ב-12 בפברואר 2001 נכנס רב אלוף שאול מופז, כמדי בוקר, ללשכת הרמטכ"ל, ומצא על השולחן אקדח מעשן.
כבר מרחוק, סיפר מופז אחר כך, היה אפשר להבחין שמישהו מנסה להסב את תשומת לבו למשהו חשוב במיוחד: על השולחן היו שני הקלסרים הרגילים, אחד אדום ואחד שחור, שבהם נאגר חומר המודיעין היומי המוגש לרמטכ"ל. ומחוץ לקלסרים, לבדו על השולחן, היה מונח מסמך בודד. מי שהניח אותו שם רצה לוודא שמופז יקרא אותו לפני כל דבר אחר.
המסמך הסודי הגיע ממקורות המודיעין של צה"ל. הוא פירט, על פי מופז, בדייקנות שאי אפשר לטעות בה, את פגישתו של יאסר ערפאת עם ראשי הארגונים הפלסטיניים יום קודם לכן ברמאללה. ערפאת זעם על אנשיו, ידע מופז לספר. "למה אין יותר הרוגים ישראלים?" אמר להם. מופז המשיך ותיאר את תגובת מפקדי השטח של ערפאת ולבסוף חתם במשפט המחץ, כשחיוך ניצחון על פניו. "ערפאת אמר להם: אתם יודעים מה לעשות." עבור מופז, הסיפור הזה פיזר את שרידי סימני השאלה בנוגע למעורבותו של ערפאת בטרור.
מאז פריצת האינתיפאדה, כחצי שנה קודם לכן, הציקו העיתונאים למופז בשאלת אחריותו של ערפאת לאירועים ויכולת השליטה שלו במתרחש. זו הייתה שאלה בעלת חשיבות עליונה: אם ערפאת אכן יוזם ומכוון ("מאכוון" בז'רגון הצבאי) טרור, אזי ברור שהראיס הפלסטיני איננו פרטנר לשלום, ואין מה לדבר איתו אלא להלום בו בלבד. אם ערפאת איננו שולט לחלוטין באירועים, אם הוא רק מנסה "לרכב על גב הנמר" של הזעם הציבורי, אזי ערפאת הוא אולי חלק מן הבעיה, אבל גם הדרך לפתרון.
עבור מופז, השאלה לא הייתה קיימת כלל. מהימים הראשונים של העימות תיאר הרמטכ"ל את ערפאת והרשות הפלסטינית כמוקדים של טרור, מהימים הראשונים הוביל קו שלפיו יש להגיב בכוח מלא על האירועים בשטחים. את הכתבים שהיקשו בעניין ניפנף הצדה. בניגוד לקצינים בכירים אחרים, שטרחו להסביר ארוכות איך ערפאת עובד – דיבורו עקיף ומתחמק, הוא לעולם אינו אומר במפורש מה הוא רוצה – מופז תמיד היה חד-משמעי.
ועדיין, שאלת האקדח המעשן נשארה מונחת על השולחן, במקום בולט. היא השפיעה לא רק על הזירה הפנימית, אלא גם על העולם. בחודשים הראשונים, ולמעשה עד 11 בספטמבר 2001, נאבקה ישראל על הלגיטימיות של מלחמתה. הוכחה חד-משמעית לגבי מעורבותו של ערפאת בטרור הייתה אמורה להקל על ישראל מאוד, חיצונית ופנימית. ובאותו מסמך מ-12 בפברואר, אמר מופז הרבה לאחר מכן, הייתה בדיוק הוכחה שכזאת, ללא שום קריצת עין. זה היה האור הירוק. ערפאת נתן אותו, אישית לגמרי. והוא בידינו, על השולחן.
12 בפברואר 2001 היה יום הולדתו ה-59 של ראש הממשלה היוצא, אהוד ברק. רק כמה ימים לפני כן הפסיד ברק בבחירות לאריאל שרון, והמסמך היה עשוי להיות מתנת פרידה נאה: הוכחה בכתב, ממקור אמין, שאכן, ערפאת – האיש שברק התגאה בכך שחשף את פרצופו כטרוריסט שאינו מוכן להגיע לשלום – מכוון אישית את המערכה נגד ישראל.
יתרה מזו: המסמך היה אמור לסמן לישראל, שגל טרור גדול עומד בפתח. עד פברואר 2001 בוצע רק פיגוע התאבדות אחד בתוך שטח ישראל, ב-2 בנובמבר בשוק מחנה יהודה בירושלים. שני אנשים נהרגו בו, ובהם איילת השחר לוי, בתו של השר יצחק לוי מהמפד"ל. אם אכן היה ברור מן המסמך, שערפאת נתן אור ירוק ופקודת הפעלה לגל טרור, היה תוכנו חייב לעלות לדיון מידי בפני הממשלה היוצאת והנכנסת כאחד. הממשלה, צה"ל והשב"כ היו אמורים להתחיל בפעולות נמרצות כדי להתכונן לגל טרור כזה ולהיערך לסיכולו.
אבל מופז מעולם לא הציג לברק את המסמך, שמאוחר יותר כה הירבה לדבר עליו. גם ראש הממשלה הנכנס אריאל שרון מעולם לא ראה עותק שלו. תרגום של הנייר לא הובהל לוושינגטון, והרמטכ"ל לא הזכיר אותו כלל באוזני כתבים אלא הרבה חודשים מאוחר יותר[i]. לא מדובר במקרה, או בשיכחה.
בסוף ספטמבר 2000 התהפך עולמם של ישראלים רבים. כמעט עשור, מאז תום האינתיפאדה הראשונה וחתימת הסכמי אוסלו, חיה מדינה שלמה תחת הרושם שהנה בא השלום האזורי, ועמו הגשמת החלום הציוני על מקום שלֵו תחת השמש ולגיטימיות בין-לאומית לקיומה של ישראל.
גיבורי היום היו יזמי היי-טק צעירים. אנשי עסקים ישראלים נעו בעולם החדש, שיווקו את החזון של מזרח תיכון של יציבות ושגשוג, והתקבלו בזרועות פתוחות. הבעיה החשובה ביותר על פי סקרי דעת הקהל הייתה היחסים בין דתיים לחילונים[ii]. יאסר ערפאת, ששנים ארוכות היה הדמון העיקרי של התודעה הישראלית, הפך לדמות חביבה ב"חרצופים": מין תחמן חביב, חצי ליצן חצי חכם, נורא דומה לנו. אפילו פיגועי התופת של ראשית 1996 לא ניפצו את התחושה הזאת.
