פרק 19 – "רבין לא היה עושה את זה"

השר לענייני תפוצות וחברה, מיכאל מלכיאור, חיכה בסבלנות לפגישה שלו עם ראש הממשלה, אהוד ברק. 5 חודשים חלפו מאז הרכיב ברק את ממשלתו ומלכיאור, שמשרדו נמצא בסך הכל כמה קומות מעל משרדו של ברק, עדיין לא הצליח לפגוש את ברק ב – 4 עיניים. זה לא שהוא לא ביקש. מלכיאור ביקש פעמים רבות אבל נדחה בטענות שונות ומשונות. רק אחרי שהחל להתלונן בפני מקורבים שונים לברק נקבעה לו סוף סוף פגישה. הפגישה נקבעה ל – 8.12.00 בלשכת ראש הממשלה בכנסת. הפגישה נקבעה ל – 11:30 אבל מלכיאור נאלץ להתייבש בחוץ. הפגישה הלכה והתאחרה. מחשבתו של מלכיאור נדדה.

פעם, בעבר הלא רחוק, דברים נראו אחרת.

ברק רצה מאוד את "מימד", המפלגה הדתית שמלכיאור מייצג בממשלה. אז בימים ההם שלפני בחירות 99 ברק חיזר אחרי "מימד" ומלכיאור. אחרי הבחירות הדברים השתנו. ברק ניסה לסגת מהבטחתו לתת תפקיד שר ל"מימד". רק לחץ ואיומים אילצו אותו לעמוד בהבטחתו.

מלכיאור המשיך לחכות. באחד החדרים הוא שמע פקידות צוחקות על חשבונו. "להציע לו ארוחת צהריים?", שאלה אחת מהן את רעותה. "הוא לא יודע אבל עדיף כבר שנכין לו ארוחת ערב", ענתה השנייה.

אחרי איחור גדול מלכיאור נכנס לברק. הפגישה ארכה 10 דקות בלבד. ברק התנצל וביקש ממלכיאור לומר לראש לשכתו של ברק, חיים מנדל-שקד, לקבוע פגישה נוספת. מלכיאור ביקש ממנכ"ל משרדו, אביעד פרידמן, לתאם פגישה נוספת עם מנדל.

"מה פתאום עוד פגישה", התרתח מנדל על פרידמן. "אין לו זמן למלכיאור. הוא רק היום קיבל הודעה מארה"ב על פסגה עם הסורים".

* * *

ח"כ משה ארנס, שר בטחון לשעבר, ביקש פגישה עם ראש הממשלה, אהוד ברק, מייד לאחר כניסתו של ברק לתפקיד ביולי 99. לארנס לא היה ספק שפגישה כזו תקבע במהרה. אחרי ככלות הכל הוא זה שמינה את ברק לרמטכ"ל למרות לחצים פוליטיים מצד גורמים במפלגתו. לארנס אכן נקבעה פגישה אבל היא נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם. אחרי דחיות רבות מספור הודיע ארנס ללשכת ברק שהוא מוותר על פגישה. רק אז, ב – 27.10.00, 15 חודשים אחרי שביקש פגישה, נפגש ארנס סוף סוף עם ברק. אחרי כמה דקות של פגישה הוא מבין שהנושא שבשמו בא לברק, נושא שקשור לטיפול בבדואים באזור הנגב, כבר הפך ללא רלבנטי בזמן שעבר מאז שביקש את הפגישה ועד שזכה לראות את ברק.

* * *

אהוד ברק הוא אדם מאוד רציונלי. בדרך כלל, הוא אינו מוצא לנכון להקדיש תשומת לב לאנשים, אלא אם כן הוא צריך אותם. כאדם רציונלי הוא מניח שהם מבינים את זה, מכבדים את זה, אולי אפילו הוא מניח שהיו נוהגים בדיוק כמוהו לו היו במקומו.

גם הסיפור של עמי אילון הוא דוגמא מצוינת בהקשר הזה. ברק מאוד מכבד את אילון. הוא הציע לו את ראשות המו"מ עם הפלשתינאים. אילון סירב. באפריל 2000, אילון פרש מתפקיד ראש השב"כ. לקראת הפרישה ברק הציע לו בעצמו ודרך שליחים עולם ומלואו. מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, מנכ"ל חברת החשמל ומנכ"ל רשות התכנון, שהוא ביקש להקים בתוך משרד ראש הממשלה. אילון סירב לכל ההצעות. הוא אמר לברק שהתפקיד הממלכתי היחיד שהוא מוכן לקחת הוא ראש המוסד. אילון אמר את זה רק אחרי שברק הודיע לעמירם לוין, המשנה לראש המוסד, שהוא החליט להאריך את כהונתו של אפרים הלוי, ראש המוסד.

