פרק 25 – "אני רוצה שנחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת"

ב- 16.10.00 נחת מטוס AIR FORCE 1 בשארם, מצרים. מהמטוס יצא נשיא ארה"ב, ביל קלינטון. בחלומות הגרועים ביותר שלו לא תיאר לעצמו קלינטון שבמקום לנצח לקראת סוף כהונתו על טקס שלום בדרך לפרס נובל הוא יצטרך לנהל ועידת פסגת להצלת המזרח התיכון.

מייד עם רדתו מהמטוס 'התנפלו' על קלינטון כרגיל אנשי הצוות האמריקני שהתכונן לבואו של הנשיא. קלינטון תודרך בבת אחת על ידי כמה מיועציו אבל היה ברור בעליל שראשו במקום אחר. הנשיא האמריקני הסתובב ופנה למרטין אינדיק, שגריר ארצות הברית בישראל. קולו היה תערובת של פליאה וכעס: "למה הם לא השתמשו בנשק לא קטלני כמו זרנוקי מים בסוף ספטמבר?". 'הם' מכוון, כמובן, לחיילי צה"ל.

אינדיק: "הם אומרים שאין להם מספיק ציוד".

באותם ימים קלינטון התלונן לא פעם באוזני צוותו הקרוב על הדרך בה צה"ל מפזר את ההפגנות הפלשתינאיות. גם הוא, סביר להניח, לא ידע עד כמה שאלתו בשארם מכוונת לאדם הנכון.

שגריר ארה"ב בישראל לא הפסיק לדבר באותם ימים על הפיזור האלים של ההפגנות הפלשתינאיות. פעם אחת, אחרי שהכוחות הירדניים מצליחים לפזר הפגנה של אלפי פלשתינאים, ללא נפגע אחד, אינדיק הרים טלפון לברק.

"אהוד, תגיד לי איך זה יכול להיות שהירדנים מסוגלים לפזר הפגנה ללא הרוגים ואתם לא?". ברק הסביר שאין דמיון בין ההפגנות בירדן להפגנות בשטחים. אינדיק לא הרפה. כמה ימים לאחר מכן הוא שאל באותו נושא את הנספח הצבאי של שגרירות ארה"ב בישראל.

"הם בכלל לא מנסים לפזר ללא נפגעים", אמר הנספח הצבאי.

אינדיק: "למה?"

הנספח: "הם לא רוצים או שאין להם את הציוד ואינם מאומנים לכך".

אינדיק, כמעט בצעקה: "אז בוא נתן להם את הציוד והאימון".

אינדיק אפילו התעמת עם ראש צוות השלום האמריקני, דניס רוס. אינדיק רצה שרוס יגיע לארץ כדי לסייע בשיכוך האלימות. רוס חשב שאין טעם.

* * *

שלא תהיה אי הבנה, עיקר הקצף האמריקני בתקופה הזאת כוון לכתובת אחת – יאסר ערפאת. האמריקנים רתחו על יו"ר הרשות הפלשתינאית ותבעו ממנו להפסיק את האינתיפאדה.

עם זאת, בממשל האמריקני התחילה הערכה מחדש של המצב כולו. עד האינתיפאדה לא חשבו במחלקת המדינה, בבית הלבן ובפנטגון שהעסק ההוא במזרח התיכון באמת מערב אינטרסים אמריקניים. כן, ברור, ארה"ב היא מעצמת על והמזרח התיכון מעניין אותה אבל מאחורי כל הקלישאות הללו זה אף פעם לא נראה לאמריקנים כמו משהו שיכול לאיים עליהם. יהיה הסכם, טוב, לא יהיה, לא נורא.

ערעור היציבות במשטרים ידידותיים כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית יחד עם עליית מחיר הנפט שינתה את הפרספקטיבה בוושינגטון לחלוטין.

האמריקנים, כמו האמריקנים, חשו הרבה סימפאטיה לברק אבל סימפאטיה לחוד ואינטרסים לחוד. לראשונה אולי בתקופת כהונתו ברק הרגיש כמה קרה יכולה להיות הכתף האמריקנית.

