להעביר את הסכם השלום עם הפלשתינאים גרמה לשיבושים קשים בעבודת המשלחת הישראלית בקמפ דייויד.

הממשל האמריקני הקצה 12 מקומות בלבד לכל משלחת. אתר הנופש הנשיאותי קמפ דייויד שבמדינת מרילנד לא יכול לאכלס יותר אנשים. גם כך נאלצו חברי המשלחות המכובדים לישון בזוגות.

ליד קמפ דייויד במתקן שמשמש בימים כתיקונם כבית ספר למכבי אש בשם אמיטסבורג היו אמורים לשהות שאר חברי המשלחת. באמיטסבורג גם היו אמורות להתנהל שיחות בין הצדדים בנושאים הפחות חשובים שעל הפרק.

התחרות על מקומות במשלחת הישראלית הייתה חריפה במיוחד. ברק נתן עדיפות לאלו שיכלו, לדעתו, לקדם פוליטית את הסיכויים להעביר את ההסכם בציבור, כמו הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין.

אנשים שחשובים לתהליך ולניהול השוטף של פעילות ראש הממשלה נשארו בחוץ.

כך למשל, מי שניהל את השיחות עם הפלשתינאים מתחילתן, איש משרד החוץ עודד ערן, נשאר מחוץ לקמפ דייויד. כמה ימים אחרי שהועידה מתחילה שמע ערן מדני יתום שראובן מרחב, איש מכון י-ם בדרך לקמפ דייויד. מרחב מגיע על תקן מומחה לירושלים. ערן מגדיר את עצמו בצדק כמומחה לירושלים. זימון מרחב הוא עלבון אחד יותר מדי עבורו. הוא הזמין כרטיס טיסה לישראל. הדבר התפרסם. עד מהרה ערן מצא את עצמו בתוך קמפ דייויד.

בחוץ נשאר גם ראש ענף דין בינלאומי בצה"ל, דניאל רייזנר, שבקיא בכל ההסכמים שהושגו בין ישראל לפלשתינאים. רייזנר וערן אמורים היו להשתתף בשיחות באמיטסבורג אבל שיחות כאלו נוהלו בדרגים נמוכים בלבד מה שהביא את השניים לבלות את מרבית זמנם בטיולים באזור, לפחות עד שהוכנסו פנימה.

סגנו של ערן, איש השב"כ לשעבר ישראל חסון, נשאר אף הוא בתחילה מחוץ לועידה. אחרי זמן קצר הבין ברק שחסון מקובל מאוד על הפלשתינאים והוא הוכנס פנימה.

גם ראש מנהלת השלום, הגוף שניהל את כל עבודת המטה לקראת ועידת קמפ דייויד, שאול אריאלי, נשאר מחוץ לועידה החשובה. עבודת המטה, שהוכנה בשיתוף משרדי הממשלה השונים ונועדה ליצור תיאום בין כל האגפים השונים של הממשל הישראלי, נשארה אתו מחוץ למחנה.

מי שקבע את זהות המאושרים שנכנסו למחנה הוא ראש המטה המדיני ביטחוני של ברק, דני יתום.

יתום החליט שכדי לחסוך במקומות במחנה הוא יתפקד גם כראש לשכה וגם כמזכיר צבאי. התוצאה המיידית הייתה שראש לשכתו של ברק, חיים מנדל-שקד, נותר מחוץ למחנה.

באופן כנראה חסר תקדים נותר גם המזכיר הצבאי של ברק, תת אלוף גדי אייזנקוט, מחוץ למחנה. אייזנקוט הזועם החליט לא לנסוע בכלל לארה"ב. כך נשאר ראש הממשלה בלי איש הקשר הצמוד שלו לצבא, בלי האדם שאמור ליידע אותו בזמן אמת על כל התפתחות.

באופן יוצא דופן ברק גם לא הכניס למחנה אף איש מודיעין, לא שב"כ, לא מוסד ולא אמ"ן. החומר שאספו גופי המודיעין של ישראל תוך כדי הפסגה על הכוונות הפלשתינאיות לא היה נגיש לראש הממשלה.

באמיטסבורג שהה סגנו של אייזנקוט, יעקב ויליאן. מדי יום העביר ויליאן את החומר המודיעיני הרגיש לשער מחנה קמפ דייויד במעטפה חתומה. האמריקנים לא אפשרו לו להיכנס לקמפ דייויד.

לאחר הפסגה העביר אגף המודיעין של צה"ל מזכר שמפרט את דעתו בנושא.

"לא ניתן כלל ליווי מודיעיני הערכתי, לא לראש הממשלה, לא לצוותי המו"מ ולא לצוות הביטחוני", נכתב במזכר של אמ"ן, בעקבות דיון שכינס אייזנקוט בהשתתפות נציגי גופי המודיעין "לא מילאנו חובתנו מול הלקוח העיקרי – הקברניט".

