פרק 21 – "אני מתכוון לפטר את המנכ"לים של כל משרדי הממשלה"

אהוד ברק היה בטוח שפסגת קמפ דייויד תסתיים בהסכם. אבל ברק בכל זאת רצה להתכונן לכל האופציות. בימים הראשונים של פסגת קמפ דייויד הכינו בהנחייתו יועציו – משה גאון וטל זילברשטיין, "משחק מלחמה". המשחק ערוך, כמובן, בצורה של מסמך והוא תיאר את הדרכים השונות בהן יכולה להסתיים הפסגה. בכל אחת מהדרכים ניסו יועציו של ברק לחזות מה יעשו השחקנים השונים במערכת ומה צריך ברק לעשות בתגובה.

החלופה הראשונה שנבחנת היא כשלון הפסגה.

"מה הפלשתינאים יעשו: מאשימים את ברק בהכשלת השיחות ובחולשה כוללת. מודיעים שתאריך ההכרזה על המדינה הפלשתינאית הוא סופי. אומרים שאפילו עם ביבי היה טוב יותר לנהל את המו"מ כי הוא לפחות היה חזק וזכה לתמיכה בוואי.

מדליפים את ההצעות הישראליות שכוללות ויתורים כואבים בירושלים, בקעת הירדן ויהודה ושומרון.

טוענים שברק חלש מדי לקבלת הכרעות.

תמונות קשות של הפגנות ושריפת דגלי ישראל כולל הסלמה בהתבטאויות של בכירי הרשות בדבר הכנה לעימות מזויין.

עימותים עם חיילי צה"ל למול מצלמות הטלוויזיה – מלחמת CNN

ערפאת יוצא לסדרת פגישות דחופה עם ראשי העולם הערבי לעדכנם ולבקש סיוע בהכנה לקראת עימות עם ישראל.

מה יעשה הימין: המשך קמפיין "ברק מאבד את המדינה" והוספת אלמנט המשך – "ברק לא יביא שלום".

הליכוד: הוכח שברק טירון פוליטי ומדיני. רק הליכוד יכול להביא שלום.

הפגנות מחאה – ברק תתפטר, נכשלת.

לברק אין ממשלה, אין כנסת ואין סדר יום ולכן צריך ללכת לבחירות.

מה יעשו ארגוני השמאל בישראל: יביעו תרעומת על חולשת ראש הממשלה לא ללכת עד הסוף.

קריאה ללכת לבחירות לאור חולשת ראש הממשלה – ללכת לעם לקבל מנדט.

מה יעשו האמריקנים: יחלקו את האשמה בין הצדדים. קריאה להמשיך במאמץ לגשר על הפערים ולהימנע מהתדרדרות לשפיכות דמים.

מה תעשה התקשורת: תיקח קרדיט על שזה היה צפוי.

מאמרי חיסול – ברק הלך על כל הקופה ונפל. ברק גמר את הסוס. בדרך לבחירות. ברק עשה את כל הטעויות וערפאת סובב אותו על האצבע.

מה אנחנו צריכים לעשות: להטיל את האשמה על הפלשתינאים – הוכח שערפאת אינו מעונין להגיע לפתרון הבעיה.

ברק הלך רחוק יותר מכל מנהיג ישראלי אחר כדי לבדוק האם ניתן לסיים את הסכסוך והתברר שערפאת אינו רוצה.

הבטחנו וקיימנו – עשינו הכל כדי לנסות ולהגיע להסכם.

כעת כשעשינו הכל וערפאת אינו מעונין העם יהיה מאוחד.

פיתוח ספקולציה על ממשלת האחדות. קריאה לליכוד להצטרף עכשיו לממשלה לאומית (ללא ש"ס) לקראת האתגרים הנכונים לנו בעקבות הכישלון בשיחות ושימת הדגש על פתרון הבעיות החברתיות.

קריאה כזו – שבסבירות גבוהה לא תיענה – תבנה את הבסיס להתקיף את הליכוד שהוא מעדיף אינטרסים אישיים על פני טובת המדינה ותמשוך לו את השטיח מלטעון שהוא בעד אחדות או ממשלה לאומית אחרי הבחירות".

התרחיש שניבא המסמך קצת שחור מדי. ארגוני השמאל לא התנערו מברק, ארה"ב, בעזרתו האדיבה של ברק, האשימה את הפלשתינאים. התקשורת נהגה בברק ברכות יחסית והפלשתינאים לא הרימו מייד את דגל העימות.