מיולי 2000, לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, החלה דעת הקהל הישראלית לתפוס את האופטימיות הקודמת כסוג של אשליה, שנסדקה כש"ברק הציע להם הכול והם אמרו לא". העיתונים שיבחו את ראש הממשלה על שחשף את המציאות הכואבת במזרח התיכון. אבל בכל זאת, למרות האזהרות, התחושה הכללית הייתה שמדובר בעוד סיבוב, בהמשך המציאות הקיימת אחרי נסיגה קלה לצורך התארגנות. ב-28 בספטמבר, יום לפני עלייתו של שרון להר הבית, עוד הרים ראש הממשלה ברק כוסית לכבוד השנה החדשה עם כתבים צבאיים בקריה בת"א, ודיבר על "שנה רגועה".
ואז כל זה התרסק בדם, אש ותימרות עשן. הצבא עדיין התמודד עם ההשלכות של מותו של מדחת יוסף מבית ג'אן בקבר יוסף, אירוע שנתפס כעוד הוכחה לבוגדנות הפלסטינית, והנה נחתה עליו פאשלת החטיפה בהר דב. אין על מי לסמוך, אמרו לעצמם ישראלים רבים. שמאלנים איבדו את אמונתם, מה שהיה ימין קיצוני הפך להיות מרכז.
הציבור הנבוך נשא מבטו אל המקור האמיתי היחיד של סמכות במדינת ישראל בימי מצוקה – צבא ההגנה לישראל. בימים כאלה, עוד מימי לוי אשכול וגולדה מאיר, הדרג המדיני בישראל מאבד את כל אמינותו ויכולתו להשפיע. הרמטכ"ל, העומד בראש הארגון היחיד שהוא מעל לכל ויכוח, הוא סלע איתן שיודע מה קורה, יש לו ידע ויכולות מעבר למה שיש לכולנו. הוא יידע מה לעשות. בעיני שאול מופז, זה היה הזמן לאיש כמוהו. אדם שפועל ואינו מתלבט, שנחוש לנצח – וינצח.
לכל אורך דרכו בצבא, שאול מופז היה איש של פרקטיקה. מעולם לא נודע כאינטלקטואל או כמחדש גדול בתורת הקרב. בניגוד לברק או או עוזי דיין, שתמיד יספרו לך על הספר האחרון שקראו, מופז לא קורא ספרים. הוא פשוט ביצע כל תפקיד היטב, מתוך תפיסה פשוטה שיש בה שחור ולבן, עשה ואל תעשה. עבודה קשה, יחסי אנוש טובים אך נעדרי רגשנות וגיבוי של פקודיו, זה היה הבסיס של הקריירה הצבאית שלו.
הוא אדם השומר את העולם במרחק זרוע. לאחר שעלה לארץ בגיל תשע, חווה מופז לא רק את קשיי הקליטה של הוריו – אביו (שנפטר במהלך האינתיפאדה) היה מנהל בית ספר באיראן, ולא זכה בישראל למעמד דומה לזה שעזב מאחוריו – אלא גם פרידה מוקדמת מהבית, לאחר שנשלח לפנימיה חקלאית בנהלל. אם חש ניכור ואפלייה, כבן עולים מזרחי בלב האליטה של ההתיישבות העובדת, רק מעטים שמעו ממנו על כך, אז או אחר כך. "רציתי להוכיח שאני לא פחות טוב מילדי עמק יזרעאל," אמר פעם בריאיון[iii], בהתבטאות נדירה על השנים ההן.
הוא התגייס לצנחנים, אבל לא נהנה מעולם מהילת הנסיכים שאפפה רבים מבני דורו ביחידות שבהן שירת. הפרקטיקה היא שענדה דרגות לכתפיו. אחרי שנכשל שלוש פעמים במבדקי הקצונה, זכה מופז להגיע לקורס הנכסף בעקבות מארב מוצלח בבקעת הירדן, בו פיצל את הכוח שעליו פיקד וחיסל חולית מחבלים. לאחר הקורס חזר לצנחנים, ובשנים הבאות עשה את כל התפקידים היוקרתיים בחטיבה ומחוצה לה – חי מתפקיד לתפקיד, ממעשה למעשה. עד שלב מאוחר מאוד, אולי אפילו אחרי שהיה לאלוף, לא נחשב לחומר שממנו עשוי רמטכ"ל.
מעניין להשוות את הקריירה של מופז לזו של פטרונו יצחק מרדכי, האיש שבחר בו לרמטכ"ל כדי לנקום את נקמתו באותם נסיכים ממש. בניגוד למרדכי, זכה מופז לשרת בכל התפקידים הזוהרים של קצין שגדל בצנחנים: הוא היה מפקד הסיירת, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד בית הספר לקצינים ומח"ט הצנחנים – כל התפקידים שמתן וילנאי, שנוא נפשו של מרדכי, זכה בהם ומרדכי לא. ועדיין זוהה מופז תמיד עם אלה, שעליהם נהוג לומר בצבא ש"הם עושים מצוין את מה שמוטל עליהם, אבל ספק אם הם מתאימים לעלות הלאה". הוא לא היה מלך מוכתר מן האליטה, קצין שיועד מגדולה מגיל צעיר כמו אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין או וילנאי. הוא רק עשה כל דבר הכי טוב והכי פשוט שהוא יכול.
כמפקד גדוד, נדמה היה שהוא נמצא בכל מקום. חייל שפיטפט ברשת הקשר בשתיים בלילה, שעה שבה בדרך כלל אף אחד לא שומע, לא הופתע לגמרי כשהמג"ד קטע אותו, ובחיתוך הדיבור שאין לטעות בו הודיע בקשר לעבריין שהוא "מרותק עד סוף הקו". הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט.
ביחידות שבהן הבלגאן היה סוג של אתוס, מופז בלט בסדר שלו. כסגן מפקד החטיבה, סיים את התפקיד שלו בשתי ישיבות מרתוניות, שלוש עשרה שעות כל אחת, שלאחריהן השאיר ליורשו, סא"ל אריק קראוזמן (מורן) שולחן נקי לגמרי בכל הנוגע לציוד לחימה ותחמושת. רוב הסמח"טים עושים ישיבות כאלה עם כניסתם לתפקיד – אם בכלל – כדי שהסדר ישרור בתקופת כהונתם שלהם. למופז היה חשוב לצאת מהתפקיד כמו שצריך, עד הרגע האחרון.
