פרק 21 – מפה מתחת לשולחן

ב-15 בנובמבר 2002 כינס הנשיא בוש דיון של מעצבי המדיניות העיקריים בממשלו, לדון בפרסומה של "מפת הדרכים" שלו למזרח התיכון. וושינגטון היא מקום מסודר. לכל פגישה של המנהלים הבכירים בעניין משמעותי קודמת פגישת הכנה של סגניהם, המנסים לקדם את התהליך כך שבפני המנהלים יעמדו אלטרנטיבות מעוצבות היטב להחלטה[i].

פגישת הסגנים נערכה שלושה ימים קודם לדיון אצל הנשיא. עלו בה שלוש אפשרויות: לא להשלים את מפת הדרכים, ולהקפיא למעשה את פרסומה ואת הדרישה מן הצדדים להתחיל בפעולות של ממש לשינוי המצב; לפרסם את המפה ולהפעיל לחץ של ממש על ישראל ועל הפלסטינים לפעולה מהירה; ולפרסם את המפה, אבל לא ללחוץ ליישומה המהיר "בהתחשב בנסיבות הפוליטיות הפנימיות בישראל", כלומר בבחירות המתקרבות.

במבט ראשון, האופציה השלישית הייתה מוזרה. ארה"ב אינה נוהגת בדרך כלל להתחשב בנסיבות פוליטיות פנימיות של מדינה אחרת בעניין קרדינלי כמו שינוי המצב במזרח התיכון. דברים אלה היו נכונים במיוחד ביחס לממשל בוש, שעמד בתוך חודשים לצאת למלחמה בעיראק, שרוב בנות הברית הטבעיות של אמריקה בעולם התנגדו לה. רק קצת יותר מעשור קודם לכן גרר בוש האב, באמצעות שר החוץ (וידיד המשפחה הקרוב) ג'יימס בייקר, את יצחק שמיר בשערות ראשו לוועידת מדריד בלי לשאול מה האילוצים הפנימיים שלו. אחר כך עיכב מתן ערבויות בסך עשרה מיליארד דולר להלוואות שלקחה ישראל, צעד שהכלכלה הישראלית שיוועה לו. עיכוב הערבויות סייע למפלתו של שמיר בבחירות והאיש שנהנה מהן היה יורשו, יצחק רבין. חוץ מזה, בישראל תמיד היו "נסיבות פוליטיות פנימיות". אם תחכה ארה"ב לזמן הנכון, הוא עלול שלא להגיע לעולם.

שר החוץ פאואל הפעיל לחץ רב לפרסומה של מפת הדרכים. הוא חש שאם תפורסם, תצא ישראל מהפינה הנוחה של חוסר מעשה מדיני שנמצאה בה מאז נאום בוש. פאואל היה מעודָד מכך שבמשבר המצור הישראלי על המוקטעה, כמו בפרשת כספי המסים, התייצב הבית הלבן לראשונה לצדו, וסייע לו ליצור לראשונה לחץ אפקטיבי על שרון. מפת הדרכים, מבחינת פאואל, הייתה עשויה להיות מפנה אמיתי.

הסגנים המליצו לפרסם את מפת הדרכים. אי-פרסומה, סברו, יעמיק את הקיפאון המדיני וישאיר את האזור מתבוסס בדם. פאואל הרגיש שסוף סוף יש בידיו כלי של ממש, לקראת הישיבה החשובה עם הנשיא.

מפת הדרכים נולדה שלושה חודשים קודם לכן. באוגוסט, בעוד אריאל שרון נח על זרי הדפנה של נאום בוש ויאסר ערפאת מתחיל לעכל את כוונתו האמיתית של הנשיא האמריקני, הגיע מלך ירדן עבדאללה לביקור בוושינגטון, מלווה בשר החוץ שלו מרוואן מועשר. קודם לפגישתם עם הנשיא בוש נפגשו השניים עם היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס. מועשר העלה בפניה רעיון: כדאי לפרסם מפת דרכים, שתבהיר כיצד ומתי ימומש החזון שפירט הנשיא בנאומו. רייס התנגדה.

בניגוד לכל מוסכמה בפגישות עם הבוסים מוושינגטון, הפעם הירדנים לא ויתרו, למרות הפסילה של רייס. כשהגיעו לפגישה עם בוש, הפתיע המלך את הנשיא. יש לשר החוץ שלי הצעה בשבילך, אמר, והעביר את רשות הדיבור למועשר. שר החוץ נשא נאום משכנע. בוש התלהב. למה שלא תתחיל לעבוד על זה, אמר לוויליאם ברנס, עוזר שר החוץ לענייני המזרח התיכון. ברנס הלך לעבוד.

רעיון מפת הדרכים בא לממשל האמריקני כמתנה משמים. כפי שקרה בנאום בוש, הדברים נבעו פחות מהתלהבות אמיתית לפתור את הבעיות במזרח התיכון ויותר מן הרצון לעשות משהו שיגלגל את הכדור הלאה. הנאום נולד מתוך הלחץ לומר משהו משמעותי על המלחמה הנמשכת באזור הרגיש, שהייתה לו השפעה ישירה על מוקד המדיניות של בוש – ההכנות למלחמה בעיראק. אחרי הנאום הייתה תחושה של ריקנות: הנשיא הודיע למה הוא מצפה – שינוי משטר ברשות הפלסטינית, מדינה פלסטינית בסיומו של התהליך – אבל לא אמר דבר לגבי הדרך לשם. הטבח ההדדי של הישראלים והפלסטינים נמשך. מפת הדרכים, שתבהיר את לוח הזמנים, התנאים והדרישות לפעולה של ארה"ב, תהיה צעד הגיוני קדימה ותאפשר לממשל להראות שלא נרדם שוב בשמירה.

מפת הדרכים לא מצאה חן בעיני שרון מהרגע הראשון ששמע עליה, כמה ימים לאחר פגישת בוש עם עבדאללה ומועשר. מה שמצא חן בעיניו בנאומו של בוש היה פסילתו של ערפאת. החזון הסופי של הנשיא – שתי מדינות לשני עמים, האחת מהן מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית ובת קיימא – לא עלה בקנה אחד עם תפיסתו של שרון. מסמך שיפרט לוחות זמנים ומחוייבויות בדרך לחזון הזה היה עלול לסכן את הקיפאון הנוח שנוצר אחרי נאום הנשיא. ואולם הפעם, בניגוד לנאום בוש – שבו ניהלו אנשיו של שרון מגעים ישירים עם מנסחי הנאום בבית הלבן – לא הייתה לו השפעה אמיתית על תוכנו של המסמך. קואליציה של דחויים, אם לשאול ביטוי מן הפוליטיקה הישראלית, קמה לשנות את המצב. בדרך, היא הייתה עלולה לטרוף את קלפיו הטובים לקראת מערכת הבחירות המתקרבת.

