פרק 24 – "העמדתי במקום את המטכ"ל ואת מופז"

טקס חילופי סגן הרמטכ"ל באמצע ספטמבר 2000 היה אמור להיות משהו שגרתי למדי. יום ששי בבוקר, מיץ התפוזים המסורתי, בחוץ שמש, בפנים בני המשפחות של סגן הרמטכ"ל העוזב, עוזי דיין וסגן הרמטכ"ל הנכנס, משה (בוגי) יעלון, כמה כתבים והרבה קצינים בכירים.

אבל הרמטכ"ל, רב אלוף שאול מופז ראה את הדברים באור שונה לחלוטין. לכאורה, הטקס בלשכת הרמטכ"ל היה ניצחונו הגדול. ברק רצה שדיין ימשיך לכהן כסגן הרמטכ"ל. מופז רצה להחליף את סגנו – מופז ודיין בקושי דיברו בזמן הזה – בנימוק שכך יתאפשר לדרג המדיני לבחור בין שני מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל. מבחינת ברק לא היה צורך במועמד שני. ברק כבר ידע בדיוק מי יהיה הרמטכ"ל הבא, הוא לא היה צריך מועמד שני ואם זה היה תלוי בו הוא היה מחליף כבר עכשיו את הרמטכ"ל ולא את סגנו.

"גם אני הייתי מודה לדיין אילו היה פושט את המדים לפני שהלך למועצה לבטחון לאומי" פתח מופז, "אני מיניתי את עוזי לסגני לפני שנתיים והוא לא עמד בסיכום בינינו לגבי מועד סיום עבודתו. האמון בינינו נשבר. צה"ל הוא לא צבא פרטי של אף אחד ואין מי שיכול לעשות מה שהוא רוצה. מה שנעשה בעת מינויו של דיין למועצה לבטחון לאומי לא תקין וחמור מאוד". לרמטכ"ל היו גם טענות יותר ישירות כלפי ראש הממשלה. "הטענה שהדבר תואם איתי לא נכונה", אומר מופז.

מופז לא היה מוכן לעבור לסדר היום על מינויו של עוזי דיין ליועץ לבטחון לאומי בעודו אלוף בשירות פעיל. אם זה היה תלוי במופז הוא היה רוצה את דיין כמה שיותר רחוק, איפשהו בארה"ב בלימודים.

דבריו של מופז הקימו עליו מבקרים רבים. אחד האלופים צוטט ב"מעריב" כאומר "מופז ביזה את צה"ל". השר מתן וילנאי, שהפסיד את תפקיד הרמטכ"ל למופז, אמר לרזי ברקאי בגלי צה"ל שמופז מתנהג כרמטכ"ל פוליטי.

ברק הגיב בצורה מתונה, כמעט מינורית, לדברים של מופז. הוא אמר בטקס "עדיף שהדבר לא היה קורה. אני סומך על כל האנשים כולל הרמטכ"ל שכאשר יסתכלו בפרספקטיבה על מה שאירע יידעו שנעשה הדבר הנכון. אני בטוח שתחושת השליחות והאחריות תביא לכך שימשיכו לעבוד ביחד".

ברק הסכים לפרסם הודעת נזיפה פומבית במופז רק בעקבות לחץ של דני יתום וגדי בלטיאנסקי.

האלוף דיין עצמו לא הגיב לדברי מופז למעט האמירה הקצרה "כבוד האדם מתחיל בבית".

לברק אמר דיין בשלב מסוים "תראה, אהוד, אשתי אומרת שאני חשוד באובייקטיביות מזוינת בעניין הזה. אתה צריך להבין מופז הוא איש קטן וכוחני. אני מסכים לספוג כי אין לי עניין במלחמות האלה אבל אתה צריך לחשוב על דבר אחד. האם מופז היה עושה לאיציק מרדכי את מה שהוא עושה לך והאם העובדה שהוא לא היה עושה את זה לאיציק מרדכי קשורה לכך שמרדכי חכם ממך או יותר רב פנים ממך".

העימות בין ברק למופז סביב מינויו של עוזי דיין ליועץ לבטחון לאומי רק חשף לעיני כל את מערכת היחסים הרעועה בין ראש הממשלה לרמטכ"ל.

העימות הקשה הראשון בין ברק ומופז התנהל סביב הנסיגה החד צדדית מלבנון. מופז, כידוע, לא תמך, בלשון המעטה, בנסיגה הזאת והוא לא ממש שמר את דעתו לעצמו. ברק, מנגד, לא עשה אפילו קולות של מי שמתחשב בעמדת הרמטכ"ל. לישיבת הממשלה שהחליטה על הנסיגה מלבנון הוא לא הזמין את הרטמכ"ל וצמרת הצבא. "זוהי החלטה מדינית", הוא מסביר.

הרמטכ"ל גם חלק על אופי התגובות הצבאיות לפעולות החיזבאללה בדרום לבנון.