המזכר של אמ"ן גם סיפר על חריגה מכללי בטחון שדה במהלך הפסגה החשובה.

"הזרמת חומר מודיעיני לקמפ דייויד שלא באמצעות הקמ"ן וללא פיקוחו הייתה מסוכנת בהיבטי בטחון שדה. ללא נוכחות הקמ"ן רק ראש הממשלה אמור היה לראות את החומר אחרת היה חשש שהחומר יתגלגל מיד ליד באופן המסכן מקורות…לא הייתה כל מניעה עניינית שלא לאפשר את כניסתו לאתר של קמ"ן המשלחת".

המשפט האחרון במזכר הופנה, כמובן, לדני יתום, האדם שקיבל את ההחלטה לא לכלול קמ"ן בקמפ דייויד, החלטה שזכתה לגיבויו של ברק, כמובן.

גם המוסד לא שבע רצון ממה שקרה בקמפ דייויד.

"העדר קמ"ן מלווה בתוך הפסגה מקשה משמעותית על קהיליית המודיעין להעניק ליווי מודיעיני הולם למהלך הפסגה", נכתב במזכר של המוסד "להבחנתנו בהשוואה בין מודל שפרדסטאון שבו היו נציגים של אמ"ן והמוסד בתוך הפסגה לבין מודל קמפ דייויד בו נמצא הקמ"ן מחוץ לגדר עולה כי בשפרדסטאון יכולת הקהיליה להעניק ליווי צמוד לראש הממשלה, לראשי המשלחות ולחברים שונים בצוותי המו"מ הייתה גבוהה לאין ערוך".

דווקא השב"כ הביע שביעות רצון באותו דיון. "במהלך השיחות בקמפ דייויד נכתבו פרסומים עיתיים ומיוחדים על ידי שב"כ שהועברו לדרג המדיני בפסגה וזכו להדים חיוביים", נכתב במזכר של השב"כ, "פרסומים אלו כללו ניתוח מודיעיני ומחקרי של העמדות הפלשתינאיות במו"מ, מרחבי הגמישות וכן משמעויות".

במשלחת הישראלית לקמפ דייויד בלט חוסר השוויון בידע בין המשתתפים השונים. גלעד שר, שלמה בן עמי ודני יתום היו מעודכנים כמעט בכל מה שקורה במו"מ, למעט, כמובן עמדותיו הסופיות של ברק, שידועות רק לו. השאר ידעו הרבה הרבה פחות.

על המטוס לקמפ דייויד אומר היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שאין לו מושג מה קורה במו"מ בכל הנוגע לבעיית הפליטים. רובינשטיין אמור להשתתף בדיונים בנושא הזה בקמפ דייויד מול הפלשתינאים אבל הוא אינו יודע מה העמדות הישראליות הנוכחיות ומה מרחב הויתורים הישראליים, אם בכלל.

עוזרו של גלעד שר, גידי גרינשטיין, הוזעק לכיסאו של רובינשטיין. תוך כדי הטיסה ניסה גרינשטיין לעדכן את רובינשטיין במתרחש.

* * *

ב – 10.7.00, קצת יותר משנה מאז שכונן את ממשלתו ברק יצא לפסגה החשובה בחייו. הוא עושה זאת בראש משלחת גדולה אבל למעשה הוא עשה זאת לבד.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "אל הפיסגה – לבד". העיתונאי נחום ברנע כתב על העמוד הראשון: "רוב הישראלים מחייבים הסכם ישראלי-פלשתינאי אבל אהוד ברק זקוק לו כמו גלגל הצלה לטובע". הסופר עמוס עוז, שברק, כאמור, טיפח את הקשר אתו, כתב באותו עמוד: "אהוד ברק עומד עכשיו בסיטואציה בן גוריונית ונראה שהוא מגלה אומץ לב בן גוריוני".

ברק ראה את הקואליציה שלו מתפרקת אבל הוא, כמובן, לא גילה לעיתונאים שמלווים אותו לקמפ דייויד אפילו טפח מרגשותיו. ההפך. ברק העמיד פנים שכל מה שבא עליו הוא צפה מראש.

"זה נראה לכם מפתיע שהקואליציה התפרקה?", הוא שאל את העיתונאים כמעט בתמיהה, "אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאעבור עם הקואליציה הזאת את לבנון, סוריה ועד הפסגה הייתי קונה את זה. פה זו מדינה שכמה אנשים בתקשורת משפיעים על מצב רוח יומי. במדינות אחרות יש 500 ערוצים. לא היה ראש הממשלה ששיתף כל כך הרבה את שריו. דוד לוי יוכל לכתוב ששותף יותר משכל ראש ממשלה אחר שיתף אותו, למעט אולי (השיתוף בין) בגין ודיין בקמפ דייויד ואם היה בא לקמפ דייויד היה כמו בגין ודיין…זה לא הימור. יש הרבה יותר מחשבה ממה שאתם חושבים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.