ברק, שקרא את המסמך, עשה לא מעט כדי לצמצם את הסכנות שמועלות במשחק המלחמה. הוא דאג להיות זה שמציג את הוויתורים שלו כבר במסיבת העיתונאים שהוא כינס בעיירה פרדריק, ליד קמפ דייויד, מייד לאחר כשלון הפסגה. חלק מהוויתורים שנעשו על ידו בקמפ דייויד הוא הכחיש במסיבת העיתונאים ובתדרוך שלאחריה (חילופי שטחים, חלוקת העיר העתיקה, היקף השטח שישראל באמת הציעה לפלשתינאים) אבל די במה שהוא אמר כדי לתת תחושה של שקיפות.

מעל לכל, ברק אימץ את ההמלצה לזרוק הכל על הפלשתינאים. באותה מסיבת עיתונאים בארה"ב, שעה קלה אחרי התפוצצות הפסגה ובלב הפריים טיים הטלוויזיוני בארץ, אמר ברק "אם נצטרך ללכת לעימות נדע להישיר את מבטינו אל עיני ילדינו ונאמר שעשינו הכל, הכל, כדי למנוע עימות…ערפאת חשש לקבל את ההכרעות ההיסטוריות הנדרשות בעת הזאת. עמדות ערפאת בנושא ירושלים הן שמנעו השגת הסכם…חזון השלום לא מת אך הוא ספג מכה קשה עקב ההתעקשות הפלשתינאית".

אבל זה רק החימום. ברק כבר עבד על נאום החזרה שלו לישראל. הנאום נכתב בהנחייתו של ברק על ידי יועצו אלדד יניב בהתייעצות עם משה גאון בישראל. ברק תיקן מספר אמירות בנאום. התיקונים שעשה ברק על טיוטת הנאום, שנותרה במטוסו של ראש הממשלה, מלמדים לא מעט על הבלבול שעומד ללוות אותו מיום החזרה מקמפ דייויד ועד הבחירות בפברואר 2001.

ברק נחת בנתב"ג אחרי אחת הטיסות המוזרות ביותר שידע מטוס ראש הממשלה. אחרי 15 ימים של בידוד מהעיתונאים הפך מטוסו של ברק לחגיגה תקשורתית אחת גדולה. חברי המשלחת סיפרו את גרסתם לקמפ דייויד. כולם, בלי יוצא מן הכלל, זרקו את הכדור על הפלשתינאים ושיבחו את אומץ ליבו של ברק.

בנמל התעופה בן גוריון חיכו לברק מצלמות הטלויזיה וסגל א' של מדינת ישראל, רבנים, קציני משטרה בכירים, קציני צבא בכירים ושרים, אלו שנותרו, כמובן.

את פניו של ברק קידמה לחיצת יד קרירה מדוד לוי, עדיין שר החוץ ובעיקר חיבוק חם ומרגש מרעייתו.

"היום אני חוזר מקמפ דייויד מביט אל מיליוני העיניים בשליחותן יצאתי ואומר בלב נחמץ: לא הצלחנו. בינתיים. לא הצלחנו כי לא מצאנו פרטנר המוכן להכרעות (זהו אחד התיקונים של ברק – במקור נכתב לו: לא הצלחנו כי אין לנו פרטנר). …הדרך לבטחון ושלום רצופה עליות וירידות – הישגים ומשברים. גם רגעים קשים עוד אולי נכונו לנו אך תקוות השלום לא כבתה והוא בוא יבוא (המשפטים האחרונים הוספו לנאום אישית על ידי ברק)".

ברק חזר לישראל בדיוק למצב שאותו הוא הכי שונא. לא "הכל" ולא "לא כלום". העפרון, שהוא דיבר עליו לפני הועידה, לא ניצב והוא גם לא נפל. מהר מאוד התברר לברק שאין שום סיבה לקבור את המו"מ עם הפלשתינאים. ברק לא חלם אפילו בשלב הזה ללכת לאחדות. מייד אחרי חזרתו הוא אומנם קרא ליו"ר האופוזיציה, אריאל שרון, לפגישה אבל הוא לא הציע לו ממשלת אחדות. ברק עדיין רצה מאוד הסכם עם הפלשתינאים אבל הוא בכלל לא בטוח שזו משימה אפשרית.

