באמצע יוני, חודש לפני פסגת קמפ דייויד, אירח ברק את אבו מאזן, שעדיין נחשב אז לחוליה החשובה ביותר בצד הפלשתינאי, לפגישה חשאית.
ברק: "אתה ואני יודעים שלא היה דבר כזה עם פלשתינאי ב – 67. מעולם לא היה גבול בינ"ל בינינו לביניכם למעט הגבול בין ירדן לפלשתינה. אין דבר כזה כמו קווי 67. זה לא היה גבול. אני גם רוצה להגיד לך שחילופי שטחים לא באים בחשבון", אומר ברק לאבו מאזן, על פי דיווחו של האחרון לממשל האמריקני.
אבו מאזן: "אם זה הבסיס הרי שסיימנו עוד בטרם התחלנו. האם אתה רוצה לספח 200 אלף פלשתינאים במזרח ירושלים?"
ברק: "קודם תקבלו את העיקרון ואח"כ נדון בשאר".
שיחה זו שיקפה את אי-נכונותו של ברק לשתף את הפלשתינאים בעמדותיו לגבי הסדר הקבע.
משבר האמון התחיל מייד עם עלייתו של ברק לשלטון. בניגוד לעצות כל המומחים לעניין הפלשתינאי שסביבו ברק החליט לא ליישם את הסכם וואי, עליו חתם בנימין נתניהו. ברק עצמו תמך בהסכם כיו"ר אופוזיציה.
כראש ממשלה הוא מהכיב טיעון שנוי במחלוקת לפיו ישראל חייבת לדחות חלק מהנסיגה שישראל מחויבת לבצע על פי ההסכם כדי למנוע אפשרות שהדיונים על הסדר הקבע ייהרסו כתוצאה מהנסיגה הזאת.
ברק לא תיאם את תוכניתו עם ערפאת. הוא ניסה לכפות אותה עליו. הוא הבטיח לפלשתינאים בתמורה להסכמתם מספר מחוות ישראליות אבל כשהם לא הזדרזו לקנות זאת הוא הציב בפניהם אולטימטום פומבי משפיל.
"או שאתם לוקחים את הצעתי או שאנחנו חוזרים להסכם וואי המקורי". ברק לא עמד באולטימטום. הצדדים בסופו של דבר חתמו על הסכם שארם אבל הנזק כבר נגרם.
ההנהגה הפלשתינאית, שעשתה מאמץ אדיר כדי להביא לבחירתו של ברק גילתה לאכזבתה שברק בכלל לא הרגיש אסיר תודה. סאיב עריקאת ואבו מאזן ניסו להזכיר לאנשיו של ברק שהפלשתינאים לא הגיבו להתגרויות של בנימין נתניהו לפני הבחירות. נתניהו ניסה לגרור את בחירות 99 למגרש המדיני – ביטחוני. הפלשתינאים לא נתנו לזה לקרות. הם לא הגיבו לניסיונו לסגור את בניין האוריינט האוס במזרח ירושלים לפני הבחירות, הם עברו לסדר היום על הודעתו של נתניהו על הקפאת יישומו של הסכם וואי פלנטיישן ובעיקר הסכימו לדחות את ההכרזה על מדינה פלשתינאית שנועדה ל – 4.5.99.
ברק שמע אבל סירב להיזכר.
ברק הבטיח לפלשתינאים מו"מ מואץ על הסדר קבע. "100 יום של מו"מ לפתרון 100 שנות קונפליקט", הוא הכריז באוסלו בנובמבר 99, חצי שנה לאחר הבחירות. המו"מ המואץ של ברק התבטא בעיקר בכך שהוא נתן עדיפות לערוץ הסורי והתמהמה שבועות ארוכים עד שהוא מינה ראש צוות מו"מ לשיחות עם הפלשתינאים.
ברק גם העליב על בסיס אישי את ערפאת ואבו מאזן. הוא אומנם פגש לא מעט את ערפאת אבל לא הצליח להסתיר את סלידתו האישית מיו"ר הרשות הפלשתינאית. ערפאת אמר פעם אחת בתסכול לאוסאמה אל – באז, יועצו המדיני של הנשיא מובארק "ברק מתייחס אלי כמו אל זונה". בהזדמנות אחרת הוא אמר לשר שלמה בן עמי "ברק חושב שאני עבד שלו".
ברק גם סירב כמעט לחלוטין לעשות מחוות כלפי הפלשתינאים. כל מחווה, הוא אמר, פוגעת ביכולתי הפוליטית להעביר את העסקה הגדולה ואני, ברק, הולך בגדול. הפלשתינאים התחננו שברק ייתן להם משהו בינתיים, משהו כמו שחרור אסירים ביטחוניים, למשל. ברק סירב. כשהוא כבר הסכים להעברת השליטה הביטחונית בשלושה כפרים ליד ירושלים – ביניהם אבו דיס – לידי הפלשתינאים הוא לא עמד בהבטחתו.
גם לברק יש סיבה טובה לא להאמין לערפאת ולפלשתינאים.
מה שבעיקר טרד את מנוחתו של ברק הוא האפשרות שערפאת מתעתע בו, שאינו רוצה שלום. בפברואר 2000 , 5 חודשים לפני ועידת קמפ דייויד, פגש ערפאת את קלינטון. לקראת הפגישה הכינו המצרים יחד עם גורמים פלשתינאיים וישראליים נייר מיוחד. זהו נייר פשרני יחסית בו מסכים ערפאת, למשל, לעקרון גושי ההתיישבות. אחרי שערפאת יצא מהפגישה הוא אמר למלוויו ולשגריר מצרים בארה"ב שמסר את הנייר לקלינטון.
הנשיא מובארק מאוד מרוצה אלא שמהר מאוד התברר שקלינטון לא יודע על מה מדברים בכלל. ערפאת, הסתבר, לא מסר את המסמך הפשרני ובמקום זאת הציג את אותן עמדות מוכרות.
