פרק 23 – "השיא של האלימות כבר מאחורינו"

"כדאי שתדעו, מבחינתי נגמר תהליך השלום. עכשיו אני הולך למלחמה ברשות הפלשתינאית".

הסנטור ארלן ספקטור ושגריר ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק, לא ציפו למצוא ראש ממשלה כל כך עצבני ונחרץ. אהוד ברק קיבל דקות ספורות קודם לכן את הידיעה על פיגוע בנתניה. השנה החדשה – הפיגוע התרחש ב – 1.1.01 – נפתחה עבור ברק בדיוק כשם שהסתיימה הקודמת. ברק כבר היה בעיצומו של מאבק נואש על גורלו הפוליטי. 54 הפצועים בהתפוצצות מכונית תופת במרכז נתניה שכנעו אותו סופית.

"הערב יש לי פגישה עם קבינט השלום", המשיך ברק במונולוג שלו, "ואני מתכוון לקבל את אישורו להחלטות החדשות".

אינדיק מיהר להתקשר לנשיא קלינטון. בבית הלבן נכנסו לדריכות גדולה. בשלב הזה, קלינטון עדיין חיכה לתשובה מערפאת להצעה שהוא העלה בפני הצדדים 10 ימים לפני כן. מלחמה של ברק ברשות הפלשתינאית עכשיו, חשב קלינטון, יכולה להוריד את הסיכוי האחרון לטמיון.

בינתיים נכנס ברק לישיבה של הגוף המוזר, החדש, שכונה קבינט השלום. במערכת הפוליטית כינו את הגוף הזה, שהוקם מתוך מטרה לאחד את השמאל הישראלי מאחורי ברק לקראת הבחירות, "שובך היונים".

השרים ביילין, שחק, פרס ויו"ר מרצ , יוסי שריד, הופתעו מאוד לשמוע על החלטת ראש הממשלה. ברק דיבר בחדות. "זו מלחמה ואנחנו צריכים להתקיף. הכל נפסק. אני מתכוון לדבר עם קלינטון ואודיע לו" .

דווקא הרמטכ"ל מופז הביע הסתייגות מהודעת ברק. אבל מופז הוא לא האיש שקבר את ההחלטה. שובך היונים החליט ללמד את ברק שיעור קצר על מגבלות כוחו.

ביילין ושריד הבהירו חד משמעית שלא יתמכו במהלך כזה של ראש הממשלה. גם פרס וליפקין שחק הביעו הסתייגות. ברק יצא מהישיבה מכופף ומרוט. הוא לא הצליח להעביר את ההחלטה שהביא לאישור קבינט השלום.

התוכנית המקורית של ברק הייתה לקבל את אישור קבינט השלום ואז להדליף את ההחלטה לתקשורת. מלכתחילה, הסיבה העיקרית להחלטה הייתה ניסיון להרוויח כמה נקודות בדעת הקהל ששיוועה לתגובה יותר חריפה נגד הרשות הפלשתינאית.

ברק לא נתן להתפתחויות בקבינט השלום להפריע לו. הוא נסוג בו מהחלטתו הראשונית ובכל זאת רצה להרוויח נקודות בדעת הקהל.

בשעת לילה מאוחרת, עדיין בלשכה בכנסת, עמלו ברק ואנשיו עד שאישרו את ההודעה הלא רשמית שתימסר בשם ברק לתקשורת.

ממש סמוך לדד ליין של העיתונים העבירו יועציו של ברק, יוני קורן ואלדד יניב, את הידיעה לכתבים המדיניים.

הכותרת הראשית של "מעריב" למחרת הייתה "ברק לצה"ל: היכונו למלחמה". כלי התקשורת ידעו לספר מה ברק אמר לפורום מטכ"ל באותו בוקר בו התפוצצה המכונית בנתניה. "יש לנער את האבק מכל פינה כדי להשלים את ההכנות למלחמה", אמר ברק לאלופי צה"ל לפי הדיווח. העיתונים גם דיווחו שברק החליט סופית להפסיק את התהליך המדיני והוא מתכוון להורות לצה"ל להתחיל בביצוע תוכנית ההפרדה החד צדדית.

הדיווחים היו מאוד מפורטים אבל לא הייתה בהם מילה אמת. ברק כבר נסוג בו מכל התוכנית הגדולה.

אגב, הדבר לא מנע ממנו להתקשר לסנדי ברגר, יועצו לבטחון לאומי של הנשיא קלינטון. "אני מתכוון לחסל את הרשות הפלשתינאית תוך 24 שעות" אמר ברק.

ברגר הנסער מיהר להתקשר לשר החוץ, שלמה בן עמי. השעה 3:00 לפנות בוקר בשטוקהולם בה שוהה באותה שעה בן עמי.

"שלמה, תעשה משהו", אמר ברגר לבן עמי שהקיץ משנתו. בן עמי בירר וגילה שהתוכנית לחיסול הרשות הפלשתינאית נעלמה באותה מהירות בה הופיעה.

דבר אחד כן הרוויח ברק מהזיג זג הפראי. קלינטון לחץ על ערפאת להגיע אליו לפגישה מייד. באותו לילה בו איים ברק, ערפאת לקח סוף סוף מטוס לוושינגטון כדי להיפגש למחרת עם קלינטון ולהשיב להצעתו. עד אז ערפאת שרף כמעט שבוע וחצי קריטיים מאז שהוצגו הצעותיו של הנשיא.

יום אחרי האיומים הדרמטיים מצא עצמו ברק שוב עסוק עד מעל לראשו באפשרות לחתום הסכם שלום מרחיק לכת עם הרשות הפלשתינאית.

* * *

זהו בעצם על רגל אחת כל הסיפור על הדרך בה ברק ניהל את העימות ב- 5 החודשים עד שעזב את לשכת ראש הממשלה. ברק התגאה מאוד בקור הרוח שלו בניהול האינתיפאדה. קור רוח אולי היה לו. מה שלא היה לו זו איזושהי תובנה לאן הוא מוביל את עצמו והמדינה. האינתיפאדה חשפה ראש ממשלה מבולבל, ראש ממשלה שנע בקיצוניות מאיומים קשים ותגובות צבאיות נוקשות להצעות נדיבות ומו"מ מואץ במטרה לחתום במהירות על הסכם שלום.