הסדר מאפיין אותו גם בתפקידים בכירים הרבה יותר: כרמטכ"ל וכשר ביטחון הוא רושם במהלך כל דיון, בקפדנות רבה, את דבריו של כל משתתף. התיעוד הזה נשמר בקלסרים צהובים עבים, שהדף הראשון של כל אחד מהם מוקדש לתוכן עניינים, כולל מספרי עמודים. ועם זאת, איש אינו זוכר אותו שולף מתוך אחד הקלסרים פרט כלשהו, לצורך ניצחון בוויכוח או הוכחת צדקתו במבט לאחור. נדמה שהוא רושם אותם בעיקר כדי לרשום, כעוד דרך של שליטה במהלך חייו ובסביבתו. מופז קנאי מאוד לעמידה בלוח זמנים. איחור יכול להוציא אותו משליטה. הוא מתחיל דיונים בזמן וכמה דקות לסיומם המתוכנן מרים את עיניו לשעון שתלוי בלשכתו. אם האורח לא מבין את הרמז הוא ידאג לסיים את הדיון. בשיחה פרטית אמר פעם שלולא היה הופך לאיש צבא, היה שואף להיות אדריכל. נדמה שמכל האספקטים של המקצוע הזה, לא היצירתיות משכה אותו אלא היכולת לתכנן ולהשליט סדר.
בניגוד למרדכי, מעולם לא ביטא מופז רגשות של קנאה במי שההילה שלהם העיבה על שלו, אף על פי שהוא ביצע את תפקידיו לא פחות טוב מהם. את רגשותיו הוא שומר במקום נעול. מי שזכה לשמוע מפיו סיפורי קרבות לא קיבל הרבה פרטים צבעוניים או משפטים שמתחילים ב"אני", אפילו במקרים שבהם זכה האירוע לפרסום לאומי (מבצע אנטבה, בו היה סגנו של יוני נתניהו) או פנים-צבאי (הפשיטה הלא מוצלחת במלחמת יום הכיפורים, כאשר כמפקד סיירת הצנחנים הונחת במקום לא נכון בגבול סוריה-עיראק ונחלץ בעור שיניו ובזכות עוז רוחו של טייס מסוק). לא מדובר בצניעות מזוייפת, אלא בסגירות של מי שהתרגל לסמוך רק על עצמו, ואינו חושב שרגשותיו הם מעניינו של הזולת. בפגישות עם אנשים שהוא מחבב מופז מקרין חום, אבל תמיד נדמה שמתחתיו יש שכבה של בטון בלתי חדיר.
אבל אסור לטעות בו: למופז יש מנה גדושה של תחכום פוליטי, חושים חדים לזיהוי מקורות כוח ונחישות פנימית. מי שאיננו פוליטיקאי לעולם לא יהיה רמטכ"ל, אמר פעם בשיחה פרטית. החושים הפוליטיים שלו לא הטעו אותו ביחס לסיכוייו להיבחר לתפקיד, והנחישות הובילה אותו להילחם עליו, ולהתעלם מן הרינונים שאפפו את החלטתו השנויה במחלוקת של מרדכי לבחור בו על פני וילנאי הוותיק יותר, או מן הידיעה שרוב האלופים האחרים מעדיפים את וילנאי על פניו.
חצי שנה לפני מינויו לרמטכ"ל, כשאיש עוד לא דיבר עליו בפומבי כמועמד ווילנאי נחשב לנבחר הוודאי, אמר מופז לאנשים קרובים לו ש"הרמטכ"לות היא שלי. אם לא אעשה שטות בחודשים הקרובים, איזק (מרדכי) ימנה אותי". בחודשים שלאחר מכן ניהל את המאבק הפוליטי (המלווה את מינויו של כל רמטכ"ל) בקור רוח והתמדה. הוא הרבה להתייעץ, גם עם אנשי תקשורת, אבל מיעט להסגיר את מחשבותיו שלו. כשפעל בניגוד לעצות שקיבל, כמו למשל כשהלך לריאיון אצל דן שילון שבו דיבר על משפחתו, נימק זאת ב"הבטחתי את זה כבר מזמן ולא היה לי נעים לחזור בי" – נימוק סביר בפעם הראשונה, שנשחק אצלו אחרי שימוש חוזר, גם לאחר שהיה לרמטכ"ל[iv].
בסופו של דבר מונה לרמטכ"ל בשל התעקשותו של מרדכי, ללא התלהבות יתרה של ראש הממשלה נתניהו ועם לחישות ארסיות מאחורי הגב של האלופים. הוא נכנס לתפקיד ב-9 ביולי 1998, כשמאחוריו סערה ציבורית הנוגעת לדרך מינויו. ארבע שנים מאוחר יותר סיים את כהונתו, כשרוב הציבור משבח את תפקודו כרמטכ"ל של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל – מלחמה ששני שליש מקורבנותיה היו אזרחים, ובעת פרישתו של מופז הייתה רחוקה מאוד מהכרעה.
"אני מקווה להיות רמטכ"ל של שלום" אמר מופז בראיונות הראשונים שלו כרמטכ"ל. המשימה הגדולה שאליה התכונן הייתה "צה"ל 2000", תכנית צנועה למדי של רפורמות בצבא. אם הייתה הפתעה כלשהי בדרך שניהל בה את הצבא, היא הייתה בכך שלראשונה בקריירה שלו החצין מה שהיה חבוי בו זמן רב: כוחנות רבה, שהשתמש בה כמעט בהנאה. למחלוקת שליוותה את מינויו התייחס בביטול, כמי שיודע את טיבם האמיתי של בני האדם ואת נטייתם להתבטל בפני כוח. זמן קצר לפני שנכנס לתפקיד נשאל מה יקרה בישיבה הראשונה שלו כרמטכ"ל. מופז חייך בחביבות: "שום דבר" אמר. "אני אתיישב, אדפוק בפטיש, וזה יהיה זה". וכך היה.
הוא ניהל מטכ"ל שקט ואפור, שרוב החברים בו הנהנו במרץ אחריו. לא היו במטכ"ל הזה טיפוסים סוערים כמו אורי שגיא, עמירם לוין או אילן בירן, שהתסיסו – לטוב ולרע – את הפיקוד העליון בימי קודמיו, ברק ושחק. גם תפקידים שנהוג למנות להם אנשים של איפכא מסתברא – הבולט ביניהם הוא ראש אגף המודיעין – הוא אייש באנשים שלא נטו להציג גרסאות שונות משלו.
