סוף דבר

בקיץ 2005 שקטה הארץ, אם לא ארבעים שנה, אז לפחות ארבעים יום. ברצועת עזה רקמו כוחות ישראלים ופלסטינים שיתוף פעולה מהוסס. יריחו – העיר הראשונה בגדה שעברה לידיים פלסטיניות במסגרת הסכם אוסלו – הייתה שתים-עשרה שנים מאוחר יותר העיר הראשונה שקיבלו הפלסטינים חזרה לשליטתם. הכול עצרו את נשימתם לקראת המהלך הישראלי הגדול, תכנית ההינתקות.

משני צדי המתרס אימצו קברניטים ואזרחים את תאוריית "בימוי הניצחון", או בניסוחו של בוגי יעלון, "בסיפור שלהם הם ניצחו, בסיפור שלנו אנחנו ניצחנו." אריאל שרון שיווק את ההינתקות כעונש לפלסטינים, ובפיקוד המרכז אמרו שכותרת הספר על האינתיפאדה צריכה להיות "איך ניצחנו את הטרור". אבל בסקר של המכון למחקר ברמאללה, אמרו יותר משלושה רבעים מן הפלסטינים שהנסיגה הישראלית מעזה היא הוכחה לניצחון המאבק המזוין. לרוב האזרחים לא היה אכפת: שני עמים תשושים ומוכים זחלו אל ההפוגה, מייחלים רק לרגע של שקט.

קצת שקט. הרצון לקצת שקט השתיק את התוהים מה נשתנה אבו מאזן מערפאת במהות שמתחת לחליפה, כמו גם את מי שהבין, שהשלום היחיד עליו מדברים בעולם פירושו מדינה פלסטינית פחות או יותר בגבולות 67'. לא פחות מזה, הרצון בשקט גרם לרוב הישראלים לא לרצות להביט לאחור, ולראות כמה מעט הושג מאז ספטמבר 2000, כמה הרבה אבד ואיזה מחיר נורא שולם.

מי שטען, כמו שר החוץ הגרמני יושקה פישר והדיפלומט האמריקני דניס רוס, שייתכן שעדיין צריך להישפך דם כדי ששני הצדדים יבינו את הצורך בהסדר, קיבל הוכחה לצדקתו. רוב של 85% בשני העמים דרש בסקרים ממנהיגיו לחזור לשולחן המשא ומתן, וידע מה יהיה בסופו. כל הפתרונות האפשריים היו ידועים כבר בספטמבר 2000, כולם נוסחו במתווה קלינטון, כמעט חמש שנים ויותר מארבעת אלפים הרוגים קודם לכן: מדינה פלסטינית על כל השטח שנכבש במלחמת ששת הימים, למעט אחוזים ספורים שעליהם תפצה ישראל בחילופי שטחים. פתרון שמשמעו חלוקה פיזית או ריבונית של ירושלים, ויישום סמלי של זכות השיבה ללא חזרה מסיבית של פליטים פלסטינים לישראל. הציבור הישראלי שלא היה מוכן לשמוע על פיתרון כזה לפני האינתיפאדה[i], דיבר עכשיו אחרת. כמעט מחצית מהציבור היהודי אמרה שהיא מוכנה לשליטה משותפת בהר הבית או אפילו לשליטה בלעדית פלסטינית[ii]. גם בציבור הפלסטיני התמונה דומה. ההתנגדות המוחלטת לוויתור על זכות השיבה התערערה[iii]. אולי צדקו כל אלה שאמרו שאחרי הקזת הדם, יחזרו הצדדים לאותו מקום רכים ומפוייסים יותר. אלא שהדם הוקז: יותר מאלף ישראלים, כשני שלישים מהם אזרחים; יותר מ-3000 פלסטינים, יותר מ-600 מהם מתחת לגיל 18.

ובכל זאת, אחרי אלפי ההרוגים לא חזרו הצדדים בדיוק לאותה נקודה. ברשות הפלסטינית המפוררת טיפס ועלה כוח רב עוצמה: החמאס. כשחיסלה ישראל את שייח' יאסין ואחריו את יורשו עבד אל עזיז רנטיסי, טענו אנשי הצבא שהחיסולים פוגעים ביכולת הצבאית של הארגון, מביאים אותו על ברכיו לבקש הפסקת אש ומחזקים את המתונים ברחוב הפלסטיני. רוב הציבור, נאמן לתפיסה של "כדאי לחסל את כל מי שאפשר, אם זה רק לא יעלה יותר מדי" אימץ את הגישה הזאת לאחר שהתברר שהבטחות הנקם של החמאס לא הפכו לים של פיגועים.