ב – 15.2.00, אחרי שבוע קשה בלבנון, הגיע הרמטכ"ל לועדת חוץ ובטחון. בצאתו אמר מופז לכלי התקשורת שימליץ מחר לקבינט על מדיניות חדשה של צה"ל בלבנון שתכלול ירי תגובה לעבר מקורות ירי של החיזבאללה גם אם הם נמצאים בתוך כפרים בלבנון.

שרי הקבינט רתחו על מופז. שר החוץ, דוד לוי, למשל, אומר: "זה לא תקין ששרים ישמעו מהתקשורת על הצעות הרמטכ"ל".

למחרת מופז נפגש עם ברק לפני ישיבת הקבינט והוא התנצל על דבריו. ברק עבר על הדברים לסדר היום.

באוגוסט – ספטמבר 2000 , התקופה שמובילה לאינתיפאדה, העימות בין ראש הממשלה לרמטכ"ל טיפס לגבהים חדשים.

ב – 3.9.00 פגש ברק את מופז בטרקלין מצדה, בשדה התעופה בן גוריון, ממש לפני שהוא המריא לארה"ב. מופז כבר שמע על הכוונה לקצץ שוב בתקציב הבטחון.

עבור מופז, שניהל קרב אמיתי כדי להגדיל את התקציב, זו פגיעה אישית. לפני הפגישה הוא העביר לברק מכתב חריף בנושא. ברק לא התרשם. בפגישה הוא הבהיר למופז שהחלטתו לקצץ עומדת בעינה. ברק השאיר למופז פתק עם גודל הקיצוץ עליו הוא החליט – 150 מילון שקל קיצוץ ו – 650 מיליון שקל נוספים שקוצצו בשנה שעברה והיו אמורים לחזור לא יחזרו. ברק לא 'קנה' את הטיעונים של מופז על עימות קרב. זמן קצר לאחר מכן עתיד ברק להגדיל במיליארדי שקלים את תקציב הבטחון.

בפומבי ברק המשיך לשבח את הרמטכ"ל. בראיון ראש השנה ל"מעריב" שבועיים אחרי התקרית בלשכת הרמטכ"ל הוא אמר "אני העמדתי במקום גם את המטכ"ל וגם אותו [מופז – ר.ד.] אבל גם כאן אני לא יכול להסתיר שאני מכבד אותו, מעריך אותו ואפילו קצת אוהב אותו. הוא רמטכ"ל מצוין". בחדרי חדרים ברק דיבר אחרת לגמרי. הביטויים בהם השתמש ברק כלפי מופז ביטאו לא מעט זלזול ובוז כלפי ראש המטה הכללי שלו.

יומיים אחרי הראיון של ברק התחילה, כזכור, האינתיפאדה. מערכת היחסים העכורה בין ברק ומופז השפיעה לא מעט על הדרך בה מתנהל העימות עם הפלשתינאים.

יחסים לא טובים היו לא רק בין ברק ומופז. בסוף ספטמבר, תחילת האינתיפאדה, התקשורת בין ברק למטכ"ל, מצד אחד ולבכירי מערכת הבטחון, מצד שני, סבלה מקלקולים רבים.

ברק לא התעניין בתפקידו כשר בטחון. במידה רבה, הוא הרגיש שאין מה לחדש לו, רמטכ"ל לשעבר, בתחום הזה. האמת היא שגם לא היה לו ממש זמן לזה.

בכירי מערכת הבטחון גילו שדלתו של ברק חסומה בפניהם.

יו"ר הועדה לאנרגיה אטומית הוא גדעון פרנק. פרנק לא כל כך מוכר לציבור הרחב אבל מוכר היטב במערכת הבטחון. פרנק, לא בן אדם שמסובבים אחריו את הראש ברחוב, אחראי על הפרוייקט הגרעיני של מדינת ישראל, כושר ההרתעה החשוב ביותר שלה.

ב – 20 החודשים שהוא בשלטון פגש ברק את פרנק 5 פעמים בלבד. ברק לא התעניין בנושא הגרעיני.

גם ראש המוסד, אפרים הלוי, גילה שלא כל כך קל להגיע לדלת לשכתו של ברק. ראש מוסד נפגש, על פי רוב, לפחות פעם בשבוע עם ראש ממשלה.

הלוי ראה את ברק בממוצע פעם בחודש. יש חודשים שהלוי לא ראה את ברק בכלל. בחודשים קריטיים למו"מ עם סוריה כמו פברואר 2000 הלוי כלל לא פגש את ברק. גם בהכנות ליציאה מלבנון הלוי לא שותף. בחודשיים שקדמו לנסיגה הוא פגש את ברק רק פעם אחת.

ראש המוסד צריך לראות את ראש הממשלה ב – 4 עיניים אבל ברק לא ראה דחיפות בכך.