מובארק ניהל בתגובה שיחה קשה מאוד עם ערפאת. ברק ראה בכך עוד הוכחה לחוסר הרצינות של ערפאת, כמו גם ליכולתו המרשימה לדווח על המציאות בצורה מאוד יצירתית. יש מי שקורא לתכונה הזאת בפשטות "שקרנות".
גם סיפור העברת 3 הכפרים ליד ירושלים הוא דוגמא מצוינת לחוסר האמון של ברק בערפאת. ברק הבטיח לקלינטון וערפאת שיעביר את השליטה הביטחונית בכפרים הללו לפלשתינאים. הוא אכן התכוון לעמוד בכך.
כמה ימים לפני שברק ביקש לקיים את הבטחתו הועברה לו ידיעה מודיעינית לפיה ב – 15.5.00, יום הנכבה, צפויות מהומות אלימות בשטחים. זהו בדיוק היום שברק תכנן לאשר בממשלה ובכנסת את העברת הכפרים.
ב – 11.5.00 , 4 ימים לפני שהוא הביא את המהלך לאישור הממשלה והכנסת, שלח ברק את יוסי גנוסר לשליחות חשאית. גנוסר נפגש עם ערפאת, עדכן אותו על המהלך הצפוי של ברק. "חשוב מאוד שלא תהיה התפוצצות אלימה באותו יום", אמר גנוסר לערפאת.
במקביל ברק ביקש שהאמריקנים יפעלו מול הפלשתינאים. ב – 14.5.00, יום לפני, שוחחה מזכירת המדינה אולברייט וביקשה ממנו שקט ביום המחרת.
בבוקר 15.5.00 נלחם ברק בנחישות כדי לאשר את העברת השליטה הביטחונית ב – 3 הכפרים ליד ירושלים. ברק הביא את הנושא בהפתעה מוחלטת. במאמצים לא קלים הוא הצליח להביא לאישור ההחלטה בממשלה ובכנסת, למרות התנגדות ש"ס.
הכנסת אישרה את מהלך הבזק של ברק בדיוק ביום בו נערכות הפגנות אלימות קשות בשטחים. חברי הכנסת שהצביעו ראו בטלוויזיה פלשתינאים שיורים לעבר ישראלים. ברק הוצג כמנהיג חלש והוא הודיע על הקפאת המהלך.
ערפאת זעם אבל ברק כעס לא פחות. לאחד מיועציו אמר ברק "מה שקרה מניב תגובה קשה גם בקרב השמאל הישראלי. אם התופעה תחזור ותיווצר תחושת אינתיפאדה מחודשת זה יהיה קץ התהליך. לא תהיה לי ברירה אלא לשנות כיוון לנושאי פנים באמצעות ממשלת אחדות".
הסקרים שבידי ברק הראו שהאלימות בשטחים המיסה את התמיכה של הציבור הישראלי בהסכם עם הפלשתינאים.
דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של ברק כתבה לו ב – 16.5.00, יום אחרי האירועים האלימים :
"התמיכה בתהליך השלום עם הפלשתינאים מתערערת קשות. התמיכה בתהליך יורדת ל – 63% כאשר עמדה על 75% אך לפני שבועיים. עלייה במספר המתנגדים להעברת שלושת הכפרים ליד ירושלים מ – 51% בשבוע שעבר ל – 56% כעת. ישנה ירידה בשאלה הכללית (שאלה שבה לא מפורטים התנאים של ההסכם – ר.ד.) לגבי הסדר הקבע מ – 51%-35% לתומכים לפני שבועיים ל – 45%-42% לתומכים כעת".
סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים הפרטי של ברק, עוד יותר חד, כרגיל. תחת הכותרת "MELTDOWN", הוא העביר דו"ח מיוחד לברק דרך ג'ים גרשטין, נציגו של המיליונר, דני אברהמס בארץ.
"השבוע הזה היה הגרוע ביותר מאז שהחל תהליך השלום עם הפלשתינאים ומאז שממשלת ברק נכנסה לתפקידה", כותב גרינברג "התמיכה בהסכם עם הפלשתינאים ירדה באופן חד. התמיכה בממשלה ובמנהיגותו של אהוד ברק קרסה וירדה לשפל חדש…קשה לראות כיצד הממשלה יכולה להמשיך במתווה הזה ועדיין למשוך את המדינה אתה".
* * *
משבר האמון בין ערפאת וברק לא היה סוד לאישים משני הצדדים, שהבינו כי הוא עלול לחבל במאמצים להשיג הסדר-קבע בתקופת כהונתו של ברק, ואולי אף לסכל אותם באופן מוחלט. במרץ 2000 הציע אבו מאזן לראש ממשלת שבדיה לארח בארצו ערוץ חשאי של מו"מ בין ישראל לרשות הפלשתינאית. הערוץ אמור לשקם את האמון בין הצדדים ולהניב התקדמות שתאפשר כינוסה של ועידת פסגה. אבן מאזן ביקש שזה לא יהיה ערוץ רשמי.
בעקבות ההצעה של אבו מאזן הגיע בחשאי לישראל ב- 1.4.00 שליח מיוחד של ראש ממשלת שבדיה בשם פר נודר. ברק נענה להצעה והוא החליט לשלוח את שלמה בן עמי וגלעד שר כנציגיו. ערפאת החליט לשלוח את אבו עלא, יו"ר המועצה המחוקקת הפלשתינאית ומי שהיה מעורב בכל ההסכמים עם ישראל, חסן עספור, איש אוסלו ומוחמד דחלאן, ראש המנגנון הבטחון המסכל בעזה.
הערוץ אמור להיות חשאי לחלוטין, במתכונת של המגעים שקדמו להסכם אוסלו אבל כבר ביום הראשון של השיחות, 12.5.00, דולף דבר קיומו. ביום שישי ב – 13:00 התפרסמה בגלי צה"ל ידיעה על קיומו של הערוץ החדש.
אבו מאזן, שיזם את הערוץ, שמע על קיומו בתקשורת ורתח מכעס. מתחריו בהנהגה הפלשתינאית נמצאים בפנים והוא, יוזם הערוץ, נשאר בחוץ. התקשורת הפלשתינאית, בהכוונתו של אבו מאזן, תקפה את הערוץ כולו. נציגים ישראליים במו"מ חשבו כי פרשה זו גרמה לאבו מאזן להקצין את עמדותיו גם במהלך ועידת קמפ-דייויד.
