פרק 16 – "ירושלים מאוחדת בריבונותנו לתמיד"

"משה, אני מבקש שתבדוק בסקר את דעת הקהל בנושא העברת הריבונות בהר הבית לפלשתינאים". משה גאון חשב שהוא לא שומע טוב.

"אהוד, אתה שומע מה שאתה מבקש ממני לבדוק?".

ברק: "אני שומע מצוין ומבקש שתבדוק את זה". אהוד ברק נשמע כמו אחד שהחליט החלטה כבדה והוא שלם איתה.

משה גאון ניהל במהלך ועידת קמפ דייויד את מערך ההסברה והסקרים של ברק מהארץ. כמעט מדי לילה שוחח גאון עם ברק מהטלפון המאובטח בקריה בתל אביב. ברק העביר דרך גאון שאלות רגישות שהוא רצה לבדוק מיידית בסקרי דעת קהל. גאון העביר את השאלות הללו ליועץ הסקרים של ברק, סטנלי גרינברג.

גאון: "אני רוצה להגיד לך משהו כיועץ שלך. העברת שכונות בירושלים יכולה לעבור במשאל עם במסגרת הסכם כולל. העברת הרובע המוסלמי לערפאת יכולה גם היא לעבור בקושי. העברת הר הבית לא תעבור. ברמה האישית אני רוצה להגיד לך. יש היום ארוחת ערב משפחתית אצלנו (משה גאון הוא בנו של איש העסקים בני גאון ואחיינו של הזמר יהורם גאון). אם המשפחה שלי תשמע את זה היא לא תתן לי לעבוד אתך".

נושא העברת הריבונות בהר הבית מעולם לא נבחן בסקרים שעורך ברק.

"יוני, אני רוצה לספר לך שביקשתי ממשה לבדוק את האפשרות לרדת מהר הבית". אחרי השיחה הקשה עם גאון התקשר ברק ליוני קורן, יועצו. בצד השני של קו הטלפון היו שני אנשים המומים. יועציו של ברק, אלדד יניב ויוני קורן, לא האמינו למשמע אוזניהם. השניים שימשו כשלוחה הקדמית של מערך ההסברה הישראלי בקמפ דייויד ונסעו אלפי מיילים הלוך וחזור על הדרך מוושינגטון למרכז התקשורת שליד קמפ דייויד וחזרה.

במהלך ועידת קמפ דייויד שוחח ברק עם יניב וקורן מספר פעמים ביום. השיחה ביום שישי בלילה, 21.7.00, הייתה השיחה הכי משמעותית. ברק התקשר מקמפ דייויד והוא נשמע קצת יותר רגשני מתמיד ובעיקר כמו מי שיש לו את כל הזמן שהעולם. יניב וקורן לא ידעו על ההתפתחויות הדרמטיות במחנה. הם לא ידעו בשלב הזה שברק מסוגר בבקתתו ובעיקר לא ידעו שערפאת דחה את ההצעה שהציג לפניו קלינטון בנימוק "גם אם אתה מציע לי מדינה ואת חיפה ויפו ובלי ריבונות על החראם זה לא יקרה".

ברק מאוד רצה הסכם עם הפלשתינאים. במידה רבה, גורלו הפוליטי היה תלוי בתוצאות הועידה הזאת. ברק, מסתבר, היה מוכן לוותר אפילו על ריבונות בהר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהדות, אם ויתור כזה יוביל להסכם.

יניב וקורן חשבו שברק יצא מדעתו.

"אהוד, אני רוצה שתדע. מחר יש טיסת אל על מארה"ב חזרה לתל אביב. אם זה מה שאתה הולך לעשות אז אני לוקח מחר את הטיסה לארץ. אני לא אעזור לך בזה". יוני קורן בא ממשפחה בעלת רקע רביזיוניסטי. ויתור על הר הבית נראה לו גשר אחד רחוק מדי.

