בספטמבר 2002, שנתיים לאחר שאש המלחמה יצאה מהר הבית, כתב השר הפלסטיני נביל עמר מאמר יוצא דופן בעיתון "אל חיאת אל ג'דידה". תחת הכותרת "מכתב גלוי לנשיא ערפאת" מנה עמר את כל חטאי המנהיגות והעם, שהובילו את הציבור הפלסטיני לאסון. "האם לא רקדנו לשמע הידיעה על כישלון השיחות בקמפ דייוויד?" שאל עמר רטורית. "האם לא השחתנו את תמונותיו של הנשיא קלינטון, שבאומץ הניח על השולחן הצעות למדינה פלסטינית עם תיקוני גבול קטנים? איננו הגונים, מפני שהיום אחרי שנתיים של שפיכות דמים אנו מבקשים בדיוק את מה שדחינו אז, אלא שעכשיו אנחנו יכולים להיות בטוחים שכבר אי אפשר להשיג זאת… כמה פעמים הסכמנו להצעות פשרה ואחר כך דחינו אותן ואחר כך הסכמנו שוב? כמה פעמים נדרשנו לעשות משהו שהיה ביכולתנו לעשות, אבל לא עשינו מאומה? לאחר מכן, כשהפתרון כבר לא היה בהישג יד, שוטטנו בכל העולם בתקווה לקבל שוב את מה שהוצע לנו, רק כדי ללמוד שבין הדחייה וההסכמה שלנו העולם כבר השתנה, והציג לפנינו תנאים נוספים שלא חשבנו אותם לאפשריים… נכשלנו בניהול התהליך ההיסטורי שלפנינו".
דבריו של עמר יצאו מן הלב, אבל הלבבות שאליהם כוונו לחדור היו סגורים במעטה קשה של סבל ותאוות נקם. שבועיים אחרי שפורסם מאמרו חזרו כוחות צה"ל אל המוקטעה ברמאללה, הרסו 15 מבנים והותירו לערפאת כמה חדרים, שבהם בילה את שארית ימיו. באווירה הזאת, של כיבוש והשפלה מצד אחד וטרור מהצד האחר, לא היה איש פנוי לחשבון נפש. עמר לא נרתע. הוא המשיך לומר באומץ את דבריו, ושילם את המחיר. בקיץ 2004 התנקש בו אלמוני, כנראה בשליחות ערפאת, והוא נפצע קשה.
מכתבו של עמר ראוי לציון, בעיקר משום שהוא קול בודד. אחרי כמעט חמש שנים של לחימה, שגבתה יותר מאלף הרוגים בישראל ויותר מפי שלושה מהמספר הזה מן הפלסטינים, שני הצדדים מצויים במקום שאיש לא העלה על דעתו בספטמבר 2000: החברה הפלסטינית מוכה, רעבה ורחוקה מהגשמת שאיפותיה לעצמאות. ישראל עומדת לסגת נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, מתכננת להקים גדר שחלקה הגדול על הקו הירוק בגדה המערבית, ומתכוננת ללחץ בין-לאומי בהובלה אמריקנית, המיועד להביא למדינה פלסטינית שגבולותיה כמעט זהים לקווי 1967. המחיר כבד כל כך, ההישג מועט כל כך. אבל איש מן המנהיגים לא ערך עד היום חשבון נפש פומבי.
אפשר לומר, כפי שטען שר החוץ הגרמני יושקה פישר כבר בימים הראשונים של הלחימה, שהמזרח התיכון היה זקוק לעוד סיבוב של הקזת דם לפני שיוכל לבוא הסדר. אבל זו ראייה קרה, השמורה למי שאינו חי ומדמם כאן. את המלחמה הזאת הובילו בני אדם שהנהיגו ולא הנהיגו את עמיהם. "מלחמה על הנרָטיב", הגדיר סגן הרמטכ"ל דאז משה יעלון את העימות כבר בימיו הראשונים; עיקר עיסוקם של המנהיגים האלה היה בהנחלת הנרטיב לעמיהם שלהם, ולא בניהול התהליך ההיסטורי כדי שיניב מקסימום פירות במינימום נפגעים. עיקרו של הנרטיב הזה היה "הם אשמים".
התחושה הזאת גרמה לתמונת ראי בשני הצדדים. היא התקבעה כבר בימי הלחימה הראשונים: הציבור הפלסטיני, שיצא להפגין מתוך תסכול וזעם בספטמבר 2000, לא ידע – כי מנהיגיו לא סיפרו לו – עד כמה היו נדיבות ההצעות הישראליות-אמריקניות בקמפ דייוויד. הציבור הישראלי, שקנה את התאוריה השקרית לפיה "הצענו להם הכול, הם לא קיבלו, ולכן אין עם מי לדבר" מאס בשותף הפלסטיני ונתן גיבוי מלא לפירוקה של הרשות, כי איש לא סיפר לו שהתחליף אינו ניצחון, אלא כאוס וטרור.