פאואל היה, כמובן, חוד החנית של הקואליציה הזאת. השפעתו הלכה וקטנה מדי יום, בעיקר משום הספק שלו בתועלתה של המתקפה בעיראק. אבל דווקא משום שהבית הלבן והפנטגון היו טרודים מעל לראש בעניין העיראקי, והמלחמה בין ישראל לפלסטינים נתפסה כעניין משני העלול להפריע למהלך העיקרי, ניסה פאואל לחדש את השפעתו דרך דחיפה לשינוי בקווים הנוקשים שקבע נאום בוש. אנחנו חייבים, אמר לאנשיו, ליצור זיקה אצל הנשיא בין היכולת לפעול בעיראק באופן לגיטימי, לבין הצורך להתקדם בפתרון הבעיה בין הישראלים לפלסטינים.

פעם אחר פעם התנפץ הניסיון שלו לעשות זאת על הסלע של קשיות העורף בבית הלבן, אבל פאואל עדיין לא הרים ידיים. הפעם, הרגיש, הוא יכול לגייס לצדו גורם שהן בבית הלבן והן בירושלים לא ממש הביאו בחשבון: הקהילה הבין-לאומית, ובראשה האו"ם והאיחוד האירופי. בוש, שנאבק כדי לגייס את האירופים לצדו – או לפחות למתן את התנגדותם הקולנית – בעניין עיראק, יהיה חייב להתחשב בהם במה שנוגע לישראל והפלסטינים.

רוב הישראלים, שהתרגלו לראות בארצות-הברית את הגורם העולמי היחיד שיש בו חשיבות של ממש, לא ממש ידעו להבדיל בין חאווייר סולאנה, מיגל מורטינוס וטריה רוד-לארסן. כאירופים, נחשדו השלושה מראש באהדה לעניין הפלסטיני, אם לא בעוינות מובהקת לישראל. איש גם לא העריך שיש להם השפעה אמיתית. סולאנה, הממונה על מדיניות החוץ באיחוד האירופי, היה שר החוץ דה-פקטו של קהילה של מאות מיליונים, שקשרי המסחר והתרבות שלה עם ישראל לא נפלו מאלה של ארה"ב. רוב הישראלים לא היו מזהים את פרצופו גם לו נתקלו בו ברחוב.

גם הממסד הישראלי לא ראה באירופים משהו שצריך להתייחס אליו ברצינות. שרון, בניגוד לפרס ובדומה לרוב מנהיגי ישראל שבאו מרקע צברי, לא ייחס חשיבות גדולה לדיפלומטיה בין-לאומית. השאלה המרכזית לגבי עמדתו של העולם הייתה בעיניו תמיד שאלת חופש הפעולה של ישראל – ולשאלה הזאת הייתה כמעט תמיד תשובה אמיתית רק בבית הלבן. הוא לא השקיע שום מאמץ בשינוי מעמדה של ישראל באירופה, והתייחס ליחסים עם רוסיה אך ורק לצורך הניסיון לבלום את הסיוע שקיבלה איראן מגורמים רוסיים במאמצי הגרעין שלה, ובנושאי ביטחון ישירים אחרים.

אנשי הצבא, שהקדישו שעות רבות לדיונים על התגובה האמריקנית האפשרית למהלכים ישראליים, לא שאלו מעולם מה יגידו באירופה. ראש חטיבת המחקר יוסי קופרווסר, שנהג להזהיר מפני תגובה חריפה של האיחוד האירופי לפעולה כזו או אחרת, זכה לכינוי המלגלג "סולאנה", שכיוון לכך שהוא נוטה להתעסק בזוטות חסרות חשיבות. טרייה לארסן היה שליח האו"ם, גוף שנתפס ממילא כעוין ולא אפקטיבי.

לפאואל ולאירופים היה בעל ברית חשאי ורב השפעה, שסיפק להם מידע ורעיונות. בתוך ישראל פעלה, עוד מימי יצחק רבין, סוג של מחתרת מדינית. היא הורכבה מוותיקי תהליך השלום, אלה שיצרו את תהליך אוסלו. יוסי ביילין היה בממשלת ברק שר, חלק מהקרובים אליו נשאו בתפקידים רשמיים או עשו שירותים על פי בקשתו של ראש הממשלה. המצב הזה כלא אותם בכלוב של זהב. ליד ביילין פעלו אנשים כיאיר הירשפלד ורון פונדק (מאדריכלי הסכם אוסלו), נמרוד נוביק (שהיה יועצו המדיני של פרס), בועז קרני, דניאל לוי ואחרים. נפילתו של ברק הורידה אותם מהעמדות בתוך השלטון, אבל באורח פרדוקסלי החזירה אותם למגרש שהכירו היטב וידעו איך לפעול בו.

חבורתו של ביילין מתגאה, לא בלי צדק, שתרמה רבות לנפילתו של נתניהו ב – 1999, אחרי ששכנעה את ערפאת לחכות לערפאת ולא להכריז על מדינה עצמאית שבועיים לפני הבחירות בישראל[ii]. ממשרדיו של גוף בעל שם חסר משמעות, "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי"[iii], המשיכו לעבוד ללא לאות תוך שהם מנצלים רשת קשרים ענפה במצרים, בארה"ב, באירופה וברשות הפלסטינית.

למתבונן מבחוץ נראו ביילין וחבריו כמו אנשי היי-טק שלא שמעו שבועת הבורסה התנפצה, או כמו לוחם מחתרת שגם שנים אחרי הסכם השלום לא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה. כאילו לא בער העולם סביבם, כאילו לא נהפכה המילה "אוסלו" לקללה מקובלת, כאילו לא קראו את הכתובות "פושעי אוסלו לדין" – ואולי דווקא בגלל כל אלה – הם המשיכו באותה דרך של ימי שוק השלום הפורח: נסעו בעולם, שוחחו עם פלסטינים וגורמים בין-לאומיים, ייצרו ניירות והגו רעיונות. הם לא קיבלו את הנָרָטיב שגרס שאין עם מי ועל מה לדבר. כשבאמתחתם אותן שיטות, אותו אורך רוח בלתי נגמר ואותה אופטימיות קנאית שבכוחם יצרו את פריצת הדרך הגדולה בראשית שנות התשעים, הם המשיכו  לאורך כל שנות האינתיפאדה לייצר יוזמות, תכניות ואלטרנטיבות. בעוד הסקרים והתקשורת משקפים מצב, שבו רוב מוצק בשני הצדדים רוצה בעיקר להכאיב לצד השני, הם המשיכו לחתור ללא לאות לעבר יעד, שמיום ליום נדמה היה שפחות ישראלים ופחות פלסטינים רוצים להגיע אליו.