בן עמי ושר הרגישו שאבו עלא הופך להיות יותר ויותר נוקשה בגלל הביקורת על מהלכיו בתקשורת הפלשתינאית. ערוץ שבדיה לא הניב בסופו של דבר פירות ממשיים. בן עמי ושר אומנם פיזרו הרבה אופטימיות מסביב אבל סיכומים של ממש לא הושגו בשבדיה ובוודאי שלא הושב האמון בין הצדדים. במידה רבה, ההדלפה של הערוץ רק פגעה עוד יותר באמון הזה מאחר וכל צד האשים את הצד השני בהדלפת הידיעה.
* * *
התבטאויותיו של ברק לפני כניסתו ללשכת ראש הממשלה שונות לחלוטין מן הקו שאותו הוביל בקמפ דיוויד.
"צריך לנהל את המו"מ ללא דד ליין", אמר ברק כשר חוץ בממשלת פרס ל"הארץ" בינואר 96. פחות משבועיים אחרי שנכנס ללשכת ראש הממשלה קבע ברק דד ליין של 15 חודשים למו"מ עם סוריה והפלשתינאים.
"אסור לקשור בין התהליך המדיני לבין הבחירות בישראל או בארצות הברית", הסביר ברק בינואר 96 ל"מעריב". כראש ממשלה נימק ברק את תאריכי היעד שהוא קובע בבחירות המתקרבות בארה"ב.
ברק נמנע, כזכור, בהצבעה על הסכם אוסלו ב', למגינת לבו של ראש הממשלה, יצחק רבין.
ב – 7.1.97 הסביר ברק למה נמנע באותה הצבעה במסמך מטעמו שנקרא "תעודת זהות פוליטית": "תהליך אוסלו הוא המסגרת היחידה ליישום המהלך ויש לשמור על ההגיון שביסודו – שלביות והדרגתיות. מעבר מיידי לדיון בהסדר הקבע – בעיית הגבולות, ירושלים ואופי היישות הפלשתינאית הוא מתכון לפיצוץ התהליך".
כראש ממשלה חזר בו ברק בעצם מכל הדברים שהוא אומר באותו מסמך.
גם תוך כדי כהונתו הקצרה כראש ממשלה יש שינוי עצום בעמדותיו של ברק.
בנובמבר 99 פגש ברק את הנשיא קלינטון באוסלו.
ברק אמר לקלינטון שהוא יסכים להקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית אולם זו תוכל להתפרש רק על "45 – 50 אחוזים משטחי הגדה המערבית"".
ברק העריך באותה תקופה בשיחות סגורות ואפילו במסמכים כתובים שהוא יוכל 'לסגור' עם הפלשתינאים על 50% מהשטחים בלבד. ספק רב אם הדברים – בע"פ ובכתב – משקפים את מה שברק חשב באמת בסתר ליבו.
בסבב השיחות באילת במאי 2000, חצי שנה אחרי אותה פגישה באוסלו, ברק הורה לעודד ערן, ראש צוות השיחות הישראלי, להציע לפלשתינאים 80% מהשטחים, 66% באופן מיידי ו – 14% נוספים יועברו לאחר מספר שנים.
את ההצעה ביקש ברק להגיש על מפה בקנה מידה של 1:500000, כלומר, מפה בגודל של מפית. ערן החליט לא ליישם את ההוראה של ברק. המשלחת הישראלית הציגה לפלשתינאים מפה בגודל נורמלי. גודל המפה לא עזר.
מייק הרצוג, ראש חטיבת האסטרטגיה באגף התכנון של צה"ל הוא זה שהציג באיל לראשונה אי פעם מפה ישראלית להסדר הקבע עם הפלשתינאים. מוחמד דחלאן, חבר המשלחת הפלשתינאית, התבונן קצרות במפה, קם והתפרץ בקללות בערבית על הרצוג. "שרמוט", צעק דחלאן ופוצץ את הישיבה.
ביוני 2000 ברק כבר דיבר על מסירת 87% מהשטחים לפלשתינאים. ברק הנחה את השר יוסי ביילין לעדכן בכך את הנשיא מובארק.
בקמפ דייויד ברק הציע לפלשתינאים 91% מהשטחים ופיצוי של 1% נוספים משטחים בתוך הקו הירוק, כפיצוי לסיפוח הישראלי של 9% משטחי יהודה ושומרון. לעיתונאים, אגב, הוא אמר במטוס חזרה מקמפ דייויד שהציע 87% בלבד והכחיש שהסכים לחילופי שטחים. בחודשים שאחרי קמפ דייויד ברק יילך עוד יותר לקראת הפלשתינאים ולקראת תום כהונתו הוא התקרב מאוד ל – 100% מהשטחים.
גם בנושא ירושלים מורגש שינוי עצום בעמדותיו של ברק. ציבור לא קטן הרגיש שברק בגד בו. ברק, כזכור, הבליט את הסיסמא "ברק לא יחלק את ירושלים" בקמפיין הבחירות שלו.
בנאום הפרידה שלו עם היציאה לקמפ דייויד ברק עדיין דיבר על "ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל". אפילו בדף המסרים האחרון שהופץ בעת ועידת קמפ דייויד ב – 24.7.00 מונחים המדברים בשם ברק לדבר על "ירושלים מאוחדת".
6 ימים לפני שחובר אותו דף מסרים ברק כבר הסכים בפגישה לילית אחד על אחד עם הנשיא קלינטון לחלק את ירושלים.
המקום היחיד בו ברק באמת עקבי, יחסית, הוא סוגיית הפליטים הפלשתינאיים.
יש רק שינוי קל בעמדתו. ברק הציג בחודשים הראשונים לכהונתו עמדה לפיה ישראל מעונינת להגביל את מספר הפליטים הפלשתינאיים שחוזרים למדינה הפלשתינאית שתוקם. מאוחר יותר הוא ירד מזה ובקמפ דייויד אין לכך זכר. למעט השינוי הזה ועלייה קטנה במספר הפליטים שברק מוכן להכניס לישראל במסגרת איחוד משפחות אין שינוי בעמדתו של ברק. הוא ממשיך בעקביות להתנגד להכרה בזכות השיבה.