ברק אמר שישקול זאת בחיוב והבטיח לחזור לאילון בהקדם. עד היום ברק לא התקשר לאילון לתת לו תשובה. הסיכוי להחזיר למוסד, ארגון שאיבד לא מעט יוקרה בשנים האחרונות, מעט ברק הולך לאיבוד. ברק, כנראה, חשש שמינוי אילון ייראה כמו מעילה בדברים שאמר לעמירם לוין. זה לא ממש מסביר למה הוא לא התקשר לאילון.

תוך כדי ועידת קמפ דייויד התקשר אל אילון, יועצו של ברק, יוני קורן. "אהוד מבקש שתבוא לוושינגטון לעזור בפעילות ההסברה כאן". אמר קורן לאילון. השעה היא 2:00 לפנות בוקר.

"תגיד לאהוד שאני לא יכול לבוא", ענה אילון "אני לא רוצה שבואי יצבע אותי בצבעים פוליטיים מה שיקשה עליי לכהן בהמשך כראש מוסד".

אגב, אילון המשיך להיות כתובת עבור כל תפקיד בכיר שהתפנה בשירות הממשלתי. במיוחד אלו שכרוכים בשמירת החוק. גם תפקיד מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל הוצע לאילון על ידי ברק בנימוק שהמקום זקוק ל"ניקוי אורוות" רציני.

באותו נימוק בדיוק פנה השר לבטחון פנים, שלמה בן עמי, לאילון והציע לו את תפקיד מפכ"ל משטרת ישראל. שבועות ספורים קודם לכן הבטיח בן עמי לסגל הפיקוד הבכיר של המשטרה שהמפכ"ל יבוא מתוך המשטרה. אילון חשב וחשב, בדק והתלבט ובסוף נתן לבן עמי תשובה – גם אני לא יכול להבריא את הארגון הזה. "המשטרה נמצאת במשבר עמוק מאוד והמגבלות התקציביות והאחרות כפי שאני מבין אותן לא יאפשרו לי להבריא אותה".

עוד אדם שמחכה עד היום לטלפון מברק הוא נחמן שי, לשעבר דובר צה"ל. ברק הציע לשי עם עלייתו לשלטון, באמצעות יוסי קוצ'יק, את תפקיד דובר ראש הממשלה. שי הבטיח לשקול בחיוב. קוצ'יק הבטיח שברק יתקשר.

אי אפשר אפילו למנות את מספר האנשים שמבקשים לעזור לברק ונותרים בסופו של יום פגועים וכואבים.

בספטמבר 2000, ממש לפני שהתחילה האינתיפאדה, ביקש הבדרן דודו טופז פגישה עם ברק. ברק הסכים אבל פגישה לא נקבעה.

ב- 11.10.00 , שבועיים אחרי שהתחילה האינתיפאדה, טופז התקשר שוב ללשכת ראש הממשלה. הוא סיפר שהופיע ב"5 עם גדי סוקניק" בערוץ 2 והביע תמיכה בברק. טופז ביקש שוב להיפגש עם ברק כדי לארגן עבורו הפגנת תמיכה גדולה. יועציו של ברק תמכו אבל ברק החליט שהוא אינו רוצה פגישה. הוא הסתפק בשיחה טלפונית עם טופז. אחרי הבחירות פרסם טופז ב"מעריב", עם או בלי קשר, מכתב פומבי לברק: "האיש הזה שזיגזג היה דרך פעולתו במשך שנה וחצי ותימרן את המדינה למקומות מסוכנים שטרם היתה בם ממשיך גם עכשיו באותה הדרך…אדם שאינו יודע להכיר בתבוסתו, אדם שטובתו האישית קודמת בעיניו, אדם שאטום לרחשי ליבו של הציבור שהוא מייצג אינו ראוי בעיניי לעמוד לא בראש המדינה וגם לא בראשות המפלגה".

.

ברק פגע בתומכיו המובהקים ביותר. אפילו דני אברהמס, אחד התורמים הכי משמעותיים של ברק, נפגע ממנו. אברהמס, כזכור, תרם מיליוני דולרים לברק שמיועדים בעיקר למערך הסקרים האינטנסיבי של ראש הממשלה.

ברק פגש לא מעט את אברהמס אבל הוא עו=שה זאת בעיקר כשהוא צריך אותו. לפני פסגת קמפ דייויד (השניים נפגשים 5 ימים לפני הפסגה), לפני ובמהלך קמפיין 2001 (ברק ואברהמס נפגשים 3 פעמים לפחות בתקופה הזאת).

כמה חודשים אחרי בחירתו של ברק הרגיש אברהמס שראש הממשלה מזלזל בו. בפגישה של השניים, ברק התעסק בכל מיני דברים אחרים. בכלל, קביעת פגישה עם ברק הופכת להיות יותר ויותר קשה עבורו. באמצע פברואר 2000 אברהמס העביר לברק מסר של אכזבה.

"ברק לא לוקח אותי ברצינות. אני מתכוון לנתק מגע ממנו וגם מדורון כהן", אמר אברהמס לאחד ממקורביו של ברק. ניתוק מדורון כהן הוא מסר ברור מאוד. אברהמס עומד לסגור את הברז של הכסף.