במי שחרג מהשורה נהג בכוחנות מוחצנת. המקרה הבולט ביותר היה בטקס הפרידה מסגנו עוזי דיין[v]. ביחסי העבודה בין מופז לדיין לא היה דבר שיצדיק או יסביר את התנהגותו כלפיו בימים האחרונים לכהונתו. ההסבר האפשרי היחיד הוא שהתרעם על הדרך שבה, כך נדמה לו, קשרו ראש הממשלה ברק ודיין קשר להמליך את דיין לרמטכ"ל הבא בלי להתייעץ עם מופז עצמו. הוא התנגד נחרצות למינויו של דיין לראש המועצה לביטחון לאומי קודם שיפשוט את מדיו, אבל לא הסתפק בכך: היה לו צורך, בניגוד לכל כללי ההתנהגות המקובלים, להשפיל את דיין אישית. קודם שתקף את דיין סיפר מופז על כוונותיו לראש הלשכה שלו, עמי שפרן. שפרן, שליווה אחר כך את מופז גם למשרד הביטחון, הוא אחד האנשים הקרובים ביותר למופז, אולי היחיד המסוגל באמת להשפיע עליו לשנות את דעתו בעניין כלשהו. יצאת מדעתך, אמר שפרן, אבל המבט בעיניו של מופז הבהיר לו שהפעם לא תהיה לו כל השפעה.
בטקס הפרידה מדיין, זמן קצר לפני פריצת האינתיפאדה, הדהים מופז את הנוכחים. לעיני קהל של מוזמנים ובהם בני משפחתו של דיין, תקף מופז את דיין במילים חריפות[vi], מעשה לא מקובל בטקסים שכאלה. זו הייתה החצנת רגשות נדירה, לגבי אדם שהשליטה העצמית הייתה אצלו אתוס לא מעורער. היא גם סימנה לכל אדם, מעליו ומתחתיו, מה ייעשה לאיש ששאול מופז מתעמת אתו.
ועם זה, מופז לא איבד שליטה לחלוטין גם ברגעים כאלה. את ההתקפה שלו על דיין הקריא מהכתב. הוא סירב אחר כך להודות בטעותו, והדף בקלות את הביקורת הציבורית בעניין הזה, כמו בעניינים אחרים, הדף בקלות. לא הייתה לו שום בעיה להתעלם מכתבות בעיתונים, שרק לעתים רחוקות השפיעו על מצב רוחו. הוא אפילו שאב הנאה מהפגנה זו של כוח ונחישות, במצבים שבהם אנשים אחרים היו מתקפלים.
מיומו הראשון כרמטכ"ל טרח מופז להדגיש בפני פקודיו עד כמה ערך הניצחון חיוני בעיניו. אחד ממעשיו הראשונים היה נסיעה מיוחדת למוצב סוג'וד בלבנון, כדי לתחקר שם בעצמו, דבר נדיר שהמסר שלו ברור, מקרה של חייל צנחנים שלא גילה נחישות מספקת במרדף אחרי איש חיזבאללה שחדר למוצב. מופז הדיח את החייל והעיר לכל שרשרת הפיקוד שמעליו. "בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח", הייתה המנטרה ששינן כל מפקד וכל חייל בלבנון, וזו שעמדה מאחורי ההתכוננות לעימות בשטחים. בסופו של יום, כלומר בכל קרב כיחידה נפרדת. בסופו של יום, כי בכל מקום הערבים צריכים להבין שהם הולכים להפסיד. בסופו של יום, כאילו אין מחר – ואחריו עוד מחר ועוד מחר.
ובסופו של יום צריך לנצח ניצחון כזה, שגם הדרג שמעל לצבא יבין שאנחנו מנצחים. שתי טראומות הובילו את מופז בדרך אל המלחמה שלו כרמטכ"ל: האינתיפאדה הראשונה ומלחמת שמונה עשרה השנים בלבנון. מימיו של דן שומרון למד, שרמטכ"ל המשדר ש"אין פתרון צבאי לבעיה" סופו שיירשם כמי שהפסיד במלחמה. רמטכ"לים אינם נמדדים, בסופו של דבר, על פי הצלחתם בהנעת תהליכים מורכבים, שבסופם יהיה צה"ל מוכן וטוב יותר. רמטכ"לים נמדדים במלחמה הנקרית להם, ושומרון ייזכר, שלא בטובתו ואולי באופן שאינו עושה עמו צדק, כרמטכ"ל האינתיפאדה – זו שהסתיימה ללא הכרעה של ממש והובילה את ישראל להסכמי אוסלו, בניגוד לדעת הצבא.
לבנון, לעומת זאת, הייתה עבור מופז לא לקח היסטורי אלא עניין אישי לגמרי. כרמטכ"ל, הוא פיקד על השנתיים האחרונות של המלחמה. אלה היו שנתיים שבהן הצליח צה"ל לצמצם את מספר הנפגעים השנתית שלו מיותר מעשרים לכמחצית מכך, ועדיין לא היה הניצחון הזה מספיק כדי לשכנע את החברה ואת הפוליטיקאים שאפשר וצריך להחזיק שם מעמד.
שנת כהונתו השנייה עמדה בצל ההבטחה של אהוד ברק לצאת מלבנון עד קיץ 2000. מופז הרגיש שהוא ניצח כל יום, אבל מנהיגות חלשה, המונעת מטעמים שאינם ממין העניין ומגובה על ידי חברה עייפה שאינה מוכנה לשלם את המחיר, הביאה לנסיגה שלה התנגד. בעיקר הכעיסה אותו הדרך שבה כפה ברק את המהלך על צה"ל. בסופו של דבר, כך הרגיש מופז לאחר מעשה, הצליח לחלץ ניצחון משיני התבוסה, בעיקר מכיוון שלא שמע לברק (שאסר, כזכור, על צה"ל לעשות צעדים מקדימים לנסיגה חד-צדדית וחזר וטען שיהיה הסכם), ועשה מה שנראה לו כנכון: התכונן לנסיגה, שאכן עברה ללא נפגעים, למרות התחזיות הקודרות. אבל מאחוריו חגג חסן נסראללה את ניצחונו. בציבור הישראלי, שרובו תמך ברעיון היציאה מלבנון, התקבלה הדרך שבה התבצעה הנסיגה כעוד הוכחה לחולשתו של הצבא.
עשרה ימים קודם לכן נאלץ צה"ל להתמודד עם אירועי הנכבה. מופז, בהנחיית ברק, הגיב במתינות להפגנות הפלסטיניות האלימות. לאחר יומיים – שלושה נרגע השטח. אדם אחר אולי היה מסיק מאירועי הנכבה כי הדרך הנכונה להתמודד עם אירועים מסוג כזה היא מה שבצבא קוראים "הכלה": לא לקדם כוחות, לא להפעיל נשק חם נגד מפגינים, לתחום את האירועים לבל יתפשטו. מופז חשב אחרת. הוא היה מודאג. ישראל, חשב, איבדה את יכולתה להרתיע את הערבים בכלל ואת הפלסטינים בפרט. הוא נשבע שצה"ל יגיב ביתר עוצמה בהתלקחות הבאה[vii]. אם לא כך יהיה, אמר, הפלסטינים יאבדו את הכבוד שהם רוחשים לצה"ל.
