פרק 7 – "אני מבין שאתה מאוכזב"

פארוק א-שרע היה נסער. בשבעה ימים של פסגה הוא לא שמע מה שציפה לשמוע. הוא הלך לקראת הישראלים אבל לא קיבל כלום בתמורה. עם התחושה הזאת הוא הגיע לארוחת הערב המסכמת של פסגת שפרדסטאון, ב – 9.1.00.

סביב השולחן יושבים גם ברק, הנשיא קלינטון, עוזרו, רוב מאלי, השר אמנון ליפקין שחק, אורי שגיא ושני חברים נוספים במשלחת הסורית.

א-שרע פנה לברק עם דברים חריפים וקשים. "אתה הטעית אותי. אני שכנעתי את הנשיא שלי לעשות שלום עם ישראל ואתה הרסת הכל. זו הייתה הזדמנות פז לקדם את השלום. לא הייתי בא לפה לו ידעתי שאתה מתכוון לבזבז כך את זמננו".

ברק: "אני מבין שאתה מאוכזב שלא שמעת מה שציפית אבל אם יהיה הסכם בסבב הבא (פסגת שפרדסטאון הסתיימה בהכרזה על סבב נוסף שייפתח ב – 19.1.00) או לאחר מכן אז זה לא ישנה כלום ואם לא יהיה הסכם אז בוודאי שזה לא משנה".

לאחר ארוחת הערב ניגש קלינטון לא-שרע. "נתת נאום מאוד חזק", אמר קלינטון.

הנשיא האמריקני ביטא באוזני א-שרע רק חלק קטן ממה שהוא הרגיש. מזכירת המדינה, אולברייט, דווקא היא, הביאה לידי ביטוי קצת יותר רגשות. למחרת היא הגיעה לחדרו של ברק ומתחילה לצעוק עליו כפי שלא צעקה מימיה.

"אתה ביזית אותנו, ביזית את הנשיא שלנו. בזבזת את הזמן שלנו. נשיא ארצות הברית וכל צוותו יושבים פה שעות על שעות ואתה לא אומר כלום. מה אנחנו אמורים להגיד לאסד? רק אתה תהיה אחראי אם המו"מ הזה ייהרס".

ברק נותר כמעט ללא מילים. הוא ידע היטב על מה יוצא קצפה של אולברייט אבל לא שיתף אותה ברקע להחלטתו לא לתת כלום בשפרדסטאון.

רק אהוד ברק יכול לתת תשובה מוסמכת למה נהג כפי שנהג בפסגת שפרדסטאון. לסקרים והניתוחים הפסימיים שלקח איתו למטוס בוודאי היה משקל גדול, אולי משקל מכריע.

* * *

* * *

הדיונים עם המשלחת הסורית נערכו במלון "קלאריון" בשפרדסטאון. מאות עיתונאים התמקמו בבית ספר סמוך, שהוסב לצורך הועידה למרכז תקשורת, בתקווה ללקט איזשהו פירור מידע על מה שקורה בפנים.

שולחן העיתונאים הישראלים צמוד לשולחן העיתונאים הסורים אולם הסורים סרבו להחליף מילה עם עמיתיהם. במלון קלאריון המצב אינו שונה בהרבה. הסורים שחלקם מכיר היטב את חברי המשלחת הישראלית מסיבובים קודמים של מו"מ עוברים לידם משל היו אוויר. כשהם מתקרבים למעלית המלון הם מעדיפים לחכות למעלית נוספת, העיקר לא לחלוק את חלל המעלית עם חברי משלחת ישראלים.

לכל משלחת יש חדר אוכל משלה אבל שתיהן הוזמנו לחדר האוכל של האמריקנים. הישראלים באו. הסורים לא. הסורים גם לא הסכימו לרדת מהלבוש הייצוגי של חליפות ללבוש קצת פחות פורמלי כפי שהאמריקנים ביקשו.

אלא שהקור הסורי מחוץ לחדרי הדיונים עמד בניגוד מסוים למה שקרה בתוך חדרי הדיונים.

האמת הטהורה היא שלא קרה הרבה – ולא בגלל הצד הסורי.

הסורים עשו ויתורים גדולים, לפחות בעיניים שלהם. א- שרע הודיע שהריבונות על מי הכנרת תהיה ישראלית. לסורים אין תביעות על המים. א-שרע גם מוכן לתחנת התראה בינלאומית על החרמון אבל סירב לקבל נוכחות ישראלית בתחנה הזאת. א-שרע גם אישרר את הויתור הסורי מהסיבוב הקודם של המו"מ בתקופת רבין-פרס לפיו לא תהיה סימטריה בשטחי הדילול שהצדדים יידרשו להם לאחר השלום. סוריה תדלל את כוחותיה לאורך שטחים נרחבים יותר מישראל.