ברק תבע שוב ושוב מקלינטון להוקיע בפומבי את ערפאת כאשם באינתיפאדה. קלינטון סרב. בנובמבר 2000 ארה"ב גם פרסמה אזהרה למטיילים האמריקנים. בעקבות האזהרה דועכת התיירות האמריקנית לישראל. הממשל גם הפסיק כמעט לחלוטין את ביקורי בכירי הממשל בישראל. מקום מסוכן, ישראל.

עד כדי כך היו מודאגים בממשל מהאירועים במזרח התיכון שבכיריו היו מוכנים להתעלם גם מכללים שנראו קדושים רק זמן קצר לפני כן.

ב- 23.9.00 הודיע הממשל האמריקני על החלטתו להשעות מתפקידו את מרטין אינדיק, שגריר ארה"ב בישראל. על המחשב הנייד הלא מסווג של אינדיק התגלה מסמך שהוא שלח זמן קצר לפני כן בתקשורת המסווגת. מרגע שהמסמך, שמתעד שיחה עם אחד המנהיגים במפרץ הפרסי, נשלח ברשת המסווגת הרי הוא מסווג. הימצאותו על המחשב הנייד הלא מסווג היא כה חמורה, מסתבר, עד שאינדיק הושעה וצריך אישור מיוחד כדי לבקר בראש השנה 2000 את משפחתו השוהה בישראל.

אחרי שפרצה האינתיפאדה, באותו סוף שבוע בדיוק, עוד ניסו אנשי הבטחון לשמור על כבודם. אינדיק קיבל היתר לחזור לתפקידו תחת תנאי מפורש – מותר לך לעסוק רק בענייני אינתיפאדה. בישיבות הבוקר של צוות השגרירות ישב איש בטחון שנועד לוודא שאינדיק לא מדבר עם עובדיו על שום דבר אחר חוץ מבטחון. אחרי כמה ימים גם הפארסה הזאת נגמרה. "פיקוח נפש דוחה בטחון שדה".

בתחילת נובמבר 2000, חודש אחרי שהחלה האינתיפאדה, נשלח ראש אגף התכנון במטכ"ל, אלוף שלמה ינאי, לסדרת פגישות בארה"ב. הסיכום שכותב ינאי ב – 6.11.00 מלמד לא מעט על ההתנהלות האמריקנית בשלבים הראשונים של האינתיפאדה.

"צפויה הנמכה ב"חתימת" שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל. האמריקנים ישתדלו להציג "מראית איזון" ככל שיוכלו", כתב ינאי "כך לדוגמא צפוי שיינתן מענק סיוע גם לירדן ולמצרים כאיזון למענק לישראל. דוגמאות נוספות: מחלקת המדינה משהה את הודעת עסקת BOW LONG (עסקה למכירת מסוקי אפאצ'י מתקדמים לישראל – ר.ד.) לקונגרס מחשש לתגובה ביקורתית, בוטלו תרגילים וביקורים של גורמי צבא בישראל".

מענק הסיוע עליו כתב ינאי הוא אותם 800 מיליון דולרים שהובטחו חודשים ארוכים לפני כן כפיצוי על ההוצאות שסופגת ישראל בעקבות הנסיגה מלבנון וכן כעזרה להתגוננות בפני איום הטילים האירניים והעיראקיים. מצרים וירדן לא קשורות למענק הזה אבל הממשל רוצה, כאמור, לאזן. בסופו של דבר אף אחת מהמדינות הללו לא קיבלה דולר.

ינאי פוש במהלך ביקורו את טוני ורסטנדינג, בכירה במחלקת המדינה. ורסטנדינג, שלא כמו ראש סוכנות הביון המרכזית, CIA , שינאי פגש לפני כן, מאוד ביקורתית כלפי המדיניות הישראלית. היא אומרת לינאי שהדרך הנכונה להפסיק את האלימות היא לתת לערפאת איזשהו הישג. ורסטנדינג גם מתחה ביקורת על מדיניות הסנקציות הכלכליות של ישראל ומעלה את האפשרות להציב משקיפים בינ"ל בשטחים. עד אז ארה"ב דחתה בפומבי את הרעיון, תוך התיישרות עם הקו הישראלי.