מבחינתם של אנשי החבורה, כניסתם של גורמים נוספים פרט לארה"ב לתוך מעגל ההשפעה הייתה ברכה גדולה. ככל שהתרחקו האמריקנים מעיסוק בהווה הבוער של הסכסוך, כך נשאר בשטח גורם אחד, שלרוב הישראלים נשמע כמו עוד הזיה לא רלוונטית: הקוורטט – אותו גוף בעל מעמד לא מוגדר שכלל את ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם. הגורם האמריקני המוביל בקוורטט היה מחלקת המדינה בראשות פאואל, לא הנצים בראשות צ'ייני ורייס (שממילא תיעבו את "אירופה הישנה"). בדיונים בקוורטט רוככה גם ההגמוניה האמריקנית, בכוח עמדותיהן הקרובות של החברות האחרות.

ביילין, נוביק, לוי והירשפלד קיימו עם אנשי הקוורטט, ובעיקר האירופים, מגעים תכופים. הם העלו רעיונות, הציעו ניסוחים, השפיעו השפעה של ממש על העקרונות והשפה של מפת הדרכים. ההתעלמות של שרון ואנשיו מן הקוורטט רק הקלה עליהם את מלאכת ההשפעה.

האם חשבו אנשי קואליציית הדחויים שיש סיכוי של ממש לנתק את הקשר הגורדי בין בוש לשרון, ולגרום לנשיא האמריקני, שעד אז לא לחץ את ראש ממשלת ישראל לשום פעולה של ממש, להזיז את ישראל בכוח מעמדתה הקשוחה? כנראה לא. אבל הם גייסו את מלוא העוצמה והעלבון של מי שאין בכוחו להשפיע, כדי לפחות להוציא את הדברים לאור. מפת דרכים, שיש בה מתווה לשינוי, תאלץ לפחות את בוש ושרון להתייצב מולה ולנמק מדוע אינם עושים דבר. בתנאים הפוליטיים בישראל, היא עשויה גם לעמוד במרכזה של מערכת הבחירות.

שרון, שהבין שאין לו השפעה אמיתית על תהליך התהוותה של ממפת הדרכים, עשה מה שעשה פעמים רבות כשהמציאות אינה נוחה לו: העמיד פנים שאינו רואה אותה. הוא קיבל את הטיוטה הראשונה לידיו כבר באוגוסט, אבל חודש לאחר מכן עוד שאל את פלינט לוורט, בכיר אמריקני, מהו בדיוק המסמך שוויליאם ברנס עובד עליו. באוקטובר, חודשיים אחרי שראה את המסמך לראשונה, התראיין לידידו, בעל הטור השמרני ויליאם ספאייר. כששאל אותו ספאייר על מפת הדרכים, אמר שרון שמדובר בשישה עמודים בדפוס קטן מאוד, וטרם היה לו זמן לעבור על הנייר[iv].

האמת הייתה, כמובן, שונה בתכלית: שרון הכיר היטב את המסמך, וידע שכל מהותו מנוגדת להשקפותיו. הוא גם שמע אזהרות, שניסוחן הלך והחמיר, ולפיהן מוטב לו להזדרז. ראשי ארגונים יהודיים בארה"ב, כמו מורט צוקרמן ואייב פוקסמן, הזהירו את ראש הממשלה שהניסוחים של נאום הנשיא עומדים להשתנות במפת הדרכים. ראש אמ"ן, אהרון זאבי פרקש וראש המוסד אפרים הלוי (שעבר באותם ימים למועצה לביטחון לאומי) הזהירו אותו, שמפת הדרכים מתפתחת בצורה שאינה הולמת את מטרותיה של ישראל. אין לנו שום השפעה על המסמך הזה, הזהיר הלוי. שרון הגיב באורח אופייני: זה מסמך כל כך גרוע, אמר, שאני לא רוצה להתייחס אליו.

ואכן, מפת הדרכים התפתחה באופן שנגד לחלוטין את מצבו הנוח של שרון לאחר נאום בוש. הנאום יצר מצב שבו כל עוד ערפאת חי ומתפקד, ישראל יכלה להמשיך ולהחזיק בשטח בכוחות גדולים, ללא כל לחץ בין-לאומי לנסיגה. כל שינוי, לא כל שכן שינוי שיכלול לוחות זמנים, היה יכול להיות רק לרעה. אמנם הצעדים הנדרשים כללו תביעה מהפלסטינים לפעולה נמרצת נגד הטרור, דבר שעל פי ניסיונו של שרון היה יכול לעכב את יישום המפה כמעט לאין קץ. אבל עצם ציונם של תאריכים יצר מסגרת זמן, שהייתה מבחינתו התפתחות בלתי רצויה.

השלב הראשון של המפה היה החשוב מכולם, שכן שרון ידע היטב שמעט ניירות בתולדות הסכסוך הגיעו אל מעבר לשלב הראשון. נתבעה בו מהפלסטינים הצהרה על סיום האלימות, ומאמצים נראים לעין נגד הטרור. בעיני שרון זו הייתה תביעה חלושה מדי, רחוקה מאוד מן הדרישה המעשית לשבעה ימי שקט (שהפכה למכשול אולטימטיבי כשפאואל הפקיד בידי שרון את מועד תחילתם וסיומם). ישראל, לעומת זאת, נדרשה במפת הדרכים לסגת כבר בשלב מוקדם לקווים של לפני האינתיפאדה ולהצהיר על מחויבותה לחזון של שתי מדינות. שרון לא היה מוכן לשלם כל כך הרבה תמורת מה שנראה בעיניו כל כך מעט.