הויתורים הסורים, בלי בעצם לקבל דבר, עוררו ויכוח במשלחת הישראלית. הויכוח הוא לא בשאלה – יהיה או לא יהיה הסכם. המחלוקת האמיתית היא מתי יהיה ההסכם. אורי שגיא אמר לחברים במשלחת ש"אין ספק שיהיה הסכם. זה יקרה תוך שבועיים או אם נמזמז את הזמן אז תוך חודשיים אבל יהיה הסכם".

היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, התבטא באופן דומה. במקרה שלו זה משקף מצב רוח אחר לחלוטין. "עומד להיות הסכם ואנחנו ניסוג לקווי הארבעה ביוני 67". דני יתום, ששמע אותו, ניסה להרגיע. "אליקים, זה נכון שאנחנו הולכים להסכם אבל אל תדאג. אנחנו ננסה להגיע לקו גבול שבין הארבעה ביוני לקו הבינלאומי (קו גבול שנוח יותר לישראל – ר.ד.)".

אבל ברק לא התרשם מהויתורים הסוריים והוא גם לא היה מוכן להיענות להפצרות האמריקניות. ברק לא היה מוכן לזוז. הוא סירב שוב ושוב לכנס את ועדת הגבולות עד היומיים האחרונים של הפסגה. כשועדת הגבולות סוף סוף התכנסה הציעה ישראל לשרטט במשותף את הגבול בין המדינות. הסורים דחו זאת ודרשו לפני הכל הכרה ישראלית שקו הגבול יהיה ארבעה ביוני 67.

בראשו פנימה, תוך שהוא משתף אנשים ספורים בלבד, ברק כבר ידע מה הוא באמת מוכן להציע לסורים וזה בכלל לא מעט. שגיא ויתום, שהעריכו מה ברק מתכוון להציע, היו בטוחים שאסד יקבל את ההצעה.

כל המעורבים בפסגת שפרדסטאון הניחו שפתרון בעיית הגבול יוביל לפתרון כל המחלוקות האחרות – משך הזמן מחתימת ההסכם עד פתיחת השגרירויות, טיב הנורמליזציה, המשטר הביטחוני וכו'.

ברק עשה רק ויתור אחד בפסגת שפרדסטאון. הוא הסמיך את קלינטון לומר לסורים שהוא "אינו מוחק את העבר" בהתייחסו לאותו פיקדון של רבין. זה רחוק מלספק את הסורים.

נדמה שברק הרבה פחות מוטרד בשפרדסטאון מהעמדה והסורית והרבה יותר עסוק בדעת הקהל בישראל.

* * *

תוך כדי הפסגה בדק ברק לראשונה בסקר חשאי אפשרות של נסיגה עד שפת הכנרת.

ב- 5.1.00 ערכה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, סקר. התוצאות חד משמעיות. הציבור היהודי מוכן בקושי לנסיגה מכל רמת הגולן (48% תומכים מול 46% שמתנגדים) אבל לא מוכן לשמוע על נסיגה עד שפת הכנרת (51% מתנגדים מול 42% שתומכים).

חשוב לציין, השאלות של גולדברג כללו את כל הדובדבנים שתקבל ישראל במקרה של הסכם שלום עם סוריה. נסיגה מסודרת מלבנון, שדרוג היחסים עם ארה"ב וכו'. בסקרים אפילו נבדקו השפעות חיוביות אפשריות של ההסכם על היבטים שונים של החיים בארץ. שיפור המצב הכלכלי, קיצור השירות הצבאי, קשירת יחסים דיפלומטיים עם מדינות עימות שונות ועוד.

ברק היה מאוד מוטרד מדעת הקהל בישראל. הדיווחים בתקשורת על קרירות סורית הציקו לו.

כמה ימים אחרי שהפסגה נפתחת דיווח יועץ התקשורת של ברק, גדי בלטיאנסקי, בהנחיית ברק, לעיתונאים על שיחה חמימה של שבירת קרח בין א-שרע לברק. על פי הדיווח השניים התאמנו ביחד בחדר הכושר של מלון קלאריון.

המידע של בלטיאנסקי הפך לדיווחים חמימים בתקשורת הישראלית. "מעריב", למשל, דיווח באופן הבא. הכותרת היא "אחד על אחד: ברק וא-שרע נפגשו בחדר הכושר". כותרת המשנה היא "ראש הממשלה הזמין את הסורים להתעמל אתו. שוחח עם א-שרע על ענייני חולין". בידיעה עצמה כתוב "במוצאי שבת סמוך לשעה עשר בערב צעד ראש הממשלה לחדר הכושר והבחין כי באולם הסמוך משחקים הסורים כדורסל. "אולי הם מעוניינים לבוא לחדר הכושר?" פנה-שאל ברק את אנשי הבטחון. שאלתו של ראש הממשלה הועברה מיד לסורים ואלה הפתיעו ואכן התייצבו. בראש החבורה הסורית היה שר החוץ, פארוק א-שרע".