"אהוד, גם אני לא אהיה מוכן להסביר את זה", אלדד יניב הצטרף לשיחה. השניים שוחחו עם ברק במשותף מביתו של הנספח הצבאי בוושינגטון, אלוף זאב ליבנה. "אתה צריך להבין. הר הבית נמצא בגנים של העם היהודי. זה דבר שאי אפשר לוותר עליו".

במעט מאוד מקרים שמע ברק את יועציו כל כך נחרצים בנושא מדיני. ייתכן מאוד שהעמדה של שלושת אנשי ההסברה הביאה את ברק לסגת בו מהרעיון לוותר על הריבונות בהר הבית בשלב הזה.

ביומיים הללו, שישי ושבת, שברק הסתגר בבקתתו הוא לא היה ממש מנותק מהעולם. יועציו סיפרו שהוא מתבודד לקראת ההחלטות המכריעות של פסגת קמפ דייויד ושאת עיקר זמנו הוא מקדיש לקריאת הספר "5 ימים במאי" מאת ג'ון לוקאץ'. לוקאץ' מתאר את הדיונים המכריעים בקבינט הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה בין 24 ל – 28 במאי 1940. הקבינט הבריטי תחת לחצים אדירים ובהנהגת ראש ממשלה חדש, וינסטון צ'רצ'יל, מחליט למרות המצב הקשה בו נתונה בריטניה לא להיכנס למו"מ עם אדולף היטלר ולהמשיך את המלחמה בו.

ברק אולי קרא את הספר אבל הוא בעיקר עסוק בשיחות טלפון טרנס – אטנלטיות. רובן ככולן לא מעודדות מבחינתו.

נתן שרנסקי, למשל, אמר לו "אהוד, אתה ברגע היסטורי. אם וכאשר תחתום הסכם אני מאוד מבקש שתזכור שאתה המנהיג הראשון של העם היהודי ב – 3000 שנה שהסכמת לחלק את ירושלים מרצונך. אתה הראשון. תזכור שערפאת אמר שלפני שיעשה ויתור בירושלים הוא ידבר עם סעודיה ופקיסטאן. לך אין מאחוריך ממשלה, אין כנסת, אין עם אין מאחוריך אף אחד ואתה מחליט את זה בעצמך. אתה מבין את זה?"

אהוד ברק עוד קיווה להחזיר את שרנסקי לקואליציה שלו: "דווקא מכיוון שאני מבין את זה החלטת לא לדבר עם יועצים. סגור עם עצמי. אני חושב וחשבתי שאתה תבין".

בסופו של דבר, ברק נהג, כאמור, לפי עצותיהם של קורן – יניב – גאון – שרנסקי. הוא לא העלה בפני האמריקנים הצעה ישראלית לרדת מהר הבית. ההפך. בנאום החזרה שלו מקמפ דייויד עדיין בנמל התעופה בן גוריון הוא דיבר על "קודשי ישראל" ואמר "כי יודע כל ישראלי ויידע כל שכן שישנם לכל עם דברים שאינם עומדים למו"מ. ואם חלילה נעמוד מול הברירה לוותר עליהם או ללכת לעימות הבחירה תהיה ברורה".

מספר שבועות לאחר מכן ברק עולה מדרגה. "אף ראש ממשלה ישראלי לא יעביר את הריבונות בהר הבית לפלשתינאים", הוא הצהיר.

* * *

פסגת קמפ דייויד התפוצצה מעל לכל ולפני הכל על נושא הר הבית. פה זה מתחיל ופה זה נגמר. גם בשאר הנקודות – פליטים, טריטוריה ובטחון – לא הושג הסכם בועידת הפסגה אבל הר הבית הוא המפתח להבנת כל הפסגה הזאת, ייתכן להבנת הסכסוך כולו.

הכי רחוק שהלך ברק במהלך ועידת קמפ דייויד הוא מתן אוטונומיה דתית לפלשתינאים בהר הבית. ערפאת לא היה מוכן לשמוע על כך. ברק ידע שהציבור הישראלי מתנגד אפילו לאוטונומיה כזו אבל הוא הלך על זה וקיווה, מן הסתם, שהציבור יבוא אחריו. בכלל, ברק הלך בקמפ דייויד הרבה יותר רחוק ממה שדעת הקהל בישראל הייתה מוכנה ללכת.