דווקא הפלשתינאים לא התנהגו בדומה למה שחזה משחק המלחמה. הם נזהרו מלזרוק את האשמה על ברק. ערפאת הנחה את עריקאת לנקוט בקו פייסני. עריקאת כינס מסיבת עיתונאים מייד לאחר כשלון פסגת קמפ דייויד. "אני מאמין שעד 13 בספטמבר נגיע להסכם קבע כולל עם הישראלים. הסיכוי להשיג הסכם כזה אחרי קמפ דייויד הוא חזק יותר וגדול יותר מאי פעם בעבר. לא הייתה אבן שלא הפכנו בקמפ דייויד ועשינו דרך ארוכה. הושגה התקדמות אבל נשארו עדיין פערים בכל הנושאים בעיקר בענייני ירושלים והפליטים". עריקאת אכן לא הטיל את האשמה על ישראל אבל הפלשתינאים בכל זאת פספסו בגדול. הציבור הישראלי ראה בזעם את ערפאת חוזר ומתקבל כגיבור על כך שלא ויתר על דבר. ערפאת חזר על מחוייבותו לזכות השיבה ונדמה כמי שלא רצה הסכם מלכתחילה בקמפ דייויד.

* * *

אחת ההתקפות על ברק שחזה משחק המלחמה שהכינו יועציו היא שאין לו סדר יום. ובכן, הליכוד לא בחר בקו ההתקפה הזה. בכלל, הימין די שבור מהתגובה הציבורית לקמפ דייויד.

דניס רוס סיפר מאוחר יותר בראיון למכון וושינגטון על ביקורו הראשון בארץ אחרי ועידת קמפ דייויד. "בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר התקשורת הישראלית הייתה מלאה בהגזמות גדולות לגבי מה שבאמת נדון בקמפ דייויד", אומר רוס "מה שהיה בתקשורת הישראלית הלך אפילו מעבר למה שהיה אחר כך ברעיונות קלינטון. ובכל זאת בציבור הישראלי שרר שקט מוחלט והימין הישראלי– אני פגשתי אז כמה חברים בימין- היה לגמרי שבור. הם אמרו לי באופן לא פורמלי "זה גמור, זה אבוד. עומדת להיחתם הסכם. זה גמור ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לעצור את זה".

הליכוד אולי לא תקף את ברק על העדר סדר יום אבל ברק עצמו פשוט אינו מסוגל לתפקד בלי איזו מהפכה גדולה שהוא מוביל. אחד הדברים שמאפיינים את ברק הוא חוסר רצונו אולי אפילו חוסר יכולתו לתפקד בשגרה אפורה. ברק תמיד נהג לומר שלא בא למשרד ראש הממשלה כדי לשבת על הכסא. בעניין הזה ברק צודק. אחרי קמפ דייויד ברק הרגיש שזה הזמן להתפנות לנושאים החברתיים שכל כך מעסיקים את הציבור.

מי שגם הרגיש שזה הזמן לשינוי הוא משה גאון. החלשות כוחו של ראש הלשכה האופוזיציוני לגאון, חיים מנדל, וכישלונה של ועידת קמפ דייויד נראו לגאון עיתוי מושלם להעביר את ברק למסלול שהוא חושב כנכון.

גאון שלח, אם כן, לברק תוכנית מפורטת לשינוי כולל. גאון זיכה את התוכנית בשם "תוכנית 79 הימים", בגין מספר הימים מיום שליחתה, 6.8.00, עד פתיחת מושב החורף של הכנסת, מועד המבחן האמיתי של ברק, שתפקד, כזכור, ללא קואליציה.

"רק מהלך מהיר", כתב גאון לברק "יאפשר לחתום עם ש"ס על הסכם (למשל מינוי ביילין למפרק משרד הדתות ("תוך 14 יום") – ביום א' הקרוב בממשלה – קלף אחרון ואיום אמיתי נגד בית הרב ונגד ש"ס…צריך לעשות מאמץ עליון לדחוף אותם פנימה לפני שדרעי מתחזק".

בעניין ציבור העולים מרוסיה כותב גאון "התרסקות כללית שלנו…רדיו רק"ע משתולל נגדנו, לשכת הפרסום הממשלתית אפשרה לשרנסקי וסולודקין מכספי מדינה לנהל מסע תעמולה חריף נגד הממשלה…שרת קליטה לא מתפקדת, שרנסקי וליברמן נגדנו מבלי שיצרנו אלטרנטיבה אזרחית שוחרת שלום".

לגאון יש שפע של עצות לברק הן בקשר לאיוש התיקים בממשלתו והן בקשר להרכב הקואליציוני המומלץ.

"שידרוג מהיר של בן עמי (לחינוך? תהא בכך בשורה של שינוי והוא לא יוכל להיעלב פומבית מכך שלא קיבל את החוץ שהרי בספרו "מקום תחת השמש" אמר שהחינוך זו שאיפת חייו) כדי למנוע הקמת מחנות ולבודד את בורג סופית. בורג לא יילך נגד קואליציה של בן עמי-ברק. בורג הוא סכנה גדולה יותר (בגלל העורף הפוליטי האמיתי שיש לו בניגוד לזה הוירטואלי שיש לבן עמי) ואותו לא ניתן לנטרל על ידי שידרוג (שרק יחדד את סכיניו). שידרוג של בורג מניח לפתחנו סכנה נוספת: הוא יפנה את כיסאו כיו"ר ובמצבנו בכנסת עלול להיבחר במקומו רובי ריבלין…כך יראה הרישאפל של כוחותינו בממשלה. ברק – רה"מ, שר בטחון ושר העבודה והרווחה (אברהם בן שושן מנכ"ל), שר הקליטה (יאשה קדמי מנכ"ל). שריד – שר החוץ. בן עמי – שר החינוך. ברעם, רענן – שר. פואד לתחבורה (להנעה מיידית של פרוייקט הרכבות הלאומי). את שחק יש להזיז לבטחון פנים. קואליציה אידיאלית עם ש"ס ומרצ, ברונפמן, מרכז, עם אחד (10 + עם ערבים מבחוץ) – 70".

מינוי מזכ"ל מפלגת העבודה, רענן כהן, לשר נועד בעיקר כדי לקדם מהלך שגאון ממליץ עליו כבר זמן רב – מינוי מזכ"ל אחר למפלגת העבודה, מישהו שיהיה יותר נאמן לברק.

אגב, גאון הזהיר, כבר עכשיו, הרבה לפני אירועי אוקטובר 2000 שהערבים לא ייצאו להצביע למען ברק והמליץ למנות את יוסי ביילין לשר שממונה על ערביי ישראל במקום מתן וילנאי.

גאון, איש פרסום, כזכור, בעיקר המליץ לברק לשנות כיוון, לעבר נושאי פנים, ומעל לכל לנושא החינוך.

לסיום, גאון המליץ בתחום שתמיד היה יקר ללבו. התקרבות של ראש הממשלה לציבור.

איך עושים את זה?

ברק, על פי גאון, צריך להשתתף במשחק פתיחת העונה בכדורגל, עליו ללכת לקולנוע, להגביר את נוכחותו במוקדי ש"ס וכמובן להשתתף בתוכניות קיץ ברדיו ובטלביזיה.

ברק הסכים עם הרוב הגדול של העצות של גאון, מה שלא הפריע לו ליישם רק חלק קטן מהן. אבל ברק כן לקח את הכיוון הכללי של התוכנית, התרכזות בנושאי פנים, ובמידה רבה לקח אותו הרבה יותר רחוק ממה שגאון דמיין לעצמו.

* * *

במוצאי שבת, 19.8.00, ב – 21:30, ברק כינס ישיבה של "שרינו". לשרים אין מושג מה ברק עומד להגיד להם בעוד דקות מספר. הדוברת של ברק, מירב פרסי – צדוק, כבר התחילה באותן דקות לתדרך את העיתונאים על פצצה גדולה שברק עומד לזרוק בישיבה. ברק אכן הלך בגדול.

הוא דיבר עם השרים על "מהפכה אזרחית" שהוא מבקש לקדם. המהפכה אמורה לכלול הנהגת נישואין אזרחיים בישראל, היתר לחברת אל על לטוס בשבת, הגדלה משמעותית של מספר קווי האוטובוסים שנעים בשבת, פירוק משרד הדתות, התחלת ההליכים לכינון חוקה לישראל, ביטול סעיף הלאום בתעודת הזהות ועוד. הרפורמה האזרחית נבחנה על ידו בסקרים מיוחדים בקמפיין הבחירות ב – 99 וגם כמה חודשים לאחר שעלה לתפקיד. אז הוא החליט לרדת מהרפורמה. עכשיו, חלש פוליטית וציבורית, הוא החליט ללכת על כל הקופה.

כל אחד מהסעיפים שברק הציג הוא רפורמה לא קטנה בפני עצמה. ברק הלך על הכל ביחד. שרי "העבודה" הופתעו. רובם ככולם הסכימו עם רוב העצות, אבל כמעט כולם לא חשבו שזה עיתוי נכון פוליטית לעשות את זה. השרים שמעון פרס ויוסי ביילין הודיעו פומבית שהם מתנגדים לתוכנית. השר מיכאל מלכיאור מ"מימד" איים על ברק שיתפטר מתפקידו. אפילו מזכיר הממשלה, יצחק הרצוג, שרגיש לנושאי מסורת, הסביר לברק שהוא יתקשה מצפונית להמשיך לעבוד תחתיו אם זהו סדר היום החדש.

ברק ניסה לגייס את תמיכת יו"ר הכנסת, אברום בורג. תמיכה של פוליטיקאי דתי, חשב ברק, יכולה להקטין את האנטגוניזם למהפכה. בורג התלבט, תמך בתחילה אבל לאחר מכן שינה את דעתו והתנגד. ברק נותר כמעט לבד במערכה. הוא עוד ניסה לרכך את המסרים ולדבר על "סדר יום אזרחי" במקום "מהפכה חילונית" אבל התוכנית נקברה וירדה מסדר היום.

ברק של אחרי קמפ דייויד הוא ראש ממשלה מבולבל ועצבני שאיבד את הצפון. יום אחרי שברק חזר מפסגת קמפ דייויד הוא התקשר לאהוד אולמרט.

"לא ויתרתי על כלום בקמפ דייויד", אמר ברק לאולמרט.

אולמרט: "זה אני שחולה רוח או שאתה חולה רוח?"

ברק: "אני אשב איתך ואסביר לך".

ברק רצה לעשות שרירים אבל גילה שאין לו יכולת להפעיל אותם. הוא פתח במסע הדחות במקומות שהוא כן יכול להשפיע: שירות החוץ ומינויים פוליטיים.

5 ימים אחרי שדוד לוי התפטר מתפקיד שר החוץ ברק הגיע לביקור ראשון במשרד החוץ.

באוגוסט 2000 מצא עצמו ברק במצב שלא מצא עצמו אף ראש ממשלה לפניו. הוא החזיק בלא פחות מ – 9 תיקים שונים. חוץ מראשות הממשלה ובטחון הוא החזיק גם את כל התיקים שהשאירו אחריהם הפורשים למיניהם – שיכון, פנים, תשתיות, דתות, עבודה ורווחה, בריאות ועכשיו גם חוץ.

ברק קבע פגישה בצהריים עם הנהלת משרד החוץ. לפני כן הוא פגש לכמה דקות את מנכ"ל המשרד, איתן בנצור, דיפלומט ותיק. ברק לא חיכה שנייה.

"איתן, אני רוצה שתפנה את מקומך". בנצור המום. לא היה לו שום סימן מקדים. כלום. הוא ביקש ממנדל – שקד, שנכח בשיחה ונראה לא פחות מופתע לעזוב את החדר.

"אהוד, למה?".

"אתה איש של לוי, תמיד היית איש שלו". גם ברק, כמו רוב הפוליטיקאים, לא שוכח בקלות את מי שפגע בו.

"אני מבקש דבר אחד – תעשו את זה באופן מכובד. חשבת כבר איך זה יתבצע ומה אני אעשה?" שאל בנצור.

"אני מתכוון לפטר את כל המנכ"לים של משרדי הממשלה", ענה ברק "ולגביך חשבתי על שגריר בפריס".

באותו ערב מינה ברק את יועצו לשעבר, אלון ליאל, לתפקיד מנכ"ל המשרד. אלו בעצם הפעולות היחידות שברק עשה כשר חוץ. זמן קצר לאחר מכן הוא הפקיד את המשרד בידי שלמה בן עמי. בנצור לא הלך הביתה כל כך בקלות. זה ארך חודשים ארוכים ועלה לברק בנזיפה מנשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק – "כך לא נוהגים במנכ"ל של משרד ממשלתי" – עד שהמהלך מושלם.

ברק לא נרתע מבג"צ. הוא המשיך במסע של מינויים, אולי מבחינתו זהו מסע של נקמה. ברק הודיע על אי הארכת החוזים של השגרירים שמונו על ידי דוד לוי.

שמואל סיסו, קונסול ישראל בניו יורק ודרור זייגרמן, שגריר ישראל בבריטניה, עוד ניסו להילחם אבל בסופו של דבר נאלצו לעזוב לטובת מקורבי ברק.

צבי שטאובר, יועצו המדיני של ברק, מאייש את הכורסה בלונדון. אלון פנקס, יועצו המדיני לשעבר של ברק, נוסע לניו יורק.

בראייה לאחור, אוגוסט 2000 היה הצ'אנס האחרון של ברק לעצור את הנפילה הגדולה. ברק בזבז את ההזדמנות הזאת. הוא אומנם חילק את רוב התיקים שבידיו לשרי מפלגת העבודה והמרכז אבל עד לחידוש מושב הכנסת ופריצת האינתיפאדה בספטמבר-אוקטובר 2000 הוא לא הצליח לשנות ולו בנימה את מצבו הקשה. ברק הגיע לאוקטובר בלי שערך את השינויים המתבקשים בלשכתו המבולגנת ומסוכסכת, בלי שהצליח לגבש קואליציה חיובית וללא פריצת דרך במו"מ עם הפלשתינאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.