שבועיים אחרי תחילת האינתיפאדה נכנסה מכונית עם שני חיילי מילואים ישראליים, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ', בטעות לרמאללה. החיילים נעצרו על ידי המשטרה הפלשתינאית והובאו לבניין המשטרה במקום. המון פלשתינאי זועם הגיע לבניין המשטרה וביצע לינץ' אכזרי בשניים.

חני אברהמי, רעייתו של יוסי, התקשרה לטלפון הנייד שלו. ענה לה קול לא מזוהה עם מבטא ערבי. "הרגתי את בעלך", אמר הערבי וטורק את הטלפון.

ברק שמע את הידיעה והוא הדליק טלוויזיה. תוך כדי שהוא צופה בדיווחים הראשונים על האירוע הוא העביר פתק למזכירו הצבאי, גדי אייזנקוט.

"תברר איך הרמטכ"ל רוצה להגיב. יש הערכת מצב ב – 12:00 ואני רוצה להגיב בעוצמה". אייזנקוט חזר כעבור זמן קצר עם מסר מהרמטכ"ל – מופז לא חושב שצריך להגיב.

ברק: "זה לא נשמע הגיוני".

אייזנקוט: "זו העמדה של הרמטכ"ל".

ברק: "תגיד לו שיכינו בנק יעדים".

אייזנקוט: "זו גם העמדה של אמ"ן".

ברק: "תמסור לו שאני מתכוון להגיב".

בצהריים אכן נערכה הערכת מצב אבל הצבא לא הציג יעדים להפצצה. ברק אמר בכעס לקציני הצבא הבכירים "תהיה תגובה". בינתיים ניסה הנשיא קלינטון להשיג את ברק. זו שעת בוקר מאוד מוקדמת בוושינגטון אבל קלינטון ער והוא מודאג. ברק לא היה מוכן לשוחח עם קלינטון. הוא ידע מה הנשיא האמריקני עומד להגיד לו. "תגידו לו שאני לא פה", הורה ברק למזכירותיו.

זמן קצר לאחר מכן ברק השיג את שלו. חיל האוויר הפציץ אחרי הלינץ' במסוקי קרב יעדים של הרשות הפלשתינאית בעזה ורמאללה לרבות בניין המשטרה הפלשתינאית ברמאללה, בו נערך הלינץ', כלי רכב של המשטרה הפלשתינאית, קומת המשרדים של התנזים בבניין המשטרה הפלשתינאית ברצועת עזה ועוד.

ישראל לא הפציצה מטרות בשטחים שנים ארוכות, למעשה, מאז מלחמת ששת הימים ב – 1967. ברק הרים את רף התגובה הישראלית בצורה בוטה מבלי להתייעץ בקבינט ונגד דעתו של הצבא. הפלשתינאים קיבלו את התקיפה בצורה קשה.

למעשה, היחידים שלא התרשמו מהתקיפה הם אלו שאותם בדיוק ניסה ברק לרצות. אזרחי ישראל.

יועצת הסקרים של ברק, דפנה גולדברג, גילתה שעות קצרות אחרי התגובה הישראלית ש – 67% מהציבור היהודי חושבים שהתגובה הייתה חלשה מדי. רק 28% סבורים שהתגובה הייתה במינון הנכון.

מהר מאוד יגלה ברק שאין כמעט תגובה צבאית שמשביעה את רצונו של הציבור הישראלי הרותח והמפוחד.

זו בהחלט לא הפעם היחידה באינתיפאדה שברק הכתיב תגובות צבאיות חריפות, אולי חריפות מדי. אחרי הפיגוע הקשה כנגד אוטובוס ילדים בכפר דרום – 2 הרוגים ו – 9 פצועים – הביא ברק לאישור הקבינט הצעה להפציץ מטרות ברשות הפלשתינאית באמצעות מטוסי אפ – 16. שרי הקבינט הופתעו. עד אז לא נעשה שימוש במטוסי קרב כנגד מטרות פלשתינאיות. ברק גילה במהירות שגם בקבינט המדיני – ביטחוני אין לו רוב להצעה כזו. הוא הציע להחליף את המטוסים במסוקי קרב.

ברק גילה שגם להצעתו החדשה יש מנגדים. אחד מהם הפתיע בהתנגדותו. הרמטכ"ל מופז אמר לשרים "אם לא מפציצים במטוסי קרב אז עדיף כבר לא להפציץ בכלל. אין טעם בהפצצה במסוקים".

בסופו של דבר השרים לא רצו להביך את ברק. הצעתו עברה בדוחק רב. רק שני שרים הצטרפו לברק בהצבעה – בן עמי ושוחט. ביילין התנגד ו – 2 שרים נמנעו – פרס ושחק.

ההפצצה גרמה נזקים כבדים. 80 פלשתינאים נפצעו. אספקת החשמל נותקה לרוב החלקים של עזה. רשת הטלפון שותקה.

יום אחרי ההפצצה הודיעה מצרים על החזרת שגרירה, מוחמד בסיוני, מישראל. הפעם האחרונה שמצרים ביצעה את הצעד החריג הזה הייתה בעת מלחמת לבנון. מובארק התקשה לעמוד בלחץ העממי כנגד ישראל, שלובה בתמונות הקשות מהשטחים ששודרו שוב ושוב באל ג'זירה. ההחלטה המצרית הובילה להחלטה ירדנית דומה. השגריר הירדני החדש שהיה אמור לבוא לישראל נשאר בירדן.

מוחמד בסיוני, השגריר הוותיק ביותר בישראל, 20 שנה בתפקיד, אולי גם החשוב ביותר, נאלץ לחזור למצרים. לפני חזרתו הוא קיבל תזכורת אחרונה לאופי האזור שבו הוא עובד.