"שללתי את האפשרות מכל וכל", כתב ינאי "תוך אזכור דוגמאות לחוסר אפקטיביות וחד צדדיות נגדנו של כוח כזה. הודגש גם שבהגעת כח כגון זה תהיה גם משום פרס לערפאת על האלימות. טוני הסכימה".

בזמן שינאי דחה מכל וכל את הרעיון ברק עצמו בחן אותו בסודי סודות.

העמדה הישראלית הרשמית דחתה בתקיפות את האפשרות שמשקיפים בינלאומיים יגיעו לשטחים מתוך חשש שכך תפתח הדרך לבינאום הסכסוך.

ברק שמע משר החוץ הטורקי, איסמעיל ג'ם, שביקר בארץ, רעיון להציב משקיפים בינלאומיים בשטחים על המכסה הלא מאוישת של כוח המשקיפים הבינלאומי שכבר פועל בחברון. כך תוכל ישראל לטעון שבעצם לא מדובר בכוח חדש אלא רק מימוש של הסכם חברון.

ברק שקל את הרעיון בחיוב אבל התנה זאת בכך שהמשקיפים יוצבו רק בשטחי A , שטחים שבשליטה פלשתינאית מלאה. לזה ערפאת לא הסכים והרעיון נגנז. בפומבי ברק הכחיש, כמובן, כל נכונות אפילו לדון ברעיון של משקיפים בינלאומיים בשטחים.

* * *

ביום שיצא האלוף שלמה ינאי לארה"ב כינס ברק בלשכתו דיון מיוחד. נושא הדיון כביכול לא קשור לנסיעתו של ינאי אבל ברק, בצדק, ראה קשר רב בין הדברים.

"אין מה להיות יותר נחמדים כלפי ערפאת", הודיע ברק לחבורה המכובדת של המשתתפים בדיון "צריך לתקוף אותו בצורה סמויה ועל זה אחראים אמ"ן והמוסד מול מקביליהם. במקביל אני רוצה שנתקוף אותו גם בצורה גלויה. נכין איזשהו ספר ונחשוף את ההתנהגות של ערפאת".

כך נולדה היוזמה להכין "ספר לבן" שיחשוף את פרצופו 'האמיתי' של ערפאת.

ברק הבין היטב שהעימות עם הפלשתינאים הוא במידה רבה עימות על דעת הקהל העולמית. הוא גם השכיל להבין שהעימות הזה יוכרע לא מעט על מרקעי הטלוויזיה ובטלוויזיה.

אחת הפעולות הראשונות שברק עשה באינתיפאדה היא למנות את נחמן שי למתאם ההסברה הישראלית.

אחרי הלינץ' ברמאללה ברק מיהר להתקשר לשי, שזה מקרוב מונה.

"נחמן אני מבקש שתעשה מאמץ מרבי לחלץ כמה שיותר נקודות זכות תקשורתיות מהעניין. לך עם זה עם כל התנופה", אמר ברק לשי.

תמונות הלינץ' ברמאללה כפי שצולמו על ידי הטלוויזיה האיטלקית היוו במידה רבה התשובה הישראלית לתמונותיו של מוחמד א-דורה הגוסס בזרועות אביו.

ברק הורה על הכנת "הספר הלבן" אבל כמעט כמו כל דבר שיצא מידיו בימים ההם התברר לו שזה לא כל כך פשוט. משרד החוץ התחיל בביצוע אבל התעכב והתעכב. שר החוץ, שלמה בן עמי, בכלל התנגד ליוזמה.

ראש המטה המדיני – ביטחוני במשרד ראש הממשלה, דני יתום, החליט לקחת את הנושא לידיו. בסיוע של חטיבת המחקר באמ"ן הם הכינו את "הספר הלבן", שהחליף, אגב, צבע, אולי בגלל הקונוטציה, לכחול.

