פרק 17 – "אני אסגור את ערפאת בפינה ומשם ייצא רק עם הסכם"

"אני מבקש שתתדרך את העיתונאים על כך שיש לחץ על ראש הממשלה לוותר בעניין ירושלים", גלעד שר, אחד ממנהלי המו"מ של ישראל, שוחח מקמפ דייויד במהלך סוף השבוע השני של הועידה עם אלדד יניב, יועצו האסטרטגי של ראש הממשלה, ששהה מחוץ למחנה.

השניים רקמו ביחד את התדרוך שיימסר לעיתונאים הרבים שסיקרו את הפסגה.

המטרה של שר ויניב הייתה ברורה. למקם את ראש הממשלה במרכז המשלחת הישראלית בקמפ דייויד, בין השרים שלמה בן עמי ואמנון ליפקין שחק בשמאל ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין וח"כ דן מרידור, בימין.

יניב: "למי לייחס את הלחץ?"

שר: "תגיד שגורמים בכירים במשלחת לוחצים. אל תנקוב בשמות".

יניב תדרך את העיתונאים. כל העיתונאים שאלו אותה שאלה – "מי אלו הגורמים?".

יניב סרב לענות. חלק מהעיתונאים עשו אלימנציה פשוטה. עוזריו של ברק, יתום ושר, בוודאי לא ילחצו עליו. גורמי מטה כמו האלוף שלמה ינאי גם לא מתאימים לכך. נשארו באופן טבעי השרים בן עמי ושחק. במספר כלי תקשורת יוחס הלחץ, אם כן, לשניים.

בן עמי ושחק שמעו את הידיעה דקות לאחר ששודרה בארץ. לא קשה לתאר את תגובתם. השניים דרשו במפגיע מברק לפרסם הכחשה לדברים.

ברק התקשר לדוברת שלו, מירב פרסי – צדוק, ששהתה אף היא מחוץ למחנה וביקש ממנה לפרסם הכחשה. פרסי – צדוק סירבה. היא לא רצתה ליטול חלק במניפולציה ובכלל הייתה כעוסה על התפקיד המינורי שהשאיר לה ברק במהלך הועידה. בסופו של דבר, אלדד יניב, התקשר לעיתונאים. הפעם הוא ביקש מהם להכחיש את הידיעה שהוא בעצמו העביר להם.

"אני מבקש שתפרסמו את ההודעה הבאה בשמו של ראש הממשלה: "המשלחת עובדת בהרמוניה. ראש הממשלה נותן גיבוי מלא לשני השרים ודוחה מכל וכל את הביקורת שהושמעה כלפיהם ולכל העוסקים בדבר. ברק נזף באנשים שהיו מעורבים בהעברת הידיעה לתקשורת".

מיותר לציין ששר ויניב לא ננזפו מעולם אבל ההודעה שיככה את זעמם של בן עמי ושחק.

* * *

דעת הקהל והתקשורת העסיקו מאוד את אהוד ברק בקמפ דייויד. למעשה, עוד לפני כן הוא כבר השקיע הרבה מאוד זמן ומאמץ במחשבה איך לשלוט בתקשורת הישראלית ודרכה בדעת הקהל תוך כדי ועידת הפסגה.

הרבה מאוד אנשים היו שותפים למאמץ. חלקם אפילו עשו זאת ביוזמתם האישית. אחד כזה הוא יו"ר הכנסת, אברום בורג.

שלושה שבועות לפני שכונסה פסגת קמפ דייויד ושבועיים לפני שבאה ההודעה על כינוסה אברום בורג כבר שלח לברק מסמכים ראשונים בנושא "תקשורת קמפ דייויד". יו"ר הכנסת לא היה מוכן לקבל את העובדה שברק לא באמת רצה להקשיב לו.

"חובה להקים לאלתר צוות חשיבה אסטרטגי לנושא ההסברה אשר יחל את פעולתו עם הנסיעה לקמפ דייויד", כתב בורג לברק "הצוות חייב ליהנות מאמונך המלא. הצוות יקבל דיווחים מלאים – במידת האפשר- בזמן אמת ויהפוך אותם למסרים הסברתיים – תקשורתיים".

לבורג היו גם המלצות לאיוש חברי הצוות. לתפקיד איש התקשורת המליץ בורג על דן שילון. "הוא האיש שצריך להיות לצדך לאורך כל הדרך בארץ ובחו"ל עד להשלמת המהלך. הוא צריך להסביר את הפיסגה, להופיע יום יום בפני התקשורת, לתדרך את התקשורת הישראלית ולהוות SPIN DOCTOR ". בורג העיר ש"האדם המתאים ביותר הוא חיים רמון אלא שהזירה בארה"ב היא בעיקר זירה המתנהלת באנגלית…"

ברק קרא, אבל דן שילון לא עשה את הדרך לקמפ דייויד. לבורג, אגב, יש עוד הרבה עצות לברק. הוא המליץ לברק ללכת לבית כנסת בשבת של הפסגה או לפחות לארגן ארוחת שבת. בסך הכל כתב בורג לברק 4 מסמכים שונים בנושא, חלקם כבר עסקו ב"יום שאחרי".

"הנשק העיקרי לשיווק ההסכם הוא קלינטון. אני רואה את האפקט העיקרי של נאומו בכנסת המסתיים במילים העבריות "שים שלום" ואני יכול לדמיין איך התפילה הזאת הופכת לסטיקר ולמסר המרכזי של הקמפיין שלנו".