הלוי כעס בעיקר על ראש המטה המדיני –ביטחוני של ברק, דני יתום. לשניים יש מערכת יחסים לא טובה עוד לפני שברק נכנס לתפקידו. הלוי חשב שיתום חוסם את דרכו לברק. פעם אחת הם אפילו ניהלו ריב קולני בלובי של לשכת שר הבטחון אחרי שהלוי גילה שהוא לא עודכן באחד המגעים שהיו לברק באחת ממדינות המפרץ.

בפעם אחרת נדהמו דיירי הקומה השנייה במשרד הבטחון, הקומה בה נמצאת לשכת שר הבטחון, לראות שהלוי ממתין שעות ארוכות לפגישה עם ברק.

לא רק הלוי לא מסתדר עם יתום. גם שאר בכירי צה"ל ומשרד הבטחון לא אהבו את מה שנדמה בעיניהם כמחסום לא נחוץ בדרך לראש הממשלה.

בראיון של שמעון בטאט, המשנה לראש לשכתו של ברק, שהתפרסם ב"מעריב" באוגוסט 2000 אחרי התפטרותו הוא אמר "ברק היה צריך לקחת ראש מטה מוצלח, רגיש, מנוסה, מקובל ובכיר כדי שישמור עליו, שינהל את העניינים ומה יש לנו בשטח? ראש מטה שראש המוסד, הרמטכ"ל וראש השב"כ לא מדברים אתו. המזכיר הצבאי לא רוצה לראות אותו. היועץ המדיני בורח מפניו…יתום, לדעתי, הוא התגלמות שיא החובבנות המקצועית. הוא מניפולציה".

יתום אכן הסתכסך כמעט עם כל ראשי מערכת הבטחון. חלק מהסכסוכים נובעים מרצונו של יתום להיות שותף כמעט בכל עניין. חלק מהם נבע מכך שברק בעצם לא רצה לראות את אותם אנשים והוא השתמש ביתום כבלם.

התוצאה היא שלא מעט נושאים ביטחוניים חשובים טופלו בשיטת "הטייס האוטומטי". לשר הבטחון אין זמן.

* * *

כשפורצת האינתיפאדה ברק כבר חלש מדי מכדי להרשות לעצמו עימות מול הצבא או מערכת הבטחון. הוא גם לא בדיוק ידע, כאמור, מה הוא רוצה מעצמו.

לצבא, לעומת זאת, יש עמדה מאוד ברורה על האירועים. צה"ל, מונהג על ידי סגן הרמטכ"ל, אלוף משה (בוגי) יעלון וראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת אלוף עמוס גלעד, בטוחים שערפאת יזם את האינתיפאדה מתוך רצון להשיג יעדים מדיניים ועד שלא ישיג אותם הוא לא מתכוון לחדול מדרך הטרור והאלימות.

יעדיו המדיניים של ערפאת, אמרו בצבא, כוללים את מימוש זכות השיבה. למעשה, טען תא"ל גלעד ואחריו צמרת הצבא כולה, ערפאת מעולם לא השלים עם קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי והוא עדיין אוחז בחזון של ריסוק המדינה היהודית, אם לא בדרך צבאית אז בדרך דמוגרפית.

יעלון וגלעד, שזוכים לגיבוי מוחלט של הרמטכ"ל מופז, חוזרים שוב באינסוף פורומים, כולל בשיחות רקע רבות עם עיתונאים, על עמדתם זו.

גם לגבי דרך הטיפול באינתיפאדה לצבא יש עמדה ברורה. ישראל צריכה להציב בפני ערפאת "קיר ברזל". חזית מאוחדת של לחץ צבאי ומדיני עד שיחדל מדרך הטרור.

אותה חזית, "קיר ברזל", כוללת שכנוע מנהיגים בעולם לחדול ממתן לגיטימציה לערפאת, ולנהל מאבק הסברתי חריף נגד ערפאת בכל העולם ומעל לכל, לא לנהל מו"מ מדיני עם ערפאת ולא לתת לו שום לגיטימציה.

"קשה לי לראות את הרשות מפסיקה את הלחימה ללא התערבות בינ"ל מסיבית והפעלת סנקציות על הפלשתינאים", אמר סגן הרמטכ"ל בשלב מוקדם של האינתיפאדה ל"ידיעות אחרונות", "ערפאת אינו יכול לשרוד כלכלית בלי סיוע אמריקני ואירופי ובלעדינו. הבעיה היא שערפאת עדיין חושב שיש גורמים בינלאומיים שנותנים לגיטימציה למהלכיו. כשתיפסק התמיכה בו בזירה הבינלאומית תיפסק גם הלחימה. האמריקנים כבר הבינו זאת אבל האירופאים לצערי עדיין תומכים בו".