בפועל, רק חיזקו החיסולים את כוחו של החמאס ברחוב הפלסטיני. בשנות הלחימה הפך הארגון לצבא דה-פקטו של ההתנגדות. הוא נשא בעיקר המאמץ וספג את מירב הנפגעים, כולל חיסול ראשיו. הוא היה נקי מן השחיתות של הרשות, מאוחד ולא מפולג כמו הפת"ח, תומך בעניים ומקיים מערכת חינוך יעילה. התהליך היה דומה באופן מצמרר למה שאירע בדרום לבנון אחרי חיסולו של עבאס מוסאווי על ידי מסוקי צה"ל ב-1992: חיזבאללה, באותם אמצעים, הפך למבטא ההתנגדות לכיבוש הישראלי ולתנועה בעלת שורשים ועוצמה. בקיץ 2005 עמד החמאס בפני השתתפות ראשונה בבחירות לפרלמנט הרשות, ככוח פוליטי שווה בעוצמתו לפת"ח.

איוולת, כתבה ברברה טוכמן בספרה הידוע, היא כאשר צד פועל בניגוד לאינטרסים של עצמו, אף על פי שיש בפניו שפע של עובדות, המעידות בזמן אמת על הצורך לנהוג אחרת. האירועים מאז ספטמבר 2000 מלאים באיוולת משני הצדדים, בהבדל אחד: בצד הפלסטיני הכבוש ונעדר השלטון, יש לכאוס הסבר – גם אם לא הצדקה. בצד הישראלי, איוולת רדפה איוולת – או, אם לדייק, פעם אחר פעם פעל השלטון על פי טבעו ולא על פי מה שהורה לו השכל.

ישראל מעולם לא ראתה עתיד שבו תישאר בעזה[iv]. ההישארות ארוכת השנים ברצועה נבעה מאינרציה ומשכרון ההתנחלות, והפכה לעקרון קדוש בטענה שאי אפשר לוותר על מקום שנשפך דם כדי להגן עליו. אחר כך נהפכה הנסיגה לאיום אסטרטגי, הפגנת חולשה שתפיל את חומת המגן שלנו. אריאל שרון, שיצא לחפש הכרעה צבאית, מצא את עצמו בסופו של דבר נמלט מעזה וקורא לזה ניצחון. שרון יצא למחוק את הסכמי אוסלו, ומצא את עצמו בונה גדר סמוכה לקו הירוק השנוא עליו. שאול מופז, בוגי יעלון ואבי דיכטר יצאו לשנות תודעה של עם באמצעות הטיל והטנק, ובסופו של יום מצאו את החמאס מחליף את הפת"ח – ואת הישראלים מסכינים עם המצב. 48% מהם אמרו, בסקר שנערך במארס 2005, שישראל צריכה לדבר עם החמאס, למרות מתקפת הטרור שהוביל. הצריבה התודעתית, שלפיה אין הישגים בדרך הטרור, פסחה עליהם כנראה.

כנגד כל הדברים האלה היה מי שהזהיר, בזמן אמת. רבים התרו באהוד ברק שערפאת לא יוכל לקבל את הצעותיו בקמפ דייוויד, ושדרך המשא ומתן הכוחנית שלו תוביל להתפוצצות. עוזי דיין, דן מרידור וחיים רמון דחפו להקמת גדר שנים לפני שניאות שרון בלב ולב להקימה. אחר כך הזהירו הם ורבים אחרים מפני התוואי הפולשני שקבע שרון, ונאלץ לסגת ממנו. רבים אמרו שישראל תיאלץ לברוח מעזה, רבים הזהירו שתפיסת המלחמה בטרור דרך הכוונת בלבד רק תחזק את הטרוריסטים. ההנהגה הישראלית לא רצתה לשמוע.

ב-2005 נסוג צה"ל, כמעט בהיחבא, מחלק גדול מדרכי הענישה והתגובה שבאמצעותן התיימר להדביר את הטרור. לאחר שזמן רב טענו צה"ל והשב"כ שהריסת בתיהם של קרובי מתאבדים היא צעד יעיל להרתעת מתאבדים פוטנציאליים, ואף הביאו כהוכחה סיפורים על אנשים שהחליטו לבצע פיגועי התאבדות וחזרו בהם מסיבה זו, החליטה ועדה צבאית בראשות אלוף אודי שני שהאמצעי הזה אינו יעיל כלל ויש להפסיקו[v]. בכירים לא מעטים הביעו ספק ביעילותם של החיסולים הסיטוניים. לאחר שבמשך שנים טען השב"כ שחסימת הצירים היא אמצעי יעיל במיוחד לעצירתם של פיגועים, הוסרו ברחבי הגדה למעלה מ-95 אחוזים של המחסומים. התפיסה שלפיה רק אנחנו נגן על עצמנו התחלפה במגעים קדחתניים עם הפלסטינים, להשגת שקט בימי ההינתקות. ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן, תאופיק טיראווי וראשיד אבו שבאכ חזרו להיות בני שיח. בחדרים סגורים ביכו רבים את מאסרו של מרוואן ברגותי, מנהיג פלסטיני שאיתו יכולנו לדבר, ועכשיו אי אפשר לשחרר אותו מן הכלא ללא שערורייה רבתי.