בורג גם הכין את ברק לראיון ב"פגוש את העיתונות" יומיים לפני יציאתו לפסגת קמפ דייויד. ההכנה כללה אפילו עצות בעניין ההתנהגות מול המצלמה. "ההתנצלות היא אנושית, טיבעית ומובנת לכל אדם. אל תחשוש ממנה – לך איתה (ההדגשה במקור). לך אפילו על משהו בסגנון של עיניים למצלמה שמולך ולא למראיינים – דבר ישר עם הציבור (ואמור לו) "אני מרגיש חובה להתנצל בפני רבים מתומכי שכעסו עלי בשבוע שחלף. אבל אני זקוק להם לטובת השלום ואני לא מהסס לפנות אל האחריות הציבורית שלהם. צאו איתי אל הרחוב. הפגינו את התמיכה בשלום. בואו לשדה התעופה. תראו לעם ולעולם שאתם יודעים לעשות את ההבחנה בין הפוליטי, ההכרחי, לבין מה שהוא היסטורי וחיוני" (חזרה למצלמה של המראיין)".

רובן המכריע של עצות בורג לא יושם.

ברק ביקש וקיבל עוד הצעות לקראת הועידה. אחת, בכתב, קיבל מדן פתיר, ששימש יועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין בועידת קמפ דייויד 78. אחרת קיבל מיועץ התקשורת שלו, גדי בלטיאנסקי. שניהם המליצו למנות צוות מסבירנים, ושניהם גם הציעו עצמם לעמוד בראש מערך ההסברה.

אך לברק היו רעיונות אחרים בכלל לגבי מערך ההסברה בקמפ דייויד: הוא החליט להחזיר לתמונה את אנשי הקמפיין שלו.

משלחת ענק שלחה התקשורת הישראלית לקמפ דייויד, או יותר נכון למרכז התקשורת בעיירה ת'רמונט, הסמוכה לקמפ דייויד. מאז ועידת מדריד לא יצאו כל כך הרבה עיתונאים ישראלים לסקר אירוע אחד. הפלשתינאים, לשם השוואה, שלחו עיתונאי אחד בלבד. הישראלים והפלשתינאים הצטרפו, כמובן, למאות עיתונאים, ערבים, אמריקנים ואחרים, שסיקרו את הועידה בתנאים לא קלים.

האמריקנים הטילו איפול מוחלט על הדיונים. הפלאפונים האישיים במחנה לא עבדו. לכל משלחת יש קו טלפון אחד בלבד לשיחות יוצאות וגם הוא, העריכו משתתפי הועידה, צותת על ידי האמריקנים. האמריקנים גם קבעו שבאופן עקרוני אף אחד מחברי המשלחת לא יוכל לצאת או להיכנס אחרי תחילת הדיונים. התקשורת אמורה לשאוב את כל ידיעותיה על המתרחש במחנה מדובר הבית הלבן, ג'ו לוקהרט, שהתייצב מספר פעמים ביום במרכז התקשורת ותדרך את העיתונאים. התדרוך עסק בכל דבר חוץ מהנושאים החשובים. תפריט ארוחת הערב, מי נפגש עם מי, האווירה הכללית במחנה וזהו.

ברק ואנשיו היו מודעים מראש לכללים והם עמלו קשות כדי שהעיתונאים יקבלו את הזווית שלהם לסיפור בקמפ דייויד. ברק בנה מערך הסברה מורכב. הוא הציב בראשו את משה גאון שנמצא בארץ וריכז את הפעילות. בארה"ב עשו את העבודה חבריו אלדד יניב ויוני קורן. השניים דאגו לשוחח עם ברק מספר פעמים ביום ולהעביר את האינפורמציה שהם רוצים להעביר לעיתונאים הישראלים שנמצאים במקום. במקביל, הטיס ברק לארה"ב מסבירנים מתחומים שונים, הן לתקשורת האמריקנית והן לתקשורת הישראלית.

השרים יולי תמיר, מיכאל מלכיאור, חברי הכנסת עוזי ברעם וקולט אביטל, מזכיר הממשלה, יצחק בוז'י הרצוג, האלוף בדימוס, עמרם מצנע, יו"ר הכנסת, אברום בורג ומסבירנים נוספים פשטו על התקשורת האמריקנית והישראלית, חנקו כל רגע שידור ויש רבים כאלו והסבירו שוב ושוב את עמדת ישראל.

הרוב המוחלט של המסבירנים לא זכו לדבר עם ברק. הם תודרכו על ידי יניב וקורן וקיבלו דפי מסרים שהשניים הכינו מדי יום.

ברק עצמו קשוב מאוד כהרגלו לסיקור התקשורתי בארץ. מדי לילה בחצות הובאו אליו לתוך המחנה דפי התקשוב של משרד ראש הממשלה ובהם כותרות העיתונים בארץ ותמצית מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה. ברק גם לא שכח לדבר עם שרי מפלגתו בישראל. המטרה העיקרית של השיחות הללו היא לאפשר לשרים לעלות לשידור בארץ מלווים במילות הקסם "שוחחתי אתמול עם ראש הממשלה". ברק לא אמר הרבה באותן שיחות. מה שהוא אמר נועד במידה רבה לאוזני האמריקנים. ברק העריך שהאמריקנים מאזינים לכל שיחותיו. בשיחת ועידה אחת הוא אמר לשרים ביילין, רמון ובן אליעזר שאין סיבה שישראל תשלוט ב – 200 אלף פלשתינאים, שמתגוררים במזרח ירושלים. בשיחות אחרות הוא הפגין נוקשות גדולה אולי כדי שהאמריקנים יבינו שמרחב הויתורים שלו מוגבל.