בסיוני שוחח עם סאיב עריקאת, אבו מאזן ויאסר ערפאת. כל אחד מהם בתורו הבטיח לו שילחץ על מובארק לשנות את החלטתו ולהשאיר את בסיוני בארץ. ערפאת, כמובן, הוא הנהנה הגדול ביותר מההחלטה המצרית ואין לו שום כוונה אמיתית ללחוץ על מובארק להשאיר את בסיוני.

* * *

להגנתו של ברק צריך לומר שהוא עמד בתקופה הזאת תחת לחצים אדירים. גם בעיתות רגיעה תפקיד ראש הממשלה הוא תפקיד בלתי אפשרי, אולי התפקיד הקשה ביותר בעולם המערבי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בתקופה של עימות אלים ועוד עימות אלים מהסוג הזה.

בתקשורת כינו את המדיניות האגרסיבית של ברק "מדיניות ההבלגה". האופוזיציה בכלל קרעה אותו לגזרים. ביום הפיגוע בכפר דרום כינס ברק את כל ראשי הסיעות בכנסת לעדכון על המצב.

ברק אמר לראשי הסיעות: "אין מו"מ. אם יש מגעים כולם עוסקים בחיפוש דרכים להוריד ולהפסיק את האלימות. אנו בתוך מאבק בטרור".

אריאל שרון לא היה צריך הרבה יותר מזה: "איפה אנחנו במאבק? דחלאן חי? אחרי האירוע בסוף השבוע כשדחלאן העלה בדרגה את הקצין שלו שביצע את הפיגוע היה צריך להיות לא בחיים. ברגותי היה קשור ברצח של הרוסי בלינץ' שהיה כפות. הוא חי?".

רחבעם זאבי התערב: "אני מוכן להתפטר מהכנסת – מוכן להיות ת.פ. כל אחד מהאנשים הללו ולהלחם בטרור. זה המקצוע שלי". גנדי נפגש באותה תקופה עם ברק פעמיים במטרה להציע את עזרתו.

יוסי שריד פונה לגנדי: "איזה מקצוע?"

זמן קצר לאחר מכן הגיע ברק לעדכן את ועדת חוץ ובטחון של הכנסת במצב. שרון שב ותקף את ראש הממשלה בחריפות.

"למה לא עוצרים אספקת דלק לרשות. הדלק משמש לבקבוקי מולוטוב ולהובלת כוחות להפגנות", מציע שרון משהו שהוא כראש ממשלה לא העז לעשות.

ברק: "צריכים להבין שהפעלת מנופים מעבר לקו מסוים פוגעת בנו. כשלא יהיה דלק בגנרטור של בתי חולים זה יעבוד נגדנו".

שרון: "אפשר להמשיך לעמוד על ארבע".

ברק : "אנחנו עומדים על שתיים בצורה נבונה".

ברק המשיך לכל אורך האינתיפאדה ללחוץ על הצבא להביא לו עוד יעדים, עוד מטרות, עוד מבצעים צבאיים. באחת מישיבות הקבינט הציע הרמטכ"ל להפציץ מחסומים ריקים של הרשות הפלשתינאית.

הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק, שאל את מופז בשקט. "בשביל מה זה? מה אתם מטומטמים? להפציץ בטונאדות?"

מופז: "אהוד אמר לי – תביאו יעדים. לא היו לי יעדים אז הבאתי את זה".

בישיבת קבינט אחרת ברק הציע להפציץ את גופי השידור הפלשתינאים. אסור לשכוח, האינתיפאדה אז כללה הרבה פחות אירועים וגבתה הרבה פחות קורבנות מהיום. עברה עוד לפחות חצי שנה עד פיגוע ההתאבדות ההמוני הראשון בתוך ישראל. שרי הקבינט הורידו את ברק גם מההצעה הזאת.

דומה שברק לקח את האינתיפאדה באופן אישי. הפלשתינאים ובראשם ערפאת בגדו בו, הם נשכו דווקא את היד שלו שהציעה להם יותר מכל אחד אחר.

לפחות ב- 3 הזדמנויות שונות מודיע ברק על אולטימטומים ופסקי זמן למיניהם.

ב- 7.10.00 , אחרי "השבת השחורה", במהלכה נחטפו שלושה חיילי צה"ל ע"י ה"חזבאללה", כינס ברק מסיבת עיתונאים דרמטית במשרד הבטחון בתל אביב. "ישראל לא תקיים מו"מ במקביל לאלימות מכל סוג שהוא", הודיע ברק ומייד הציב אולטימטום פומבי "עד עכשיו הוריתי להתאפק, לא לפעול אלא רק להגיב. אם לא נראה שינוי בדפוסי האלימות ביומיים הקרובים נראה בזאת את הפסקת המו"מ המדיני על ידי ערפאת באחריותו וביוזמתו ונורה לצה"ל ולכוחות הבטחון לפעול בכל האמצעים שברשותם להפסקת האלימות".

ברק לא מימש את האולטימטום. הוא טען שהאולטימטום הביא להתגייסות גדולה של המערכת הבינלאומית. יכול להיות. ערפאת, כנראה, לא התרגש ממנו. יום אחרי פרסום האולטימטום אמר ערפאת: "עוד הודעה של ברק ואחריה תהיה עוד הודעה ואחר כך עוד הודעה".

ואכן שבועיים לאחר מכן יש לברק עוד הודעה דרמטית. הפעם הודיע ראש הממשלה על פסק זמן במגעים עם הרשות הפלשתינאית. ערפאת הגיב בחריפות: "אנו נמשיך לירושלים, בירת המדינה הפלשתינאית העצמאית, אם ברק רוצה – יקבל. אם לא – שיילך לעזאזל".