זה אפוא היה האיש שאליו נשאה ישראל את עיניה בימים ההמומים של ראשית אוקטובר 2000: לא אדם שיתחבט בשאלות של נרטיב וישאל את עצמו,כפי שעשו קציני המודיעין, אם ערפאת שולט באירועים או מובל בעקבותיהם. פרקטיקן של כוח, שמתחת לאמירות המקובלות על דרגים וכפיפויות רחש בוז לחולשה והיסוס. אדם שעיצב את המציאות בעצמו, בלי פרשנות מתוחכמת למציאות ובלי צורך בהוכחות של ממש.
"התכוננתי לאינתיפאדה לבד" אמר מופז פעמים אין ספור מאז ספטמבר 2000. הגאווה שלו מובנת: הוא זכר היטב את הדרך שבה סירב ברק לפנות לו תקציב מיוחד לשנת 2000, אותה הגדיר הצבא כ"שנת המוכנות". התשובה הייתה לא רק "לא", אלא גם "לא" מעליב: המזכיר הצבאי, תא"ל גדי אייזנקוט, העביר למופז פתק מקומט ובו הסירוב בזמן ששניהם עמדו על המסלול בנתב"ג, כשברק עשה את דרכו לחו"ל.
מופז לא נרתע. הוא פינה מאות מיליוני שקלים ממקורות פנימיים, הסיט תקציבים והשקיע אותם במיגון, באימון צלפים וברכישת אמצעי לחימה. ואכן, מספרם הנמוך של נפגעי צה"ל בחודשי העימות הראשונים היה הישג של הרמטכ"ל. על פי הפרמטר שלפיו שפט מופז עצמו – ואחריו, רוב הישראלים – את החודשים הראשונים של העימות, אכן היו מדי יום תוצאות שהעידו על הכנה ראויה: מספר הפלסטינים שנהרגו היה גדול, מספר הישראלים זעום.
אלא שבה בעת, לא נבנתה לא בצה"ל ולא בדרג שמעליו שום תפיסה של מה יהיה בסופו של כל יום, שבו ניטיב לנצח. ההכנה של צה"ל – בניגוד לכל הטענות שלפיהן קציניו הבינו את העומד להתרחש, וידעו שפני ערפאת לעימות ממושך ורווי דם – לא נגזרה מן המטרה של צמצום ימי המלחמה (ובהתאם גם צמצום מספר הנפגעים משני הצדדים). למעשה, לא הייתה לצה"ל מטרה כלל.
בתרגילי ההכנה של צה"ל נתפסה תמיד התקוממות בשטחים כסוג של פרולוג ל"דבר האמיתי": התלקחות בגבולות החיצוניים, בעיקר מול סוריה. בשטחים יהיו הפגנות וירי לאורך כמה ימים, ובהם יהיה כמובן צורך לנצח באורח חד-משמעי. וזה יקרה מהר: תרגילי ההכנה של צה"ל נמשכו תמיד שלושה ימים, על פי הוראות המטכ"ל ובהתאם לתקציב. זה גם מה שהאנשים הבינו – העסק יימשך שלושה ימים, אולי קצת יותר. באוויר ריחפה כל הזמן ההנחה, שהתלקחות תהיה קצרת מועד והסכנה האמיתית טמונה במקומות ובתרחישים שאליהם התכונן כל צה"ל מאז ומתמיד – בגבולות החיצוניים.
בהתאם, צה"ל לא עשה הכנות למה שקרה באמת – הפגנות גדולות, שבהתמודדות אתן צריך להביא בחשבון גם את מניעתה של הסלמה. הדיבורים על "הכלת העימות" או על מאבק על התודעה (בצה"ל דיברו על מלחמה שמטרתה להבהיר לפלסטינים שלא ישיגו דבר באמצעות טרור) נשארו באוויר בלבד. לכוחות לא היה שום אימון בשימוש בנשק אל-הרג או באמצעים לפיזור הפגנות (אלפ"א). הבקשות ל"לוחם מתעד", שיצויד במצלמת וידאו, בעימות שבו לתמונה עשויה להיות השפעה גדולה יותר מזו של הכדור, נשארו ללא מענה.
החודשים הראשונים של האינתיפאדה הם אולי הימים המבולבלים ביותר שידע הממשק המסובך שבין מדינאים ולובשי מדים בישראל. ראש ממשלה שימי שלטונו ספורים, שמצד אחד התגאה בכך שחשף את פרצופו של ערפאת ואין פרטנר לשלום, ומנגד שילח את אנשיו למשא ומתן עם הפלסטינים, שבו הלכו ההצעות הישראליות ונעשו נואשות ומרחיקות לכת מרגע לרגע; ממשלה שבכיריה היו ותיקי תעשיית השלום של שנות התשעים, אנשים שחזונם המדיני התמוטט עליהם ומיום ליום נעשו מנותקים יותר מהלך הרוח של הציבור הישראלי. ורמטכ"ל שלנוכח כל אלה, תפס את עצמו כסלע בודד של ראייה מציאותית בתוך ים של מדינאים שאיבדו את הצפון.
בארבע שנות כהונתו כראש המטה הכללי שירת שאול מופז תחת לא פחות מחמישה שרי ביטחון – יצחק מרדכי, בנימין נתניהו, משה ארנס, אהוד ברק ובנימין בן-אליעזר. פרט למרדכי, שמינה אותו והיה שר ביטחון דומיננטי שמולו כופף מופז ראש, ספק אם החשיב איש מהם. ברק, שר הביטחון בתקופה שלפני האינתיפאדה ובחודשיה הראשונים, היה מבחינת מופז בגדר נוכח-נפקד. במהלך השנים 1999 ו-2000 לא קיים ברק שום דיון עם המטכ"ל ביחס למקרה של התלקחות בשטחים.
היחסים בין השניים עוצבו גם הם במידה רבה בימי הנסיגה מלבנון. ברק כפה אותה על הצבא כאקט חד-צדדי. אבל בימי הנסיגה עצמם, בעוד שיירות האזרחים של חיזבאללה והפניקה בצד"ל ממוטטות לחלוטין את רצועת הביטחון ויוצרות איום של כיתור על מוצבי צה"ל, חזר ברק וביקש ממופז (ואחר כך גם מאלוף הפיקוד גבי אשכנזי) "להמשיך ולהחזיק עד שיהיה הסכם". מופז החליף מבטים נדהמים עם קציניו: ראש הממשלה, כך נראה לו בבירור, מנותק לחלוטין מן המציאות בשטח. הוא ממשיך על פי התסריט שלו, אותו תסריט שיצר את הכאוס מלכתחילה, בלי להתייחס לכך שהתסריט הזה מת מזמן.