אגב, למשלחת הישראלית לקח כמה ימים להתרגל לתפקד תחת החשש להאזנה מתמדת. בלילה השני של הועידה, למשל, מתקיימת ישיבה בראשות ראש הממשלה. חברי המשלחת מדברים בחופשיות על העמדות הישראליות. דן מרידור מעביר פתק ליושבים לצדו. "יש פה האזנות. אסור לנו לדבר ככה כי האמריקנים יתחשבו במה שאנחנו אומרים".

* * *

האסטרטגיה של ברק היא לא להנחית על הציבור ביום בהיר אחד הסכם קבע עם ויתורים מרחיקי לכת. ההנחה שלו היא שבמקרה כזה יתקשה הציבור לבלוע את ההסכם. ברק הנחה את יועציו, אם כן, לטפטף לאט לאט לעיתונאים ודרכם לציבור את הבשורות המרות. לא תהיה ריבונות ישראלית בבקעת הירדן, רוב גדול של יו"ש יוחזר לפלשתינאים ובעיקר – נגמר החלום של ירושלים מאוחדת. יניב וקורן תדרכו ברוח הזאת את העיתונאים. הם לא אמרו דברים מפורשים בעניין אבל הם בהחלט לא 'הורגים' סיפורים של העיתונאים שהולכים בכיוון הזה. התקווה שלהם היא שברגע שיגיע ההסכם, העיתונאים והציבור כבר יתרגלו לגזירות בעוד ההסכם עצמו יביא עמו גם הרבה מאוד גזרים.

התוצאה הסופית היא שדווקא בקמפ דייויד בניגוד, למשל, לפסגת שפרדסטאון, התקשורת הישראלית איתרה את הסיפור העיקרי של הפסגה. המחלוקת על ירושלים, הויתור הישראלי הגדול, הסירוב הפלשתינאי לקבל את הצעת קלינטון, ופיצוץ הפסגה. באופן לא מקרי זוהי, כמובן, הדרך בה רואה ברק את הסיפור.

הדיווחים של התקשורת הישראלית מפסגת קמפ דייויד אומנם קלעו יחסית לרוח הכללית של מה שקורה שם. הם, כמובן, טעו לא פעם בגדול בפרטים, אולי בגלל הלחץ הגדול עליהם לספק עוד ועוד חומר.

במהלך הוועידה ציטט "מעריב" דיאלוג שלם בין ברק לערפאת. ברק אמר לערפאת, על פי "מעריב": "תסביר לי טוב כדי שאבין. מה בדיוק אתה רוצה בירושלים? אבל תציע לי פתרון מעשי. לא משהו דמיוני".

ערפאת: "אני רוצה פתרון שיאפשר לי להמריא מכאן מקמפ דייויד ישר לירושלים לבירת המדינה הפלשתינאית ולהתפלל במסגד אל אקצה כנשיא מדינת פלשתין".

ברק: "הרי ביקשתי פתרון מעשי".

ערפאת: "אדם שלא מבין מה מסמלת עבורי ירושלים ועד כמה שהיא חשובה לי הוא אדם בלתי מעשי".

רק שהשניים מעולם לא קיימו פגישה של מו"מ בקמפ דייויד.

אבל הכותרת הכי מסעירה שניפקה התקשורת הישראלית במהלך קמפ דייויד באה מהעיתון הנפוץ ביותר במדינה. שני העיתונאים הבכירים בעיתון, נחום ברנע ושמעון שיפר, פרסמו בכותרת הראשית של העיתון מיום 18.7.00 ש"ברק חוזר בלי הסכם". כותרת הגג של אותה ידיעה היא "כישלון בקמפ דייויד: רה"מ יוצא מחר לישראל". הפסגה עצמה נכשלת באמת בדיוק שבוע לאחר מכן. בזמן שהעיתון התפרסם ברק עדיין חושב שהוא ייצא מקמפ דייויד עם הסכם קבע.

היום שבו התפרסמה הידיעה הוא בדיוק היום שבו התחיל ברק להפעיל לחץ כבד על ערפאת דרך קלינטון להיענות להצעה האמריקנית. הכותרת הזאת בוודאי לא ממש הפריעה לו בניסיון הזה.

* * *

מערך התקשורת וההסברה של ברק ספג הרבה מאוד ביקורת בישראל. משרד ראש הממשלה נאלץ להסביר בבג"צ מדוע הוא משתמש באנשים שאינם עובדי מדינה כחלק מהמאמץ ההסברתי של ברק. בתצהיר שהגישה המדינה לבג"צ נטען שמי שמרכז את המאמץ ההסברתי מהארץ הוא דוד זיסו, יועץ התקשורת של ברק. האמת היא, כאמור, שמי שעמד מאחוריו הוא משה גאון.

גם שגריר ישראל בוושינגטון, דוד עברי, לא אהב את העובדה שהוא אמור לשתף פעולה עם יועציו החיצוניים של ברק. עברי, שלא נכנס לקמפ דייויד, אסר על עובדי השגרירות לשתף פעולה עם יוני קורן, יועצו של ברק.

עיקר הביקורת התרכז בעובדה שקורן וגאון אינם עובדי מדינה. מבלי להמעיט בערכה של הביקורת ברור היום בדיעבד שמערך ההסברה של ברק השיג את התוצאה הרצויה מבחינתו. הטאבו על ירושלים נשבר. ברק יצא לקמפ דייויד כאשר רק כ – 25% מהציבור היהודי תמכו בחלוקת ירושלים. כשהוא חזר כבר כ – 40% מהציבור היהודי מסכימים לכך. לרעיון של ויתור על שכונות פלשתינאיות במרכז העיר בתמורה לסיפוח מעלה אדומים וגבעת זאב יש בכלל רוב יהודי.