אבל לכעס של ערפאת אין מקום. ברק שוב שינה את דעתו, אולי בגלל ההתנגדות הקשה למהלך שביטאו שרים בממשלתו – בן-עמי, ליפקין-שחק, וילנאי, ביילין ואפילו פרס. חודשים ספורים לאחר מכן כשר חוץ בממשלת שרון מיישר פרס קו עם העיקרון המרכזי של ממשלת שרון "אין מו"מ תחת אש". תחת ברק דיבר פרס אחרת. אז הוא אמר "אין שום סיכוי להפסיק את האלימות בלי קיום של תהליך מדיני ומשא ומתן".

ברק נערך מבעוד מועד להתנגדות הצפויה של ביילין ושריד. לפני שהוא הודיע על פסק הזמן הוא מקבל ממשה גאון דפי מסרים. גאון הנחה את יועציו של ראש הממשלה לפרשן OFF THE RECORD באוזני העיתונאים שההתנגדות של ביילין ושריד למהלך היא "ניסיון שלהם לתת לעצמם בסיס לפרישה אפשרית מהממשלה במקרה שהליכוד יצורף או לומר שהם כופפו את רוה"מ". דוברי ראש הממשלה הונחו לתדרך החל מ – 4 אחה"צ ביום שבת 21.10.00.

"היעד המרכזי", כותב גאון "הוא חדשות מהדורות שבת אחה"צ ומהדורות טלוויזיה של ערב שבת".

התקשורת קונה את סיפור פסק הזמן והציבור בכלל מאוהב ברעיון. סקר של דפנה גולדברג מגלה תמיכה של 76% מהציבור בהודעה על פסק הזמן.

למרות ההודעה של ברק, המגעים המדיניים בהנחייתו לא הופסקו אפילו לרגע. ביום בו הודיע ברק על פסק זמן נערכה פגישה חשאית בין שלמה בן עמי לאבו עלא.

הזיגזגים של ברק גרמו לו לאבד את אמון הציבור הישראלי. ברק צלל בסקרי דעת הקהל.

ב – 26.10.00, 4 ימים אחרי שברק הודיע על פסק זמן, העבירה לו דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, ממצאים חדשים על הידרדרות הפופולריות שלו. אלו ממצאים פוליטיים למרות שכאמור לגולדברג אסור לעסוק בכך מתוקף היותה עובדת של משרד ראש הממשלה. ברק, על פי אותם ממצאים, מנצח את שרון אבל רק בפער קטן של 5% . חודשיים קודם ניצח ברק את שרון ב – 15%. לנתניהו ברק כבר מפסיד ב- 9%. חודש לפני כן היה שוויון ביניהם.

הסתירה הפנימית הקשה בה מצוי ברק באה לידי ביטוי מובהק בנאומים שלו. יועציו של ברק כתבו לו לבקשתו את אחד הנאומים בהם הוא הודיע על השעיית המו"מ. המסר של הנאום הוא – ברק מפסיק את המו"מ ומנחה את גורמי הבטחון להשתמש בכוח מוגבר תוך הבטחה שישראל לא תחתום הסכם עד אחרי הבחירות. זהו המסר הכללי אבל על טיוטת הנאום ברק שינה מספר דברים.

המשפט המקורי "להביא קץ לאלימות" שונה על ידי ברק ל"להוריד דרסטית את האלימות" . המשפט "אי אפשר להגיע עם ערפאת להסכם בזמן הקרוב" הפך על ידי ברק ל"ככל הנראה ערפאת לא מוכן להסכם המתיישב עם האינטרסים החיוניים שלנו". ברק גם מחק את המשפט "אין מה להמתין יותר לקלינטון".

בינואר 2001 החליט ברק שוב להודיע על הפסקת המגעים המדיניים עם הפלשתינאים. טיוטת ההודעה שלו שנכתבה על ידי משה גאון ואבינועם ברוג, אחיו של ברק, כוללת משפט חד משמעי "ישראל מפסיקה את המגעים עם הפלשתינאיים".

ברק שינה את המשפט וכתב "ישראל משעה את המגעים המדיניים עם הפלשתינאים". יומיים אחר כך הוא כבר חידש את המגעים.

ברק פשוט המשיך לחלום שכל הסיוט הזה יסתיים בהסכם שלום על מדשאות הבית הלבן ובכל פעם שנדמה לו שייתכן ואולי ניתן באמת להגיע להסכם כזה הוא זנח את התנהגותו הנוקשה ושינה דיסקט.

* * *

ב- 4.10.00, יומה החמישי של האינתיפאדה, יצא ברק לועידת פסגה בפאריס, שהתקיימה בביתו המפואר של שגריר ארה"ב בפריס.

זהו למעשה הניסיון המשמעותי הראשון של ישראל, הרשות הפלשתינאית וארה"ב לכבות את האש.

למען הדיוק, כבר ביומה השני של האינתיפאדה נעשה ניסיון מאולתר להפגיש בין ברק לערפאת. זה התחיל בפגישה של ח"כ אבשלום וילן ממרצ עם ראש המנגנון המסכל בגדה, ג'יבריל רג'וב, שהתקיימה ברמאללה. רג'וב הציע להפגיש בין ברק לערפאת, ששהה אף הוא ברמאללה, עוד באותו ערב. וילן שוחח 6 פעמים בטלפון, שכינס בדיוק התייעצות ביטחונית בביתו בכוכב יאיר. ברק היה מסויג. "אבו, תיזהר. זה עלול להיות משחק כפול. אנחנו נשלח אליו מישהו עוד הלילה".

ערפאת, לעומת זאת, הסכים. גם רג'וב שוחח עם ערפאת 6 פעמים במשך הערב. ערפאת התנה את הפגישה עם ערפאת ב – 6 תביעות, לרבות הצבת כוח בינלאומי בשטחים. באותו לילה אכן שלח ברק את יוסי גנוסר לערפאת. הפגישה בין השניים, שנחשבים למקורבים, התפוצצה.

בפריס גם ערפאת לא רצה לפגוש את ברק. בנקודה הזאת לפחות לא הייתה לו מחלוקת עם ברק. גם ברק לא הסכים להיפגש עם ערפאת. בתווך ניצבה על סף התמוטטות עצבים מזכירת המדינה האמריקנית, מדלן אולברייט.