בכך עדיין לא הסתיים הסיפור. "הספר הכחול" אומנם מוכן אבל משרד החוץ סירב להפיץ אותו. בתוך לשכת ראש הממשלה נלחם ביוזמה, גלעד שר, שעדיין מאמין במו"מ המדיני. יתום וברק, לעומת זאת, דווקא היו מעונינים להפיץ את המסמך.

כשברק נסע לעצרת הקהילות היהודיות בשיקגו הם חילקו ידנית עשרות עותקים מ"הספר הכחול" לראשי ארגונים יהודיים ולפקידים בכירים בבית הלבן ובמחלקת המדינה. אחרי הפיגוע בכפר דרום הם ניצלו את הזעזוע כדי להפיץ אותו סוף סוף גם לעיתונאים הזרים. "הספר הכחול" עורר הרבה מאוד אמוציות בתוך הצמרת הישראלית. היחידים שלא התרגשו ממנו הם הלקוחות של "הספר הכחול". העיתונאים הזרים בקושי התייחסו למוצר ההסברה החדש של ישראל.

ההסברה הישראלית בחודשים הראשונים של האינתיפאדה סבלה קשות מ"מלחמות היהודים".

מנגנון ההסברה הישראלי באותם חודשים הוא מפלצת בעלת 6 ראשים לפחות. גלעד שר טען לבעלות על הנושא. דני יתום ריכז את נושא "הספר הכחול". גדי בלטיאנסקי הוא יועץ התקשורת של ראש הממשלה לנושאים מדיניים. נחמן שי הוא מתאם ההסברה, גדעון מאיר הוא סמנכ"ל ההסברה במשרד החוץ, שאחראי על ההסברה בחו"ל ורון כתרי הוא דובר צה"ל שמחזיק בידיו את רוב המידע הרלבנטי בנוגע לאינתיפאדה. אף אחד מ – 6 האישים הנכבדים הללו לא היה מוכן לקבל את מרותו של האחר. לפחות שלושה מהם פירסמו מדי יום דף מסרים, מאיר בשם משרד החוץ, שי בשם ההסברה הישראלית ולשכת ראש הממשלה בשם ראש הממשלה. המסרים, כמובן, לא אחידים.

לעתים גובלים הדברים באבסורד.

נחמן שי, למשל, קיבל יום אחד זימון לשני דיונים שונים בלשכת ראש הממשלה בנושאי הסברה, פחות או יותר באותה שעה. דיון אחד התקיים אצל דני – "ערפאת בחר בטרור" – יתום ודיון שני התקיים בממלכה אחרת לחלוטין, כמה מטרים ממשרדו של יתום, במשרדו של גלעד – "ערפאת הוא עדיין פרטנר לשלום" – שר.

שי המום. הוא פגש את קוצ'יק ושר ואמר להם "30 שנה אני במקצוע ולא ראיתי דבר כזה. הקורבן האמיתי של כל הבלגאן הזה הוא אהוד ברק".

ב- 23.10.00 ננעלה בקהיר פסגת מדינות ערב שהתכנסה במיוחד בעקבות האירועים. החלטות הפסגה גינו בחריפות את ישראל. תוכן מעשי אין להן.

ב – 12:30 פרסם נחמן שי הודעת תגובה ישראלית מתונה. "נשיא מצרים הוביל את פיסגת קהיר באחריות ובשיקול דעת…הפיסגה בקהיר היא ניצחון של התבונה הערבית"

גדי בלטיאנסקי חשב אחרת לחלוטין. שעתיים ורבע אחרי ההודעה של שי הוא פרסם הודעה חריפה בהרבה לאותם עיתונאים בדיוק. גם ההודעה הזאת התפרסמה בשם ראש הממשלה. "ישראל דוחה מכל וכל את שפת האיומים של הפסגה הערבית ומגנה את הקריאה להמשך האלימות".

שי רתח. הוא הולך לברק לשאול אותו מה קורה.

ברק: "לא ידעתי בכלל מכל הסיפור הזה".