תרם לכך לא מעט הקמפיין שנערך בארץ.

יהורם גאון, אחד מהסמלים של ירושלים, טדי קולק, ראש העירייה המיתולוגי והמשורר חיים חפר הביעו כל אחד בנפרד תמיכה ברעיון של חלוקת ירושלים.

גאון, למשל, כתב ב"ידיעות אחרונות" ב – 24.7.00: "כשירושלים תחולק לא נבין על מה היה כל הרעש".

לאנשי הרוח הצטרף גם לראשונה שר ישראלי. זהו, כמובן, יוסי ביילין שהתבטא במהלך הועידה בעד חלוקת ירושלים. ביילין גם ארגן סיור במזרח ירושלים מלווה בראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, מפקד מחוז ירושלים במשטרה, אריה עמית, חברי כנסת וכמובן גדוד של עיתונאים. המטרה – להוכיח עד כמה השכונות הפלשתינאיות אינן קשורות ואינן נחוצות לישראל.

הסיור של ביילין הביא אפילו את ברק להתרגשות קלה. הוא התקשר מקמפ דייויד לביילין והודה לו. "עלו לי דמעות בעיניים", הוא אמר לביילין "החזרה הביתה תהיה עבורי הקלה נפשית".

* * *

במקביל למערכה התקשורתית הנרחבת, ברק ניצח גם על מאמץ עצום לבחון כמעט מדי יום את דעת הקהל הישראלית. במהלך 15 הימים של פסגת קמפ דייויד ערך ברק לא פחות מ – 8 סקרים. דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, קיבלה את שאלותיה מראש לשכתו של ברק, חיים מנדל-שקד, ששהה באמיטסבורג, ליד קמפ דייויד.

סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים הפרטי של ברק, הריץ סקרים על פי שאלות שהעביר ברק בעצמו למשה גאון שנמצא בישראל. גאון העביר לגרינברג, גרינברג ביחד עם דורי שדמון מ"טלסקר" בדקו והחזירו תוצאות לברק. הניתוחים של גרינברג הוכנסו במעטפה חתומה לקמפ דייויד לעיניו של ברק בלבד. ברק לא שיתף בסקרים איש מחברי המשלחת הישראלית.

הטרגדיה הגדולה מבחינתו של ברק היא שלקראת קמפ דייויד מעמדו הגיע לשפל הכי גדול שהוא ידע עד אז. במקום שברק כמנהיג ימשוך את ההסכם אחריו, הוכיחו הסקרים שדווקא האיש ברק הוא אבן ריחיים על הסיכויים להעביר את ההסכם המסתמן בציבור.

ב – 12.7.00, יומה השני של ועידת קמפ דייויד, העביר סטנלי גרינברג את הממצאים של סקר שערך לג'ים גרשטין, נציגו של המיליונר היהודי דני אברהמס. גרשטין העביר את הממצאים, כמובן, לברק. זהו הסקר הראשון שברק ראה בקמפ דייויד והממצאים לא מעודדים, בלשון המעטה.

"מנהיגותו של ראש הממשלה נפגעה בצורה חמורה כתוצאה מהאירועים הפוליטיים שקדמו לפסגה… שיעור יורד של אנשים חושב שברק עושה עבודה טובה בתהליך השלום בכלל (ירידה של 6%) ובמו"מ עם הפלשתינאים בפרט (40% בלבד חושבים שעושה עבודה טובה במו"מ עם הפלשתינאים, ירידה של 4% לעומת הסקר הקודם)". גרינברג סיכם את ממצאיו במשפט הבא: "הציבור איבד לחלוטין אמון בממשלה הנוכחית בכל החזיתות".

כמה ימים לפני כן כתב גרינברג כמעט בייאוש למשה גאון. "השתמשתי בעבר במילים כמו "משבר" ו"הפסדים דרמטיים של תמיכה". מלים אלו לא טובות דיין כדי לבטא את התמוטטות התמיכה בברק עכשיו…הדבר הכי מטריד הוא איבוד האמון בברק אישית. בפעם הראשונה הוא מאבד תמיכה אישית מה שקשה לשקם. המדדים שלו הכי נמוכים שאי פעם ראינו. אנשים גם איבדו אמון ביכולתו של ברק להיות קשוח. אנשים כועסים על ויתורי ברק לש"ס ועל כך שאינו מקדיש די תשומת לב לבעיותיה הפנימיות של ישראל".

גרינברג גם התייחס לציבור העולים מרוסיה. תחת הכותרת "ההתמוטטות הרוסית" הוא כתב: "קשה לי למצוא את שמות התואר לתאר את שיעור אי שביעות הרצון אצל הרוסים מראש הממשלה. זה חשוב להבין זאת מכיוון שהעוצמה של ההתנגדות לברק עלולה להשפיע על כל משאל עם".

באותו יום ברק קיבל גם סקר שערכה דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה. התמיכה בהסכם קורסת, כתבה גולדברג. מסתבר שדווקא בקמפ דייויד כשברק צריך יותר מתמיד את תמיכת הציבור התמיכה הזאת נעלמת.

גולדברג שואלת את הציבור שאלה כללית "מכל מה ששמעת עד כה האם אתה תומך בהסדר קבע בין ישראל והרשות הפלשתינאית?".

48% מתנגדים ורק 38% תומכים בהסכם כזה. רק שלושה שבועות לפני כן, ב – 21.6.00, היה רוב לתומכים. 48% תמכו בהסכם קבע לעומת 43% שהתנגדו. גולדברג מסבירה שהתמיכה של ברק בועדת טל, הפרישה של מפלגות הקואליציה מממשלתו וההחלטה של שר החוץ דוד לוי לא לנסוע גורמים לסחף עצום כנגד הפרוייקט המרכזי של ברק, תהליך השלום עם הפלשתינאים וכנגדו בפרט.