כשמדברים על שינוי בעמדתו של ברק אפשר למדוד את הדברים רק אל מול הדברים שהוא אמר. לא בהכרח הדברים הללו מייצגים את מה שהוא חשב. ברק בוחר כמעט תמיד לומר את מה שמשרת הכי טוב את האינטרס שלו באותו זמן. כשר חוץ ניסה ברק לשכנע את ראש הממשלה, שמעון פרס, לוותר על תיק הבטחון בו הוא החזיק לטובתו. "לא נכון שראש ממשלה יחזיק גם בתפקיד שר הבטחון", הסביר ברק לפרס. הדבר לא מנע מברק להסביר כראש ממשלה למה הוא חייב להחזיק גם בתיק הבטחון. מבחינתו אין שום דמיון בין שני המקרים.
בתחום המדיני, אומרים אנשים שקרובים מאוד לברק, שבבסיסו הוא מחזיק בעמדות שמאליות הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב.
ב – 25.11.99, מעט אחרי אותה פגישה באוסלו בה ברק הציג עמדות נוקשות, הונחתה דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, לחבר שאלון סקרים מיוחד לקראת הדיונים על הסדר הקבע. השאלון הזה, שחובר בהדרכת חיים מנדל-שקד, ראש לשכתו של ברק, כולל שאלות על נושאים שהיו אז בבחינת טאבו מוחלט.
גולדברג התבקשה לשאול על העברת שטחים בנגב לפלשתינאים כפיצוי על סיפוח גושי התיישבות, העברת שטחים בירושלים לריבונות פלשתינאית, הקמת גדר בירושלים שתחלק את העיר ותחצוץ בין הבירה הפלשתינאית לבירה הישראלית, שחרור אסירים עם "דם על הידיים", העברת הריבונות על מערת המכפלה ומקומות קדושים אחרים לפלשתינאים ועוד.
חיבור השאלון אינו מוכיח, כמובן, שאלה עמדותיו של ברק. הוא כן מוכיח שברק לפחות רצה לשמוע מה הציבור חושב על כך.
אין ספק שיחסית לעמדותיו המקוריות ברק הלך כברת דרך משמעותית מאוד לכיוון הפלשתינאים בועידת קמפ דייויד. גם ההנהגה הפלשתינאית משנה את עמדותיה תוך כדי המו"מ. אלא שבמקרה הפלשתינאי השינוי הוא דווקא בכיוון ההפוך, של הקשחת העמדות, במיוחד, אגב, אחרי ועידת קמפ דייויד.
הפלשתינאים בקמפ דייויד ולמעשה עוד לפני כן הביעו מוכנים לסיפוח של 4% משטחי יהודה ושומרון. הפער בינם לבין ישראל עומד לפיכך על 4% בלבד.
הפלשתינאים הסכימו לעקרון של גושי התיישבות, שיסופחו לישראל, וחילופי שטחים כפיצוי על אותן גושי התיישבות. מבחינתם זהו ויתור גדול. מצרים, לבנון וסוריה, הזכירו הפלשתינאים בקמפ דייויד, לא הסכימו לויתור דומה (ירדן כן ביצעה חילופי שטחים עם ישראל במסגרת הסכם השלום).
בעניין ירושלים, הפלשתינאים עשו בקמפ דייויד עוד ויתור גדול מבחינתם. הם הביעו נכונות לסיפוח השכונות הישראליות שנבנו במזרח העיר לישראל ואפילו הסכימו ששטח השכונות הללו לא ייספר במסגרת היקף השטח שישראל מספחת לעצמה. כמובן שבעיניים ישראליות זהו ויתור קטן מאוד.
הפלשתינאים הציגו לכל אורך הדרך עמדה מאוד עקבית בעניין ירושלים. בירה פלשתינאית במזרח ירושלים, ריבונות על העיר העתיקה למעט הרובע היהודי והכותל (ללא החפירה שצמודה לו) וריבונות מלאה בחראם אל שריף (הר הבית).
הבעיה הגדולה, כמובן, בניתוח העמדה הפלשתינאית היא שאין באמת כזה דבר "עמדה פלשתינאית". לכל בכיר בהנהגה הפלשתינאית יש עמדה.
לא פעם העמדות הללו שונות זו מזו לפי קרבתו של אותו בכיר למעגל המו"מ הפעיל באותה תקופה. חמור מכך, אף אחד מהבכירים לא ממש מייצג את יו"ר הרשות הפלשתינאית, יאסר ערפאת.
האמת העצובה, מבחינת ישראל, היא שגם הויתורים שנעשו על ידי הפלשתינאים בקמפ דייויד לא נעשו על ידי ערפאת. ערפאת עצמו מעולם לא ויתר על דבר, לא גושי התיישבות, לא נוכחות ביטחונית – ישראלית בתחומי המדינה הפלשתינאית ולא סיפוח לישראל של השכונות היהודיות במזרח ירושלים.
זה מה שכל כך משגע את הנושאים והנותנים הישראליים. הם שמעו בשיחות פרטיות ממוחמד דחלאן , ראש הבטחון המסכל בעזה ומוחמד ראשיד, יועצו הכלכלי של ערפאת, נכונות לסיפוח של יותר מ – 10 אחוזים משטחי יהודה ושומרון אבל ערפאת אף פעם לא גיבה את זה.
הם שומעים מכל הבכירים הפלשתינאים נכונות לגמישות מסוימת בנושא הריבונות בהר הבית אבל ערפאת לא מבין מה בכלל רוצים ממנו. בלי חראם, אין הסכם. מעל לכל, הנושאים והנותנים הישראלים 'משתגעים' ממה שקורה בעמדה הפלשתינאית בנושא זכות השיבה.