אולברייט התרוצצה במשך מספר שעות בין ברק וערפאת, ביקשה, התחננה, איימה, השתדלה ועשתה בעצם הכל כדי להפגיש בין השניים. בצוות האמריקני היה מי שחשש לבריאותה של אולברייט. מזכירת המדינה פשוט איבדה את קור הרוח שלה לחלוטין. בשלב מסוים היא נכנסה לחדר בו נמצא ברק וכל משלחתו.

ברק: "אני לא מוכן להיפגש אתו. לא מוכן להיכנס למלכודת הזאת. אם הוא לא מוריד את התביעה הזאת לועדת חקירה בינלאומית אני הולך. הוא עושה מאתנו צחוק".

זהו. אולברייט פשוט איבדה את זה. במשך 3 דקות היא צורחת על ברק כפי שלא צרחה עליו מימיה, אפילו לא בתום פסגת שפרדסטאון. "אם אתה לא נכנס עכשיו אז תשכח מאמריקה. אנחנו יוצאים מהמשחק הזה. תתמודד אתו לבד". אולברייט אפילו לא נתנה לברק להגיב ועזבה את החדר. חברי משלחתו של ברק, שהיו עדים לתקרית, קיבלו הזדמנות נדירה לראות את ברק מחוויר.

ב- 16:00 ברק וערפאת סוף סוף הסכימו להיפגש. הפגישה נמשכה מספר שעות אבל אולברייט הורתה לא לדווח עליה לכלי התקשורת. הפגישה הארוכה לא סיימה את תלאותיה של אולברייט.

באחד הדיונים עם ערפאת קם יו"ר הרשות הפלשתינאית בכעס והחל לעזוב את המקום. ערפאת כעס שברק לא השיב לו לאחת מבקשותיו למרות שהבטיח לעשות כן. ברק, שלא היה בכלל באותו דיון, לא עדכן את הצוות שלו בהבטחה לערפאת.

לא צעיר, ערפאת ולכאורה הוא גם לא בריא במיוחד אבל באותו אחר הצהריים בפריס הוא גילה כושר גופני מפתיע. דקה או שתיים אחרי שהוא הודיע על עזיבה הוא כבר בחצר של בית השגריר האמריקני. גנוסר עוד ניסה לצעוק לעברו בערבית "אתה תישאר פה ונגמור את זה" אבל ערפאת כבר מחוץ לדלת.

גם מדלן אולברייט לא התפרסמה בזכות כישורי הריצה שלה. כשהיא התחילה במרדף שלה, לערפאת כבר יש פור משמעותי. מכוניתו של ערפאת דהרה לעבר השער. אולברייט יצאה בריצה מהבית וצעקה בכל כוחה לעבר השומרים האמריקניים בשער הבית "סגרו את הדלתות". אחד מכתבי סוכנויות הידיעות שהתקשר בדיוק באותו זמן במקרה לאחד מחברי המשלחת הפלשתינאית שמע את ההתרחשות כולה בשידור חי ודיווח עליה לעולם כולו.

לאולברייט לא אכפת. היא הצליחה להדביק את מכוניתו הלכודה של ערפאת. דקות ספורות לאחר מכן השניים יצאו שלובי זרוע מהמכונית וחזרו לחדר הדיונים. ברק התנצל בפני ערפאת שלא סיפק את התשובה המובטחת ופסגת פריס ניצלה. בינתיים.

קצת אחרי חצות הצליחה אולברייט להביא להסכם בין הצדדים. ערפאת נסוג בו מהתביעה לועדת חקירה בינלאומית והתחייב להילחם בטרור ולהפסיק את האלימות. ברק התחייב להסיג את הכוחות הישראליים לעמדות שהם תפסו לפני פרוץ האינתיפאדה.

יועץ התקשורת של ברק, גדי בלטיאנסקי, דיווח במהירות לכלי התקשורת הישראליים על ההסכם שהושג. עיתוני 5.10.00 דיווחו בכותרות ראשיות על ההסכם.

"הולכים לחתום בשארם", דיווח "מעריב" על פסגת פריס "לאחר דיונים מורטי עצבים הושג לאחר חצות הסכם להפסקת הלחימה".

בפריס ביקשו האמריקנים לקיים טקס חתימה כהלכתו. כדי לקיים את הטקס האמריקנים ביקשו מהמשלחת הישראלית לעזוב את החדר שלה. אנשי התקשורת של אולברייט התחילו להתייעץ לגבי מיקום המצלמות בעת הטקס. המשלחות הישראלית והפלשתינאית השתעממו. בינתיים הגיע אחד מאנשיה של אולברייט ואמר לברק – הנשיא שיראק מזמין אותנו אליו לפני החתימה. ברק היה מסויג אבל לפני שהוא הספיק לקבוע עמדה הוא כבר ראה שהמשלחת הפלשתינאית כולה עוזבת את המקום לכיוון ארמון האליזה. האמריקנים יצאו בעקבות הפלשתינאים. בחוסר רצון בולט עשו גם ברק ואנשיו את הדרך לאליזה.

הסכם כבר לא נחתם בפריס בין ברק לערפאת. כשהמשלחות הגיעו חזרה מארמון האליזה לבית השגריר האמריקני הן גילו לתדהמתן שערפאת לא הגיע. הוא נסע ישר למלון. מעודד מהתמיכה של שיראק בעמדתו לגבי ועדת חקירה בינלאומית החליט ערפאת לא לחתום. הוא לא טרח ליידע את אנשיו בהחלטתו.