על סף הפסגה החשובה בחייו ברק איבד לחלוטין את תמיכת הציבור הישראלי.

בנוסף לשתי מערכות הסקרים הללו יש גם מערכה שלישית של סקרים. זו מערכת וולונטרית ועמד מאחוריה המיליונר ז'אן פרידמן, המקורב לברק. פרידמן ערך סקרים באמצעות מכון "שווקים פנורמה" של יוסי ודאנה. הממצאים של הסקרים הללו אופטימיים בהרבה מאלו של גולדברג וגרינברג. קשה לאמוד את רצינותם אבל ממצאיהם תאמו את סדר היום של הרבה מאוד פעילים במה שנהוג לכנות מחנה השלום. בעיקר הם תיאמו את סדר היום של קבוצת אנשים קטנה ומאוד משפיעה, שעודכנה בממצאיו של ודאנה וידועה כקבוצת ECF.

הקרן לשיתוף פעולה כלכלי – ECF – הוקמה על ידי יוסי ביילין בשיתוף יוזמי תהליך אוסלו, יאיר הירשפלד ורון פונדק. מטרת הקרן, שנתמכת על ידי האיחוד האירופי ותומכים פרטיים, לעודד את תהליך השלום בין ישראל לפלשתינאים. אבל ECF היא הרבה יותר מעוד ארגון לא ממשלתי. מדובר למעשה במה שנהוג לכנות בימין "מחתרת אוסלו".

מספר אנשים מרכיבים את קבוצת ECF. פונדק, הירשפלד, ביילין, יועצו, דניאל לוי, בועז קרני ונמרוד נוביק, יו"ר הקרן. בקרן יש עוד הרבה עובדים אבל אלו 6 הקודקודים של הפעילות.

קרני, פעיל שלום ותיק, אחראי בעיקר על ההפקה של האירועים בהם מעורבת ECF ומעורב עמוקות בעבודות שנוגעים לירושלים.

נוביק הוא סיפור בפני עצמו. מדובר במטה שלום של איש אחד. נוביק שימש בעבר כיועצו המדיני של ראש הממשלה שמעון פרס. מאוחר יותר עבר למגזר הפרטי. התחביב של נוביק הוא תהליך השלום. בתקופת ברק, נוביק שולח דיווחים שוטפים לברק. אהוד ברק הוא קורא כפייתי ומקשיבן קטן מאוד. לא מקרה הוא שכשיוסי קוצ'יק, משה גאון, חיים מנדל – שקד, אלדד יניב, דוד זיסו או אחיו, אבינועם ברוג רוצים להגיד לו משהו חשוב הם כותבים לו. יכולת הקשב של ברק מאוד מוגבלת. לעומת זאת, הוא קורא כל מסמך שמגיע אליו ליד. נוביק שולח מאות פקסים לברק במהלך כהונתו.

כמו תמנון בעל אלפי זרועות הוא מרושת בממשל האמריקני, בהנהגה הפלשתינאית ובהנהגה המצרית, לה הוא מקורב גם בזכות העובדה שהוא פעיל מאוד עסקית במצרים.

בנובמבר 99 הגיעה הילארי קלינטון, רעייתו של נשיא ארה"ב לארץ. קלינטון הגיעה כדי לקדם את סיכוייה במירוץ למושב בסנאט של ארה"ב מטעם מדינת ניו יורק.

עוזרו לענייני המזרח התיכון של הנשיא קלינטון, רוב מאלי, המליץ לרעיית הנשיא להשתתף באירוע ברשות הפלשתינאית ביחד עם רעייתו של יו"ר הרשות הפלשתינאית, סוהא ערפאת. קלינטון היססה והתלבטה. 30 שעות לפני שהביקור יוצא לפועל היא החליטה בחיוב.

סוהא ערפאת מצאה דרך מקורית להודות לקלינטון על החלטתה. היא נשאה נאום תקיף וקשה במיוחד נגד ישראל כולל האשמות על כך שישראל מרעילה את האוויר והמים הפלשתינאים. מאלי ישב באירוע אבל הוא אינו מעיר לקלינטון שעליה להגיב. שתיקתה של קלינטון והאירוע כולו עוררו סערה קשה בקרב יהודי ניו יורק והפכו את הביקור כולו למיותר ומזיק לקמפיין הבחירות של הגברת הראשונה.

הנשיא קלינטון רתח על עוזרו מאלי והרהר אפילו באפשרות לפטרו. מאלי הוא גם חברו של נוביק שנחלץ לעזור. ראשית, הוא שכנע את חיים רמון לצאת בהודעת תמיכה בהילארי קלינטון. לאחר מכן הוא פנה לברק וביקש ממנו לעשות דבר דומה בביקורו הקרוב בניו יורק. ברק נענה והוא אמר כמה מילים לטובת הגברת הראשונה. נוביק לא הסתפק בכך. הוא כתב מאמר תמיכה בקלינטון וחיפש מישהו שיהיה מפורסם גם במונחים אמריקניים כדי להחתים אותו עליו.

נוביק פנה ללאה רבין שסירבה בטענה כי היא לא רוצה להתעמת עם ערפאת. "אני מוכנה לדבר ברדיו אם ישאלו אותי" ענתה רבין. נוביק פנתה לאבא אבן, שר החוץ לשעבר. אשתו סוזי סירבה בשמו בנימוק שלא הוזמנה לאירועים שהתרחשו במהלך ביקור הילארי קלינטון. נוביק פנתה לדליה רבין – פילוסוף. חברת הכנסת החדשה הסכימה. היא עברה על המאמר, שיפצה אותו והוא התפרסם בעזרת קשריו של נוביק ב- NEWSDAY ולאחר מכן בעיתונים נוספים ברחבי ארה"ב.