כל הבכירים הפלשתינאיים, אבו מאזן, אבו עלא, מוחמד דחלאן, חסן עספור ואחרים אמרו בשיחות לא פורמליות שהם מבינים שייאלצו לוותר על מימוש אמיתי ומלא של זכות השיבה.
בתחילת ינואר 2000 שלח אבו מאזן, מחזיק תיק הפליטים ברשות הפלשתינאית, הצעת גישור לעיונו של שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני. ההצעה מדברת על פתרון בעיית הפליטים "בצורה שלא תשנה את המאזן הדמוגרפי בישראל". חמישה חודשים לאחר מכן פגש אבו מאזן את מרטין אינדיק, שגריר ארה"ב בישראל. "ברור שאין כוונה שמיליוני פליטים יחזרו לישראל", אמר אבו מאזן לאינדיק.
10 חודשים לאחר מכן, בעולם אחר לחלוטין של אינתיפאדה, אמר אותו אבו מאזן דברים אחרים לחלוטין לעיתון "אל חיאת": "מעדויותיהם של ההיסטוריונים הישראלים החדשים הוכח שהסיבה העיקרית ליציאת הפליטים מארצם הייתה מעשי הטבח המכוונים שביצעו הארגונים הציוניים במטרה לרוקן את הארץ מתושביה…יש לציין בעניין זה וזה גם מה שהבהרנו לישראלים שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלשתינאית ".
בערוץ השיחות הסודי שניהלו הצדדים לפני קמפ דייויד בשבדיה התרשמו הנושאים והנותנים הישראליים, שלמה בן עמי וגלעד שר, שסוגיית הפליטים היא פתירה. אבו עלא, הנושא והנותן הפלשתינאי, אינו מוותר על זכות השיבה אבל הוא בהחלט מוכן לסכם עם דרכים לפיצוי הפליטים ויישום גמיש של זכות השיבה.
פרט לשלמה בן עמי וגלעד שר יש עוד חברים במשלחת הישראלית לקמפ דייויד שהעריכו, תוך כדי הועידה, שנושא הפליטים הוא לא מהנושאים הקשים על שולחן המו"מ.
שבוע אחרי שהתחילה הועידה אמר ברק בישיבה עם המשלחת הישראלית "אנחנו קרובים להסכמה בעניין הניסוח של פתרון בעיית הפליטים. עדיין לא להסכמה על מספר הפליטים שיחזרו".
שבוע לאחר מכן אמר עודד ערן, חבר המשלחת שמשתתף בדיוני ועדת הפליטים "יש סיכוי להגיע להסכם בנושא הפליטים". גם השר אמנון ליפקין –שחק חשב אז שהנושא פתיר וכך גם ראש אמ"ן, עמוס מלכא, שאמר בפורום סגור "אני מעריך שבנושא הפליטים יש לערפאת מרחב גמישות גדול יחסית".
צוות השלום האמריקני בראשות הנשיא קלינטון החזיק בעמדה דומה. הפלשתינאים יוותרו על מימושה של זכות השיבה, חשבו האמריקנים. הויתור ייעשה רק בלילה האחרון של הועידה, ממש לקראת הסכם.
מי שהזהיר כל הזמן שנושא הפליטים הוא קשה יותר מכפי שנדמה הם שני 'הימניים' בחבורה – ח"כ דן מרידור והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. שניהם השתתפו בדיוני ועדת הפליטים בקמפ דייויד ונוכחים מקרוב עד כמה הם רחוקים מפתרון.
זכות השיבה לא הייתה הנושא שעליו התפוצצה ועידת קמפ דייויד.
למעשה, זה אפילו לא היה אחד הנושאים המרכזיים בועידה. בהצעת קלינטון שהוגשה במהלך הועידה אין בכלל הצעת גישור בעניין הזה מעבר לאמירה כללית על כך ש"הצדדים יסכימו על פתרון משביע רצון".
אלא שדעת הקהל הפלשתינאית סערה. מרגע שהוחלט על כינוסה של ועידת קמפ דייויד החלו נציגי הפליטים ברשות הפלשתינאית והארגונים האופוזיציוניים לתקוף בנושא זכות השיבה. במחנות הפליטים בירדן ובלבנון הוחתמה עצומה תוך כדי הועידה נגד כל ויתור על זכויות הפליטים הפלשתינאים.
לאורך השנים מאז הסכם אוסלו יש התמרמרות רבה במחנות הפליטים הפלשתינאים על כך שההנהגה הפלשתינאית ובראשה ערפאת זנחה את מאבקם.
ההנהגה הפלשתינאית הופתעה מעוצמת ההתנגדות בעניין הזה. במהלך דיוני ועידת קמפ דייויד הקשיחו הפלשתינאים את עמדתם.
בישיבה האחרונה של ועדת הפליטים בראשות הנשיא האמריקני שאל קלינטון את הפלשתינאים: "על כמה פלשתינאים אתם מדברים בהקשר של זכות השיבה?".
הפלשתינאים טענו שיש בסך הכל כ – 4.5 מיליון פליטים פלשתינאיים. המספרים של ישראל, כמובן, קטנים בהרבה.
נביל שעת' הפלשתינאי לא היסס: "10%-20% מהפליטים הפלשתינאים".
קלינטון התקשה להאמין: "אתה מדבר על 400-700 אלף פליטים שיחזרו לישראל?".
אבו מאזן מיהר להסות את עמיתו. "אנחנו לא מדברים על מספרים". רק שבוע לפני כן דיברו הפלשתינאים על חזרה של 100 אלף פליטים פלשתינאיים.
* * *
חוסר התיאום של המשלחת הישראלית בא לא אחת לידי ביטוי בקמפ-דיוויד. דוגמה אחת לכך התרחשה מספר ימים לאחר תחילת הועידה. ביום שבת הראשון של הועידה, 15.7.00 בשעה 10:15 בבוקר, התכנסה ישיבה של ועדת ירושלים. זו למעשה הפעם הראשונה בתולדות המו"מ של ישראל והפלשתינאים שנציגים רשמיים של שני הצדדים ישבו לדבר על עתיד ירושלים.