מסוף ספטמבר 2000, המסרים הסותרים ששידר ברק וחוסר האמינות שלו בציבור – לעומת העוצמה שצבר מופז מיום ליום – הפכו את הקרע בין הרמטכ"ל לדרג המדיני לעמוק. מופז גיבה מפקדים, שבלמו מהלכים שסוכמו בין שרים לבין הפלסטינים. הוא לא היסס להתבטא בעניינים מדיניים: הוא ביקר בגלוי את יוזמת קלינטון, שניסתה לשרטט את המתווה להסדר עתידי. בישיבת הממשלה מנה בה לא פחות משמונה כשלים, ובהתבטאויות פומביות – אף על פי שטרח לחזור ולומר שצה"ל תומך בהמשך המשא ומתן עם הפלסטינים – חזר והזכיר את הבעייתיות שבמשא ומתן תחת אש. ככל שהסלים המצב, כך גבר ביטחונו של הרמטכ"ל שהוא אכן זה שעושה את הדבר הנכון ומציל את ישראל מחוסר האחריות של הממשלה. אמירותיו אלה של מופז לא התבססו על ניתוח עמוק של היוזמות השונות או של המצב בכללו (בוועדת החוץ והביטחון אמר מופז באותו זמן דברים נוגדים, שלפיהם ערפאת חותר להסכם קבע עכשיו), אלא על חושים פוליטיים חדים. הוא קלט שהציבור מאס בדיבורים על הסדר, ונושא עיניו לרמטכ"ל. הוא הבין שמצפים ממנו להגן על יכולתו של הצבא לפעול, על ידי הצגת עמדה נחושה, בלתי מתפשרת ומנוסחת בחדות, שונה לחלוטין מההיסוסים וההתפתלויות של ברק. זה היה זמנם של אנשי פעולה, לא של פלספנים.
חצי שנה לאחר פריצת האינתיפאדה, כשהחליף שרון את ברק, שיבח הרמטכ"ל את ראש הממשלה החדש בשיחה פרטית. "הוא מעביר הרבה יותר טוב מברק את מה שסיכמנו קודם" אמר מופז, והסגיר בכך לא רק את דעתו על הצורך בדיוני ממשלה אלא גם את השקפתו הכללית בעניין מחשבה ומעשה.
מהימים הראשונים של העימות, בלי שום מסמך סודי ואקדחים מעשנים, ידע מופז מי אחראי ומי מתכנן את הכול. ערפאת פועל בשתי זרועות, חזר ואמר. בגלוי הוא מדבר על הרגעת השטח אבל בפועל הוא מכוון את ההפגנות והירי. הכוונה שלו היא להבעיר את המזרח התיכון, לגרור הידרדרות בחזיתות אחרות ולהגיע לבינאום הסכסוך. הדרך הנכונה להתמודד אתו היא להגיב בכוח, להכות ולא להתבונן לאחור. כל הפגנת חולשה ישראלית הייתה בעיני הרמטכ"ל הזמנה לעוד סיבוב. את הפלסטינים היה צריך לנצח, פעם אחת ואולי לתמיד.
בעוד הדרג המדיני משדר מסרים סותרים ואנשי המודיעין מתווכחים ביניהם, מופז העביר מסר ברור, תקיף ומעשי – וכוחני מאוד. אנחנו נגיב בעוצמה, ומי שמצפה להתלבטויות בהפעלת הכוח או למגבלות על הכוחות יתאכזב מרה. כשנהרג הילד מוחמד א-דורה בצומת נצרים, בשבת הראשונה של האירועים, סירב מופז להקים ועדת חקירה.
הוא התעלם מכל מסמך או אדם שטען שמדובר בהתפרצות עממית, שאינה מכוונת – ולכן עשויה להיעלם אם יניחו לה. מהיום השני לאירועים טען שירות הביטחון הכללי שערפאת אינו מלבה את האש, אלא להפך: מנסה אפילו לעצור אותה. בדיון שנערך אצל סגן הרמטכ"ל בוגי יעלון ב-30 בספטמבר, יום לאחר ההפגנות בהר הבית, אמר נציג השב"כ שיש הוראה מפורשת של ערפאת לעצור את המפגינים ואם צריך אפילו לירות בהם. מופז לא הקשיב.
לא רק בשב"כ חשבו שמדובר בהתפרצות לא מוכוונת של זעם עממי. זו הייתה גם הערכתם של האחראים לנושא בחטיבת המחקר של אמ"ן, וגם של מחלקת המחקר של המוסד. כעבור חודשיים, בהוראת ראש המוסד אפרים הלוי, כתב איש המוסד י' מסמך עב כרס על פריצת האינתיפאדה. המסקנה הברורה שלו הייתה שהאירועים התחילו מלמטה, ללא שליטה של הרשות. יובל דיסקין, אז סגן ראש השב"כ, כתב לי' מכתב שבו הביע תמיכה במסקנותיו. דיסקין אף ניסח את התנגדותו לתפיסת "ערפאת יזם, ערפאת שולט" באמירות ומסמכים פנימיים בתוך השירות. הערעור של אחד המפקדים המרכזיים בשנות הלחימה על הבסיס העובדתי של הנרטיב המרכזי של ישראל, זה שברק, גלעד ויעלון שיווקו בקנאות ובכוחו עוצבה תפיסת העולם של רוב הציבור הישראלי, לא דלף החוצה מעולם.
עבור מופז, העמדה הזאת לא הייתה רלוונטית. הוא סירב להתחבט בשאלות כאלה. לא הייתה לו שום בעיה לומר בפומבי שערפאת אכן חותר להסכם, ולהסביר בישיבת הממשלה שחשוב לראיס הפלסטיני להגיע להסכם לפני פרישת קלינטון – ובאותו זמן ממש לדבר בישיבת מטכ"ל על הצורך ביד קשה ולגַבות קצינים שבשטח שבאחריותם נהרגו פלסטינים רבים מדי יום. הפולמוס בין אמ"ן לשב"כ, בדבר שליטתו של ערפאת באירועים ומנופי הלחץ עליו, עבר לידו. מבחינת מופז, המסמכים החשובים היחידים היו אלה שתמכו בעמדה שעליה החליט מראש: צריך לנצח את הפלסטינים, בכל מקום ובמחיר כבד לצד השני.