הסורים רתחו על הדיווחים הישראליים. הם הדליפו שלא הייתה שיחה בין השניים ושברק ניסה לתפוס טרמפ על א-שרע שכלל לא ידע שהוא עומד לבוא לחדר הכושר.

ברק לא הסתפק בכך. עוד במטוס בדרך לשפרדסטאון הכין עבורו בלטיאנסקי שורה של כותרות חיוביות ושורה של כותרות שליליות לכל יום של הפסגה. בלטיאנסקי ביקש מברק לוודא שהעובדות המובאות בכותרות אכן יתרחשו בפועל.

זהו דף הכותרות שהכין בלטיאנסקי לפני הפסגה:

ספין חיובי – קלינטון לברק: אני מתחייב לפעול לבטחון ישראל.

קלינטון, ברק וא-שרע סיכמו: המטרה הסכם שלום באביב.

גורם מדיני בכיר – סוריה מוכנה לשלום מלא ואמיתי.

ברק למקורביו – היום נשבר הקרח.

ברק וא-שרע סיכמו: מחדשים את השיחות עם לבנון.

ספין שלילי – המו"מ תקוע: ברק מסרב לדון על גבולות לפני שתושג התקדמות בבטחון.

ברק שוקל לחזור לארץ – מתעקש על בטחון ונורמליזציה תחילה.

ברק הבהיר – בלי היענות לצורכי הבטחון אין טעם להמשיך.

נייטראלי – לאחר הצגת העמדות התברר – הפערים עדיין גדולים.

ברק למקורביו : נדרשים עוד חודשיים לעבודה.

ברק לקלינטון: אתה צריך לדרבן את ערפאת להצטרף למעגל השלום.

בפסגת שפרדסטאון, יותר מבכל פסגה אחרת בשנים האחרונות, האמברגו התקשורתי עובד. העיתונאים לא הצליחו לפצח את האיפול התקשורתי ופספסו בגדול את הסיפור האמיתי של שפרדסטאון. הרגליים הקרות שקיבל ברק, הויתורים הסורים והזעם האמריקני והסורי.

לתפר הזה בדיוק נכנס בלטיאנסקי. מדי יום לקראת הדד ליין של העיתונים (17:00 אחה"צ שעון ארה"ב) הוא הדליף, בתיאום עם ברק, את אחת הכותרות שהכין מראש לעיתונאים השונים.

בהיעדר חומר של ממש הופכות הכותרות הללו לכותרות שהובילו את הדיווח משפרדסטאון. בלטיאנסקי, שבטוח כמו כל שאר חברי המשלחת, שההסכם בפתח משתמש בעיקר בכותרות החיוביות שהכין אולם בהדרגה הוא הבין שראש הממשלה מעדיף שיעשה יותר שימוש בכותרות השליליות. בלטיאנסקי כמו שגיא, יתום ושחק נוכח לדעת שברק עוצר את המו"מ.

* * *

"גדי, תשמע, קיבלתי איזה מסמך בפקס ממישהו שלא היה בשפרדסטאון. אני אשמח אם תציץ בו ותגיד לי מה אתה חושב". עקיבא אלדר, עיתונאי ותיק ב"הארץ", עדיין לא ידע איזה תפוח אדמה לוהט הוא מחזיק ביד.

גדי בלטיאנסקי, לעומת זאת, הציץ בניירות שפלט הפקס במשרדו בלשכת ראש הממשלה ונותר המום. הנייר ששלח אלדר היה הנייר האמריקני שעל בסיסו נעשתה כל העבודה בפסגת שפרדסטאון. זה היה תיעוד העמדות הישראליות והסוריות בכל הנושאים של המו"מ. אין תקדים בתולדות המו"מ בין ישראל למדינות ערב שהנייר המרכזי של המו"מ דולף סמוך כל כך למועד הצגתו לצדדים. הנשיא קלינטון הציג אותו רק חמישה ימים לפני כן לברק ולא-שרע בשפרדסטאון.

בלטיאנסקי מכיר היטב את אהוד ברק. הוא צילם את המסמך ונכנס עם אחד העותקים למשרדו של ברק.

"אהוד, תציץ בזה. מחר עקיבא יפרסם את זה ב"הארץ"".

ברק תפס מבט חטוף במסמך שבלטיאנסקי שם על שולחנו והתחיל להאדים. "אני לא יכול לעבוד ככה. אי אפשר". ברק, בדיוק כפי שבלטיאנסקי צפה, לקח את העותק שהונח לפניו והטמין אותו מייד עמוק במגירת השולחן שלו. "תקרא מייד לדני יתום", הורה ברק לבלטיאנסקי.