כשברק נכנס לפגישה המכרעת עם קלינטון בלילה של 18.7.00, הפגישה בה הסכים לחלוקת העיר העתיקה, הוא בדיוק קיבל לידיו סקר מקיף שערך עבורו בסודי סודות סטנלי גרינברג.

"דמיין לעצמך", שואל גרינברג את הציבור "שהמכשול האחרון להסכם הוא העיר העתיקה. הרבעים הנוצרי והמוסלמי לפלשתינאים, הארמני והישראלי לישראלים. האם במקרה כזה תהיה מוכן לקבל זאת?".

50% התנגדו לחלוקת העיר העתיקה בקרב הציבור היהודי. 44% תמכו בכך. יחסית, זה נחשב רוב לא גדול במיוחד מכיוון שהסקר לא כלל את קולות הציבור הערבי, שבוודאי יתמוך בפתרון הזה. ניסיון העבר (הסכם השלום עם מצרים, הסכם אוסלו) גם מלמד שאחרי שנחתם הסכם ישנה תזוזה משמעותית בציבור הישראלי לטובת קבלת ההסכם.

אסור להקל ראש באומץ הלב שמפגין ברק בקמפ דייויד. באותו סקר בדיוק מפרט גרינברג פחות או יותר את ההצעה שברק צריך להשיב עליה לקלינטון. הציבור, מסתבר, היה עונה אחרת מברק.

זוהי השאלה שגרינברג שואל את הציבור.

"אני מבקש לקרוא בפניך את התנאים של הסכם אפשרי עם הפלשתינאים:

מדינה פלשתינאית על 90% מהשטחים. 30,000 פליטים פלשתינאים יוכלו לחזור לישראל במסגרת איחוד משפחות. המדינה הפלשתינאית תפורז. רוב המתנחלים וגושי ההתיישבות יישארו תחת ריבונות ישראלית אבל מתנחלים יצטרכו לעזוב או לחיות תחת ריבונות פלשתינאית. שכונות פלשתינאיות במזרח ירושלים יהפכו לחלק מהבירה הפלשתינאית שהם מכנים אל קודס. העיר העתיקה תישאר תחת ריבונות ישראלית (כאמור, בשאלה נפרדת נבחנה האפשרות של חלוקת העיר העתיקה – ר.ד.) אבל יכונן בה משטר מיוחד כמו אזור דתי פתוח לכל. לפלשתינאים תינתן אוטונומיה דתית בהר הבית. יאסר ערפאת יקבל משרד ברובע המוסלמי. ירושלים, חוץ מהשכונות הפלשתינאיות הצפופות, תישאר תחת ריבונות ישראלית. ירושלים תורחב ויסופחו אליה יישובים יהודיים סמוכים כך שיגדל בה הרוב היהודי. הסדר הקבע יקבע שהעימות הישראלי – פלשתינאי נגמר.

על בסיס האינפורמציה הזאת האם היית מצביע "כן" או "לא"?"

54% מהציבור היהודי (לא כולל עולים חדשים מרוסיה וערבים – ישראלים) מתנגדים להסכם כזה. 42% תומכים בו.

ברק ראה את ההתנגדות העמוקה בציבור היהודי, ראה ובכל זאת אומר "כן" לקלינטון.

הממצא הקשה ביותר, מבחינת ברק, הוא נחישותו של הציבור לדחות הסכם אפשרי עם הפלשתינאים.

רוב הציבור, קובעים הסקרים הסודיים של ברק, העדיף שהפסגה תתפוצץ ובלבד שראש הממשלה לא יעשה ויתורים כואבים במזרח ירושלים.

ב – 23.7.00 העבירה יועצת הסקרים של לשכת ראש הממשלה, דפנה גולדברג, ממצאים של סקר נוסף שערכה במהלך ועידת קמפ דייויד. הסקר נערך יומיים לפני שועידת קמפ דייויד מתפוצצת.