את הפלשתינאים ייצגו סאיב עריקאת ויאסר עבד ראבו. שניהם הביאו עמם ביחד ניסיון מצטבר של שנים ארוכות של מו"מ עם הישראלים. עריקאת במו"מ הזה עוד מועידת מדריד.
הנציגים הישראלים, דן מרידור וגלעד שר, התוודעו אחד לשני כפרטנרים של מו"מ לראשונה בדיון הזה. שר, כמובן, היה מעודכן בעמדות ברק.
מרידור הביא אתו את התפיסה שלו. הוא הציג בדיון עמדה ישראלית מסורתית לפיה ירושלים תישאר מאוחדת ובריבונות ישראלית. הפלשתינאים יקבלו סמכויות מוניציפליות בשכונות הפלשתינאיות שבעיר ותו לא.
אחרי מרידור דיבר גלעד שר והוא כבר הציג עמדה ישראלית אחרת, שונה בתכלית, לאותו נושא בדיוק. שר דבר על עירייה ישראלית, ירושלים, ועירייה פלשתינאית, אל קודס, שבירתה באבו דיס, אותה עיירה קטנה הסמוכה לירושלים.
העירייה הפלשתינאית הייתה אמורה לקבל, לפי גישת שר, שליטה גם על חלק מהשכונות הפלשתינאית במזרח ירושלים.
הפלשתינאים הופתעו. באותו דיון הם שמעו 2 עמדות שונות של ישראל. האמת היא שמבחינתם זה לא כל כך משנה. העמדה הפלשתינאית מאוד מוצקה. מזרח ירושלים פלשתינאית, מערב ירושלים ישראלית.
הנשיא קלינטון סיכם את הדיון: "צריך להסדיר חיים ביחד במשך 10 שנים ואחר כך נתפלא למה זה היה כל כך קשה. יש פה יותר מדי עורכי דין חכמים ומוכשרים. אני מעדיף שיהיו כמה פחות מוכשרים".
* * *
אהוד ברק ערך לא מעט דיונים לקראת קמפ דייויד אבל בנושא אחד הוא לא ערך ולו דיון אחד – איך לנהל את המו"מ עם הפלשתינאים. מי מדבר עם מי, מתי, מה להציע בתחילה ומה בסוף. האסטרטגיה של ברק היא מאוד פשוטה והוא הודה בה בדיונים פנימיים מצומצמים. להגיע להסכמה עם קלינטון על ההסכם הנכון לשני הצדדים ואז ביחד לכפות אותו על ערפאת. ברק היה בטוח שלקלינטון יש את הכוח לכפות פתרון על ערפאת. קלינטון מצדו היה בטוח שברק יודע מה שהוא עושה.
זו אחת הסיבות לכך שבימים הראשונים בקמפ דייויד לא קרה הרבה. ברק עוד לא הגיע להסכמה עם קלינטון.
דניס רוס, מתאם שיחות השלום, אמר לאחר הועידה שהפלשתינאים לא זזו במשך 8 הימים הראשונים של הועידה והישראלים לא זזו במשך 6 הימים הראשונים. אלפי עיתונאים עסוקים באותם ימים בניחוש של כל מהלך בתוך המחנה הסגור אבל הצדדים עצמם עסוקים בעיקר בחילופי מהלומות מילוליות.
ביומה השני של הועידה הציג שלמה בן עמי את העמדה הישראלית בנושא גבולות. אין פיצוי לפלשתינאים על השטחים שיסופח ביהודה ושומרון. ישראל ריבונית על נהר הירדן. זו עמדה ישראלית ראשונית שרוככה מאוד בהמשך.
עריקאת ענה לבן עמי: "זה לא בסיס למו"מ ולא להסכם שלום. הגעתם לקמפ דייויד כדי לפוצץ ולהאשים אותנו".
עריקאת הלך כבר ביום הראשון של הועידה, כשהתקשורת עדיין התמוגגה מחילופי הדחיפות המשעשעים בין ברק לערפאת, לאמריקנים לומר להם – לא ייצא מכאן הסכם.
עריקאת סבור כבר אז שדעת הקהל הפלשתינאית אינה ערוכה להסכם מרחיק לכת וההנהגה הפלשתינאית לא עושה מאמץ להכין אותה.
דחלאן המשיך את הקו של עריקאת. הוא אמר לבני שיחו הישראלים: "אתכם צריך לדון רק בנוהל של החיזבאללה".
לאחר מכן פגש ערפאת את קלינטון ואמר לו : "הזמנתם אותנו כדי להגיע להסכם או כדי להטיל עלינו את האחריות לכישלון? ברק הוא איש ימין. הוא סירב אפילו לאוסלו. כבר לפני קמפ דייויד היה מוכן לממשלת אחדות עם הליכוד".
הדברים הללו של ערפאת שיקפו היטב את הגישה שאתה הוא בא לקמפ דייויד ובמידה רבה גם את הגישה אתה יצא מהפסגה. עבורו זה היה עוד סבב של מו"מ. את הפסגה האמיתית הוא רצה, על פי הודאות מאוחרות יותר של יועציו, לעשות אחרי הבחירות בארה"ב ב – 7.11.00, במועד שקלינטון לא יהיה מחויב למירוץ לנשיאות של אל גור, סגנו ולמרוץ לסנאט של רעייתו הילארי. קלינטון, חשב ערפאת, יוכל אז להציג פתרון בלי לחשוש מתגובת הלובי היהודי.
מעטים בישראל קראו בשלב הזה את ערפאת נכון. צוות המו"מ הישראלי בוודאי לא נמנה עליהם.
צוות המו"מ הישראלי לא ניהל מו"מ מול ערפאת. לא בטוח שאפשר לעשות מו"מ עם יו"ר הרשות הפלשתינאית. שיחות איתו, מעיד כל מי שפגש אותו, הן לא בדיוק דיאלוג רגיל, תכליתי וממוקד. ערפאת שולף גזרי עיתון, מוצף כל הזמן בפתקים של עוזריו, טוען טיעונים דמגוגיים ארוכים ומפותלים או פשוט שותק במשך שעות.