בתקופת כהונתו הקצרה הצליח ברק ליצור קשרים יוצאי דופן עם נשיא צרפת, ז'אק שיראק. לא פעם נפגשו השניים ב – 4 עיניים. צרפת בהנהגת שיראק מיתנה את מדיניותה הפרו – פלשתינאית המסורתית אבל בשעה שברק היה צריך את שיראק יותר מכל הוא מצא אותו לצדו של ערפאת. אולברייט ובכירי המשלחת הפלשתינאית עוד ניסו להחזיר את ערפאת אבל לשווא. ב – 6:00 בבוקר הגיעה אולברייט לחדרו של ברק. המשלחת הישראלית לא הייתה ערוכה לשהיית לילה במקום. ביתו של השגריר האמריקני גם אינו ערוך לכך. אולברייט מצאה את ברק ישן בבגדיו עם משלחתו על רצפת החדר ושם היא גם מבשרת לו שהסכם כבר לא ייחתם.

בשלב המוקדם הזה של האינתיפאדה לא מעט אנשים האמינו שמדובר במשהו זמני, חולף, משהו בנוסח אירועי המנהרה בספטמבר 96.

במטוס חזרה מפריס אמר ברק לעיתונאים – "אתמול הייתה ירידה בכמות האירועים בשטחים. השיא של האלימות כבר מאחורינו".

עו"ד גלעד שר אמר לעיתונאים שהבכירים הפלשתינאיים, נביל שעת וסאיב עריקאת, הבטיחו שהסיכום שהושג יכובד למרות שלא נחתם. שר העריך שהסיכום אכן יכובד.

אבל כששר וברק חזרו לישראל הם גילו שבשטח שום דבר לא השתנה. למען האמת, עוד כשהיו בפריס התרחשה התפתחות שלילית במיוחד. לראשונה נורו צרורות ירי לעבר בתי תושבים בשכונת גילה בירושלים.

גם התקשורת לא קנתה את הספין של ברק ושר, לא מעט בזכותו של סגן הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון.

יעלון, שהשתתף בפסגת פריס, נשאל במטוס חזרה לישראל על אמירתו של ברק "השיא כבר מאחורינו". ימים ספורים לפני כן העריך יעלון שהאירועים האלימים הם רק ההתחלה. בפריס הוא אמר לאולברייט ואנשיה שמדובר באירועים שבאו ביוזמת הרשות הפלשתינאית ובעידודה. יעלון ניסה להתחמק מהשאלה אבל לעיתונאים היה ברור שהוא לא מסכים עם הערכת ברק.

במידה רבה פסגת פריס רק לקחה את הצדדים אחורה. ברק, כמו גם מרבית הציבור הישראלי, איבד את שארית האמון שלו בערפאת. האירועים בפריס גם גרמו למתיחות קשה בין נשיא מצרים, חוסני מובארק, לראש הממשלה, אהוד ברק. מובארק רתח על ברק על כך שלא נענה להזמנתו להגיע למצרים מייד אחרי פסגת פריס. מובארק הזמין את ברק וערפאת כדי למסמר את השניים להבנות פריס. ברק וערפאת הסכימו לבוא אבל בעקבות התנהגותו של ערפאת החליט ברק ברגע האחרון לא להגיע. מובארק, שרגיש מאוד לכבודו, נאלץ לארח רק את ערפאת והוא לא הסתיר את כעסו על ברק.

* * *

בסוף אוגוסט הציגו שר החוץ המצרי עמרו מוסא והממונה על שירותי הביטחון והמודיעין המצריים, עומר סלימאן, הצעת פשרה מצרית בנושא הר הבית לסגן ראש השב"כ לשעבר, ישראל חסון, שביקר בקהיר.

"המצרים", כתב חסון בדיווחו לברק על ההצעה המצרית, "ביקשו כי אותה הקדמה, סמכות וסטטוס שיסוכמו בנוגע להר הבית יוחלו גם על הכותל. סירבתי לכך בתוקף…המצרים שאלו אם נהיה מוכנים להכניס את סעיף הכותל לסעיף הדן בהר הבית. עניתי בשלילה תוך שאני מבהיר כי אנו צד שמוותר בהר הבית והמענה לכך יהיה רק בהסדרים בהר הבית ושום אלמנט נוסף מעבר לכך".

ההצעה המצרית, אם כן, הוסרה מעל השולחן. בצוות המו"מ הישראלי חושדים בדיעבד שהמצרים רק עושים כאילו ובעצם באותה תקופה, אחרי פסגת קמפ דייויד, הם לא רוצים הסכם ישראלי – פלשתינאי.

החשד מתבסס בעיקר על העובדה שמובארק מעולם לא טרח להסיר את הכבלים ששם על ידיו של ערפאת בקשר לירושלים במהלך פסגת קמפ דייויד.

כמה חודשים לאחר מכן פגש מהאר אל כורד הפלשתינאי את אחד מחברי הצוות הישראלי. אל כורד סיפר שלאחר פסגת קמפ דייויד הורו המצרים והסעודים לערפאת לא להגיע להסכם עם ישראל עד להגעת נשיא חדש לבית הלבן. "בלעדי הסעודים והמצרים ערפאת לא יכול להחזיק 6 שבועות", אמר אל כורד.

פיסת המידע הזאת השתלבה בעוד סיפור מעניין שמגיע לחברי הצוות הישראלי. על פי המידע, שלא אומת מעולם, ערב קמפ דייויד הזמין ג'ורג' בוש האב את ידידו שגריר סעודיה בארה"ב, הנסיך בנדר, לחוותו. בוש תהה באוזניו של בנדר מדוע הסעודים וידידיהם רוצים להיות אויבים של הנשיא הבא, ג'ורג' בוש הבן.

בנדר: "על מה אתה מדבר?"

בוש: "בני עומד לנצח בבחירות והוא מאוד לא יעריך את העובדה שידידיכם הפלשתינאים יעניקו לקלינטון – גור הישג מדיני בקמפ דייויד. מה בוער לכם?".

לא ברור כמה אמת יש בתיאוריית הקונספירציה הזאת אבל ללא ספק עם פרוץ האינתיפאדה נעלמה החשדנות הישראלית. מצרים בראשות מובארק מאוד הוטרדה מהאירועים בשטחים. אינתיפאדת אל אקצה עוררה אי יציבות פנימית במצרים ומובארק היה נחוש לחסל את התופעה מייד בתחילתה.