רוב גדול של הציבור הישראלי, מתברר מהסקר, מוכן לחידוש האינתיפאדה, כולל הרג של חיילים ואזרחים ישראליים ובלבד שברק לא יעשה ויתור על הריבונות על השכונות הפלשתינאיות במזרח ירושלים. 47% מתנגדים ורק 37% תומכים. שנה וחצי ויותר מ – 300 הרוגים לאחר מכן ספק אם הציבור הישראלי היה עונה באותה צורה.

אגב, הנשאלות בסקר הרבה פחות נחרצות בתשובה הזאת מאשר הנשאלים. בקרב הגברים היהודיים התוצאה היא 55 – 38 למתנגדים לקווים העקרוניים של ההסכם המוצע בקמפ דייויד (לא כולל חלוקת העיר העתיקה ומתן שטחים לפלשתינאים בתוך ישראל). בקרב הנשים, לעומת זאת, יש שוויון בין מתנגדות לתומכות.

גולדברג העירה את תשומת לבו של ברק: "בכל מקרה, נקודת האור בסקר היא הנשים! הן הבטן הרכה של תמיכה בשלום כבר לא מהיום. חשוב לשים לב אליהן ובהחלט למקד את המסרים לכיוונן. הן חצי מהעם והן יכולות להכריע".

ברק, כאמור, אמר "כן" לקלינטון בניגוד מוחלט לעמדת דעת הקהל, שאותה הוא מייצג, אבל הוא הלך במידה רבה גם נגד העמדות שאחד, אהוד ברק, הציג לאורך שנים ארוכות, לרבות חודשים ספורים לפני כינוס ועידת קמפ דייויד.

* * *

כשברק יוצא לקמפ דייויד הפרה אולי הכי מקודשת בציבוריות הישראלית היא אחדות ירושלים. בין המפלגות שמגדירות עצמן ציוניות אין אפילו אחת שמערערת על המשפט הכל כך מוכר "ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל לנצח נצחים". הציבור הלך בעקבות המנהיגות שלו . סקרי דעת הקהל הוכיחו שחלוקת ירושלים היא מכת מוות לכל הסכם עם הפלשתינאים.

ברק היה ער לדעת-הקהל בעניין זה. ביום ירושלים, 31.5.00, שישה שבועות לפני פסגת קמפ דייויד, אמר ברק "מן הדין שנשאיר בצד את כל החשבונות בינינו מחוץ לירושלים ותהי ירושלים, ירושלים שלנו, של כולנו, משוש כל הארץ, בירת הנצח של עם ישראל ושל מדינת ישראל מאוחדת בתוכה ואנחנו מאוחדים סביבה…אני קורא לעם ישראל לעלות היום לירושלים כדי להתאחד מסביב לירושלים וירושלים בירת הנצח של עם ישראל תהיה מאוחדת בריבונותנו לתמיד".

אבל ברק ידע שבלי פשרה בירושלים לא יהיה הסכם קבע. יתרה מזאת, הוא האמין שזהו אינטרס ישראלי לשלוט על כמה שפחות פלשתינאים. במזרח ירושלים מתגוררים כ- 200 אלף פלשתינאים. רובם ככולם רואים עצמם כפלשתינאים אבל הם נהנים מהשירותים של מדינת ישראל כולל קצבאות הביטוח הלאומי.

ברק, כמובן, חלק את גישתו לנושא עם מעט מאוד אנשים. הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי שנושא ירושלים לא יעלה לדיון ציבורי לפני פסגת קמפ דייויד. ההנחה של ברק היא שהציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל ויתור בירושלים רק אם הויתור הזה יבוא במסגרת חבילה כוללת ואך ורק כתוצאה של ועידת פסגה.

עד אז ברק לא רצה לשמוע על הנושא הזה, לא במסגרת המו"מ ובטח לא בתקשורת.

הנושאים והנותנים הישראלים קיבלו הנחיה חד משמעית מברק – לא לדבר עם הפלשתינאים על ירושלים.