ברק יישר את ההדורים אבל הדבר לא הפריע לו באותה תקופה בדיוק לכלול את שמו של אברהמס באחת התלונות שמוגשות מטעמו למשטרה בעניין העמותות.

* * *

ברק בעיקר מזלזל בשריו. אולי מכיוון שהם פוליטיקאים ואולי מכיוון שרובם צריכים אותו יותר משהוא צריך אותם. חלקם לא זכה לראות אותו חודשים ארוכים. שרים כמו יולי תמיר, שרת הקליטה, מתן וילנאי, שר התרבות, המדע והספורט ויצחק כהן, שר הדתות, לא זכו כמעט לראות את ברק ב – 4 עיניים. גם שרים שברק לכאורה צריך יותר כמו שלמה בן עמי, השר לבטחון פנים ויוסי ביילין, שר המשפטים, קיבלו לעתים ליחס משונה.

ב – 25.6.00, 10 ימים לפני ועידת קמפ דייויד, נפגש ברק עם דוד לוי כרגיל לפני ישיבת הממשלה. השניים סיכמו על מתקפה מתואמת כנגד ביילין ובן עמי. לוי כעס על העמדות שהם מציגים כלפי הפלשתינאים ובוודאי גם על כך שהם נכנסים לתחומו. ברק רצה לשמור את לוי לידו. בישיבה עצמה אמר ברק "ישנם שרים שמושכים שמאלה מדי והעמדות המוצגות על ידם נתפסות מיידית על ידי הפלשתינאים כעמדה ישראלית. כאשר נשמעים הדים לחלק מדרישות ערפאת על ידי ראש ציבור או שרים זה מקשה לנהל מו"מ".

לוי אפילו יותר בוטה "זו חשפנות מדינית. השרים הללו גורמים נזק שלא יתוקן". הביקורת, כמובן, הודלפה תוך כדי הישיבה לכלי התקשורת, שמייחסים, כמובן, את החשפנות לבן עמי וביילין.

בן עמי זעם. ברק הוא הרי זה שמינה אותו לראש צוות המו"מ. יתרה מזאת, ברק שלח אותו באותו ערב ממש לפגישה חשאית עם ערפאת בשכם. את ביילין הוא שלח באותו יום ממש לפגישה בקהיר עם מובארק. ביילין לא התרגש כל כך מברק ולוי אבל בן עמי התקשר רותח לראש הממשלה. "לא כיוונתי אליך", אמר ברק לבן עמי. בן עמי לא השתכנע. "אני לא מאמין שאני עדיין מגן על ברק ", הוא אמר ליועציו "אני לא אעשה עכשיו כלום אבל אני אכניס הכל לדיסקט ואשלוף את זה ברגע הנכון".

בן עמי הוא אחד מהשרים היותר נאמנים לברק. אולי גם מכיוון שברק מינה אותו אחרי התפטרות דוד לוי לממלא מקום שר החוץ. המינוי תקף ל – 3 חודשים. בן עמי היה בטוח שברק ימנה אותו אוטומטית לשר חוץ מן המניין. הרי הוא זה שמנהל את המו"מ עם הפלשתינאים. אבל לברק יש רעיונות אחרים. הוא הציע את התפקיד ליוסי שריד, יו"ר מרצ, כדי להחזיר את מרצ לקואליציה. שריד סרב והלך לבן עמי כדי להרגיע אותו.

בלשכה של ראש הממשלה יצחק רבין כמו גם בלשכה של ראש הממשלה אריאל שרון ניתנה הוראה לשריין לראש הממשלה פגישות קבועות עם השרים. שרון ורבין הבינו את חשיבות הקשר עם השרים והקפידו לדבר אתם.

ברק מכיר את הכללים הללו. אחרי בחירתו הוא אפילו מקבל צרור עצות כתובות מבועז אפלבאום, לשעבר ראש לשכתו של ראש הממשלה, שמעון פרס.

"שר המבקש לראות את ראש הממשלה יראה אותו באותו יום. חבר סיעה מהקואליציה יקבל פגישה תוך 48 שעות", כתב אפלבאום לברק. שרי הממשלה הם חומת המגן של ראש הממשלה מפני התקפות חיצוניות. זה לא שלא היו כעסים בממשלות קודמות של שרים על ראש הממשלה אבל ברק לא עשה שום חשק לשריו לצאת להגנתו.

אחד מאלו שהתקשה לקבוע פגישה עם ראש הממשלה הוא שר התעשייה והמסחר, רן כהן ממרצ. שבועיים אחרי שביקש פגישה עם ברק ולא זכה הוא פגש את ראש הממשלה באקראי בכניסה לאחת מישיבות הממשלה. "אהוד, כשהיית מג"ד פגשת את המ"פים?".

ברק: "בוודאי, מה זאת אומרת?".

כהן: "אז למה בתור ראש ממשלה אתה לא פוגש את השרים?".