לראשונה אחרי שנים ארוכות מצרים הסכימה באוקטובר 2000 לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. מצרים בהובלת הממונה על כל שירותי הביטחון המצריים, עומר סלימאן, החליפה אפילו מידע מודיעיני עם ישראל והפעילה לחץ אמיתי על ערפאת להפסיק את האינתיפאדה.

על היקף שיתוף הפעולה יכול להעיד דיווח ששלח ישראל חסון לראש הממשלה על פגישתו במצרים ב – 21.11.00, אחרי כמעט חודשיים של אינתיפאדה ואחרי שמצרים החזירה את שגרירה מישראל. חסון נפגש עם שניים מהבכירים במודיעין הכללי המצרי.

"המצרים המליצו", כתב חסון לברק :

א. לא להפעיל לחצים להחזרת השגריר גם לא באמצעות ארה"ב.

ב. לא לנסות לקדם נושאים מול אל-באז מאחר והוא מעביר הכל למוסא וזה מטרפד כל ניסיון לפישור.

ג. להזמין את עומר סלימאן לביקור חשאי אצל רוה"מ תוך הבטחה לשמור על חשאיות.

ד. המצרים ביקשו באופן מנומס אולם שאינו משתמע לשתי פנים כי דני יתום לא יהיה בסוד העניין ולא ישותף בפגישה מאחר ועומר חושש שהנושא יודלף על ידו.

ה. ביקשו שלא נבצע פעולת סיכול אגרסיבית עד לפגישת סלימאן – ברק.

ו. ביקשו שנשתף אותם בראיות שלנו לגבי מעורבות המנגנונים הפלשתינאים בפעילות האלימה וזאת תוך התחייבות כי ינקטו מדיניות תקיפה עד כדי ניתוק קשרים עם אותם מנגנונים".

חסון המליץ להיענות לבקשה המצרית ו"לא לנקוט פעילות יזומה בשבוע הקרוב נגד גורמי בטחון ופתח".

הניסיון העיקרי שעשה מובארק לכבות את הבעירה מגיע 4 ימים אחרי הלינץ' ברמאללה וההפצצות הישראליות שבאו בתגובה לו. מובארק אירח בשארם ועידת פסגה בה משתתף בעצם כל העולם. נשיא ארה"ב קלינטון, המזכיר לענייני חוץ של האיחוד אירופי, חוויאר סולאנה, מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, מלך ירדן עבדאללה וכמובן ברק וערפאת.

ב – 16.10.00 התכנסה ועידת שארם, אולי הניסיון הבינלאומי האינטנסיבי ביותר לעצור את האינתיפאדה.

האינטרס המצרי המובהק שפסגת שארם תצליח לא משפיע על הכנסת האורחים המצרית. ברק ומשלחתו קיבלו בשארם יחס מחפיר ומשפיל. בדרך משדה התעופה למרכז הקונגרסים הונפו כל הדגלים של אורחי הועידה, חוץ מהדגל הישראלי. "נגמרו הדגלים הישראליים", הסבירו המצרים. בכניסה למרכז הקונגרסים, בו נערכה הועידה, נעצרו שוב ושוב חברי המשלחת הישראלית. מזכירתו הראשית של ראש הממשלה, מרית דנון, נתקעה שעות ארוכות בחוץ. כשהיא כבר הצליחה להיכנס נעלו אותה המצרים בתוך חדר ושחררו אותה רק כעבור שעה ארוכה. גם מזכירו הצבאי של ברק, גדי אייזנקוט, נתקע באחת הפעמים שהוא רוצה להיכנס למרכז הקונגרסים ואפילו את ראש השב"כ, אבי דיכטר, עיכבו המצרים ארוכות עד שהם נתנו לו להיכנס. המצרים נתנו מספר מצומצם של תגי כניסה. מי שאין לו תג לא יכול להיכנס. כל ההסברים לא עוזרו והישראלים התחילו להחליף את התגים ביניהם.

ברק עצמו עבר בכניסה למרכז הקונגרסים חיפוש מאוד לא מקובל בתיקיו. מכשיר הטלפון הנייד שלו נלקח והוחזר רק לאחר שברק איים בעזיבה. שאר מכשירי הטלפון הניידים של חברי המשלחת הישראלית נלקחו על ידי המצרים.

ראש המטה האישי החדש של ברק, אלדד יניב, שמודע לצורך לעדכן באופן שוטף את גדוד התקשורת הישראלי שנמצא מחוץ למרכז הקונגרסים, הצליח להגניב פלאפון אחד. יניב שם את הפלאפון בתוך תחתוניו, הוא נצמד לברק כשזה עבר בתוך המגנומטר. המכשיר, כמובן, צפצף אבל המצרים לא עצרו את ברק ועוזרו וכך יש למשלחת הישראלית לפחות פלאפון אחד בתוך מרכז הקונגרסים.

במרכז הקונגרסים עצמו נאלצה המשלחת הישראלית כולה להצטופף בתוך חדר קטן, כמעט נטול כסאות. בכירי המשלחת הישראלית ישבו על הרצפה. המשלחת הפלשתינאית לעומת זאת קיבלה אולם שלם לשימושה.

ברק לא הגיב גם על היחס המצרי.

לא רק הנוחות הישראלית נפגעת. המשלחת הישראלית הניחה שמרכז הקונגרסים מואזן היטב על ידי המארחים אבל היא התקשתה להתגונן.

6 ימים אחרי הועידה תיאר אלון אפני, קצין הבטחון של משרד ראש הממשלה, במזכר מיוחד את עוללות שארם.

"א. לא הוכנו אישורי כניסה למרכז הקונגרסים לממונה אבטחת מידע וע' ממונה אבטחת מידע וניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס למרכז עלו בתוהו…בכך שלא הוכנו אישורי כניסה למרכז הקונגרסים לאנשי אבטחת המידע נמנעה נוכחות ופיקוח במקום העיקרי בו נעשה שימוש בחומר מסווג. הציוד במרכז הקונגרסים (מחשב נייד + מדפסת) הועבר חזרה למלון המשלחת שלא ע"פ נהלי אבטחת מידע. המדפסת "נפלה" לידי המצרים והוחזרה בבוקר.