עודד ערן, ראש צוות המו"מ של ישראל, הוא דיפלומט ותיק ומוערך. לפני כניסתו לתפקיד ראש צוות המו"מ של ישראל כיהן ערן כשגריר ישראל בירדן. כמה ימים לאחר שנכנס ללשכת השגריר הישראלי בעמאן גילה ערן שראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלח שליח מיוחד למלך חוסיין מבלי ליידע אותו. ערן שלח מכתב התפטרות לנתניהו. נתניהו התנצל וערן חזר בו. לא הרבה דיפלומטים היו מרשים לעצמם לעשות מה שערן עשה אבל ערן הוא דיפלומט מאוד יוצא דופן.

ערן, כמובן, היה מודע להנחיה של ברק בעניין ירושלים אבל הוא העריך שזו מסוג ההנחיות שהפוליטיקאים מעוניינים שהדרג המקצועי יחרוג מהן.

כבר בחודש הראשון לכהונתו בתפקיד דיבר ערן עם מקבילו הפלשתינאי, יאסר עבד ראבו, על העברת שכונות פלשתינאיות במזרח העיר לריבונות פלשתינאית. שבוע לאחר מכן ההצעה הישראלית התפרסמה, קצת מרוככת לעומת ההצעה האמיתית.

ברק התקשר לערן – "זה לא שאני מתנגד לרעיון אבל אל תעלה את זה כי זה עלול לגרום לי בעיות".

ברק אסר על מנהלת השלום, גוף המטה של המו"מ כולו, להכין עבודת מטה בנושא ירושלים. במקום זאת הוא החליט לחבור למכון ירושלים, מכון עצמאי, שהחל לאחר הסכמי אוסלו ב – 93 להכין עבודת מטה מעמיקה בנושא ירושלים.

אנשי המכון בראשות מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ראובן מרחב, קיימו 15 פגישות שקטות עם אנשי מנהלת השלום, ישראל חסון, סגן ראש השב"כ לשעבר, פיני מידן, איש המוסד וגידי גרינשטיין, עוזרו של שר.

אנשי מכון ירושלים, ראובן מרחב, פרופסור רות לפידות, ישראל קמחי ומאיה חושן, ידעו עד כמה רגישה העבודה שהם שוקדים עליה. אין בעבודה שלהם המלצה באיזה פתרון צריכה ישראל ללכת. רק בדיקת החלופות השונות. די בכך כדי שכל ראשי הממשלות, שהיו מודעים לעבודה, יעשו הכל כדי שלא ישייכו אותם חלילה לחיפוש אחר פתרון בירושלים. ברק אינו שונה מנתניהו ורבין, קודמיו.

בשלב מסוים התפרסמה ידיעה על החיבור בין מכון ירושלים לברק. ברק רתח. הוא צעק על עודד ערן שצעק מצדו על ראובן מרחב. הקשר בין מכון ירושלים למנהלת השלום ניתק והוא חודש רק זמן קצר לפני קמפ דייויד. הידיעה עצמה, אגב, לא עשתה רעש מיוחד.

בראייה לאחור, זה כמעט מדהים כמה מאמץ עשו ברק ואנשיו להחניק כל דיון בנושא ירושלים.

ברק, כאמור, אסר על מו"מ בעניין ירושלים אבל הוא התיר לקיים "שיחות פרטיות" בנושא במסגרת 'ערוץ שבדיה', אותו ערוץ מו"מ, שהיה אמור להיות סודי, בין השר שלמה בן עמי ועו"ד גלעד שר לבכירים הפלשתינאיים אבו עלא, מוחמד דחלאן וחסן עספור.

בשלב מסוים התפרסמה ידיעה על "השיחות הפרטיות" הללו. לשכת ראש הממשלה מיהרה להכחיש. גם בן עמי ושר מכחישים.

לגורמים פוליטיים, ביניהם השר שרנסקי, הגיעו ידיעות כי נציגיו של ברק מקיימים מו"מ חשאי על ירושלים. שלמה בן עמי נשלח ע"י ברק כדי לומר לשרנסקי שלא מתנהלות שיחות על ירושלים. ברק ואנשיו בטוחים שהודאה בשיחות כאלו, תיאורטיות ובלתי מוסמכות ככל שיהיו, ימוטטו את הקואליציה לפני שתכונס ועידת פסגה.