ברק קבע ארוחת צהריים לכהן והורה למזכירתו הראשית להכניס הוראה קבועה בלוח הזמנים שלו. ארוחת צהריים שבועית עם אחד השרים. אבל לוח הזמנים של ברק סבל ממעט מאוד יציבות.

ב – 15.10.00 כתבה מזכירתו הראשית של ברק, מרית דנון, מזכר לראש הלשכה החדש, גלעד שר. המזכר ניסה להכניס לעניינים את שר ופירט את ההוראות הקבועות של ברק להכנת לוח הזמנים שלו, בז'רגון של ברק – לו"ז ברזל.

לוח זמנים של ראש ממשלה הוא בעצם לוח הזמנים של הממשלה כולה, במידה רבה זהו לוח הזמנים של המדינה.

"אלו ההנחיות של ראש הממשלה", כותבת דנון "ללו"ז ברזל:

א. ראש הממשלה מבקש כל יום 3-4 שעות זמן גמישות עדיף החל מהשעה 12:00.

ב. שיריון כל יום 30 דקות לטלפונים בשעה 17:00. למעשה זה זמן צפייה ב"ערב חדש".

ג. 18:30 פגישה שבועית לבקשת קוצ'יק עם דני יתום וגלעד שר. לדעתי עדיף שתתקיים ביום ראשון.

ד. ראש הממשלה מבקש כל יום עוד שעה פנויה. אני משריינת כל יום שעה בשעה 19:30 בעיקר לצורכי צפייה בחדשות". גלעד שר מוסיף הערה על המזכר של דנון "אני צריך להיות גם כן – להכניס ללו"ז שלי". דנון ממשיכה.

ה. מדי יום שני ישיבת הכנה לכנסת בהשתתפות חיים רמון, יצחק (בוז'י) הרצוג, יוסי קוצ'יק, רוני בונדי, אופיר פינס, אלדד יניב, אלון גלרט ומירב פרסי צדוק. יש לשריין מדי יום שני זמן לסיעה בשעה 15:00. לא תמיד ראש הממשלה משתתף. ימי שני הם המועדים לפורענות מבחינת הצבעות אי אמון ולכן יש להימנע מפגישות או אירועים שאינם ניתנים לשינוי או המחייבים נסיעה מחוץ לעיר.

ו. בימי שלישי ראש הממשלה מבקש להתחיל את היום ב – 12:00-13:00, בדר"כ זה יום המוקדש לסיור. לבקשת ראש הממשלה יש לדאוג שהסיור יארך כשעתיים, לא יותר.

ז. בימי רביעי בדר"כ יש קבינט.

ח. בזמנו נתבקשנו לשריין גם פעמיים בשבוע פגישות אישיות עם שרים ו/או ארוחת צהריים עם שר בבית. בד"כ לא יוצא אל הפועל כשגרה אלא עפ"י בקשות אישיות של שרים".

ארוחת הצהריים השבועית נשארה, אם כן, על הנייר בלבד. יש שבועות שברק לא רואה אף אחד משרי הממשלה. בכלל, ההנחיות של ברק לקביעת לוח הזמנים שלו מלמדות המון על תפקודו כראש ממשלה. ברק לא ערך כמעט ישיבות צוות עם בכירי משרד ראש הממשלה, כמו רוב ראשי הממשלות. כשנשאל על כך הוא הסביר שהוא עובד "כמו כוכב", כשכל אחד מהיועצים עובד ישירות מולו ורק מולו.

כמה מיועציו של ברק פשוט לא ראו אותו בכלל.

בתחילת כהונתו מינה ברק את שילה גל ליועצו לענייני התיישבות. גל הוא מבכירי מועצת יש"ע לשעבר. מינויו נחשב אז לצעד מבריק כדי לקרב את הנהגת המתנחלים לראש הממשלה שמעוניין לפנות חלק לא קטן מהם. אבל ברק וראש לשכתו חיים מנדל לא מצאו חדר במשרד ראש הממשלה לגל.

במשך כשלושה חודשים ישב שילה גל על כורסא מחוץ ללשכתו של ברק. כשביקש להיפגש עם ברק אמר לו מנדל – שקד: "תשאל אותי על המדיניות של ברק. אני מכיר אותו".

ברק מינה בתחילת כהונתו את אנה איסאקובה לתפקיד יועצת לענייני עלייה וקליטה. גם כאן מדובר במינוי מבריק לכאורה. איסאקובה הייתה עיתונאית בכירה בעיתונות בשפה הרוסית. צירופה לברק אמור להבטיח לו קשרים טובים בתקשורת הרוסית אבל איסאקובה לא הצליחה להשפיע על ברק.

בסוף יולי 2000 כתבה איסאקובה לקוצ'יק: "אני רואה בהתייחסות אליי צורה של נידוי, חוסר מוכנות מצדך ומצד המשרד לשלב אותי בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לשילובם של העולים בחברה ובמשק ומוחה על כך".

גם יועץ הסיורים של ברק, דדי סויסה, חש דברים דומים. ב – 7.7.00, קצת לפני איסאקובה, הוא הודיע לראש הלשכה, חיים מנדל – שקד על התפטרותו.

"אני מרגיש זלזול מתמשך בעבודתי לאור הביטולים הרבים וחוסר העניין שמגלה ראש הממשלה ואף בהצעותיי האחרות לעזרה וסיוע אני נתקל בסירוב ובהתעלמות"

ישנם עוד מספר דברים שאפשר ללמוד מלוח הזמנים של ברק, כפי שהוא רצה לראות אותו. ראשית, ברק השתדל לא להחמיץ מילה שנאמרה עליו בטלוויזיה. ברק השתדל לראות כל יום את "ערב חדש" בערוץ הראשון ב – 17:00 ואת מהדורות החדשות בערב כולל המהדורה המוקדמת.

שנית, ברק צריך "זמן גמישות" או בעברית ברק צריך שעתיים – שלוש לישון במהלך כל יום עבודה.

אהוד ברק הוא אדם שחי בשעון הפוך. כשהדברים תלויים בו הוא מעדיף לקום ב – 10:00-11:00 וללכת לישון ב – 4:00 – 5:00 לפנות בוקר. כשאתה ראש ממשלה זה לא כל כך פשוט לממש את מאווייך.

כשאתה ער עד מאוחר יועציך גם צריכים להיות ערים והם לא חיים בהכרח בשעון הפוך.

ברק לא היסס לפני שהוא מתקשר ליועציו ולשריו ב – 2:00 ו – 3:00 לפנות בוקר. הוא גם לא טרח להתנצל. "שלום, זה אהוד, מה ישנת? תגיד איפה המסמך שביקשתי ממך להכין לי". במקרים רבים המסמך הזה הוא מסמך שברק לא צריך בדחיפות. בכל זאת דחוף לברק להעיר את יועציו לפנות בוקר. יכול להיות שבאיזשהו אופן הוא קצת משתעשע מזה.

כמה חודשים לפני בחירות 99 ברק נסע לסיור בבאר שבע. איכשהו הוא התגלגל לישון באכסניית נוער בירוחם. כרגיל, הוא ער בשעות 2:00 – 3:00 לפנות בוקר. "בוא נרים טלפון לבן עמי וביילין ונראה מה הם עושים", אמר ברק ליועציו בחיוך. ברק התקשר לשני הראשונים בפריימריס של מפלגת העבודה אבל לא תפס אותם.

באותו סיור לא התאפק יובל פרנקל והוא שאל את ברק על התופעה.

"אני מגיל 17 עד 35 התרגלתי לחיות הפוך בשעות", ענה ברק "אני לא מצליח לשנות את זה למרות שאני יודע שזה מאוד מפריע לאנשים".

בעת המו"מ הקואליציוני סיפק ברק הסבר אחר. לראש לשכתו, חיים מנדל-שקד, שתהה מדוע ברק זימן שרים עתידיים אחרי חצות אמר ברק "אחרי חצות מסתיים מעגל החדשות. העיתונים סגורים ואין מהדורות חדשות. יותר קל לדבר עם הפוליטיקאים בזמן כזה".

מעבר לאי הנוחות, החיים הליליים של ברק יצרו בעיות נוספות. כראש ממשלה ברק נאלץ לא פעם לקום ב – 8:00 ו – 7:00 בבוקר. התוצאה היא שברק עייף כל היום. הוא פיהק בדיונים ולא מרוכז. כדי לפתור את הבעיה ברק הורה על אותו שריון של "זמן גמישות". אחרי כניסתו לתפקיד הורה ברק להתקין מיטה מתקפלת בחדרו. כמעט מדי יום ברק עזב הכל, הוריד את החליפה, נשאר בחולצת טריקו והלך לישון על המיטה המתקפלת.

ישנם עוד ראשי ממשלה "שחטפו" כמה שעות שינה תוך כדי היום. יצחק שמיר הוא, כמובן, המפורסם שבהם, אלא שברק החליט להסתיר את העובדה שהוא ישן. בהזדמנות אחת נכנס אחד המוזמנים של ברק לחדרו עוד לפני שמרית דנון, המזכירה הראשית, הספיקה לקפל את המיטה. ברק נוכח לדעת שהאורח שלו ראה את המיטה המתקפלת. הוא נזף בראש לשכתו, חיים מנדל-שקד, שצעק מצדו על דנון.

לוח הזמנים של ברק 'מלא' בחורים גדולים. ככה ברק אוהב את לוח הזמנים שלו. גמיש. כמעט מדי יום שלישי ברק נשאר בבית עד הצהריים. ישנם ימים בלוח הזמנים של מי שאמור להיות האיש העסוק במדינה שלברק יש רק פגישה אחת, לפעמים גם זה בקושי.