מסקנה: ממונה אבטחת מידע חייב להיות חלק מפמליית רה"מ, יש לתייג אותו כך שימנע ניתוקו מהמקום בו מקיימת פמליית רה"מ פעילות. אי עמידה בתיאומים ע"י קב"ט/קצין מנהלה בקהיר גרם לכך שציוד חדר השקט הושאר בבטן המטוס. העדר נהג ישראלי + רכב מנע ביצוע דיפ (דואר דיפלומטי – ר.ד.) ע"פ הנהלים".

חדר השקט הוא הציוד שמאפשר למשלחת הישראלית לשוחח בטלפון בלי חשש לציתות. "נפילת" המדפסת והעברת המחשב הנייד ללא פיקוח אפשרה למצרים לכאורה להעתיק את כל החומר שאוחסן שם. המשלחת גם לא יכלה לשלוח דואר בצורה בטוחה בגלל העדר האפשרות לבצע דואר דיפלומטי.

הנושא לשמו בא ברק לשארם לא נראה הרבה יותר טוב מהיחס המצרי.

ברק בא מוכן לשארם. למעשה, הצוות שלידו – ראש הלשכה, גלעד שר ועוזרו, גידי גרינשטיין – באו מוכנים. שר וגרינשטיין, שנשענו על תשתית קבוצת ECF, ייצרו במשך כל החודשים הללו אינסוף ניירות בכל נושא כמעט שקשור למו"מ המדיני. שגריר ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק, כינה פעם את השניים "מכונת נייר". לקראת שארם השניים הכינו טיוטות נאום למנהיגים. כן, לא רק את נאומו של ברק השניים הכינו אלא גם את נאומו של ערפאת מתוך שאיפה ליצור תיאום עם הפלשתינאים בדרך לחידוש המו"מ המדיני.

ערפאת היה אמור, על פי התכנון של שר – גרינשטיין, לתקוף את ישראל על השימוש בכוח, לברך על החלטת מועצת הבטחון, לגנות את הפרובוקציה של שרון שהתחילה את האלימות ולהביע צער על כל כאב של נפגע חף מפשע ישראלי או פלשתינאי. ערפאת גם אמור לגנות את ההתקפה הפלשתינאית על קבר יוסף תוך הבטחה לשקם את האתר כך שכל אחד יוכל להתפלל בו. "זה חיוני שכל האלימות וההרג ייפסקו" אמור ערפאת לומר בשארם, "אני קורא לכל אחד להפסיק את שפיכות הדמים. פלשתינאים וישראלים. אני בעצמי אעשה כל שביכולתי כדי לוודא שזה ייפסק…החל מהיום הרשות הפלשתינאית תנקוט בשורה של צעדים כדי להקטין את הסיכוי לשפיכות דמים במקומות של חיכוך… צעדים נדרשים חייבים להינקט גם מהצד הישראלי, הסגת כוחות והפסקת כתרים וסגרים. אם נצליח, אני מקווה שנוכל לחזור לשולחן הדיונים ששם כל הנושאים צריכים להיפתר. התחייבתי בשם העם הפלשתינאי לפתור את כל המחלוקות עם ישראל בדרכי שלום".

ברק היה אמור לענות, על פי התכנון של שר – גרינשטיין, באופן הבא: "אני דוחה ולא מסכים להרבה מההאשמות בנאום של ערפאת אבל רואה גם מקום לאופטימיות בהצהרה הזאת. אם היו"ר ערפאת יבצע את מלותיו יש סיכוי שמעגל האלימות ייפסק…אם ערפאת יעמוד בדיבורו אני אורה לכוחות לחזור לעמדות המקוריות ואסיר את ההגבלות שהטילה ישראל".

מהתכנון של שר וגרינשטיין לא נשאר כמעט דבר. העוינות בין ברק לערפאת בשארם היא ברמה כזו שאף אחד מהם לא נשא ולו נאום אחד בשארם. רק מובארק וקלינטון דיברו בתחילת הועידה ובסופה. ערפאת גם סרב לחתום על ההבנות שהושגו לכאורה בשארם, למרות שברק הסכים ללכת לקראתו. ברק הסכים בשארם למה שהוא לא הסכים בפריס – כינונה של ועדה בינלאומית (FACT FINDING ) לחקר הסיבות לפרוץ האינתיפאדה שתדווח גם למזכ"ל האו"ם. לא בכל יום מסכים ראש ממשלה ישראלי למעורבות של מזכ"ל האו"ם בעניין משמעותי שנוגע לישראל.

אגב, שר וגרינשטיין לא התייאשו. הם המשיכו גם תוך כדי ועידת שארם להזרים מסמכים לצוות האמריקני, בעיקר לאינדיק. שר ביקש מאינדיק לקחת מסמך ישראלי שמסכם את ההבנות הביטחוניות שהושגו בין הצדדים, למחוק את הכותרת ולהפוך אותו למסמך אמריקני.

מהלכים כאלו בדיוק מסבירים מדוע הפלשתינאים חשדו כל הזמן במתווך האמריקני. הסימביוזה ההדוקה בין ישראל לארה"ב החשידה בעיניהם כל מסמך אמריקני.

במקרה הזה של שארם אינדיק נענה חלקית לבקשתו של שר אבל במקרים אחרים שר הצליח "להלבין" בצורה הזאת מסמכים ישראליים ולהפוך אותם לאמריקניים.

גם הניסיון השלישי והרציני ביותר להפסקת האינתיפאדה כשל. האלימות לא הפסיקה אפילו לכמה שעות. כמה ימים אחרי ועידת שארם ברק הכריז על אותו פסק זמן מדובר במגעים המדיניים. גם זה לא עוזר. ברק איבד לאט לאט שליטה על המצב, על הפופולריות שלו ואפילו על הצבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.