לבלטיאנסקי אמר ברק דברים שונים לחלוטין. "תאמר בבקשה לגלעד שר לנזוף בנחמן שי על ההודעה שפרסם ואני מבקש שתפרסם את העובדה שהוא ננזף". שי, כמעט מיותר לציין, לא ננזף.

בשלב מסוים ניסה ברק לעשות סדר. בשיתוף עם מקורבו, המיליונר ז'אן פרידמן, ביקש ברק להקים משרד הסברה ולהציב בראשו שר. ראש לשכתו של ברק, גלעד שר, אף עניין את שר הבריאות רוני מילוא. מילוא הסכים אבל היוזמה נגנזת. שר החוץ התנגד להוצאת סמכויות מידי משרדו.

גם בן עמי ניסה לעשות סדר. הוא מינה את אריה מקל, לשעבר יו"ר רשות השידור, לראש מטה מיוחד של הסברה שימוקם בניו יורק. מהר מאוד בן עמי גילה שהדברים אינם כה פשוטים.

שגריר ארה"ב בישראל, דוד עברי, איים להתפטר אם מקל יגיע לניו יורק.

עברי אחראי בתוקף תפקידו על ההסברה הישראלית בכל ארה"ב. מינויו של מקל בא על המשבצת שלו.

ראש לשכתו של בן עמי, אלון פנקס, גויס למשימת תיווך והרגעה.

אחרי הרבה מאוד שיחות פישור התגבש סיכום שמופץ בצורת מברק של פנקס לכל הגורמים הנוגעים בדבר.

את המברק הזה מיום 7.11.00 צריך לקרוא יותר מפעם אחת. אי אפשר שלא להעריך את היצירתיות שמגלה פנקס בחיבור המברק . נדמה שאפילו נורתקוט' פרקינסון, אבי המשפט "העבודה מתרחבת בהתאם למידת הזמן המוקצב להשלמתה מלכתחילה", לא היה חולם לנסח מברק כזה.

"מאחר וישנן אי בהירויות לגבי היקף מנדט וסמכויות פעולת מטה ההסברה שהקמנו בניו יורק אבקש להדגיש", כתב פנקס "מר מקל כפוף לשגריר בוושינגטון ומדווח לו אבל אוטונומי לנהל את מטה ההסברה על פי שיקוליו ועל פי הנחיות שר החוץ וסמנכ"ל תקשורת…המסרים שיפיץ מר מקל יתואמו בין משרד החוץ, לשכת ראש הממשלה ומר נחמן שי כדי למנוע כפילות בירוקרטית ולהבטיח את אחידות המסר…לכל עניין ודבר מר מקל הוא הכתובת לנושאי תקשורת והסברה מישראל אל ארה"ב ובתוך ארה"ב…מאחר ולשגריר בוושינגטון ראייה רחבה של ארה"ב מבחינת שקלול אינטרסים ויסודות מר מקל מונחה לתאם את פעילותו האסטרטגית עם השגריר".

הרבה מאוד ביקורת נשפכה מאז תחילת האינתיפאדה על ההסברה הישראלית. גם התקשורת הפלשתינאית ביקורתית מאוד אבל היא מתחה ביקורת דווקא על ההסברה הפלשתינאית והיללה את ההסברה הישראלית הכל יכולה.

באופן טבעי, כל צד בסכסוך הזה היה רוצה לראות את התקשורת העולמית מסקרת את העימות בדרך שלו.

אהוד ברק, כאמור, הקדיש לא מעט זמן לנושא ההסברתי. אנשיו של ברק בהנחייתו ממשיכים להפיץ דפי מסרים להסברת עמדתו של ראש הממשלה.

ברק בדק מה ואת מי הציבור רוצה לשמוע. לאכזבתו, מן הסתם, הוא גילה את מי הוא לא רוצה לשמוע.