אסור להבין את הדברים לא נכון. ברק עבד קשה, אפילו קשה מאוד. לוח הזמנים שלו רחוק מלשף את הפעילות האמיתית שלו. "זמן הגמישות" שלו ננגס כמעט תמיד לטובת איזו פעילות דוחקת כזו או אחרת. ברק מתקשה מאוד בעמידה בלוחות זמנים. איחור אצלו זה טבע שני. פגישות כמעט אף פעם לא מתחילות במועד ובוודאי שאינן מסתיימות במועד. פגישות מתבטלות ברגע האחרון ונקבעות מעכשיו לעכשיו. ברק הוא בכלל מנהל גרוע. יועציו מתפרצים ללשכתו שוב ושוב בעיצומם של דיונים ומסיחים את דעתו. חמור מכך, אין אף אדם בלשכה של ברק שאחראי לרשום פרוטוקול בעת פגישותיו של ברק. ראש הממשלה הבטיח דברים שונים לאנשים שנפגשים אתו אבל הוא לא קיים מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא רשם וברק לעתים לא זכר.

פעם אחת, במרץ 2000, ברק צריך לנאום בטקס של מכון תמי שטיימץ. מכובדים רבים ישבו וחיכו במוזיאון ישראל שראש הממשלה יגיע. ברק איחר ואיחר. רביעייה קאמרית ניגנה על הבמה וניגנה וניגנה. בסופו של דבר, קם פרופסור זאב סגל, מומחה למשפטים, ואמר בקול "אם ראש הממשלה לא מכבד אותנו אנחנו לא נכבד אותו". פרופסור סגל קם והלך ואחריו עוד כמה עשרות מכובדים.

5 חודשים לאחר מכן, ב – 20.8.00, נקבעה לברק פגישה עם ראשי תנועת "מימד" ובראשם הרב עמיטל. יום לפני כן הנחית ברק פצצה. רפורמה אזרחית שתשנה לחלוטין את מאזן הכוחות בין חילוניים לחרדים. ראשי "מימד" רתחו. ב – 17:15 הייתה אמורה להתחיל הפגישה שלהם עם ברק. הפגישה התאחרה מאוד. כשברק נכנס לחדר הרב עמיטל לא יכול היה להתאפק. "אתה מאחר בשעה", הוא הטיח בברק "אין לי זמן לחכות. יש לי תלמידים לחנך". הרב עמיטל קם והלך. פגישת יישור ההדורים רק הכעיסה יותר את אנשי "מימד".

במקרה אחר ברק נתן לחבורה של אנשים מבוגרים ומכובדים להמתין לו שעתיים במכוניות צפופות בשטוקהולם. ברק עסק בשיחה עם רונלד לאודר על הערוץ הסורי. ח"כ טומי לפיד, נח קליגר, האלוף בדימוס, יוסי פלד וניצולי שואה אחרים שבאו לכנס שעוסק בשואה התייבשו בהמתנה. לפיד צעק על עוזריו של ברק. "עבדים כי ימשלו", הוא ומר להם. ברק טען מאוחר יותר שלא ידע שהם מחכים לו.

ליד ברק אין ראש לשכה חזק שיכפה על ברק עמידה בלוח זמנים. ברק איחר לראשי מדינות, ראשי קהילת המודיעין התייבשו מחוץ ללשכתו, ישיבות ממשלה לא נפתחו בזמן, לברק תמיד יש עוד משהו לעשות. אחת הבעיות היא שבלוח הזמנים של ברק נקבעו פגישות לא מעטות של – 10 ו – 5 דקות. אנשים עסוקים ובכירים הגיעו לירושלים בשביל 5 דקות עם ברק. ליולי תמיר שביקשה פגישה עם ברק נקבעת פגישה ב – לשעה 1:00 לפנות בוקר. לוח הזמנים של ברק הקציב 5 דקות לפגישה הזאת.

שבוע לאחר מכן נקבעה פגישה לראש המוסד, אפרים הלוי. גם היא ל – 5 דקות. גם אנשים כמו ראש עירית חיפה, עמרם מצנע, ראש עירית באר שבע, יעקב טרנר, השרים מתן וילנאי ודליה איציק, ראש המועצה לבטחון לאומי, עוזי דיין, ראש השב"כ, אבי דיכטר, ח"כ דליה רבין ועוד ועוד קיבלו פגישות של 5 עד 15 דקות. חלקם עשו את כל הדרך לירושלים בשביל פגישה כזו. אין פלא שהפגישות הללו לא הסתיימו בזמן ואם הן הסתיימו בזמן אז האורח שיצא מחדרו של ברק אינו מאושר, בלשון המעטה.

* * *

* * *

כאדם חשדן וממודר אין דבר שמרגיז את ברק יותר מהדלפות. ברק מנהל מדי יום מאבק עיקש בהדלפות. במידה רבה, כל צורת הניהול והפעילות שלו מוכתבת מהחשש מהדלפות.