הצוות הישראלי בראשות גלעד שר ושלמה בן עמי לא התעקש לשלב את ערפאת במו"מ. השניים חשבו שאפשר לסגור את רוב הנקודות עם צוות המו"מ הפלשתינאי. התערבות ערפאת, לדעתם, תידרש רק במספר מצומצם של החלטות עקרוניות.
בן עמי אפילו אמר את הדברים לעיתונאי ששאל אותו כחודש לפני ועידת קמפ דייויד עד כמה ערפאת מעורב במו"מ. "ערפאת? ניסית לעשות מו"מ אתו? הוא לא מדבר. הוא זקן. הנושאים והנותנים הם אלו שסוגרים דברים".
בדיעבד, טען גלעד שר שההערכה שלו לאורך כל הדרך הייתה שצוות הנושאים והנותנים הפלשתינאי אינו מייצג בהכרח את ערפאת.
לאחר כשלון פסגת קמפ דייויד החלה, כמובן, התנערות של אנשים שונים מהכישלון. האמת היא שצוות המו"מ הישראלי היה בטוח שהפסגה תניב הסכם.
מי שהיה הכי בטוח הוא השר שלמה בן עמי. בן עמי נהג לומר בימים לפני כינוס הועידה ש"למעשה יש כבר הסכם. חסרה רק התפירה הסופית".
עודד ערן, ראש צוות המו"מ, היה מספיק בטוח שיהיה הסכם שהוא אפילו התערב על כך עם מקבילו הפלשתינאי, יאסר עבד ראבו. אותו עבד ראבו, אגב, לא התגלח במשך כל ועידת קמפ דייויד. "אם יהיה הסכם אתגלח", אמר עבד ראבו.
יועצו המדיני של ברק, צבי שטאובר, ניהל התערבות משלו בהשתתפות בכירים במשרד ראש הממשלה, משרד הבטחון וצה"ל. רוב המשתתפים חשבו שמשהו ייצא מקמפ דייויד.
צוות המו"מ הישראלי בראשות שלמה בן עמי וגלעד שר היה עשיר בהרבה מאוד אינטליגנציה והשכלה ומעט מאוד ניסיון. בן עמי ושר, עו"ד פרטי עם עבר צבאי, ראו במו"מ הזדמנות למימוש אידיאולוגי של תפיסות העולם שלהם בצד קרש קפיצה קרייריסטי שלא יחזור לעולם. רצונם המובהק והמובן להשיג הסכם השפיעה לא מעט על שיקול דעתם.
עו"ד גלעד שר, למשל, העריך שפסגת קמפ דייויד תסתיים בהסכם. שלושה שבועות לפני הועידה הוא אף הסביר שבכל מקרה כישלון הוא מחוץ לתחום.
"הפסגה אינה יכולה להיכשל שכן הגישה ל – FAPS (ראשי תיבות של הסכם המסגרת על הסדר הקבע – ר.ד.) היא גישה גמישה", מסביר שר בשיחה סגורה "היעד הוא FAPS כולל. אם לא נצליח בוודאי שנשיג משהו. נסכם על כך וגם זה יקדם אותנו ויהווה מסגרת להמשך המו"מ. כל נושא שערפאת ירגיש שאינו יכול להגיע לסיכום לגביו לא ייכלל ב – FAPS ולכן זו תהיה פסגה ללא מפסידים".
מייד אחרי כשלון הפסגה כבר אמר שר משהו אחר. "התערבתי עם 3 אנשים על ארוחת צהריים שלא יהיה הסכם בקמפ דייויד והרווחתי. עכשיו יש לי עוד 3 התערבויות על כך שבסופו של דבר אנחנו נשיג הסכם. ערפאת כבר מבין שהוא לא יקבל יותר ממה שהוצע לו ואולי אפילו לא את מה שהוצע לו", אמר שר.
שר, אולי הגורם הדומיננטי ביותר בכל מה שקשור לעבודת המטה לקראת קמפ דייויד, העריך בשיחות ההכנה לקמפ דייויד שויתור ישראלי בנושא חילופי השטחים יביא לויתור פלשתינאי משמעותי. בפועל, ישראל נתנה את הויתור הגדול. הפלשתינאים לא נתנו שום דבר בתמורה.
שר גם העריך בפני עיתונאים לפני קמפ דייויד בבטחון מלא שכל דרישות הבטחון הישראליות יתקבלו על ידי הצוות הפלשתינאי. בפועל, התברר, בעיקר אחרי פסגת קמפ דייויד, שגם בתחום הזה יש פער לא קטן בין הצדדים.
בספרו "במרחק נגיעה" שר כבר ראה את הדברים קצת אחרת. אפילו את מה שהוא חשב לפני קמפ דייויד הוא רוה אחרת. שר כתב שבכל פעם שהישראלים רצו לדון בסוגיות בטחון לפני קמפ דייויד הפלשתינאים אמרו "בזה תקבלו 100%. בוא נדבר על נושאים אחרים". שר כתב שחשד שלא כך יהיה ואכן התברר שיש פער גדול בין הצדדים.
שלמה בן עמי, לעומת זאת, לא התבייש להודות בכשלון. בראיון יוצא דופן לעיתונאי ארי שביט ב"הארץ" אומר בן עמי: "הנחת העבודה של כולם כולל של אהוד ושלי היתה שב – 93 הוקמה כאן מעין מדינה פלשתינאית הפועלת מולנו במושגים של יחסים בינ"ל מסודרים. התברר שזו היתה הנחה מוטעית, קונספציה שגויה ביחס לכוונות הצד השני. התברר שאוסלו היתה עבור ערפאת איזו הסוואת ענק שמאחוריה הוא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים…לעולם אין הצעת נגד פלשתינית. לא היתה מעולם ולא תהיה מעולם. לכן הצד הישראלי תמיד מוצא עצמו בדילמה: או שאני קם ומסתלק כי הח'ברה האלה לא מוכנים לתת הצעות או שאני עושה עוד ויתור אחד עוד קווטש. אלא שבסופו של דבר גם המתון ביותר מגיע לנקודה שבה הוא אומר לעצמו, רגע, לאנשים בצד השני אין נקודת סיום. עוד קוואטש ועוד קוואטש אבל אף פעם זה לא מספק אותם. זה לא נגמר".