"מן הממצאים עולה" כתבה דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, לברק ב – 22.11.00, "כי למעט ראש הממשלה וגם גלעד שר אף על פי שכשליש מהציבור לא ידעו להשיב לגביו הרי שרוב השרים שנבדקו (בן עמי, שחק, שמעון פרס, פואד) וגם דני יתום נמצאו מתאימים במידה זו או אחרת להסביר לציבור את מדיניות הממשלה. השחיקה הנוספת במידת התאמתו של ראש הממשלה בנושא ההסברה (58% "לא מתאים" מול 36% "מתאים") מעמידה בבעיה רצינית כרגע את יכולתו לתקשר עם הציבור, להסביר לו את עמדותיו ולהעביר מסרים שאכן ייקלטו".

בסקר הזה ברק לא ממש התחשב. הוא, וגם גלעד שר, התראיינו אולי יותר מכל אחד אחר בתקופה הזאת, למעט אולי בנימין בן אליעזר.

ברק עדיין האמין ביכולתו לשכנע את הציבור הישראלי. אבל דעת הקהל, כנראה, כבר נמצאת במקום אחר לחלוטין.

* * *

באוקטובר 2000 קיבל הסופר א.ב. יהושע טלפון מלשכת ראש הממשלה. "ראש הממשלה מאוד מבקש שתכתוב נאום ליום השנה לרציחתו של יצחק רבין".

א.ב. יהושע נענה. הוא העביר את הנאום ללשכת ראש הממשלה. זה אמור להיות נאום שמכוון ישירות לעם הפלשתינאי, הסביר א.ב. יהושע לברק.

"ההשהיה הזמנית של תהליך השלום מכוונת אך ורק כלפי ההנהגה הנוכחית של הפלשתינאים שאיתה התקיים משא מתן עמוק ורציף במשך חודשים, ולפתע נשברו כל הכלים בהתפרצות האלימה ובמעשי האיבה, שההנהגה הפלשתינאית מודה במצח נחושה שהיא יזמה אותן…אבל וזה העיקר בשום פנים ואופן אין השהייה זמנית זו מכוונת כלפי העם הפלשתינאי” .

בעצרת עצמה ברק לא קרא את נאומו של א.ב. יהושע.

א.ב. יהושע התקשר ללשכת ראש הממשלה לברר מה קרה לנאומו. ברק חזר אליו עם מכתב התנצלות. תמציתו – הנאום לא הובא לידיעתי, לא ידעתי שאתה כותב, אני מתנצל.

גם לאה רבין שלחה מכתב לראש הממשלה. לרבין יש זכויות לא מבוטלות במשיחתו של ברק לתפקיד ראש הממשלה, במיוחד בימים הקשים בהם אמנון ליפקין שחק, נתמך על ידי בתה, דליה רבין – פילוסוף, איים על מנהיגותו.

רבין פנתה לברק בעניין מינוי מנכ"ל למרכז רבין, שכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה.

רבין חיכתה 4 חודשים לתשובה אבל לשווא. לאה רבין לא רגילה ליחס כזה. כשהיא כבר הצליחה להגיע לברק הוא אמר לה שלא ידע כלל מפנייתה. מאוחר יותר, טען ברק בפניה שמכתבה שכב סגור על שולחנו של היועץ הפוליטי, רוני בונדי.

בתה, דליה רבין – פילוסוף, קיבלה הסבר אחר. בונדי, נאמר לדליה רבין, התבלבל בין זאב תדמור, שהומלץ על ידי לאה רבין לתפקיד המנכ"ל, לדב תדמור, שהואשם בעבירות כלכליות. כשהתגלה הבלבול אישר ברק מיידית את מינויו של תדמור.

באוקטובר 2000 אמרה רבין ל"ידיעות אחרונות" על ברק, עם או בלי קשר לתקרית: "יצחק רבין מתהפך בקברו".

בתחילת האינתיפאדה מינה ברק את גלעד שר לראש לשכתו. המטרה – עשיית סדר בלשכה המבורדקת אבל תחת שר ודווקא בחודשים הקריטיים של העימות לשכת ברק הידרדרה למאבקים הקשים ביותר. שניים מיועציו של ברק, מירב פרסי צדוק, יועצת התקשורת ודדי סויסה, יועץ הסיורים, שבתו בבית בזמנים שונים ולא רצו לבוא לעבודה.