ישיבה עם ברק נפתחת כמעט תמיד בבקשה שלו או אחד מהאנשים הקרובים לו לא להדליף. ברק מיעט בעריכת ישיבות רבות משתתפים מחשש שהן יודלפו. הוא אוהב פגישות ב – 4 עיניים כדי שבן שיחו יידע שהדלפת תוכן הפגישה תסמן אותו מיידית. אחת הסיבות שברק ממעט להתייעץ באמת היא החשש מהדלפות. ההתייעצות הברקית היא אחת משתיים – ברק כבר החליט והוא רוצה לתת לבן שיחו קצת כבוד. לחילופין, ברק עדיין לא החליט אבל הוא גם לא נותן לבן שיחו את המידע הדרוש כדי לייעץ לו כהלכה. בשני המקרים היועצים נשארים מאוד מתוסכלים.

כמה מההחלטות הדרמטיות ביותר שברק עשה בשנה וחצי שכיהן כראש ממשלה נעשו מבלי להתייעץ עם איש.

במקביל, ברק ניהל חקירות יומיומיות בהדלפות שכבר התבצעו. כל יועציו של ברק מכירים את זה. ברק יכול להתקשר ולחקור את אחד מיועציו הקרובים במשך דקות ארוכות על ידיעה שהודלפה לתקשורת. "אתה מכיר את העיתונאי שפרסם את הידיעה?", "דיברת אתו?", "אולי עדיף שתחשוב שוב על מה שאתה אומר", "בוא נתחיל את השיחה מחדש", אלו רק חלק מהמשפטים שברק משתמש בהם כחלק מטכניקת החקירה שלו. הרבה מאוד מרירות נקווית אצל יועציו הקרובים של ברק כתוצאה מכל החקירות הללו. במקרה אחד לפחות ברק חקר אפילו את אחיו, אבינועם ברוג, על הדלפה של ידיעה לערוץ 2.

במקרה אחר, לקראת תום כהונתו, איימו כמה מעוזריו הקרובים בהתפטרות קולקטיבית. יוסי קוצ'יק, גידי גרינשטיין ואלי הרם, המשנה החדש לראש הלשכה, התקשו להסתדר עם החשדות של ברק שהם הדליפו דבר כזה או אחר.

כמה חודשים לאחר שברק נכנס לתפקידו הוא נאם בפני מפקדי אוגדות. באחד העיתונים התפרסמה ידיעה קטנה על הדברים שברק אמר באותו כינוס. ברק קרא לשמעון בטאט, המשנה לראש הלשכה.

"מי כתב בכינוס את הדברים שאמרתי?", שאל ברק.

בטאט בירר וחזר עם תשובה. "סטנוגרמה יש רק ל – 3 אנשים".

ברק הוציא מהכיס את הידיעה מהעיתון שהוא גזר בעצמו. ביחד עם בטאט הוא עבר על הידיעה מול הסטנוגרמה.

"שמעון, זה תואם. מישהו הדליף את מה שאמרתי. אני רוצה לבדוק את זה".

ההוראה של ברק התחילה מחול שדים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הבטחון. ברק לא נרגע עד שבטאט ומנדל העבירו לו תמונות של דובר צה"ל – צלם של דובר צה"ל היה בכינוס – בהן רואים בבירור שרוב משתתפי הכינוס כתבו מה ראש הממשלה אומר, לרבות נציג של דובר צה"ל בעצמו.

אגב, לדברים שאמר ברק באותו כינוס וצוטטו בידיעה אין כל רגישות של ממש והם אכן לא זכו לשום תגובה מיוחדת.

ברק בכלל קורא עיתון כמו חוקר הדלפות. כל ידיעה הוא משייך למקור, זה יכול להיות שר, ח"כ או אחד מיועציו. עיתונאים נראים בעיניו לא פעם כבובות שמופעלות על ידי פוליטיקאים.

האבסורד הגדול הוא שדווקא אדם שפעל בנחישות כל כך גדולה נגד הדלפות סבל כל כך מהדלפות, אולי מכיוון שברק לא פעל מעולם נגד המוטיבציות שגורמות למקורביו להדליף.

שני הפרוייקטים הגדולים ביותר של ברק, המו"מ עם סוריה והמו"מ עם הרשות הפלשתינאית, נפגעו קשות כתוצאה מהדלפות. הערוץ הסורי כתוצאה מהדלפת מסמך שפרדסטאון והערוץ הפלשתינאי כתוצאה מהדלפת קיומו של "ערוץ שבדיה", הדלפה שלדעת דניס רוס וגלעד שר הרסה את הסיכוי לערוך הכנה ראויה לפסגת קמפ דייויד.

* * *

אהוד ברק, איך אפשר לנסח את זה באופן מתון, לא סובל מבעיה של בטחון עצמי. למה שיסבול? כמעט בכל מה שניסה בחייו הצליח. לעתים היה מדובר במבצעים נגד כל הסיכויים. ברק רגיל לאנשים קטנים שמפקפקים ביכולתו. בסוף הוא תמיד מנצח.