השלישייה מופז – יעלון – גלעד לא הייתה צריכה את האינתיפאדה כדי לגבש דעה על ערפאת. במידה רבה השלושה, כאמור, חיכו לאינתיפאדה שתתרחש. הם לא רצו, כמובן, בהתרחשותה אבל היו בטוחים שהיא עומדת לבוא. כשמתחילים האירועים האלימים הייתה בטוחה צמרת הצבא שהנה הנה באה האינתיפאדה שהם התכוננו אליה.

הצבא פעל בדיוק על פי התוכנית המוקדמת.

ביומיים הראשונים של האינתיפאדה נהרגו, אפילו על פי הנתונים הישראליים, 30 פלשתינאים ומאות נפצעים. אם היה איזשהו סיכוי לחנוק את האינתיפאדה כבר בתחילתה הוא עלה בעשן של אותם 30 הרוגים.

מניין הנפגעים הישראליים, לעומת זאת, עמד על 2.

מבחינת צה"ל זו הצלחה ענקית. ההכנות שנעשו לאינתיפאדה הצליחו. גם שני ההרוגים הישראליים באותם ימים לא נהרגו בעת פיזור ההפגנות ההמוניות שמתרחשות לאורך ולרוחב השטחים ועזה. חיילי צה"ל באו לפיזור ההפגנות מוכנים וממוגנים. תוכנית העבודה שלהם כללה את פיזור ההפגנות ושמירה על מינימום קורבנות בצד הישראלי. היא לא הציבה לעצמה כמטרה מינימום של קורבנות בצד הפלשתינאי.

צה"ל לא עושה שימוש בנשק מודרני, לא קטלני, לפיזור הפגנות. במקום זאת פוזרו ההפגנות הפלשתינאיות ביד קשה. בצה"ל זיהו, כאמור, את האירועים האלימים – וההפגנות הללו בהחלט אלימות למדי וכללו שימוש אינטנסיבי בנשק חם – כאינתיפאדה שהם כל הזמן הזהירו מפניה. המחשבה היא שיש להשתמש מלכתחילה ביד קשה כדי להבהיר לפלשתינאים שלא ירוויחו דבר מאלימות. בכלל, הצבא הוביל להכרעה צבאית.

כבר ביום השני לאירועים עשה צה"ל שימוש במסוקי קרב. צה"ל הפציץ מהאוויר מפגינים בצומת נצרים וירה לעברם שני טילים נגד טנקים. גם בשכם צה"ל עשה שימוש במסוקי קרב. התחושה בצד הפלשתינאי הייתה שישראל מעונינת בהמשך ההתלקחות במטרה להפסיק את תהליך השלום.

אגב, השימוש במסוקי קרב לא תאם את המטרות שצה"ל הציב לעצמו בעימות. כבר באותו מאמר של הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות" רון בן ישי הסבירו גורמים צבאיים בכירים שהפלשתינאים ינסו לגרור את ישראל לשימוש במסוקי קרב. המאמר, שנכתב, כאמור, תוך כדי ועידת קמפ דייויד, למעלה מחודשיים לפני האינתיפאדה, צפה מה ינסו הפלשתינאים להשיג בעימות.

"הישג שלישי", ציטט בן ישי בכירים בצה"ל "שהפלשתינאים שואפים אליו במקרה של פיצוץ בשיחות הוא הצגת ישראל בתקשורת העולמית ככובש שאינו נרתע משפיכות דמים וטבח כדי לשמר את שליטתו בעם הפלשתינאי. הם ינסו להביא למצב שבו צה"ל ישתמש בנשק חם ובעיקר בטנקים ובמסוקי קרב בצורה מסיבית נגד אוכלוסייה אזרחית".

צמרת צה"ל משוכנעת, כאמור, לחלוטין כבר בימים הראשונים של האירועים האלימים שמדובר באינתיפאדה. גורמים בכירים בצבא צוטטו כבר בימים הראשונים בתקשורת כאומרים "זה יימשך חודשים ארוכים". סגן הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון אף התבטא ברוח הזאת בדיון בועדת חוץ ובטחון ביום הרביעי של האירועים.

מבחינת צמרת צה"ל, ערפאת אינו פרטנר יותר להסדר מדיני. ספק אם היה בעבר . גם השב"כ מיישר קו עם צה"ל. ב – 15.10.00, שבועיים בלבד אחרי שפורצת האינתיפאדה, העביר השב"כ חוות דעת סודית ביותר, בלתי חתומה, לברק. המסמך הסתיים במסקנה בת שורה אחת – "ערפאת מהווה סכנה גדולה לבטחון מדינת ישראל. נזקי העלמותו קטנים מנזקי המשך קיומו".

צמרת צה"ל והשב"כ גם נאבקו בהצעת קלינטון מדצמבר 2000. ברק בתחילה לא הזמין את ראש השב"כ והרמטכ"ל לישיבת הקבינט שאמורה לקבל את ההצעה. דיכטר ומופז העבירו מסר חריף. המחשבה שהשרים יחליטו על דמותו של הסדר הקבע בין ישראל לרשות הפלשתינית בלי לשמוע אותם נראתה להם לא הגיונית.