כוחה של קבוצת ECF נובע, בין השאר, מהסינכרון המרשים בין אנשיה. כל אחד מהם מעביר דיווחים על שיחות שקיים לאחרים. במקביל הם מקיימים עבודות מטה מעמיקות על הנושאים של הסדר הקבע במימון אירופי.

המו"מ בין ישראל לפלשתינאים להסדר קבע חשף במידה רבה את ערוותו של הממשל הישראלי. הפחד להתעמת עם פרות קדושות יצר מצב שאף אחד מהגופים הרשמיים של ישראל לא היה מסוגל להתמודד עם נושאים טעונים כמו פליטים, פינוי התנחלויות וירושלים שלא לדבר על יכולת לשים הסכם קבע מלא על השולחן. צה"ל, השב"כ ומשרד החוץ מעולם לא העזו להתמודד עם הנושאים הללו לעומק. צריך להיות משוגע, מבחינת אותם גופים, כדי להכין עבודת מטה על חלוקת ירושלים.

לואקום הזה נכנסה ECF. גלעד שר הועסק בעבר כאחד המומחים הביטחוניים בעבודות שהכינה ECF. גידי גרינשטיין, עוזרו, עבד ב- ECF. השניים, שהיוו גורם מאוד מרכזי במו"מ עם הפלשתינאים, הביאו עמם לתוך הדיונים עם הפלשתינאים עבודות מטה מורכבות שהוכנו על ידי ECF. נוצר מצב מאוד יוצא דופן שחבורה של אנשים מחוץ לממסד, חבורה שכלל אינה אהובה על ידי רוב הממסד, השפיעה על המו"מ יותר מהמוסד והשב"כ גם יחד. רוב העבודה הישראלית בנושא פליטים וירושלים התבססה, למשל, על מודלים וניסוחים שנכתבו על ידי ECF.

הפרוייקט המוכר ביותר של קבוצת ECF הוא, כמובן, הסכם ביילין – אבו מאזן. מאז שהושג ההסכם באוקטובר 95 שמרו החמישה על ההסכם בסוד מוחלט מאחר וביילין ואבו מאזן סיכמו שלא לפרסם את ההסכם ביניהם. ידיעות על ההסכם התפרסמו מפעם לפעם אבל ההסכם עצמו נשמר בעותקים ספורים בלבד. כמה שבועות לפני קמפ דייויד ביקש שגריר ארה"ב בישראל מרטין אינדיק מנמרוד נוביק את ההסכם. נוביק המום מכך שלממשל אין את ההסכם והוא הועבר לעיון הבית הלבן ומחלקת המדינה.

אגב, דני יתום, ראש המטה המדיני ביטחוני של ברק, עמד במצב עוד יותר מביך. יתום ביקש את ההסכם מביילין אבל זה סירב לתת לו אותו בטענה שאין לו עותק ממנו. מאוחר יותר הסבירו אנשי ECF שברק קיבל את ההסכם מביילין וביקש לא לתת אותו לאף אחד אחר.

הסכם ביילין – אבו מאזן נשאר אחרי הכל מסמך אקדמי ותו לא. אחרי רצח רבין סרב ראש הממשלה, שמעון פרס, ליישם אותו. בקמפ דייויד סרב ברק לדון בו. ביילין וחבורתו עדיין מתקשים לסלוח. בספרו "מדריך ליונה פצועה" כותב ביילין:

"בשבת שקדמה לקמפ דייויד הונח על שולחנו של קלינטון נייר ההבנות הבלתי חתום בין ביילין לאבו מאזן. קלינטון סיים לקרוא ואמר "זהו זה. פשוט כל הסכם המסגרת. על זה בדיוק צריכים לחתום". ארה"ב לא הניחה שום נייר בפני הצדדים וגם לא את הנייר הזה. במשך כל פסגת קמפ דייויד הוא היה באוויר שכן שלושת הצדדים היו בקיאים בו אך שום צד לא ביקש לדון בו מראשית ועד אחרית. ברק הודיע כי אם יונח נייר אמריקני כלשהו הוא יארוז את המזוודות ויחזור לישראל. כשפגשתי את מדלן אולברייט לאחר כשלון קמפ דייויד אמרה לי : "אתה אומנם לא היית בפסגה אך למעשה היית שם כל הזמן. נגענו ולא נגענו בנייר שלכם". מלח על פצעיי…"

שימוש אחד נוסף עשה ביילין במסמך בכל זאת. במהלך חודש ספטמבר 2000 , חודש וחצי אחרי ועידת קמפ דייויד, הרגיש ביילין שההסכם עם הפלשתינאים הולך ומתרחק. ביילין היה מעונין להוכיח לציבור הישראלי שאפשר להגיע להסכם קבע. הוא החליט להדליף את ההסכם כולו לעיתונאי מייקל הירש מניוזוויק. ב – 16.9.00 , 5 שנים אחרי שסוכם ופחות משבועיים לפני שפורצת האינתיפאדה, התפרסם לראשונה הסכם ביילין – אבו מאזן. אבו מאזן רתח. הסיכום שלו עם ביילין אסר פרסום של ההסכם. אבו מאזן אמר לעיתון הפלשתינאי אל חיאת אל ג'דידה שביילין איבד את אמונו. הוא גם טען שביילין הודה בעבר שאבו מאזן לא הסכים למסמך ואיננו מכיר בו.