לִגבות מחיר, זה היה מושג מפתח אצלו. בדיוני מטכ"ל חזר והעלה את הנושא. חשוב, אמר לאלופיו, שהפלסטינים יבינו את המחיר שכל יום לחימה גובה מהם. חשוב שידעו שכל ירי מתוך הפגנה, כל ניסיון להשתלט על צומת, כל דבר שייראה בעיני ישראל כניסיון לחזור על אירועי המנהרה יסתיים בכישלון ובדם.
כך, מדי יום, היו בשטחים שבע-שמונה לוויות. כל אחת מהן הייתה הופכת להפגנה, וזו הייתה מתקרבת לעמדה צה"לית או לצומת שאותו קבעו המפקדים כנקודת עצירה – צומת נצרים ברצועה, צומת איו"ש שליד רמאללה. מתוך ההפגנה הייתה נורית אש לעבר החיילים המבוצרים שבצומת. אלה היו משיבים אש, וכל הפגנה הייתה הופכת ללוויות של היום שלמחרת. כך, בטור הנדסי, הפכה ההתקוממות העממית של הימים הראשונים למלחמה של ממש.
מופז סיפר במטכ"ל בגאווה על שיחת טלפון, שהתקיימה בימים הראשונים של העימות בינו לבין מוחמד דחלאן, ראש הביטחון המסכל בעזה ומכר של מופז מימיו כאלוף פיקוד הדרום. "איך זה שאצלנו נפגעים כל כך הרבה ואצלכם כל כך מעט" צעק דחלאן באנגלית, בקול כה חזק עד שלא רק מופז, אלא גם העומדים לידו, ובהם עוזריו ודובר צה"ל רון כתרי, שמעו אותו.
כשתיאר מופז את השיחה, קרנו פניו בגאווה של מי שהכין את צבאו היטב, ולכן המחיר הפלסטיני גבוה הרבה יותר ממה ששילמה ישראל. הוא לא העלה כלל על דעתו שבפועל הייתה משמעות דבריו של דחלאן שאם מספר הנפגעים הפלסטינים ימשיך להיות גדול כל כך, העימות יהפוך למלחמה. כל יום של אבדות פלסטיניות הרחיק עוד יותר את האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור. כל יום שבו גבה צה"ל את מחיר ההפסד, הפך את הפלסטינים לאותו מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן.
עד סוף דצמבר 2000 – שלושה חודשים לאחר פרוץ האירועים – נהרגו בתוך הקו הירוק ארבעה אזרחים ישראלים בידי פלסטינים, ובשטחים נהרגו 19 חיילים ו-18 אזרחים – סה"כ 41 ישראלים. 272 פלסטינים נהרגו באותו זמן מאש צה"ל בשטחים, מהם 83 מתחת לגיל 18. עוד שישה נהרגו בידי אזרחים ישראלים. מופז חזר והתגאה בכך שההכנות הטובות של צה"ל יצרו "יחס שחיקה" שילמד את הפלסטינים לקח. רק מעטים חזו אז, שיחס השחיקה הזה יאריך את העימות לשנים, ויביא על ישראל את הימים הנוראים של ראשית 2002.
בכל החודשים הראשונים לא טיפל צה"ל כמעט בארגוני הטרור – החמאס והג'יהאד האיסלמי. הוא תקף באורח יזום כמעט אך ורק יעדים של הרשות הפלסטינית. מופז הציג זאת כניסיון לדחוף את הרשות לפעולה לעצירת האלימות. אבל לא היה כאן שום מסר מתוחכם לערפאת, אלא להפך – גט כריתות ממנו. למופז היה חשוב מהיום הראשון לשדר מסר, שלפיו הימים שבהם דאגה הרשות לכאורה לביטחון ישראל חלפו. מנגד, לא היו בידיו כל יעדים של ארגוני הטרור עצמם. בפועל התפוררה הרשות מיום ליום, באופן שרק הקל את תחילתה של מתקפת הטרור הגדולה כעבור כמה חודשים.
האירוע המכונן של השבועיים הראשונים אירע ב-12 באוקטובר 2000. שני חיילי מילואים, יוסי אברהמי וואדים נורזיץ', נכנסו בטעות לתוך רמאללה. הם נתפסו בידי המון פלסטיני, נגררו לבניין המשטרה ושם נרצחו באכזריות נוראה. צוות טלוויזיה איטלקי הנציח את המראות, ושניים נחקקו בתודעה הישראלית: פלסטיני צוהל המראה את כפות ידיו המגואלות בדם, וגופתו של אחד משני החיילים מושלכת מחלון הבניין לרגלי ההמון המשתולל.
ברק זעם, המום לא רק מהמראה אלא גם מחוסר יכולתו של הצבא להציג יעד לתגובה הולמת. פיקוד המרכז דן באפשרות להפציץ את מפקדתו של ג'יבריל רג'וב בביתונייא. ברק קטע את הדיון עם ראשי הצבא אחרי שלוש דקות. "פה זה לא שוויץ" רעם על מופז. "השעה עכשיו שתים-עשרה וחצי. בארבע אתם תוקפים. אני רק מבקש שעשר דקות לפני התקיפה יגיע אליי ראש אגף המבצעים גיורא איילנד ויציג לי את התכנית, כדי שאוכל להספיק לומר לנשיא מצרים מובראק שהפלסטינים הולכים לקבל על הראש." צה"ל תקף לא פחות מחמש מטרות, כולל בניין המשטרה. לתקיפה לא היה שום אפקט. מתוך השורות החל לעלות לגלוג מסוים על "יעדי הנדל"ן" הריקים, שחיל האוויר משמיד ללא תועלת.
תסכולו של מופז גבר, והמסר שלו בדבר הצורך לגבות מחיר נעשה בוטה יותר ויותר. גם במקרים שבהם פעלו דרגי השטח בניגוד ברור להוראות, צה"ל של מופז לא חקר, לא הודה, ולא התנצל אלא אם כן כלו כל הקצים: כשנהרגו שלוש נשים בדואיות מפגז טנק ביוני 2001, טען הצבא בתחילה שהטנק השיב לאש שנורתה עליו, ואחר כך גרס שהיה מדובר בפגז מעיך ולא בפלאשט (פגז עם מסמרונים קטנים, המיועד לפגיעה בבני אדם). פגיעה של כוחות צה"ל בכניסה בשכם, שתועדה בעיתון אנגלי מדעי, הוכחשה על ידי דובר צה"ל עד שהעיתון פירסם תמונות שהוכיחו את טענתו.
המסר הברור של מופז לחיילים היה שכל טעות תיסלח, כי אנחנו במלחמה והרמטכ"ל מגבה. כל אדם שעבד עם מופז יודע לספר על רמת הגיבוי הגבוהה שהאיש נותן לפקודיו, כל עוד מעשיהם עולים בקנה אחד עם רצונו. זה מה שקרה בחודשי האינתיפאדה הראשונים: הצבא ירה, והרמטכ"ל גיבה.