ראש הלשכה, גלעד שר וראש המטה המדיני – ביטחוני, דני יתום ניהלו מלחמת עולם ביניהם.

בין השניים התנהל מו"מ מורכב ואינטנסיבי על חלוקת סמכויות. שר ויתום כמעט לא החליפו באותה תקופה מילה ביניהם. המו"מ התנהל באמצעות ניירות ועוזרים שעוברים ממשרד למשרד.

שר לא היה מוכן להסתפק בתפקיד של ראש לשכה. "אני לא אהיה כמו מנדל", הוא הבהיר. בסופו של דבר, השניים הגיעו למסמך מוסכם אבל מהר מאוד מתברר שכל אחד מהם פירש את המסמך אחרת ומלחמת הסמכויות התחדשה. בכלל, שר לא הסתדר עם כמה מהיועצים החשובים של ברק. בלטיאנסקי ופרסי – צדוק מזה ואלדד יניב מזה כמעט לא דיברו אתו ובקושי דיברו אחד עם השני.

שר כתב על מלחמות הכוח בספרו "במרחק נגיעה".

"הורגש מאוד חסרונה של יד מנהלת ומכוונת בתחום התקשורת וההסברה שתעסוק בכך במשרה מלאה, באחריות ובסמכות. את ברק אפיינו בתקופה זו נתק אישי ואנטגוניזם בסביבה שבה כל יועץ פקיד בעיני עצמו הרגישו חופשיים לשדר ככל העולה על רוחם".

שר עוד ניסה להילחם על מקומו. בסוף חודש נובמבר 2000 הוא כתב לברק שישנם בסביבתו "יועצים שלא מסוגלים להתחבר למערכת מסודרת ומחייבת של ניהול". שר הוסיף שהוא לא מוכן להיות אחראי למעשים המזיקים של קבוצת אנשים שקרובה לברק. "אני מבקש שבכל כניסה של אדם או גורם כלשהו אליך למעט בעניינים אישיים ילווה את הנכנס מנהל הלשכה או משנהו, אלי הרם".

היועצים אליהם מתכוון שר הם קבוצת הקמפיין של ברק, ובמיוחד אלדד יניב, ראש המטה האישי של ברק. ברק לא מימש את המלצותיו של ראש לשכתו.

היחסים בין ישראל לרשות הפלשתינאית כבר ידעו פעמיים לפחות התפרצויות אלימות נוסח אלו של ראש השנה 2000 – פעם אחת באירועי המנהרה בספטמבר 96 ופעם שנייה באירועי הנכבה במאי 2000. בכל זאת, אירועי ראש השנה 2000 התקבלו בציבור כמשהו אחר לחלוטין והם אכן התגלגלו במהירות להיות משהו אחר.

אוקטובר 2000 התקבל בציבור כמו מלחמה קיומית. השילוב בין חזית פלשתינאית, חזית פנימית בדמות ערביי ישראל וחזית צפונית שהתעוררה בעקבות חטיפת החיילים ללבנון יצרו תחושה של איום קיומי.

מספר הקורבנות הישראליים בתקופה הזאת הוא יחסית נמוך, בוודאי בהשוואה לשנה שלאחר מכן אבל לדרך בה הם איבדו את חייהם יש אפקט פסיכולוגי קשה מאוד על הציבור. הלינץ' האכזרי ברמאללה, חטיפתו של אלחנן טננבוים על ידי החיזבאללה והריגתו של שוטר משמר הגבול על ידי פלשתינאי בתום סיור משותף שעשו השניים, קיבלו משמעות אדירה.

חלק גדול מהציבור הישראלי הרגיש שוב את התחושות המוכרות ההן מהעבר. "העולם כולו נגדנו", "הערבי תמיד יבגוד בך", "הערבים לעולם לא ישלימו עם קיומנו פה", ובעיקר "הערבים מבינים רק כוח". בנאראטיב הזה לאהוד ברק יש תפקיד ברור – הוא האיש שהביא את מדינת ישראל לעברי פי פחת. אהוד ברק עומד לשלם בגדול על חלקו בתחושות שאוחזות ברוב גדול של הציבור הישראלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.