ביילין בתגובה שלח מכתב אישי לאבו מאזן. "התבטאויותיך גרמו לי כאב רב", כתב ביילין. היחסים בין שני האנשים שעיצבו את ההסכמה האקדמית הכי מפורסמת במזרח התיכון לא חזרו אף פעם להיות אותו הדבר.

קבוצת ECF הייתה מעורבת בעוד הרבה מאוד פרוייקטים מעניינים בתקופת ברק. במקביל למו"מ הרשמי ניהלו פונדק והירשפלד מו"מ חשאי בלונדון ובמקומות אחרים עם מקורביו של אבו מאזן, אחמד חלידי וחוסיין אל-ערא. הארבעה היו שותפים להסכם אוסלו ולהסכם ביילין – אבו מאזן. המו"מ בערוץ לונדון הולך ונהיה אינטנסיבי. הסכם לא יצא ממנו.

מה שכן הניב תוצאה, אפילו לאחר ירידתו מהבמה של אהוד ברק, הוא מסגרת לבטחון אזורי שיזמו אנשי ECF. מדובר במסגרת לשיתוף פעולה ביטחוני דיסקרטי בין ירדן, ישראל והרשות הפלשתינאית. ירדן שלחה למו"מ הזה גנרלים בכירים לשעבר והוא התנהל בידיעה מוחלטת של המלך עבדאללה. מטעם ישראל ניהלו את המגעים הירשפלד ופונדק שצרפו אנשי בטחון כמו תא"ל (מיל.) ברוך שפיגל, ששימש בעבר כסגן מתאם פעולות הממשלה בשטחים. גם הפלשתינאים היו מעורבים. את החסות והמימון של המגעים לקחה על עצמה ממשלת בלגיה.

המגעים בין הצדדים התנהלו בדיסקרטיות מלאה במקומות שונים בעולם, מעמאן בנובמבר 99 ועד איסטנבול בינואר 2001.

הצדדים סיכמו על הקמה של כוח שמירת שלום, שיפקח על פירוז המדינה הפלשתינאית, לצדם יופעל כוח משקיפים בינ"ל לאורך הירדן שיצויד בנשק קל להגנה עצמית. מהצד הירדני של הגבול יכונן כוח צבאי בסדר גודל של יחידה למניעת הברחות. לפי הסיכום, הכוח יהיה מורכב מאירופים ואמריקנים עם מנדט מפורש ממועצת הבטחון.

ברק, באופן יוצא דופן, נתן הרשאה לפונדק והירשפלד להמשיך ולרוץ עם היוזמה.

* * *

ביום שבת, 8.7.00, יומיים לפני היציאה לקמפ דייויד, כינס אהוד ברק דיון להתמודדות עם שאלות תקשורת והסברה בקמפ דייויד. ברק אמר בדיון כי אחרי קמפ דייויד תשתרר מציאות חדשה באזור. "או שנשיג הסכם קבע ונלך למשאל עם", אמר ברק ליועציו "או שנקרע את המסכה מעל פרצופו של ערפאת ואז נצטרך להתכונן לעימות עם הפלשתינאים".

יועץ התקשורת של ברק, גדי בלטיאנסקי, שאל את ברק : "מה אם יסתבר שהועידה מסתיימת ואף אחד מהמצבים שאתה מתאר לא מתקיים. לא יכול להיות שועידת קמפ דייויד תסתיים והפלשתינאים והאמריקנים יאמרו שהייתה התקדמות גדולה והמגעים יימשכו? מה אנחנו נגיד אז שאנחנו הולכים לעימות?".

"אתה רואה את העפרון הזה?", ברק נטל עפרון שעל שולחנו והחזיק אותו ניצב. "העפרון לא יכול לעמוד בלי שאני אחזיק אותו. או שהוא עומד או שאם אני עוזב אותו אז הוא נופל. זה בדיוק המצב עם הפלשתינאים. או שיהיה הסכם או שנלך לעימות".

בלטיאנסקי לא השתכנע. ברק יצא לקמפ דייויד בתחושה חדה של "הכל או לא כלום".

על הגישה הזאת נמתחת מרבית הביקורת של ביילין וחבריו לקבוצת ECF.

אהוד ברק הציב יעד מאוד יומרני למו"מ עם הפלשתינאים. הסכם כולל, מוחלט, פתרון לכל המחלוקות שיכלול הכרזה על "קץ הסכסוך" וקץ התביעות הפלשתינאיות מישראל. ברק למעשה הוא האדם שהמציא את הדרישה הזאת של "קץ הסכסוך". אף אחד לא דיבר על כך לפניו. בחוזי השלום של ישראל עם ירדן ועם מצרים לא קיים סעיף דומה. המדינות פשוט הסכימו ביניהן שמעתה ואילך כל המחלוקות ביניהן ייושבו בדרכי שלום.

שותפיו של ברק למו"מ האמינו שהדרישה הזאת מוצדקת בהחלט. הם הדגישו פחות את היתרון השיווקי שיש בה וראו בה דרך להשתכנע בעצמם שהמחיר הכבד שתידרש ישראל לשלם מוצדק.

הפלשתינאים בתחילה לא כל כך הבינו מה ברק רוצה מהם. ככל שהם נוכחו לדעת שהדבר חשוב לישראלים הם העלו את המחיר להכרזה כזו.