במפת הדרכים נאסר על ישראל להרוס בתים, לגרש פלסטינים או לפגוע במוסדות של הרשות. הפיקוח הופקד בידי הקוורטט, מינוח שנתן מעמד למדינות ולגופים ששרון התנגד נחרצות למעורבותם בסכסוך, מהאו"ם ועד הקהילייה האירופית.

ואם כך, למה לא לחם שרון במפת הדרכים כשם שעשה בנאום בוש? מדוע לא יצא ב"נאום צ'כוסלובקיה" שני, שיזכיר לארה"ב שלישראל יש אינטרסים משלה, ויעורר מרבצם את ידידי ישראל המושבעים בקרב השמרנים בממשל ובקונגרס, הלובי היהודי והימין הנוצרי רב ההשפעה? קודם כול, משום ששרון התנמנם מעט אחרי הניצחון ביוני, משוכנע שהזמן פועל לטובתו. וייסגלס, שהצלחתו במגעים עם רייס וצוותה לפני נאום בוש הקנתה להשפעתו בממשל ממדים מאגיים, הרגיע את שרון באומרו שארה"ב תתחשב בישראל, והדאגה מיותרת. הפעם, כאמור, גם התנהל המשחק לא בבית הלבן אלא במגרשים ידידותיים פחות. ובעיקר, משום שבסתיו 2002 הקדיש שרון את רוב תשומת לבו לחזית אחרת לגמרי – הפוליטיקה הפנימית.

אחרי שנה וחצי של תרדמה ניעורה הפוליטיקה הישראלית לחיים. נאום בוש יצר קיפאון מדיני עד שיסתלק ערפאת. הסיכויים להפסקת אש התמוטטו עם חיסולו של סאלח שחאדה, המפקד הבכיר של הזרוע הצבאית של החמאס, ביולי 2002. שמעון פרס ובנימין בן-אליעזר החלו לחוש לחץ של ממש לצאת מן הממשלה. בלי אפילו מראית עין של אופציה למשא ומתן, כל מה שנשאר ממפלגת העבודה היה עלה התאנה הנבול למדיניותו הכוחנית של שרון. בסוף יולי הצביעו שרי העבודה, יחד עם נציגי ש"ס, נגד התקציב בדיון בממשלה. היה ברור שהספירה לאחור של ממשלת האחדות החלה.

שרון שקע במערכה הפוליטית. פוליטיקה היא עבורו יותר מאשר עיסוקו המקצועי זה שלושים שנה. היא מאפשרת לו להביא לידי ביטוי רבות מתכונותיו: אהבת הבחישה והשימוש בכוח; ההנאה מניצול חולשותיהם של בני אדם ומהעמדתם במצבים משפילים; התכנון הפרטני עם מקורביו, רבים מהם חיות פוליטיות כמוהו, של מהלכים הבאים לידי ביטוי ברגע אחד של הכרעה; השאיפה התמידית להציג קור רוח, נחישות ושליטה במקום שבו אחרים כורעים תחת הלחץ. בניגוד לרבין, ששנא פוליטיקה, ולברק שזלזל בה ולא הבין אותה, שרון היה לא רק פוליטיקאי מיומן, אלא פשוט אהב את המקצוע.

בניגוד לרבים מקודמיו, אהב שרון לשבת בכנסת ולהיות נוכח בהצבעות. הדבר נבע לא רק מן ההבנה שאי אפשר לבקש מאחרים לעבוד בשבילו ולא להיות שם – גם כמצביא, ציין שרון את ההבדל העיקרי בינו לבין אחרים בכך שהוא תמיד היה עם הלוחמים – אלא פשוט מהתאווה לעיסוק הפוליטי. הוא אהב לפתוח שולחן במזנון, לקרוא אליו ח"כ צעיר להסתודדות, לקחת לריאות את החנופה וההתרפסות שזכה להן אחרי שנים של נידוי. במטוסו, בדרך לחו"ל ובחזרה, הוא בילה שעות בסיפורים מעברו הפוליטי העשיר. הוא גם לא טרח להסתיר את הציניות הכרוכה בעיניו במעשה הפוליטי. את המשחק הזה, אמר בריאיון, צריך לקחת בחצי צחוק[v], אחרת אפשר לרדת מהבמה. כשאתה מגיע לתפקיד ביצועי אתה צריך לקחת אותו ברצינות, אבל אם את המשחק הפוליטי עצמו תיקח יותר מדי ברצינות לא תחזיק מעמד.

כהונתו של שרון כראש ממשלה התאפיינה בסדרה של מהלכים פוליטיים מוצלחים, שהשכיחו שנים של כישלונות ויצרו לו תדמית של רב מג, המסוגל לצאת מכל עימות וידו על העליונה. למען היתרון הפוליטי לא היסס לעשות מעשים שראשי ממשלה אחרים חששו מהם: הוא פיטר למשל את שרי ש"ס לאחר הצבעתם נגד התקציב ב-2002, כדי לכבוש את הכותרות ולהצטייר כראש ממשלה חזק ובעל עקרונות. הפיטורים, כך ידע היטב, היו פופולריים בקרב האנשים שרצה לספח אליו, בעיקר מחנה המרכז. בניגוד לאחרים, לא היסס להפגין את הנאתו מהתהליך: אחת לכמה דקות שאל את עוזריו בלהיטות אם כבר הגיעו מכתבי הפיטורין ליעדיהם. זה לא היה מפני שנטר לש"סניקים: כעבור שנה וחצי שאל, באותה להיטות ממש, אם כבר נוסחו ונשלחו מכתבי הפיטורין לשרי שינוי.

כלפי חוץ נהג בנימוס אירוני, אבל בתוך המערכת טיפח יריבויות, נקם נקמות וידע להשתמש בכל קורטוב של חולשה, שאותה ידע לזהות במיומנות. כשהקים ממשלה לאחר הבחירות ב-2003, היה צריך בסופו של דבר להכריע מי יהיה השר האחרון מטעם הליכוד – מאיר שטרית או דן מרידור. מרידור נחשב בעיניו לאחד מאנשי "כנופיית שלטון החוק", שתיעב. אבל ההכרעה הייתה תוצאה של ניתוח פוליטי ואנושי קר: מרידור, ידע שרון, לא יתנקם בו, משום שאינו ח"כ ובגלל טבעו. למרידור אין אצבע, אמר אחד מאנשי צוותו של שרון – ומרידור נשאר בחוץ.

באוקטובר 2002, בעוד המאבק על מפת הדרכים מתחולל במלוא עוזו בוושינגטון, התפרקה הממשלה. בן-אליעזר, שלא רצה לצאת מן הממשלה בגין נושא מדיני – שמא ייראה כמחבל במאמץ המלחמתי – ביים משבר על ענייני תקציב וחברה. ההשפלה המתמשכת מצד שרון בערה בו: לאנשי עסקים שבאו לשכנע אותו להישאר אמר, "מה אתם באים עכשיו? פעם היה מטבחון, היום בקושי מסעדת פועלים בשירות עצמי." פרס, יותר מתוך הרגל וחוסר יכולת נפשית לעזוב את הממשלה מאשר מסיבה של ממש, ניסה לעצור בו, ללא הצלחה.

שרון כבר עסק מזמן בהכנות לבחירות, ולא מפלגת העבודה היא שהדאיגה אותו. העבודה לא הלכה לשום מקום. היא חסרה את הכוח והמעוף שהיו לה בשעתו, כאשר חיים רמון הוביל את המהלך הפוליטי להפלת נתניהו. ביבי, זה היה האיש שבו התמקדה תשומת לבו של ראש הממשלה. מאז נמנע מלהתמודד מול שרון ב-2001 בבחירות שניצחונו בהן היה ברור, הטיל נתניהו צל ענק על כהונתו של שרון.

אף על פי שהוביל את המפלגה לתבוסה והודח מראשות הממשלה ברוב כמעט בלתי נתפס במצב הפוליטי בישראל, עדיין היה ביבי המלך הגולה של הליכוד. הגרעין הקשה של תומכי המפלגה אהב אותו הרבה יותר מאשר את שרון. הוא חלק עם חבריו את עלבונם, את תחושת האי-שייכות והקיפוח שלהם, את חשדנותם המוּלדת כלפי המציאות הישראלית הנשלטת על ידי אחרים. שרון היה בשר מבשרם של האחרים. הוא ראה את עצמו הרבה יותר כאיש תנועת העבודה האמיתית, שהמפלגה הקרויה על שמה זנחה את דרכה אבל הוא נשאר נאמן לה. ביבי לעולם לא היה מכנה את אנשי הליכוד "אינדיאנים".

שרון, שאחרי השיא הקצר של מבצע "חומת מגן" שבה הפופולריות שלו וצנחה, ידע שבליכוד פנימה מתייחסים רבים לכהונתו כראש ממשלה כאל עניין זמני. בחוגים פנימיים כונה לא אחת "קודמו של נתניהו". כשחזר נתניהו מגלותו הפוליטית עקב אחריו שרון בשבע עיניים. נתניהו – שממילא הייתה לו נטייה לפרש כל התפתחות כקונספירציה המיועדת לשלול ממנו את הבכורה – סיפק דלק לפרנויה של שרון. באוקטובר 2002 יצא שרון לארה"ב. נחום ברנע ושמעון שיפר דיווחו ב"ידיעות אחרונות" על שיחה עם נתניהו, שבה שאל אותם מה עושה ראש הממשלה בוושינגטון. הוא מתאם עם האמריקנים את היום שאחרי המתקפה בעיראק, אמרו ברנע ושיפר. נתניהו גיחך. מה זה עניינו? אמר בלגלוג. הוא לא יהיה ראש ממשלה ביום שאחרי סדאם. הוא לא יהיה, וסדאם לא יהיה. זו הייתה עבור שרון הוכחה, שלא נזקק לה, לאמביציה המטורפת של ביבי, שבגללה אסור לו להסיר ממנו את עיניו ולו לרגע.

הוא ידע שכוחו היחיד מול נתניהו, האהוב על הגרעין הקשה של תומכי הליכוד, הוא בכך שהוא יכול היה להבטיח ניצחון גדול בבחירות. הוא  השתמש בכוח זה, בחשדנותו הכרונית של נתניהו ובנטייתו לפניקה, כדי להפיל את הטוען לכתר בכל מלכודת אפשרית. במאי 2002, לאחר תקופה ארוכה (להוציא את השיא הרגעי של תחילת מבצע "חומת מגן") שבה הקדים אותו נתניהו בסקרים באופן משמעותי, הביא שרון את מלוא מיומנותו הפוליטית לידי ביטוי ברגע מגדיר אחד, שבו החל בחיסולה של האלטרנטיבה.

נתניהו כפה על שרון הצבעה במרכז הליכוד, ודרש בה הצהרה על כך שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית. הנושא כלל לא עמד על הפרק – באותם ימים ממש כבש צה"ל מחדש את הגדה המערבית ופירק את שרידי שלטונה של הרשות, ויאסר ערפאת היה מבודד ומבוזה במוקטעה – אבל נתניהו רצה לנצח את שרון בהצבעה ולהוכיח את כוחו במרכז. ניצחון הוא אובססיה עבור ביבי: הוא משוכנע שכוחו הגדול ביותר הוא בתדמית הווינר שלו, שאותה היה נחוש לשקם לאחר תבוסתו בבחירות לברק. כל יועציו של נתניהו התנגדו למהלך, אבל הוא הקשיב לרחשי בטנו, שרצו ניצחון, ולגורם רב השפעה בחייו – אביו בן-ציון, שאמירותיו של שרון על אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית היו בעיניו כפירה חמורה.

הוועידה התכנסה בהיכל התרבות. עבור שרון, חובב מוזיקה קלאסית, זה היה אתר מצוין להפגנה של יכולת ניצוח. אנשי נתניהו יצאו ובאו מן האולם, מגייסים תמיכה ומבטיחים ניצחון. שרון, ממקומו בחדר על שם טוסקניני, הבין שלא יוכל לנצח בהצבעה. במקום זאת, החליט, עדיף דווקא להפסיד, ולהשתמש, כפי שעושים לוחמי ג'ודו, בתנופתו של היריב כדי להפיל אותו. הוא ישב באפס מעשה, וניהל שיחה משועשעת עם מקורביו. לימור לבנת, שהבחינה כי בניגוד לימי הצבעה חשובים אחרים אנשיו של שרון אינם יוצאים אל הפעילים, רוקמים  עסקאות או עושים מאמץ להניע תומכים ותיקים לחזור בהם מכוונתם להצביע עם נתניהו, נזעקה. אתם הולכים להפסיד, אמרה ליועצו של שרון ראובן אדלר. אז נפסיד, אמר אדלר בעליצות.

נתניהו ניצח בהצבעה, והובס במערכה. הוא האמין שהוא מראה את כוחו מול ראש הממשלה במרכז מפלגתו שלו, אבל בפועל התקבעה עוד יותר תדמיתו כנץ קיצוני, וזו של שרון כשל איש מרכז שפוי, כזה שגם תומכי עבודה מבולבלים עשויים להצביע בעדו. זה היה קו פרשת המים, שאחריו עקף שרון את נתניהו בפופולריות שלו בציבור הרחב, ולא הביט עוד לאחור. כשהתברר ששרון יכול להבטיח ניצחון בבחירות, ואילו נתניהו מסוגל לנצח בתוך המפלגה אבל מעורר בציבור אנטגוניזם המסכן את הצלחת הליכוד בבחירות הכלליות, הוכרעה התחרות בין השניים לטובת ראש הממשלה.

ההצבעה בהיכל התרבות הראתה לא רק את כוחו של שרון לנתח מצבים ולהפגין קור רוח, בעיקר מול הפניקה המיוזעת של נתניהו, אלא גם כמה הוא מכור למשחק הפוליטי. אין לשרון שום בעיה לשעבד אפילו את הרגעים האינטימיים והמשפחתיים ביותר בחייו לצורך הפוליטי שלו, ויחסיו עם נתניהו הם אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך. שרון בז לנתניהו, והביע לא אחת את זלזולו בביבי במילים חריפות באוזני מקורביו. הוא גם זכר היטב איך ביקש נתניהו להרחיקו מהממשלה שהקים ב-1996, ואיך נזקק להפגנת סולידריות של דוד לוי כדי להיכנס בסופו של דבר לממשלה[vi].

אבל באביב 2005, לאחר סדרה של עימותים מרים ביניהם על תהליך ההינתקות, חש שרון שהוא צריך לאחות את הקרעים. הוא הזמין את נתניהו לאירוע הפרטי ביותר של משפחת שרון – האזכרה השנתית לאשתו לילי, בחוות השקמים. כשהצורך הפוליטי עלה, לא היסס שרון להביא אליו יריב מר, שאותו תיעב באופן אישי[vii]. ההזמנה לביבי לבוא לאירוע שנדמה היה שאין אדם ששרון ירצה לראות בו פחות מאשר אותו, נמסרה על ידי ראובן אדלר. כשהגיע נתניהו למקום, הוצג העניין כאילו הוא מחלה את פניו של ראש הממשלה ולא להפך. שרון גם יודע לוותר במצבים שבהם הוא מבין שהכוח אינו בידיו: כך מינה את נתניהו בתחילה לשר חוץ ואחר כך לשר אוצר, וכך שריין לו את המקום השני בליכוד. אבל על ההנאה שבהשפלה קטנונית לא הסכים לוותר.

"מפת הדרכים" של הקוורטט שימשה הבסיס לתחילת הדיונים בממשל האמריקני. השינוי העיקרי שהיה בה ביחס לנאום בוש היה ביטול ההתניה, שאמרה שהצעדים המעשיים בשטח תלויים בשינוי שיחול בממשל הפלסטיני. על פיה לא היה אפשר עוד להמתין באפס מעשה עד שערפאת יסתלק.

להחלטה של בוש על פרסום המפה הייתה עשויה להיות משמעות גדולה דווקא בגלל הבחירות המתקרבות בישראל – שעליהן הכריז שרון ב-6 בנובמבר, תשעה ימים לפני דיון המנהלים בבית הלבן. מפת הדרכים, על כל חסרונותיה, הייתה עשויה להציב אלטרנטיבה – הפעם בתמיכה אמריקנית – ל"מצב" המשתק, שהיה בסיס לכוחו של שרון. היא לא הייתה מונעת, קרוב לוודאי, את ניצחונו; אבל הציבור הישראלי היה צריך להתייצב מול תכנית מדינית שתבעה מישראל ומהפלסטינים מהלכים לשינוי המצב, והגדירה בפירוש שסופו הוא מדינה פלסטינית בהכרה אמריקנית.

אבל לא זו הייתה ההחלטה שהתקבלה ב-15 בנובמבר 2002. בניגוד להמלצת הסגנים, החליט בוש – בתמיכה חזקה של רייס – שלא לפרסם את המפה. הויכוח נמשך: בדצמבר הייתה כבר טיוטה סופית של המפה, מוכנה לפרסום. הודעה רשמית עליה, ואמירה חד-משמעית של הממשל שהוא מתכוון לעמוד על יישומה הקרוב, היו עשויים להעמיד במרכז הדיון בישראל אלטרנטיבה לשיתוק המדיני. זה לא קרה. פירושה המידי של ההחלטה שלא לפרסם את מפת הדרכים או לעמוד על תחילת ביצועה לאלתר היה המשך הסטטוס קוו, וסיוע פעיל לקו של שרון, שעיקר את מערכת הבחירות מכל תוכן. ישראל, קבעו בוש ואנשיו בהחלטתם, תוכל להמשיך ולתלות הכול במצב – כלומר בצורך שערפאת יסתלק מתפקידו – ולמעשה יוקפא כל סיכוי לשינוי עד שהמהלך הזה יקרה מאליו.

כמו במקרים קודמים, גם הפעם התגבשה קואליציה יעילה של אינטרסים פוליטיים, השקפות שמרניות וחוסר עניין של הנשיא וטרפדה את היוזמה לפרסום מפת הדרכים. קארל רוב, יועצו הפוליטי של הנשיא, סבר כרגיל שאסור לבוש להרגיז את תומכיו מן הימין הנוצרי. רייס ראתה במפת הדרכים יוזמה של יריביה במחלקת המדינה, שיש לרוקן אותה מכל תוכן.

ואולם הגורם העיקרי היה הנשיא. לאמיתו של דבר, לא התכוון בוש כלל לצקת במפת הדרכים משמעות שמעבר להצהרה הריקה, שאחריה יוכל לחזור בראש שקט למלחמה בעיראק. היא הייתה אחיזת עיניים מוחלטת: היה ברור שכל צד יתייחס רק למחויבויותיו של הצד השני. ישראל לא תיישם דבר מחלקה במסמך בטענה שהפלסטינים אינם נלחמים בטרור, והפלסטינים יאמרו שכל עוד הכיבוש, הכתרים והחיסולים נמשכים הם אינם יכולים לעשות דבר.

זו הייתה הסיבה המכריעה מכולן לעובדה שאריאל שרון לא נלחם מלחמת חורמה במפת הדרכים. הוא ידע מראש שמדובר במשחק של כאילו: הנשיא איננו מתכוון למסמך שיש מאחוריו לחץ לביצוע. המפה הייתה בעיני בוש עצם, שאותה זרק לפאואל ולאירופים בזמן שנזקק לתמיכתם, ולא התכוון כלל שתקרום עור וגידים. ליישומה שלח הממשל לישראל פקיד זוטר, ג'ון וולף, שאמנם היה מינוי אישי של הנשיא אבל לא נהנה מגיבוי ולא הכיר את השטח. וולף נזקק לשבועות רק כדי ללמוד את שמותיהם ותפקידיהם של כל המעורבים בדבר, ולא הצליח לפענח את מסכת התירוצים של שני הצדדים. אי אפשר לכפות עליהם משהו שהם אינם רוצים בו, חזר וולף ואמר, משל היה משקיף חסר אונים ולא נציגה של המעצמה שכולם רועדים ממנה. לאמיתו של דבר, בהיעדר תמיכה ומעורבות של הבית הלבן גם איש מיומן ממנו לא היה מצליח לעשות דבר.

שרון מצדו השקיע את עיקר מאמציו בתכנון מדוקדק של הבחירות. במקום בן-אליעזר הביא במהירות  למשרד הביטחון את שאול מופז, שרק ארבעה חודשים קודם לכן פשט את מדיו. מופז היה פופולרי, נמרץ – ומחויב באופן טוטָלי לשרון, המשענת הפוליטית היחידה שלו. את נתניהו מינה שרון לשר החוץ, ובכך צד שתי ציפורים: גם פייס את תומכי ביבי במפלגה וגם העמיד אותו ככפוף לו. שרון ידע היטב שמוטב לו שנתניהו ישתין מתוך האוהל פנימה מאשר שישתין מבחוץ על האוהל עצמו. ב-5 בנובמבר, נתמך בסקרים שהבטיחו לו ניצחון גדול בפריימריס נגד נתניהו, הודיע שרון, כאמור, שהוא הולך לבחירות.

המאבק מול נתניהו סייע לשרון גם להעצים את תדמיתו כאיש חזק, העומד בלחצים. כהונתו הראשונה עמדה בצל של הדרך הכמעט מקרית שבה הגיע לשלטון, שיחד עם מצבו הפרלמנטרי הרעוע כמנהיג מפלגת מיעוט אילצה אותו להשקיע מאמצי הישרדות תמידיים. הוא גילה מיומנות פוליטית מרשימה, וזו בצירוף התנהגותו האישית המתונה קנתה לו הערכה, במיוחד על רקע ימי האנטגוניזם של נתניהו וברק. אבל הוא לא היה חזק: ואם יש משהו שאריק שרון מתקשה להתמודד אתו, זהו מצב שבו הוא אינו חזק.

שרון הנער נהג לשאת אתו לכל מקום אלה, ולא היסס להשתמש בה גם כנגד הנערים שהדריך בתנועת הנוער, לכאורה בצחוק אבל גם כדי להזכיר מי כאן החזק. מחזותו הפיזית ועד להילה הצבאית שלו, שרון הקפיד כל חייו להציג חזות של מי שאינו הולך מעדנות, ותמיד נושא אתו מקל גדול. באזור הזה אתה לא יכול להיראות חלש, נהג לומר, והאזור כלל לא רק את היחס לערבים, אלא לסביבה בכלל. גם הפוליטיקה הייתה בעיניו מקום שבו החלש נטרף.

שרון למד בקפידה את לקחי קודמיו. נתניהו וברק הרבו לדבר על עצמם כעל אנשים העומדים בלחצים, אבל לא אחת שידרו היסטריה פוליטית וציבורית. הם הרבו להופיע באמצעי התקשורת – נתניהו אף נכנס פעם לשידור בתכנית "יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, תכנית שבה מתבטאים מאזינים בענייני היום – וחיזרו בפומבי אחרי גופים או אישים שלחסדיהם הפוליטיים נזקקו. שרון, לעומת זאת, התבטא מעט מאוד. ריאיון עם ראש הממשלה נהפך שוב למצרך מבוקש, והתלונות על מיעוט הופעותיו של שרון רק העצימו את היוקרה שרכש לעצמו כמי שאינו רץ אחרי המיקרופונים. את עבודת השתדלנות השאיר לאנשיו. הוא לא הלך לחלות את פניו של הרב עובדיה יוסף; קודמיו שעלו לרגל אל מנהיג ש"ס חשבו שהם קונים את לבם של נציגיו בכנסת וקהל התומכים הגדול של המפלגה, אבל שרון הבין שבעיני רבים זו הייתה פגיעה במעמדו של ראש הממשלה. הוא הודיע ברבים ששום איום לא יעבוד עליו, וגילה קור רוח מופגן בסדרה של משברים פוליטיים.

אחת התמונות הזכורות ביותר מכהונתו השנייה הייתה בהצבעה בכנסת על תכנית ההינתקות, כשאיימו השרים נתניהו, לימור לבנת, ישראל כץ ודני נווה להצביע נגד ולהפיל למעשה את הממשלה. שרון נשאר יושב באולם המליאה[viii], רגוע ומתעלם לחלוטין מן המהומה שסביבו, בעוד שדרי הטלוויזיה מדווחים שהשרים המורדים מתחננים להיפגש אתו מחוץ לאולם. מבעד לדלת היה אפשר לראות את נתניהו, לחוץ ומביט לצדדים, מתכנן גדולות ובסופו של דבר מתקפל ללא קול.

שרון היה ראש ממשלה כמו שישראלים אוהבים לראות, והוא ידע שבמצב הקיפאון – שאחרים הוחזקו כאחראים לו, אף על פי שהוא כיהן כראש ממשלה כבר כמעט שנתיים – זהו נכס פוליטי אדיר.

כפי שעשה מול ברק, ניהל שרון מערכת בחירות על כלום. זה היה הישג גדול עוד יותר מאשר שנתיים קודם לכן, מכיוון שהפעם היה שרון ראש הממשלה, האחראי למצבה העגום של ישראל. כמו ב-2001, הוא ניהל את המערכה על מגרש ריק. כמעט מתוך הרגל טרחו אנשיו להדליף לתקשורת את דבר קיומו של סקר לפיו שמעון פרס פופולרי יותר מהראש הנבחר של העבודה, עמרם מצנע[ix]. הסקר הזה לא נערך מעולם, אבל הידיעה הספיקה כדי להציג את מצנע כמי שאין לו שום סיכוי, ממש כשם שמועמדותו הווירטואלית של פרס חיבלה בשרידי סיכוייו הלא-קיימים של ברק ב-2001. כמו במקרה של ברק, לא היה צריך לטרוח.

המצב. זה היה ידידו הגדול של שרון בחודשים שלאחר נאום בוש. המצב היה ערפאת, נצור ומושפל במוקטעה אבל נתפס כגורם המבטל מראש כל סיכוי לשינוי. הרי הנשיא עצמו אמר שקודם כול הפלסטינים צריכים לשנות את המשטר, ולעומת זאת היה ברור שאין להם שום כוונה להדיח את האב המייסד או לצמצם את סמכויותיו. המצב היה ארגוני הטרור הגדולים, שמפקדותיהם שכנו בעזה, אליה לא שאף אף ישראלי שפוי להיכנס. המצב היה, כמובן, היעדרה של כל אלטרנטיבה פוליטית או מחשבתית.

מצנע, שנדחף למרכז הבמה אחרי מסע שתדלנות של אנשי עסקים תומכי העבודה, לא היווה שום תחרות לשרון. מועמדותו נראתה כמעט תימהונית, אף על פי שאיש לא היה מצליח לשפר את מעמדה של העבודה אחרי ההתפוררות שהביא ברק והתקופה העגומה כעושת דברו של שרון בממשלת האחדות. חקירות המשטרה נגד שרון בהאשמות של שחיתות לא שינו את עמדתו של הציבור. ארתור פינקלשטיין, שגם הוא הובא לסייע בקמפיין כמעט מתוך הרגל ולא בשל צורך אמיתי, סיכם את המגמה הזאת במילים הבוטות "עדיף גנב מאשר אפס".

הניסיון של מצנע להפוך את הבחירות לוויכוח על מהות נידון לכישלון. איש לא חשב שהעבודה מסוגלת להוציא מהות כלשהי אל הפועל. המהות שמצנע דיבר עליה, וששרון תקף אותה בכל הכוח, הייתה יציאה של ישראל מרצועת עזה. לו נוספה להצעה הזאת יוזמה אמריקנית רשמית כדוגמת מפת הדרכים, ייתכן שהיה נוצר דיון אמיתי על תוחלת מדינית. גם דיון כזה לא היה מונע את ניצחונו של שרון, אבל בהיעדרו יכול היה ראש הממשלה לתקוף את האופוזיציה בגסות, ולהתעלם לנוחותו מהמצב הביטחוני והכלכלי. את האווירה הזאת המחישה היטב תושבת שדרות, עיר שהופגזה פעם אחר פעם ברקטות קסאם וסבלה מקשיים כלכליים, שאמרה למצלמות הטלוויזיה "המקרר שלי ריק, אבל אני אצביע שרון כי מצנע ייתן הכול לערבים."

שרון, ללא שום אלטרנטיבה פוליטית או הצעה מדינית מאתגרת, הביס את נתניהו בפריימריס של הליכוד, ואחר כך ניצח בקלות בבחירות 2003 והכפיל את כוחו של הליכוד בכנסת. הוא הקים ממשלה ימנית, שנהנתה מן הכוח הפרלמנטרי שלא היה לה בקדנציה הראשונה.

בשטח נמשכו העסקים כרגיל. מפקדי צה"ל או הפלסטינים לא ממש התעניינו במפת הדרכים, אלא המשיכו להתכתש. צה"ל, שכבר שלט בגדה המערבית כולה – אם כי עדיין לא מצא דרך לעצור את הטרור – העביר בהדרגה את הדגש לרצועת עזה. ככל שחלף הזמן הרשו לעצמם המפקדים, בידיעה ששרון מעודד אותם, מבצעים גדולים יותר. יאיר נווה, שפיקד על אוגדת עזה בראשית הלחימה, מיעט לחצות את הקווים של לפני ספטמבר 2000; יורשו ישראל זיו חצה אותם מדי פעם ורק

בשעות הלילה, יורשו של זיו גדי שמני נכנס בכוחות גדולים ביום ובלילה. כולם חשו תמיכה ולגיטימציה מן הפיקוד והשלטון, ולא היססו להתגאות בכך שהם פעילים ותוקפניים יותר מקודמיהם.

התנועה והירי של כוחות גדולים, מלווים בטנקים ובסיוע אווירי מסיבי, בתוך השטח הצפוף, גרמה למקרים רבים של פגיעה בחפים מפשע: באוקטובר 2002, בעוד שרון עסוק בתעלוליו הפוליטיים, ביצע צה"ל בתוך שבוע שני מבצעים גדולים, האחד לתפיסת מבוקשים והשני לחשיפת מנהרות. 23 פלסטינים נהרגו בהם, לפחות מחציתם אזרחים וחלקם נשים וילדים.

למרות השיפור ביכולות הצבאיות, הטרור לא נפסק. אחוז הסיכולים עלה, אבל המוטיבציה המוגברת גרמה לעלייה גדולה בכמות הניסיונות לפיגועים. אחת לכמה שבועות היו ארגוני הטרור מצליחים לבצע פעולת התאבדות גדולה בתוך שטח ישראל, שהשפעתה המוראלית לא הייתה קטנה יותר מאשר של מקבץ גדול של פיגועים שהצליחו. באוקטובר הגיע מספר ההרוגים הפלסטיניים ל-60, המספר הגדול ביותר מאז "חומת מגן" חצי שנה קודם לכן, ואילו מספר האזרחים והחיילים הישראלים שנהרגו עמד על 23. נדמה היה שאיש אינו משלה את עצמו עוד שיש יכולת להכריע את המלחמה, ועם זה איש אינו מעלה תביעה של ממש, מלווה באיום פוליטי אמיתי, לשינוי המצב.

מפת הדרכים, שאיבדה כל משמעות מרגע שלא הוצגה במהלך הבחירות בישראל, התפרסמה בסופו של דבר באפריל 2003, מסמך מת עוד לפני שנולד. התאריכים שהוזכרו בה היו לא רלוונטיים. שרון וערפאת לא ראו בה יותר ממסמך לא מחייב, שצריך לשלם לו מס שפתיים בכל פעם שהוא מוזכר אבל אין צורך לקחת אותו ברצינות. מאז דיון המנהלים בנובמבר ועד מאי 2003 לא קרה דבר, פרט למותם של עוד עשרות ישראלים ומאות פלסטינים.