ברק אכן זימן את השניים לחלקו השני, הלילי של הדיון. לקראת הדיון הוא גילה ששמעון שיפר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", מעודכן כבר בכל ההסתייגויות של מופז. ניסיונו של ברק להוריד את שיפר מהידיעה עלה בתוהו.

בישיבה עצמה התבטאו מופז ודיכטר בחריפות נגד ההצעה. דיכטר אומר "אם תתקבל ההצעה אני לא ערב לשלומם של תושבי ירושלים".

למרות ההתנגדות של השניים ממשלת ברק קיבלה את הצעת קלינטון, לא לפני שחלק מהשרים ובראשם בייגה שוחט, התעמתו עם מופז.

* * *

חלק מהזמן ברק חשב כמו מופז – יעלון – גלעד. בחלק אחר של הזמן הוא חשב אחרת.

ברק מבולבל והוא מניח לצבא להוביל במידה רבה את המדיניות. צוות המו"מ שליד ברק ושרי "קבינט השלום", שהוא הקים בחודש נובמבר 2000, עמדו להשתגע.

מי שבעיקר עמד לצאת מדעתו הוא השר והרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק. שחק מונה על ידי ברק לקדם "ערוץ הרגעה" חשאי מול ערפאת תוך הסתייעות בחברו, יוסי גנוסר. באחת הפגישות בין השניים הבטיח שחק לערפאת שמעבר הגבול ברפיח עם מצרים ייפתח למחרת בבוקר. שחק דיווח לברק שמורה לצבא ליישם את ההנחיה.

למחרת בצהריים קיבל שחק טלפון מלשכת ערפאת. "המעבר סגור". שחק התקשר למזכירו הצבאי של ברק, גדי אייזנקוט.

אייזנקוט הבטיח לבדוק וחזר עם תשובה- "המעבר פתוח". שחק הודיע ללשכת ערפאת אבל שם התעקשו "המעבר סגור". שחק שוב בדק ושוב קיבל תשובה שהמעבר פתוח. רק בטלפון השלישי קיבל שחק את התשובה הנכונה "המעבר סגור כי נמצא חפץ חשוד בעמדה החיצונית ולא מצאנו חבלנים שיפרקו אותו".

מעבר הגבול נפתח רק ב – 15:00 אחרי שרוב האנשים שרצו לחצות את הגבול כבר חזרו הביתה. שחק זעם. הוא לא הבין למה לוקח כל כך הרבה זמן לפרק חפץ חשוד ולמה לעזאזל הוא היה צריך לעשות מעצמו צחוק עד שקיבל את המידע הנכון מהשטח.

הרמטכ"ל לשעבר חווה עוד ועוד מקרים כאלו. הוא סיכם עם ערפאת על פתיחת שדה התעופה דהנייה וגילה שהסיכום לא כובד. בפעם אחרת סיכם שחק על הסגת טנקים לאחור באחת הגזרות בשטחים. הטנקים לא נסוגו. התשובה שנתן הצבא היא "סובבנו את הקנים לאחור".

שחק והממשלה כולה גילו שהצבא נלחם בכל ניסיון להקל בסנקציות הכלכליות שמוטלות על הפלשתינאים. הצבא התנגד לייצוא ירקות לרצועה כמו גם להכנסת חומרי גלם בטענה שהכנסת מלט תשמש לבניית ביצורים. יתרה מזאת, פעם אחר פעם לא כובדו תעודות VIP של בכירים פלשתינאיים במחסומי צה"ל. התעודות, שנופקו על ידי ישראל, אמורות לאפשר לנושאיהן לנוע בחופשיות בשטחים.

כל מי שמכיר את צה"ל יכול להניח שלא מדובר בהחלטה מגבוה אבל לך תשכנע בכך את נביל שעת, השר לשיתוף פעולה בינלאומי ברשות הפלשתינאית, שהגיע למחסום של צה"ל וחייל בדרגת סמל לא נתן לו לעבור. "אני נביל שעת. יש לי תעודת VIP ". הסמל לא התרשם – "על הזין שלי מי אתה".

בתקרית אחרת עוכב מוחמד דחלאן, ראש מנגנון הבטחון המסכל בעזה, בדרכו חזרה לעזה. החיילים במחסום דרשו מדחלאן לצאת מהאוטו. באוטו של דחלאן נמצאו גם ילדיו. דחלאן סרב לצאת. אחד הטנקים התקרב למכונית של דחלאן במטרה לשכנע אותו. דחלאן התקשר מהמכונית לשר החוץ, שלמה בן עמי, שהתקשר מצדו לברק. דחלאן, כמובן, עבר את המחסום אבל מהר מאוד, עם או בלי קשר לתקרית במחסום, הוא ניתק קשר עם צמרת צה"ל. את מופז הוא כינה "פושע מלחמה".