בשני הצדדים הייתה, גם בחודשי הלחימה הקשים ביותר, תמיכה מוצקה בהסדר, ולעומתה אמונה עזה שהצד השני יגיע אליו רק אם יופעל עליו כוח . הפלסטינים היו משוכנעים שישראל דבקה בכיבוש, הישראלים ראו בפלסטינים חברה מתאבדת וחדורת תאוות רצח, שלעולם לא תשלים עם קיומנו כאן. שני הצדדים שאפו לשלום והאמינו במלחמה. הסתירה הזאת תדלקה את מה שכאן ושם מכנים כוח עמידה, ובפועל היה מצב של ייאוש, זעם ורצון לנקמה, שאחרי יותר מארבעת אלפים קורבנות הביא את כולנו חזרה לנקודת ההתחלה, אם לא הרבה יותר נמוך ממנה.
כותבים פלסטינים היו יכולים, לו רצו בכך, להפוך את דבריו של עמר לספר עבה בהרבה מהספר הזה. הם היו מתחילים, קרוב לוודאי, בחוטא הגדול מכולם, ביאסר ערפאת. פשעו הגדול של ערפאת היה דווקא כלפי בני עמו שלו – חטא חוסר המנהיגות. במשך שבע שנים, מאז חזר לשטחים מתוניס, לא עשה ערפאת דבר להקמתה של מדינה פלסטינית שבדרך. הוא לא הקים מוסדות פוליטיים בעלי תוקף, לא בנה שירות ציבורי, לא ניצל את הכספים האדירים שהוזרמו לרשות כדי ליצור תשתית שתשפר את חייו של העם הפלסטיני ותיצור עבורו תקווה. הוא טיפח סכסוכים פנימיים, שחיתות, ארגונים מתחרים שיאכלו מידו במקום שיעסקו בהקמת תשתית למדינה.
מאז חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 ועד ספטמבר 2000 קיבלו הפלסטינים למעלה מחמישה מיליארד דולר של סיוע בין-לאומי. ארה"ב לבדה העבירה לצרכי סיוע כמיליארד דולר בתקופה זו. ערפאת לא ניצל את הסיוע הזה להקמת מערכות כלכליות ומערכת שירותים שתשפר את חיי הפלסטיני. הוא לא יצר מקורות תעסוקה עצמאיים, שיקטינו את התלות בעבודה בישראל – דבר שגרם, עם פרוץ העימות והסגירה ההולכת ומחריפה של הגבול, לירידה חדה ברמת חייהם של הפלסטינים. הכסף שימש בידיו כאמצעי שליטה: הוא חילק למקורבים, קפץ יד מול אנשים וארגונים שחינם סר בעיניו, ושמר בצד סכומים אדירים לעצמו.
הוא לא יצר מערכות שלטון שיש בהן דמוקרטיה ואחריות. גופי השלטון של הרשות ושל תנועת הפת"ח לא ערכו בחירות ולא רועננו באנשי שטח. כלפי חוץ, המשיך לא לקבל אחריות, כשהוא משתמש בכיבוש הישראלי כתירוץ לחוסר מעש ואי-קיום התחייבויות. למעט תקופה קצרה לאחר הפיגועים הגדולים בראשית 1996, לא התעמת עם ארגוני הסירוב ולא יצר תחושה שיש שלטון מתפקד. חוסר המנהיגות שלו יצר ייאוש.
גם ישראל לא קיימה חלק גדול מהתחייבויותיה. אבל חטאה כלפי תהליך אוסלו – ממש כמו זה של ערפאת – היה עמוק יותר מאי קיומו של שלב כזה או אחר בהסכם. תמציתו של ההסכם הייתה בתהליך ולא בתוצאתו הסופית: הוא היה אמור לפרוץ את חומת אי-האמון בין הצדדים, לייצר תנועה קדימה שאיש לא ירצה לחזור ממנה לאחור. אבל אפילו יצחק רבין, המנהיג הישראלי שפרץ את הדרך אל התהליך, שיווק את הרשות הפלסטינית לא כמדינה, שקיומה ושגשוגה חיוניים לשני הצדדים, אלא כ"רשות" משתפת פעולה שתעשה את מלאכתה של ישראל, ותילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'". במדינה מתוקנת יש בג"ץ ויש 'בצלם'. ישראל לא רצתה מדינה מתוקנת בשטחים, ואחר כך האשימה את ערפאת – בצדק – בשחיתות ובעידוד טרור. ערפאת לא היה בן-גוריון, אבל ישראל לא רצתה בן-גוריון, ישראל רצתה משת"פ.
במקביל, המשיכה ישראל במרץ במפעל ההתנחלות, שהיה ברור שהוא מנוגד לכל הסכם קבע אפשרי, ואולי אף סותם עליו את הגולל. בעת חתימת הסכם אוסלו היו בשטחים 120 אלף תושבים ישראלים. כשפרצה האינתיפאדה עמד מספרם על כ-240 אלף. עבור הפלסטינים, זו הייתה ההוכחה האולטימטיבית שישראל אינה מתכוונת להיפרד לעולם מן הכיבוש.