יתום, ראש המטה המדיני ביטחוני, נכנס לחדר. "זה משרד החוץ הדליף. אין לי ספק". משרד החוץ הוא הקורבן הקבוע של ראשי ממשלות בישראל לכל הדלפה שלא תהיה. במקרה הזה, יתום ידע שדוד לוי התנגד להגשת המסמך האמריקני ובכלל לא אהב את דרך ניהול המו"מ עם הסורים. "אהוד", פנה יתום לברק, "צריך לשלוח את כל המשתתפים בועידת שפרדסטאון למכונת אמת. אני מוכן להיות הראשון שייבדק".

ברק לא הרים את הכפפה. אף אחד מהשלושה לא חשב על האפשרות להרים טלפון לעקיבא אלדר כדי לבקש ממנו לא לפרסם את המסמך. למעשה, שלושתם חשבו שזו הדלפה מכאיבה אבל לא הבינו עד כמה תהיה לה השפעה מרחיקת לכת על המו"מ.

בלטיאנסקי התקשר לאלדר. "אנחנו לא מגיבים על המסמך ותבין מזה מה שאתה רוצה".

למחרת, יום חמישי, פרסם אלדר את מסמך שפרדסטאון ב"הארץ". המסמך לא עורר הדים נרחבים בישראל אבל בצמרת הסורית הוא עורר זעם אדיר. הנשיא אסד אמר לאמריקנים שאין לו ספק שברק הדליף את המסמך כדי לחשוף את הויתורים הסורים. על פי המסמך, סוריה הסכימה לתחנת התראה בינלאומית על החרמון. אסד הודיע שסוריה לא תגיע לסבב המו"מ הבא שנקבע ל – 19.1.00. ברור שברקע ההחלטה עומדת גם האכזבה הסורית מתוצאות פסגת שפרדסטאון.

בממשל האמריקני היו מוכנים לעשות הכל כדי לתפוס את המדליף. מרטין אינדיק אמר חודשים לאחר מכן ש"זו ההדלפה המזיקה ביותר לתהליך השלום אי פעם". דניס רוס התבטא ש"ההדלפה הזאת פגעה קשות באפשרות להגיע להסכם בין ישראל לסוריה".

האמריקנים דרשו מברק תשובות לגבי ההדלפה. ברק הורה על פתיחת חקירה של השב"כ. זהו צעד מאוד יוצא דופן. לא פעם ראשי ממשלות בישראל מבקשים מהשב"כ לחקור הדלפה כזו או אחרת.

כמעט תמיד ראשי השב"כ מסרבים. עמי אילון, ראש השב"כ דאז, אינו יוצא דופן בהקשר הזה. הפעם, באופן חריג, הוא הסכים לבצע חקירה בתנאי שהיועץ המשפטי לממשלה יאשר זאת. אליקים רובינשטיין אכן אישר. השב"כ ערך חקירה ואפילו ביצע האזנות סתר אבל לא מצא את המדליף.

למרות זאת התקשר יתום למרטין אינדיק, שגריר ארה"ב בישראל, ואמר לו "המסמך יצא מכם". האמריקנים השתוללו מכעס. "זו תמצית המילה "חוצפה"", אמר אחד הבכירים שבהם.

יתום לא ידע אז אבל הוא צדק. מסמך שפרדסטאון עבר מספר ידיים עד שהגיע לעקיבא אלדר. היד הראשונה שהעבירה אותו אכן הייתה יד אמריקנית ששלחה אותו לחבר ישראלי, באותו יום בדיוק שהמסמך הוגש לצדדים. החבר הישראלי הוא נמרוד נוביק, ששימש בעבר יועצו המדיני של שמעון פרס.

נוביק, איש עסקים שמקדיש זמן רב לתחביבו – תהליך השלום, העביר אותו למספר אנשים – אברום בורג, חיים רמון, בועז קרני, פעיל שלום ותיק, השר יוסי ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד, אדריכלי אוסלו. בלשכתו של ביילין עבד אז שלמה גור, דיפלומט ותיק שכיהן אז כיועץ המדיני של ביילין. גור ועקיבא אלדר מיודדים במשך שנים. בקרב האנשים שראו את מסמך שפרדסטאון טרם פרסומו נפוץ החשד שגור עמד מאחורי הדלפת המסמך לאלדר. גור הכחיש נמרצות את החשד הזה. כך או כך, בעקבות ההדלפה אסד הקפיא את כל המגעים מול הישראלים.

לברק וקלינטון לא נותרה ברירה אלא לנסות ולקדם את המו"מ בצורה אחרת. הם התחילו להכין פגישת פסגה בין קלינטון לאסד. ברק שכנע את קלינטון שזו תהיה הדרך הנכונה והשניים החלו לעבד הצעה שתוצג בפני אסד בפסגה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.