לגופו של עניין, השיחות הפרטיות בעניין ירושלים שהתנהלו, בעיקר בסבב האחרון של "ערוץ שבדיה", לא הניבו תוצאה של ממש. הפלשתינאים דרשו מו"מ ממשי בעניין ירושלים אבל למעט השיחות הספורות הללו מו"מ כזה לא התקיים.

לקראת פסגת קמפ דייויד כינס ברק מספר דיונים מאוד מצומצמים וסודיים. בדיונים הללו הוא גיבש את עמדת ישראל כפי שתוצג בקמפ דייויד. ברק היה בטוח שזה הקלף הסודי שלו, שלהצעה הזאת שלו הפלשתינאים לא יוכלו לסרב.

על פי ההצעה, הפלשתינאים יקבלו לריבונותם כמה שכונות בשולי ירושלים. השכונות הללו יהיו חלק מהבירה הפלשתינאית שתקרא "אל קודס". בשאר השכונות הפלשתינאיות שיישארו בריבונות ישראלית תהיה לפלשתינאים סמכויות מוניציפליות. בעיר העתיקה ובאגן הקדוש ברק החליט לכונן "משטר מיוחד", הריבונות הכוללת תישאר ישראלית. מה זאת אומרת "משטר מיוחד"? לא בדיוק ברור.

אלוף משנה דניאל רייזנר הוא ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. לרייזנר יש ניסיון רב בניסוח הסכמים מדיניים. בשנים האחרונות הוא היה שותף בכל המשאים ומתנים עם הפלשתינאים. כמה ימים לאחר שהתחילה ועידת קמפ דייויד הוא מתבקש להיכנס למחנה.

זה לא כל כך פשוט להיכנס למחנה. האמריקנים, כאמור, אסרו על כניסה או יציאה מהמחנה הסגור. דני יתום ניהל מו"מ קשוח עם הפלשתינאים וקיבל היתר להכניס את רייזנר לשעתיים בלבד.

רייזנר קיבל הוראות נוקשות. אסור לו להסתובב במחנה ומותר לו לקיים פגישה בבניין של הכנסייה בלבד. כשהוא נכנס האמריקנים מחתימים אותו על הצהרה שזו הכניסה הראשונה והאחרונה שלו למחנה. על רייזנר שמרה שגרירה אמריקנית בדימוס שהתנדבה לעזור בארגון ועידת הפסגה. בדיוק אחרי שעתיים השגרירה ביקשה מרייזנר לעזוב. רייזנר לא סיים את העבודה. נדרשת התערבות של מזכירת המדינה אולברייט כדי להשאיר אותו עוד קצת במחנה. מאוחר יותר הוסדרה כניסתו היומית של רייזנר למחנה.

אחת המשימות הראשונות של רייזנר היא לכתוב נייר על העמדה הישראלית בנושא ירושלים. אלא שרייזנר לא מצליח לפצח את ה"משטר מיוחד" שעליו מדברת ישראל. אף אחד במשלחת לא ידע על מה בדיוק מדובר. מי אחראי על שיטור בעיר העתיקה, לפי המשטר המיוחד, מי על בנייה, מי מפנה את הזבל. ישראל הציעה לפלשתינאים להסכים לעקרון של "משטר מיוחד" ואחר כך לקבוע את הכללים. המשלחת הישראלית גם לא הייתה מצוידת בבסיס נתונים מספיק בנושא ירושלים. על ההצעה של חלוקת העיר העתיקה, ההצעה שלה מסכימה ישראל במהלך הועידה, בכלל אף אחד לא חשב. גם לנושא הר הבית ישראל בכלל לא הייתה מוכנה.