המנהיגים משני הצדדים שיקרו לעמיהם. ערפאת ידע שזכות השיבה לא תמומש לעולם בחזרתם המלאה של הפליטים לבתיהם. מנהיגי ישראל ידעו שאין דבר כזה, ירושלים מאוחדת בידי ישראל לנצח נצחים. אבל איש לא הכשיר את הלבבות למשמעותו האמיתית של הסדר קבע בין שני העמים. איש לא פעל לשינוי הדימוי הטבוע של "משחק סכום אפס", שבו הרווח של צד אחד הוא בהכרח הפסדו של הצד האחר. איש לא סיפר לפלסטינים עד כמה הייתה הצעת ברק-קלינטון טובה עבורם, איש לא אמר לישראלים מה שאמרו לברק רבים לפני קמפ דייוויד (ורבים ממשתתפי הוועידה מודים בכך היום) – לא היה שום סיכוי שערפאת יקבל את ההצעה שהוצגה שם כלשונה וכתכתיבה. יותר משהמנהיגים חתרו לשלום, הם התכוננו למלחמה, וזו באה.
בדיון הקבינט שקדם לוועידת קמפ דייוויד הייתה לברק תחזית מצמררת. אם הוועידה תיכשל, אמר לשרים, יפרוץ עימות, ואחרי שלושת אלפים הרוגים נחזור לאותה נקודה בדיוק. ואולם ברק לא הסיק מדבריו שלו את המסקנה המתבקשת: יש לעשות הכול כדי למנוע את המלחמה, או למצער לדאוג שתתמשך זמן קצר בהרבה ותגבה הרבה פחות נפגעים. זהו דבר המאפיין את התנהגות הצדדים מאז ספטמבר 2000 ואילך: בכמה וכמה נקודות שינוי ומשבר, פעלו הצדדים מתוך טבעם, פחדיהם ורצונם הקמאי לנצח, והאריכו את הלחימה במקום למצות את הסיכוי לסיימה.
בדבר אחד טעה ברק טעות חמורה: אי אפשר לחזור "לאותה נקודה בדיוק". בקיץ 2005 הייתה הרשות הפלסטינית מפורקת, והחמאס היה הכוח העולה בחברה הפלסטינית. למרות חיסול ראשיו על ידי ישראל (ואולי בגלל החיסול), צמחה התנועה האיסלמית הקיצונית על חורבות המלחמה ככוח החזק, ולפחות בעיני הפלסטינים גם המנצח. בישראל החלו אותם גורמים, שתיארו את המלחמה כמזימה מתוכננת ושטנית של ערפאת וטענו שנוכחותו מצמיתה כל סיכוי להסדר, להזהיר שישראל צריכה להתכונן לצמיחתה של "חמאסטאן" בשטחים. גם זו תוצאה של החלטותיהם ומחדליהם של מנהיגי ישראל המדיניים והצבאיים בנקודות הכרעה חשובות.
הספר שלפניכם יעסוק בנקודות אלה, מתוך דגש על צד אחד – הצד שלנו. נקודת הראות שלנו היא הנקודה הישראלית. כשם שישראלי הבוחר לכתוב על מלחמת לבנון יתייחס לבוגדנותן של הפלנגות או למעורבות הסורית כאל נתון, שעמד בפניהם של שרון ובגין כשיצאו למלחמה, כך אנחנו מתמקדים בצד הישראלי של הדברים באינתיפאדה השנייה. מה גם שישראל, בניגוד למצב התודעתי של חלק גדול ממנהיגיה ואזרחיה, הייתה הצד החזק בעימות. התנהגותה קבעה את התפתחותו עוד יותר מזו של היריב – אף על פי שהתמונה שצוירה לאזרחים הייתה של תגובה ישראלית מתמדת למעשי הפלסטינים. גם על מוטיב נפשי זה, שאחראי במידה מכריעה לפריצתה של הלחימה, התמשכותה וכמות קורבנותיה, נעמוד בהרחבה.
ברק, שרון, מופז, יעלון ודיכטר הובילו את ישראל במהלכו של עימות יוצא דופן, מסובך וקשה. הם שאפו להביא את המדינה ואזרחיה למצב טוב יותר בסיומו. ננסה לספר כאן מה ראו לפניהם, איך נהגו ומדוע. נספר גם עליהם, ואיך השפיעו אופיים ונסיונם הקודם על ההחלטות שקיבלו. "האירועים", כתב תת מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' בול בימי מלחמת וייטנאם, "יושבים על אוכף ורוכבים על האנושות". מה שישב באוכף של קברניטי הלחימה היה טבעם שלהם, וטבעה של התודעה הישראלית.
בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כל דבר נכון לרגע המדויק שבו הוא מושמע או יוצא לאור, אם בכלל. בקיץ 2005 ההנהגה הישראלית מדברת על "הזדמנות אסטרטגית" לשינוי המצב וליציאה מן העימות האלים, אבל איש עדיין איננו מעז להכריז על סופו. מנגד אומרים אותם אנשים שאם יתרחש סיבוב אלים נוסף, הוא יהיה קשה ועקוב מדם עוד יותר מקודמו. ספר זה ינסה לברר מתוך מבט לאחור איפה טעינו, כדי שיהיה אפשר שלא לתעות אל תוך המלחמה הבאה.
© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור