בומרנג – פתח דבר

אי שם בראשיתה של הדרך הארוכה והמתפתלת, שאת סופה אתם אוחזים כרגע בידכם, נפגשנו עם מו"ל ישראלי ידוע ומצליח. זה היה בימי האימה הגדולים, שבהם חישב כל ישראלי כמה פעמים אם לצאת עם ילדיו אל הקניון. המו"ל הביט בנו מצדו השני של השולחן, במבט שמכר כבר הרבה ספרים. הכול בסדר, אמר, אבל מה יקרה אם האינתיפאדה תיגמר לפני שאתם תסיימו לכתוב?

במדינות המערב שאלה כזאת, וסליחה על הביטוי הנדוש, פשוט לא תעלה על הדעת. למעלה מאלף ומאתיים ספרים כבר נכתבו על רצח הנשיא קנדי, מאות מהם בשני העשורים האחרונים. רצח יצחק רבין, אירוע שהשפעתו על גורלה של ישראל הייתה גדולה בהרבה מזו של רצח קנדי על ארצות-הברית, הניב ספר אחד או שניים. הביוגרפיה המלאה והאובייקטיבית של רבין עצמו, אדם ששימש בתפקידי מפתח בהיסטוריה הישראלית במשך קרוב לארבעים שנה, טרם נכתבה. רק לשם השוואה, לא מזמן יצא הכרך השלישי של הביוגרפיה של לינדון ג'ונסון, שחדל להיות נשיא ב-1968. הוא עדיין אינו מתאר את ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אפילו לא כסגנו של קנדי. הספר, כמו ביוגרפיות מתחרות ומפורטות לא פחות של ג'ונסון, היה לרב מכר.

אלא שהמו"ל, כמובן, צדק. ישראל היא מדינה נעדרת זיכרון. זיכרון, בעיני רובנו, הוא מוצר מותרות של חברות שיש להן פנאי לחקור את עברן, כי ההווה שלהן אינו בוער והעתיד שלהן מובטח. ההיסטוריה שלנו נכתבת במוספי סוף השבוע, והולכת לישון עם הדגים ביום ראשון בבוקר. רבים מראשי הממשלה של ישראל, ואריאל שרון בתוכם, התייחסו אל קוצר הרוח והזיכרון הזה כאל נתון, וביססו עליו את הצהרותיהם ואת מדיניותם.

תיאודור וייט, שכתב את "יצירת הנשיא" – ספר היסוד על הפוליטיקה האמריקנית שתיאר את מערכת הבחירות בין קנדי לניקסון ב-1960 – אמר פעם שספר צריך "לבעור לך בבטן. אתה צריך להרגיש שאתה חייב לכתוב אותו". הספר שלפניכם, אף אם אינו ראוי להיות מוזכר בנשימה אחת עם ספריו של וייט, בער לכותביו בבטן. בערה בנו התחושה שמשהו גדול מאוד וחשוב מאוד התרחש כאן מאז ספטמבר 2000, ורק מעטים עצרו לשאול מהו. בערה בנו התחושה שהרבה דברים שנתפסו כאמת, שהוסברו כאמת ושדוּוחו כאמת בשנים האלה, לא היו אמת כלל. בערה בנו התחושה שהרבה מאוד אנשים מתו והרבה מאוד אנשים שינו את דעתם על ההווה ועל העתיד, מהסיבות הלא-נכונות או ללא סיבה כלל. בערה בנו התחושה שלא יכול להיות שהכול יעבור ואנחנו לא נשאל מה בדיוק קרה פה.

יותר ממאתיים אנשים רואיינו לצורך כתיבת הספר בישראל, בארצות-הברית ובשטחי הרשות הפלסטינית. אל לא מעטים מהם חזרנו פעם ועוד פעם: ככל שחלף הזמן השתנו הפרספקטיבות. כמה מן האנשים איבדו את מנגנוני ההגנה שחצצו בינם לבין ההכרה שמה שהיו שותפים לו לא היה בהכרח צודק או נכון. לא אחת לא היה ברור מי באמת ירצה לקרוא את כל זה. לא אחת נטרקה הדלת: אהוד ברק ואריאל שרון, איש איש וסיבותיו, לא חשבו שיש צורך שישתפו פעולה עם ספר זה ועם כותביו.

רובן המכריע של השיחות נערכו בתנאי שהמרואיינים קבעו, והוא שלא יצוטטו ושהמידע שימסרו לא ייוּחס להם. מכיוון שבראש ובראשונה באנו לתאר אנשים – את מחשבותיהם, את תפיסת עולמם, את הסיבות לכך שפעלו כפי שפעלו – התנאי הזה היה קשה במיוחד, אבל בלעדיו לא היה הריאיון מתקיים כלל. נאלצנו לקחת לא מעט על עצמנו. לכל מה שתקראו כאן יש סימוכין. לא את כל האסמכתות אנחנו יכולים להביא. מאותן סיבות, לא נוכל גם לפרט את רשימת המרואיינים.

מה שנוכל, בשמחה ומתוך רגש עמוק, הוא להודות למי שבזכותו יוצא הספר לאור. לנידאל ראפה, התחקירנית שלנו ברשות הפלסטינית, שליוותה אותנו בחלק מהפגישות עם המרואיינים הפלסטינים. לנועם עינב, התחקירן בצד הישראלי. לאורלי מזור, העורכת הלשונית, שעשתה עבודה מופלאה בלוח זמנים בלתי אפשרי. לצביקה מאיר, ליפתח דקל ולשאר אנשי "כתר", ששבעו מאִתנו מרורים ודחיות ולא הפסיקו להאמין. תודה למיכל ולאבישי משירות הביטחון הכללי, ותודה חמה במיוחד לדוברת צה"ל רות ירון, שסייעה לנו בידידות ומתוך הכרה במהות האמיתית של תפקידה, ולצוותה – שרון, עמליה והדר.

תודה למאות המרואיינים שלנו, שפינו מזמנם וניסו, כל אחד בדרכו, לספר את סיפורם. תודה מיוחדת לכמה אנשים אמיצים, שהסכימו לספר דברים שעמדו בסתירה למה שתואם את סביבתם החברתית והמקצועית ואת ההיסטוריה האישית שלהם ולמה שמתאים לנותני לחמם. הם עשו זאת מתוך בעירה שהייתה גדולה עוד הרבה מזו שלנו, מתוך ההכרה שהיה אפשר למנוע הרבה מן המחיר האיום של העימות הזה, ואולי את כולו.

מעל לכול, תודה לאנשים החשובים באמת. לענת, שבלעדיה לא היה טעם לשום דבר. למיכל, כמו תמיד ויותר מתמיד, ולחזי באהבה לאין שיעור.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.