צה"ל בפיקוד יעלון והשב"כ בראשות דיכטר השיגו בשנות העימות הישגים מבצעיים מרשימים. הם בנו רשת לסיכול פיגועים, שמומחים מכל העולם באו לכאן כדי לראות אותה בעבודה, והביעו את התפעלותם. בפיקוד המרכז הקימו משה קפלינסקי וגדי אייזנקוט מכסחת דשא יעילה, שהצליחה ככל שעבר הזמן לפגוע במי שצריך ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע. כל זה לא סייע לישראל להשיג הישגים במלחמה, כי במלחמה שאין לה תכלית אי אפשר לנצח. הדמוניזציה של ערפאת, תאוריית השליטה המוחלטת שלו ותיאור המלחמה כמערכה החשובה ביותר מאז מלחמת העצמאות עזרו למפקדים להשיג לגיטימציה לכל מעשה. הם לא הצילו אותם מחוסר התוחלת של מה שעשו.

"אל לנו לפחד מדבר אלא מהפחד עצמו – אימה חסרת שם, חסרת היגיון, לא מוצדקת, המשתקת כל ניסיון להפוך נסיגה להתקדמות," אמר פרנקלין רוזוולט בנאומו הראשון כנשיא ארה"ב. האימה הייתה המניע העיקרי של שני הצדדים בשנות הלחימה: האימה מן המתאבד ומן הטנק, ממטען הנפץ ומן הטיל. מן הזר הרוצה לזרוק אותנו לים ומן האויב הרוצה לדחוף אותנו אל מעבר לנהר.

האימה היא שהובילה את שני העמים לאמונה עיוורת בסיפור שסיפרו להם מנהיגיהם: שהיריב הוא אויב קר ואכזר, שאינו מוכן לוותר ואינו מכיר בזכותם לחיות כאן בשלום או לחיות כאן בכלל. הפלסטינים האמינו שישראל אינה רוצה בשלום אלא דבקה בכיבוש, הישראלים שוכנעו שהפלסטינים דחו הצעה שהייתה מימוש חלומותיהם, ושאין פרטנר להסכם גם בעוד עשרות שנים.

האימה היא שדחפה את שני העמים למלחמה ותדלקה את שפיכות הדמים זמן רב כל כך ובמחיר גבוה כל כך. הכלי היחיד להילחם בה הוא הידע. הוא הדרך היחידה להיאבק בסכנה, שמחר תחזור האיוולת ואִתה נהרות הדם.

 


[i] במהלך ועידת קמפ דייוויד הועבר לראש הממשלה ברק סקר לפיו 54% מהציבור היהודי מתנגדים להסדר. רק 39% תמכו. ההסדר היה פחות מרחיק לכת מזה שהוצג 5 חודשים מאוחר יותר על ידי הנשיא קלינטון ולא נכלל בו כלל ויתור בהר הבית, 23.7.00.

[ii] על פי סקר של מינה צמח עבור ערוץ הכנסת 46% מהציבור היהודי מוכנים לשליטה משותפת בהר הבית או אפילו שליטה פלסטינית בלעדית במסגרת הסכם שלום. הסקר נערך עבור ערוץ הכנסת – 11.4.05.

[iii] ביולי 2003 גילה סקר ששקלל תוצאות של שלושה הסקרים שנערכו במחנות הפליטים בלבנון, ירדן ורש"פ כי רק 12.6% רוצים לחזור לישראל. 75% מעדיפים להישאר בגבולות המדינה הפלסטינית ולקבל פיצויים כספיים. זהו סקר שנערך במשך חצי שנה בין ינואר ליוני 2003 על ידי הסוקר חליל שקאקי בקרב 4,500 משפחות. מסיבת העיתונאים בה הוצגו הממצאים פוצצה על ידי מתנגדים לויתור על זכות השיבה.

[iv] בועידת קמפ דייוויד ביולי 2000, חודשיים לפני האינתיפאדה, נושא הנוכחות הישראלית בעזה זכה לדיון קצר בלבד. מראשית הדיונים הבהיר הצד הישראלי שהנסיגה מעזה מובנת מאליה.

[v] הפרקליט הצבאי הראשי, תת אלוף אבי מנדלבליט, אמר בפברואר 2005 כי החלטת מערכת הביטחון להפסיק את מדיניות הריסת הבתים לא תשתנה גם אם יתחדשו פעולות הטרור, משום שהגיעו למסקנה שהנזק שנגרם מכך רב על התועלת. בסקירה החצי-שנתית שמסר לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הגדיר הפצ"ר את ההחלטה להפסיק את מדיניות הריסת הבתים של משפחות מחבלים "החלטה דרמטית".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.