"קבינט השלום" כולו התנגד לעמדת הצבא אבל חברי הקבינט – השרים ביילין, פרס, שחק, בן עמי וח"כ שריד – גילו שהם לא קובעים. ספק גם אם ברק קובע. מי שבאמת קובע הוא הצבא. שניים מחברי הקבינט ההוא כבר נתנו ביטוי לתסכול שלהם בספרים שהם כתבו.

גלעד שר, ראש לשכתו של ברק, כתב בספרו "במרחק נגיעה": "הצבא היה בטוח שהולכים לעימות והיה זה בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה. הצבא לא שיתף פעולה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של שחק להרגעה… שחק הרים ידיים".

יוסי ביילין כתב בספרו "מדריך ליונה פצועה": "הצבא, בתקופת ברק, חש חופשי לבקר, להתראיין ולמלא תפקיד משלו במערכת… התנגדות הצבא לנסיגה מלבנון הייתה קולנית והרמטכ"ל הקפיד עד לרגע האחרון לומר שנצא מלבנון בהסכם גם כאשר הבין שברק מתנה פחות ופחות את יציאת צה"ל בהסכם. סירוב הקבינט להצעה מבצעית של הרמטכ"ל שודר בתקשורת בתוך שעה".

גם שאר שרי קבינט השלום מתחו בפני ברק ביקורת חריפה על התנהגות הצבא ותבעו ממנו לפעול אבל ברק לא כפה את מרותו על הצבא. בשלב מסוים, בדצמבר 2000, בן עמי כל כך מתוסכל שהוא אמר לציטוט את הדברים הבאים: "צריך להפסיק עם הסגר והכתרים. זו טיפשות לבתר את רצועת עזה לשניים. אתה יודע שכאשר אנחנו חוסמים את הגשרים אנחנו גם לא נותנים לאנשים לצאת מהשטחים. זו טיפשות. המערכת טיפשה. אמרתי לאנשי הצבא מה אכפת לכם שייצאו".

בשיחות סגורות בן עמי עוד יותר חריף: "אם היו עושים ועדת חקירה על תפקוד ברק באינתיפאדה אז זה היה נראה מאוד חמור. מוטת השליטה של ברק ברמטכ"ל מאוד בעייתית. מופז עשה מה שרצה וברק מעולם לא העמיד אותו במקום".

בלשכת ראש הממשלה דחקו בברק לא מעט אנשים לעשות מעשה. גלעד שר, גידי גרינשטיין, עוזרו, דני יתום ואפילו המזכיר הצבאי, גדי אייזנקוט, חשבו שברק צריך לקחת את העניינים לידיים.

אייזנקוט נשמע באחת ההזדמנויות מתבטא : "ברק צריך לתת לרמטכ"ל עם פטיש בראש".

לא רק בכירי לשכת ראש הממשלה חשבו כך. סביב ברק יש לא מעט אנשים שדחקו בו להיות יותר ברור ובהיר ביחסיו מול הצבא.

אפרים סנה, אמנון ליפקין – שחק, גלעד שר, יוסי שריד, יוסי ביילין, שלמה בן עמי, דני יתום, עוזי דיין וגם ראש השב"כ לשעבר, עמי אילון חשבו ורובם סבורים עד היום שברק נכשל בטיפול באינתיפאדה בימים הראשונים, בכך שלא ניסה, בשפה הצבאית, 'להכיל' ולרסן את האירועים.

ברק לא שעה לעצה לכפות את מרוו על הצבא. ייתכן שהרגיש חלש מדי פוליטית מכדי להתעמת עם הצבא וייתכן שחלק ממנו למעשה הזדהה עם הדרך בה נהג צה"ל אבל העובדה היא שראש הממשלה נתן לצבא להכתיב כמה מהמהלכים הקריטיים ביותר בעימות עם הפלשתינאים, גם אם הם היו מנוגדים לכאורה לחלוטין למדיניותו.

אחת הדוגמאות הבולטות היא אותה המלצה של ישראל חסון בעקבות פגישותיו החשאיות במצרים עם בכירי המודיעין הכללי המצרי ועם יועצו הכלכלי של ערפאת, מוחמד ראשיד.

חסון, כזכור, המליץ לברק ב – 21.11.00 לא לנקוט פעילות יזומה נגד גורמי הבטחון של הרשות הפלשתינאית והפתח לפחות בשבוע הקרוב עד לפגישתו המתוכננת של ברק עם הממונה על שירותי הביטחון במצרים, עומר סלימאן.