מי שכן העריך נכון את גורלה של הועידה הוא השר אמנון ליפקין שחק. מלכתחילה שחק מנסה לגמד את הנזקים שתגרום הועידה להמשך המו"מ.
גם אגף המודיעין של צה"ל חזה נכון את גורלה של הועידה. ראש אמ"ן, עמוס מלכא, העריך בפני ברק שאין שום סיכוי שהוא יחזור מקמפ דייויד עם הסכם. "אנחנו לא מזהים אצל ערפאת נכונות להסכם כזה".
אנשי המודיעין של צה"ל אינם שותפים בכירים במו"מ שניהל ברק. זו אולי הסיבה שגם חוות הדעת שהם מעבירים, נראות לצוות המו"מ, קצת בעייתיות, שלא לומר, לא לגמרי רלבנטיות.
מצד אחד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת אלוף עמוס גלעד, חזה נכון את העמדות הפלשתינאיות. גלעד אמר בקבינט לשרים רמון ופרס שדיבוריהם על הסכמה פלשתינאית אפשרית לסיפוח של 20% או 10% מהשטחים אינם מציאותיים.
5% זה הרבה יותר ריאלי אמר גלעד. חטיבת המחקר גם ניבאה נכון את ההתעקשות הפלשתינאית על מזרח ירושלים והר הבית.
מצד שני, המודיעין של צה"ל אינו נכנס לפרטים של ההסכם, הפרטים שעליהם באמת יקום או ייפול ההסכם. כך למשל, חוות הדעת המודיעיניות דיברו על כך שערפאת לא יחתום על הסכם כולל אם לא יהיה בו "פתרון משביע רצון" לבעיית הפליטים הפלשתינאיים. מה זה פתרון משביע רצון? המודיעין לא הסביר. אחרי קמפ דייויד גיבש המודיעין הערכה שערפאת לא יחתום על הסכם שלא יכלול את זכות השיבה של הפליטים הפלשתינאים לישראל, לפחות את אלו שמצויים בלבנון.
כך גם הדברים לגבי חילופי שטחים כפיצוי לגושי ההתיישבות שתספח ישראל וחלוקת הריבונות בהר הבית. אף אחד לא שאל את חטיבת המחקר של אמ"ן בעניין הזה ותא"ל גלעד לא התנדב לחוות דעה בכך.
מי, שהיה בטוח מעל לכל ספק שיהיה הסכם בקמפ דייויד או מקסימום קצת אחרי זה הוא יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון.
שרון, כזכור, הוא גם זה שאמר שלברק כבר יש הסכם עם אסד והמו"מ הוא רק הצגה לציבור. 4 ימים אחרי שברק חזר מקמפ דייויד אמר שרון בתקשורת "בקמפ דייויד לא היה שום משבר. זהו משבר מלאכותי שתוכנן בידי ברק וארה"ב כדי לאפשר את המשך התהליך בשקט ולסיימו במועד שנוח לממשל בארה"ב, באוקטובר, כחלק ממערכת הבחירות בארה"ב".
מה שרון חושב לא כל כך רלבנטי בשלב הזה, בוודאי לא לפני פסגת קמפ דייויד. מי שהרבה יותר רלבנטי הוא אהוד ברק.
אהוד ברק היה בטוח שפסגת קמפ דייויד תביא להסכם היסטורי עם הפלשתינאים. עד כדי כך הוא היה משוכנע שלקמפ דייויד הוא הביא אתו נאום לטקס החתימה על ההסכם על מדשאות הבית הלבן.
הנאום נכתב עבורו על ידי כותב הנאומים שלו, עמי גלוסקא. ברק גם ביקש וקיבל מאיתן הבר, מקורבו, תוכנית מיוחדת לשיווק ההסכם לאחר החתימה. הבר המליץ לברק לנסוע מקמפ דייויד יד ביד עם ערפאת ישר למרוקו ולמקומות נוספים כדי לעזור בשיווק ההסכם בישראל. ברק גם הרהר ברעיון להזמין את שרון ואת הרבנים הראשיים לישראל לטקס החתימה. במהלך הועידה ברק דיבר על טקס אפשרי ביום רביעי, 19.7.00, והוא מבקש לתזמן את הויתורים הסופיים שלו לקראת המועד הזה.
ברק נזהר מאוד מלדבר בגלוי על הסכם קרוב. מבחינתו, אמירות כאלו רק נותנות נשק לכל מיני היסטוריונים שיבדקו את תקופתו. ברק תמיד חושב איך ייראו מעשיו בראי ההיסטוריה. ברק הקפיד לדבר על 50% להסכם. לא יותר. המעשים שלו נראו אחרת.
לפני קמפ דייויד אמר ברק לאולמרט באחת משיחותיהם החשאיות "אחרי ההסכם כל המפה הפוליטית תשתנה. לא יהיו יונים וניצים, שמאל וימין. אנחנו נצטרך להקים גוף פוליטי חדש. מה דעתך להצטרף אליי לגוף כזה?". אולמרט קצת פחות אופטימי.
גם אם יועציו הדביק ברק באותה הערכה. ימים ספורים לפני קריסתה של פסגת קמפ דייויד התקשר יועצו של ברק, יוני קורן, לח"כ קולט אביטל, ששהתה בשליחות הסברה מטעם ברק בארה"ב.
"קולט, אהוד מבקש שתישארי בארה"ב עוד קצת ותעזרי לנו במאמץ ההסברה".
אביטל: "יוני, אני חייבת לחזור. יש לי כבר כרטיס טיסה הביתה".
"אם תחזרי את תחמיצי את טקס החתימה על ההסכם שיהיה כאן עוד כמה ימים", ענה קורן
ח"כ אביטל נשארה.
ברק, כאמור, כבר התכונן לשיווק ההסכם שיושג בקמפ דייויד. ההכנה שלו, לעומת זאת, לפסגה עצמה, למו"מ שאמור להוביל להסכם, השתבשה לחלוטין.