ביום הנסיעה לקמפ דייויד, רק אז, שלח ברק את עודד ערן ואת מתאם הפעולות בשטחים האלוף יעקב (מנדי) אור להיפגש עם הרבנים הראשיים. ערן ואור שאלו את השניים בנפרד על דעתם בנושא המקומות הקדושים בכלל והר הבית בפרט. הרב ישראל לאו והרב בקשי דורון הציגו עמדה זהה. "מערת המכפלה היא מקום חשוב ביותר. קבר רחל הוא מקום חשוב ביותר אבל המקום שבו צריכים להתעקש על ריבונות זה הר הבית דווקא מכיוון שאנחנו אוסרים על כניסה אליו".

בשלב הזה ברק עדיין חשב שהפלשתינאים יסתפקו בשליטה דה – פקטו בהר הבית, חראם אל שריף בשבילם. השר שלמה בן עמי, שחקר את הנושא. הביא אתו רעיון נוסף. חלוקת הריבונות על הר הבית. הפלשתינאים יקבלו "ריבונות משמורת". ישראל תקבל "ריבונות שיורית". המשמעות המעשית – הפלשתינאים ימשיכו לשלוט בהר הבית ולנהל את ענייניהם בעצמם על פי סמכויות שיוגדרו בין הצדדים. לישראל יישארו סמכויות תכנון ובנייה, כדי למנוע חפירות במקום וכן סמכויות בטחון.

תוך כדי ועידת קמפ דייויד ברק כלל לא בדק בסקרים הרבים שהוא עורך את הרעיון הזה.

אין, כנראה, ביטוי חד יותר לחוסר המוכנות של ברק לדיון מפורט בנושא הרגיש ביותר בין שני הצדדים. במידה רבה, כאמור, הנושא שעליו נפלה ועידת קמפ דייויד. בכלל, העדות הכי טובה לחוסר ההכנה של ברק לועידת קמפ דייויד היא הסקרים שהוא ערך לפני ועידת קמפ דייויד ובמהלכה.

* * *

לעומת הנושא המרכזי, הר הבית, שלא נבדק בסקרים ברק בדק שוב ושוב רעיון שכלל לא עלה אי פעם על שולחן המו"מ – נכונות הציבור לקבל את אבו דיס, כפר קטן ליד ירושלים, כבירת המדינה הפלשתינאית.

העובדה שאין בכיר פלשתינאי אחד שמוכן לקבל את הרעיון הזה לא הפריעה לברק להמשיך ולבחון את הרעיון באינטנסיביות.

דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, המשיכה לבדוק את רעיון אבו דיס כבירת המדינה הפלשתינאית אפילו אחרי ועידת קמפ דייויד, למרות שבועידה עצמה הרעיון מעולם לא עלה כרעיון רציני.

סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים הפרטי של ברק, בדק את אותו רעיון בדיוק עד ליומה השמיני של ועידת קמפ דייויד, רק אז הוא הוריד את הרעיון הזה מהפרק.

נושא אבו דיס בכלל הוא נושא מרתק.

ימים ספורים לפני רצח רבין הגיעו ד"ר יוסי ביילין, ואבו מאזן, אחד מבכירי הרשות הפלשתינאית, להסכמה לא חתומה על הסדר קבע בין ישראל לרשות הפלשתינאית. ההסכם אינו כולל פתרון סופי לבעיות ירושלים והפליטים אבל די במה שיש בו כדי שהאמריקנים ירגישו 6 שנים אחרי שסוכם, לקראת ועידת קמפ דייויד, שיש בו מצע טוב לבנות עליו הסכם קבע מלא. ברק התנגד לכך בנחרצות. הוא הודיע לאמריקנים שאינו מוכן לראות בהסכם בסיס לדיון.

כשברק אמר זאת לאמריקנים הוא, כמובן, לא העלה בדעתו שכמה חודשים לאחר מכן הוא יהיה מוכן לתת הכל, הכל ובלבד שיימצא פלשתינאי שיהיה מוכן לחתום אתו על ההסכם ההוא.

כשהתפרסם לראשונה הסכם ביילין – אבו מאזן ב – 96 החלו להתפרסם ידיעות לפיהן ביילין ואבו מאזן סיכמו שאבו דיס תהיה בירת המדינה הפלשתינאית. ברק, מסתבר, התרשם עמוקות מהרעיון.