למרות ההמלצה, ביצע צה"ל באותו שבוע 3 חיסולים. שניים מהם של בכירים בתנזים ובפתח. שניהם נחשבו יחסית לדגי רקק. בפעולות החיסול נהרגו עוד 3 אנשי תנזים. אחרי השבוע הזה לא נשאר למצרים הרבה אמון ברצונו של ברק להרגיע את המצב.

בהזדמנות אחרת חיסל צה"ל את חוסיין עביאת, פעיל מרכזי של התנזים. עביאת חוסל ממש לפני פגישה חשובה בין קלינטון לערפאת בוושינגטון. האמריקנים כעסו. מהפגישה לא נשאר הרבה.

פעם אחת בלבד ערך ברק בירור עם אחד ממפקדי צה"ל תוך כדי האינתיפאדה. זהו אלוף פיקוד הדרום החדש, דורון אלמוג. ברק קרא לאלמוג אחרי שצה"ל עקר כ- 1000 עצים ליד קיבוץ בארי ונזף בו. באותה הזדמנות ברק גם העיר לאלמוג על כך שאישר בנייה בלתי חוקית של מתנחלים בכפר דרום. אלמוג הסביר שרצה "לפייס את המתנחלים".

צה"ל עמד תוך כדי העימות בלחצים כבדים של המתנחלים ולא תמיד יכול להם.

בלילה שבין 6 ל – 7 באוקטובר 2000 מפנה צה"ל בהוראת ברק את הישיבה בקבר יוסף.

הנהגת המתנחלים לחצה על צה"ל לפצות אותם בהעברת הישיבה למחנה צבאי, מחנה חורון. הצבא אימץ את עמדת המתנחלים. סגן הרמטכ"ל העלה את היוזמה בפני ברק במהלך הערכת מצב, פורום כמעט קבוע שמתכנס במהלך אינתיפאדה בהשתתפות בכירי צה"ל.

סגן שר הבטחון, אפרים סנה, וראש המטה המדיני – ביטחוני במשרד ראש הממשלה, דני יתום, שנכחו בדיון התנגדו בנחרצות. "מה קרה לכם? השתגעתם להכניס מתנחלים לבסיס צבאי?" שאלו סנה את יעלון ומופז.

יעלון: "הם לא יהיו בבסיס הצבאי אלא במתחם שנושק לבסיס".

סנה: "מה זה משנה? זו התנחלות חדשה לכל דבר. אתם הרי יודעים שמתנחלי קבר יוסף הם הקיצוניים ביותר חוץ ממתנחלי חברון".

ברק הכריע במקרה הזה נגד עמדת הצבא. יעלון העלה את הרעיון עוד מספר פעמים אבל ברק לא שינה את עמדתו.

את מופז, ברק, כנראה, לא קרא מעולם לסדר. כנראה, מכיוון שיש להם לפחות שיחה אחת ב- 4 עיניים שבאה בעקבות הנחיה נוספת של ברק שלא יושמה.

בתחילת האינתיפאדה חצה צה"ל את רצועת עזה לשניים כדי להקל על ההתמודדות מול מפגעים פוטנציאליים. בשלב מסוים ברק הנחה לפתוח את הציר שנחסם לתנועה. שליח מזכ"ל האו"ם למזרח התיכון, טריה לרסן, שהיה שותף לסיכום, דיווח ללשכת ראש הממשלה שלמרות הסיכום הציר לא נפתח.

באותו לילה יצא שחק לפגישה חשאית נוספת עם ברק. שחק הודיע לערפאת שיש הנחיה לפתוח את הציר. ערפאת אמר לשחק שהציר לא נפתח. שחק שוב הובך. הוא חזר לברק וברק קרא למופז. השניים נכנסו, כאמור, לשיחה ב – 4 עיניים.

לקראת עזיבתו את משרד ראש הממשלה נשאל ברק בשיחה סגורה על התופעה במיוחד בהקשר של אותה הנחיה לפתוח את הציר בעזה שלא קוימה.

"חייבים להשאיר לאלופים עצמאות מחשבה, יכולת לפרש במשהו את המציאות ולתת לה את הגוון הנכון", עונה ברק "זה נכס ודבר מאד חשוב לשמר אותו בתוך המערכת…אני לא חושב שאנחנו צריכים לפעול באופן שמעמיד חדשות לבקרים אלופים נזופים בכלל ונזופים בפומבי בפרט. תאמינו לי שבחלק מהשיחות שלי איתם בארבע עיניים הם די בוטות ובהירות לגבי איפה עובר הגבול של איך צריך לנהוג".

ברק אולי היה ברור ובהיר אבל ההתנהגות של הצבא לא השתנתה עד יומו האחרון של ברק בתפקיד.

העובדה שהצבא הכתיב את רוב המהלכים בשטח אינה רק בגלל שברק לא כפה את מרותו על הרמטכ"ל וצמרת הצבא. למעשה, ברק, בהחלטה מודעת, הוא זה שנתן חופש פעולה כל כך גדול לצבא.