ברק לא היה מוכן לשמוע על שום הסכם מסוג אחר, לא ביניים ולא שום דבר אחר. ברק היה מעוניין בעיקר בקסם הציבורי שיש בהכרזה כזו. יש הרבה היגיון בדרישה של ברק אבל הדבר המדהים הוא שבעשרות הסקרים שעשה ברק הוא מעולם לא בדק עד כמה הדרישה שלו ל"קץ הסכסוך" מהלכת קסם על הציבור והאם יש לה השפעה בכלל על עמדותיו. הוא לא בדק עד כמה מוכן הציבור לקבל הכרזה אחרת, פחות יומרנית, כמו "התחייבות לשמור על יחסי שלום" או משהו כזה.

ברק התנגד בנחרצות להסכמי ביניים. גם הפלשתינאים התנגדו לכך. הציבור הישראלי, לעומת זאת, דווקא די אהב את הרעיון. ממש ערב ועידת קמפ דייויד בדק גרינברג עבור ברק מה מרגיש הציבור כלפי הסכם כזה. הסכם שישאיר את הנושאים של ירושלים והפליטים לשלב מאוחר יותר תוך העברת 70% מהשטחים לידי הפלשתינאים (בקעת הירדן תישאר בידי ישראל) זכה לתמיכה עצומה של 68% מהציבור היהודי לעומת 31% שמתנגדים. לשם השוואה, באותו סקר בדיוק בדק גרינברג את עמדת הציבור כלפי הסדר קבע. התוצאה – שוויון בין מתנגדים לתומכים.

הרבה מאוד אנשים סביב ברק אמרו לו שהיעד שהציב לעצמו הוא קצת יומרני מדי. שני המרכזיים הם, כמובן, שמעון פרס וחיים רמון.

גם הפתרונות שהציעו פרס ורמון תוך כדי המו"מ נפסלים על הסף על ידי הפלשתינאים. רמון שמע חד משמעית מאבו מאזן ובכירים פלשתינאים אחרים שהם לא מעונינים לשמוע על עוד דחיות בפתרון המחלוקות. הוא שמע שהם מעונינים בפתרון מיידי אבל המשיך לומר בקבינט שחייבים לקדם פתרון ביניים וגם נותן את התחושה שיש לכך פרטנר בצד השני.

קבוצת ECF נקרעה מבפנים. מצד אחד, אנשי הקבוצה היו מאוד מעונינים לעודד את ברק ללכת בדרך שאותה התווה לעצמו. הסכם קבע כולל.

מצד שני, הם לא האמינו שניתן להשיג את היעד. רון פונדק, שנהנה מקשרים טובים בצד הפלשתינאי, אף אמר לפני קמפ דייויד לשלמה בן עמי "אם זו ההצעה שישראל מתכוונת להעלות אז עדיף שלא תיסע. חבל על הכסף של כרטיס הטיסה".

אנשי ECF הכינו לברק "רשת בטחון" בדמות הסכם 'רזה' עם הפלשתינאים שיאפשר המשך המו"מ תוך כדי הקמת מדינה פלשתינאית ונסיגה ישראלית של 10% משטחי יהודה ושומרון. ההצעה הייתה מיועדת למצב בו הפסגה נכשלת במטרה למנוע התמוטטות כללית של התהליך. ברק קיבל מנוביק את המסמך העבה שהכינה קבוצת ECF. הוא התקשר רותח לנוביק "אל תעזו להציג את ההצעה הזאת (FALL BACK ) לפלשתינאים. אני אסגור את ערפאת בפינה ומהפינה הזאת הוא ייצא רק עם הסכם או שאחשוף את פרצופו האמיתי. ערפאת רק מחפש את הסדק הזה. או שנעשה היסטוריה או שנחשוף את פרצופו האמיתי".

מאוחר יותר ביילין נתן את אותה הצעה לברק בפגישה ב – 4 עיניים. ברק החזיר לו את ההצעה. הוא לא היה מעונין בשום דבר אחר חוץ מהסכם קבע או חשיפת פרצופו של ערפאת.

גם מנהלת השלום, גוף המטה הרשמי של המו"מ, בראשות שאול אריאלי ביקשה לבחון חלופות להסדרים אחרים. ברק שמע על כך והורה למנהלת להפסיק את העבודה מייד. בראייה שלו די בכך שערפאת ישמע על רעיון אחר שאינו הסכם קבע כדי שהוא יברח אליו ולא יילך על ההסכם הגדול.

התוצאה היא שכאשר פסגת קמפ דייויד נכשלת היא נכשלת בגדול. התסכול מכישלון הועידה והמגעים שאחריה הגביר את הכעס הגדול ממילא ברחוב הפלשתינאי. מכאן ועד יציאה לרחובות בסוף ספטמבר 2000 הדרך כבר קצרה.

העימות, כנראה, הזיז משהו בעניין הזה גם אצל אהוד ברק. בסודי סודות ובחוסר חשק גדול הוא הורה לצבא להכין עבודת מטה על אפשרות של הסכם זמני שיאפשר את המשך המו"מ בין ישראל למדינה פלשתינאית שתוקם.

בתאריך 25.10.00, כמעט חודש אחרי שהאינתיפאדה פורצת, כתבה סא"ל אורנה מזרחי מהחטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון של צה"ל מסמך "סודי ביותר" שמוגדר "רגיש" על האפשרות של הסדר מתואם להכרזה פלשתינאית חד צדדית והכרה ישראלית במדינה כזו. מזרחי כתבה שיש עדיפות ברורה להשגת הסכם מסגרת. "חלופת "הסדר המעבר" לא פותרת את הבעיה המרכזית אלא רק דוחה אותה", כתבה מזרחי והמליצה ליישם זאת רק כברירת מחדל.
ברק לא היה צריך את מזרחי בשביל זה. הוא חשב בדיוק אותו הדבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.