למעשה, אבו דיס כלל לא מוזכרת בהסכם עצמו. ביילין מעולם לא טרח להכחיש את הידיעות, אולי מכיוון שהיה נוח לו ששני הצדדים יתרכזו בלהרוג רעיון שמעולם לא היה קיים. ההסכם הכתוב לא פורסם עד שנת 2000.

ההנהגה הפלשתינאית אמרה כל העת כי הרעיון שהם ימקמו את בירתם בכפר קטן מחוץ לירושלים הוא אווילי. ברק, מסתבר, לא ממש הקשיב להם. אגב, הבדיקות של ברק לפני קמפ דייויד גילו שהציבור הישראלי התנגד לתת לפלשתינאים אפילו את אבו דיס.

אבו דיס היא לא הדוגמא היחידה. שבוע לפני קמפ דייויד ברק בדק לראשונה אפשרות של מסירת שתי שכונות במזרח ירושלים לריבונות פלשתינאית. רק ביום השביעי של הפסגה הוא בדק לראשונה אפשרות של חלוקת העיר העתיקה. ברק פשוט לא התכונן להצעה הזאת והיא נבדקה לראשונה 24 שעות בלבד לפני שברק הסכים לה בפגישה עם קלינטון.

ברק הגיע לקמפ דייויד עם רעיון אחר לחלוטין. במקום 2 רובעים לפלשתינאים ו- 2 רובעים לישראלים ברק ביקש לכונן בעיר העתיקה משטר מיוחד. העיר העתיקה כולה, על כל ארבעת רובעיה, תהיה בריבונות ישראלית אבל יוחלו בה משטר מיוחד כדי לאפשר חופש פולחן ותנועה. לא קשה להבין מדוע ברק חיבב את רעיון המשטר המיוחד בעיר העתיקה, הרעיון שברק הציע בתחילה בועידת קמפ דייויד. הציבור תמך ברעיון הזה ברוב עצום.

ב – 16.7.00 , יומה השביעי של ועידת קמפ דייויד, בדק סטנלי גרינברג את הרעיון.

74% מהציבור היהודי הותיק תמכו ברעיון שיכונן משטר מיוחד בעיר העתיקה אולם היא תישאר בריבונות ישראלית כאשר לפלשתינאים תינתן אוטונומיה דתית בהר הבית ונגישות חופשית להגיע להר הבית. רק 25% מהציבור היהודי התנגדו לכך. מספר המתנגדים עוד קטן ל – 18% בלבד כשגרינברג הוסיף להצעה מרכיב נוסף – ליהודים יינתן מקום תפילה בהר הבית.

הרעיון הזה של מקום תפילה ליהודים על הר הבית אכן עלה ביוזמת ברק בועידת קמפ דייויד וגם לאחר מכן. הפלשתינאים התנגדו בחריפות. הם ראו בכך ניסיון לייהד את מסגדי אל אקצה. ברק, לעומת זאת, ראה ברעיון דרך מצוינת לשווק את ההסכם לציבור הישראלי.

ביום שבת , 15.7.00, יומה החמישי של ועידת קמפ דייויד צילצל הטלפון בביתו בירושלים של ראובן מרחב, איש מכון ירושלים ולשעבר מנכ"ל משרד החוץ.

מרית דנון, מזכירתו הראשית של ברק ביקשה ממרחב המופתע להגיע במהירות לקמפ דייויד ולהביא אתו את כל החומר הרלבנטי שנוגע לירושלים. מרחב הגיע לאמיטסבורג, ליד קמפ דייויד ומשם הוא מתפקד כמומחה חיצוני בעניין ירושלים.

ברק לקח עמו לקמפ דייויד את העבודה הגדולה שהכין מכון ירושלים אבל תוך כדי הועידה הוא הבין שהוא צריך יותר מזה. הקשר עם מכון ירושלים וראובן מרחב שהיה כה מעיק ומפחיד, מבחינת ברק, בחודשים לפני הועידה הופך להיות בעיצומה של הועידה קשר הכרחי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.