כשהוא עלה לשלטון על גלי אופוריה גדולים ברק טיפח חלום אישי קטן – 12 שנים רצופות כראש ממשלה. שיטת הבחירות האישיות מאפשרת רק 8 שנים אבל לברק יש כבר מחשבה לטווח ארוך. לקראת תום הקדנציה השנייה, הוא שיתף כמה חברים קרובים, נשנה את החוק, נחזיר את שיטת הבחירות הישנה ונכהן עוד 4 שנים כראש ממשלה שהוא יו"ר מפלגת העבודה.

ברק בכלל חושב בגדול. הסכם שלום רק עם סוריה או רק עם הפלשתינאים לא הספיק לו. הוא בדק במספר סקרים אפשרות של משאל עם משולב. שלום עם סוריה והסדר קבע עם הפלשתינאים בו זמנית.

ב – 14.2.00 כתב לו סטנלי גרינברג, שהתבקש לבדוק את הרעיון בסקרים שהוא ערך. "שילוב של השניים למשאל עם אחד מביא גם לשילוב בין הבעיות".

ברק לא ירד מהרעיון. פינוי רמת הגולן, פינוי רצועת עזה ורוב השטחים, חלוקת ירושלים, הכל בכמה חודשים, נראו לו כמו דברים ריאליים. נקודת ההתייחסות של ברק היא בן גוריון. בן גוריון לפחות. בלשכתו איתרו לא פעם דברים שאמר בן גוריון בהזדמנויות שונות. כשברק נדרש להשוואות הוא השווה את ההחלטות שלו להחלטת החלוקה של בן גוריון ולהחלטה של צ'רצ'יל להמשיך להילחם בגרמנים.

בתחילת כהונתו של ברק החליט ראש לשכתו שאחת לשבועיים – חודש ייפגש ראש הממשלה עם אחת מסיעות הבית. עדכון שוטף, קצת הוצאת קיטור, קצת ליטוף האגו, בכל זאת פוליטיקאים, לא משהו מיוחד. ברק עשה זאת פעם אחת עם סיעת המפד"ל. אחרי שחברי הכנסת המכובדים הלכו ברק קורא ליועציו.

"מה זה צריך להיות?".

"אהוד, ככה קבענו", התגוננו אנשי ברק.

"אני לא רוצה יותר פגישות כאלו", פסק ברק "רבין לא היה עושה את זה".

רבין הוא בהחלט נקודת התייחסות עבור ברק אבל לא בהכרח מודל לחיקוי. ברק לא באמת העריך את רבין כראש ממשלה. בן גוריון, בגין ואפילו שמיר נראו לו ראשי ממשלה יותר מוצלחים.

במידה רבה גם סיפור קמפ דייויד הוא סיפור של בטחון עצמי גדול, אולי מופרז. שבועיים לפני הועידה אמר ברק לעיתונאים "המו"מ נמצא בשלבים מאוד עובריים. אנחנו בשלב של ההריון המוקדם. שבוע 6 או 8". שבוע לאחר מכן ברק כבר מדבר אחרת. "אני יודע מהניסיון. בקמפ דייויד המקורי הושג ב – 13 ימים יותר מאשר ב – 13 החודשים שלפני כן", הוא אומר לרשת ב'.

שבוע אחרי אותו ראיון ברק יצא לבד, קצת כמו דון קישוט, להביא הסכם, תינוק, לפי אותה אנלוגיה, הביתה. אומץ לב לא חסר לו לברק. פסגת קמפ דייויד היא רק דוגמא אחת. אחת מני רבות. לא פעם בקריירה הארוכה שלו לקח ברק סיכונים גדולים. כשהיה רמטכ"ל הוא רצה לפתח נשק מאוד מתוחכם ומדויק. משרד האוצר לא התלהב לתת תקציב לפרוייקט. ברק, מספרים אנשים שהכירו אותו אז, הביא את מחסני החירום של צה"ל אל מתחת לקו האדום. הנשק המדוייק פותח. ברק הימר והצליח. מלחמה לא פרצה, אותו נשק מתוחכם, שנמצא היום בשירות צה"ל, ממלא חלק חשוב בהצלחות המבצעיות של צה"ל באינתיפאדה, בעיקר בחיסולים. ככה זה בהימורים. פעם זה מצליח ופעם לא.

ברק עצמו בטוח שכל הסיפורים הקטנים הללו על בטחון מופרז, איחורים, ברדק בלשכה, היעלבויות של אנשים מיחסו וכו' אינם הסיפור האמיתי של כהונתו. אם הייתי מביא הסכם עם הפלשתינאים, בטוח ברק, אף אחד לא היה שומע את כל הסיפורים הללו. חוץ מזה, סבור ברק, התופעה שאנשים נפגעים מראש הממשלה לא הומצאה על ידו. יכול להיות. העובדה היא שברק עוזב את משרד ראש הממשלה כשרוב גדול מאלו שליוו אותו הולכים עם בטן מלאה כנגדו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.