בחודשים הראשונים של העימות לקח ברק החלטה מאוד יוצאת דופן. הוא האציל למפקדי החטיבות בשטח סמכויות שבעבר היו בסמכות שר הבטחון או לפחות מפקדי אוגדות.

קצין בדרגת אלוף משנה הוסמך להחליט לבדו על הריסת בתים, חסימת צירים, פתיחת צירים, עקירת מטעים, סלילת כבישים ועוד. המח"טים בשטח עיצבו את ההחלטות שלהם, באופן טבעי, בראש וראשונה לפי השיקול הצבאי. השיקול המדיני וההסברתי נדחקו הצידה. מפקדי החטיבות הושפעו, מן הסתם, מהחשיפה האינטנסיבית שלהם לאירועים, חשיפה שתסכלה את רובם.

לא מתוך עצלות ברק החליט להאציל סמכויות למח"טים. המחשבה שעמדה מאחורי ההחלטה היא רצון להתחיל ליישם את תוכנית ההפרדה החד צדדית, תוכנית שיקרה ללבו של ברק, מבלי שהדבר יתגלה לעיני כל.

ברק רצה לבנות בהדרגה גבול עם הרשות הפלשתינאית אבל הוא ידע שזו החלטה שתקומם עליו את העולם כולו ובוודאי גם חלקים נכבדים מהציבור הישראלי שלא לדבר על המתנחלים מזה והפלשתינאים מזה. ברק סבר שאם מפקדי החטיבות יישמו את ההפרדה החד צדדית, כל אחד בגזרתו, אף אחד לא יוכל לטעון שזו החלטה מדינית של ממשלת ישראל.

ראש המטה המדיני ביטחוני של ברק, דני יתום, סגן שר הבטחון, אפרים סנה ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יעקב (מנדי) אור, התנגדו אבל ברק התעקש.

תוכנית ההפרדה החד צדדית היא בעצם המצע המדיני –ביטחוני של ברק בחודשים האחרונים לכהונתו. מינהלת השלום שפעלה תחתיו שינתה למעשה את ייעודה ועסקה כמעט אך ורק בתוכנית הזאת. ראש המינהלת, שאול אריאלי, שהעריך שהאינתיפאדה בפתח כבר לאחר פסגת קמפ דייויד, קיים עשרות דיונים בנושא ההפרדה החד צדדית. ההמלצה הכי מעניינת שלו ושל עוזרו, מוטי קריסטל, היא לכונן "קו ריבונות ברור" גם בירושלים או בשפה יותר ברורה – לחלק את ירושלים. בלי חלוקה, הסבירו השניים, לא יהיה בטחון בירושלים.

* * *

חשוב להבין, גם בצבא יש הרבה תסכול מהתנהגות הדרג המדיני. מופז- יעלון – גלעד סברו שהדרג המדיני הרס את הסיכוי לנצח את העימות בכך שהוא המשיך את ההידברות המדינית עם הפלשתינאים. הצבא גם לא היסס לתת ביטוי לדעתו זו. שוב ושוב צוטטו גורמים צבאיים כאומרים – אסור לנהל מו"מ תוך כדי האינתיפאדה.

בראיון מאוד יוצא דופן אחרי בחירות 2001 אמר את הדברים גם הרמטכ"ל בעצמו.

"המדיניות שלנו צריכה להיות יציבה ועקבית ואז גם תהיה אפקטיבית. ההנחות שעשינו להם כדי לאפשר את חידוש המו"מ בטאבה עלו לנו ביוקר", ברק עדיין מכהן כראש ממשלה אבל מופז מרגיש שהוא צריך לשתף את רון בן ישי ואת קוראי "ידיעות אחרונות" בסיבה להמשך האבידות "ברגע שפתחנו את הכיתורים ואת ניתוקי הצירים איפשרנו לפלשתינאים חמושים להגיע לכבישים הראשיים ולירות על מכוניות של מתנחלים – אם מתוך כלי רכב ואם מן המארב. הביתורים חייבים להתבצע בלי הנחות ובלי הפסקות עד שרמת האלימות תרד…אין טעם לעשות עם טילי נ.ט. חורים במבנים ריקים".

מופז גם שלח באותה הזדמנות מסר לראש הממשלה הנבחר, אריאל שרון.

"נגיד לדרג המדיני מהי הערכת המצב המקצועית שלנו מתוך חובתנו כאנשי צבא וללא כחל וסרק… כמובן שבסוף הדרג המדיני הוא שמחליט והוא שיקבע את המדיניות. אבל אם הצגת הדברים לציבור לא תהיה תואמת את המציאות ואם ההחלטות לא יתאמו את הצרכים שהמציאות מכתיבה – נאמר מה דעתנו בכל הפורומים המתאימים".

לפי ההתנהגות של שרון אחרי עלייתו לשלטון דומה שהוא קרא היטב את הראיון הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.