גיבוי הוא עבור מופז לא רק תכונת אופי, אלא לקח מאחת הפרשיות הכאובות ביותר בקריירה שלו: הטבח במערת המכפלה[viii]. פעם הגדיר את עצמו כ"בוגר אולם ג'" – האולם שבו התכנסה ועדת שמגר, שחקרה את הטבח. מופז, שהיה אז מפקד אוגדת איו"ש, יצא בדו"ח הוועדה נקי. עם זאת, נצרבה בו תחושה שהוא ואנשיו הופקרו ברגע האמת על ידי הדרגים שמעליהם. הוא נדר שאם יעמוד במבחן דומה, לו זה לא יקרה. המבחן הזה הגיע בחודשים הראשונים של העימות, והוא עמד בו.
מופז לא חשב גם שיש לו מה להסתיר בעניין היד החופשית שנתן לכוחות בתחילת האינתיפאדה. "אל תדאגו" אמר לאנשיו על פי עדותו שלו בריאיון לרון בן-ישי ב"ידיעות אחרונות"[ix], "אנחנו נגונן עליכם ונגבה אתכם מול הדרג המדיני". מאוחר יותר, כשתקף אותו השר דן מרידור על דבריו, התגונן מופז בטענה שאמר את הדברים לבן-ישי שלא לציטוט, אבל לא הכחיש שזה היה מה שאמר ומה שהתכוון אליו. אנחנו, שידר הרמטכ"ל למפקדי השטח שלו, מכירים מציאות אחרת מ"אלה שלמעלה", יודעים את האמת ועושים מה שצריך.
פיקוד הדרום ומפקדי השטח ביהודה ושומרון פעלו מההתחלה ברוחו של מופז. לעומתם, היה אלוף פיקוד המרכז יצחק איתן ספקן, ונטה לגישה מורכבת מדי לטעמו של הרמטכ"ל. מופז לא היסס להבהיר לאיתן שהוא מצפה למידה רבה יותר של נחרצות ותוקפנות. לא היו לו מטרות של ממש לסמן לאלוף הפיקוד, אבל לתפיסתו ההגדרות היו צריכות לבוא מן השטח. הוא ציפה שהסוסים בשטח ירוצו קדימה, וידחפו את המטכ"ל והדרג המדיני. ובמקרים שבהם הסוסים לא רצו מהר ונחוש מספיק לטעמו, דאג מופז שיידעו שהוא אינו מרוצה.
מפקדי השטח, שמילאו כה יפה אחר הלך הרוח של מפקדם, זכו בתוך הצבא עצמו (בעיקר באגף המודיעין) לכינוי "התנזים של מופז". הם נתפסו כתמונת הראי של הצד השני: חמים על ההדק, ויודעים שמפקדם העליון מרוצה מהם. אפילו כשקצין בשטח פעל או דיבר בניגוד מוחלט להוראות שקיבל, מופז המשיך לגבות. ב-18 באפריל 2001 נכנס כוח צה"ל לבית חנון, כדי לפעול נגד משגרי קסאמים. לחץ אמריקני הביא להוראה לסגת החוצה לאחר זמן קצר, לא לפני שמפקד האוגדה יאיר נווה, שדחף להישארות ממושכת יותר בשטח, הופיע בפני התקשורת ואמר "נישאר בשטח כמה שנצטרך: ימים, שבועות, חודשים." האמירה של נווה זכתה ללא מעט כותרות, בעיקר לנוכח הנסיגה החפוזה שבאה אחריה. נווה הוצג כמי שנפל קורבן לחולשתו של הדרג המדיני.
אלא ששעה לפני הריאיון תדרך את נווה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, גדי אייזנקוט, והבהיר לו שהפעולה עומדת להסתיים בקרוב. מופז ידע שהקצין שלו מעד, אבל גם כאן קדם אינסטינקט הגיבוי לכל דבר אחר: נווה יצא ננזף בטווח הקצר, אבל קודם מאוחר יותר לדרגת אלוף. "אני מעניק לו גיבוי מלא" אמר מופז על נווה כחודש לאחר התקרית. "הוא זכה ממני לשבחים שכמוהם לא קיבל אף מפקד אוגדה". כשר ביטחון מינה את נווה, למרות כל הפרשיות שנקשרו בשמו, לאלוף פיקוד המרכז.
במאי 2001, כשהרגיש שבסופו של דבר כולם – כולל הדרג המדיני החדש – מתיישרים עם תפיסת עולמו, הרפה מופז בפעם הראשונה את רסן הזהירות שהנחה אותו בדרך כלל. הוא נשא דברים בפני מפקדי גדודים וחטיבות בשטחים, בכנס מיוחד בגבעת התחמושת. בשלב מסוים, באקט יוצא דופן, הורה מופז למקליט הקבוע של דבריו, המתעד את כל אמירות הרמטכ"ל בפורומים ציבוריים, להפסיק את ההקלטה. היושבים בחדר נדרכו.
ואכן, מופז היה ישיר וברור. לא עוד דיבורים על תודעה, לא עוד מסרים לרשות הפלסטינית כדי שתפעל. מחיר – ובחישוב מדויק. אני רוצה עשרה הרוגים פלסטינים מדי יום, בכל גזרה של חטיבה מרחבית, אמר למפקדים. אחד הקצינים הבכירים שנכחו בחדר לחש באוזני אלוף הפיקוד איתן, שכדאי לו לבקש את ההוראה הזאת בכתב. "זה יוצא שבעים הרוגים ביום", אמר הקצין לאיתן. איתן כינס למחרת את אותו פורום והבהיר שדברי מופז אינם בגדר פקודה ואין להתייחס אליהם כאל הנחיה לפעולה.
לפחות קצין אחד מהנוכחים העדיף את גרסת מופז על פני גרסת איתן. סא"ל יהודה אלבק, מג"ד באזור חברון, ביצע למחרת פעולה יזומה כנגד שוטרים פלסטיניים, שלא ביצעו כל פעולה עוינת, ליד דהרייה. שוטר אחד נהרג וכמה נפצעו. אלבק נקרא לבירור בפיקוד. השתגעת? שאלו אותו. מה זה? זה מה שהרמטכ"ל אמר, השיב אלבק.
באינתיפאדה הראשונה, כאשר יצחק רבין אמר שצריך לשבור ידיים ורגליים (והתכוון לכך שלא יירו בפלסטינים), הגיעו כמה מאלה שיישמו את דבריו הלכה למעשה לבית המשפט. לא היה שום סיכוי שזה יקרה גם הפעם. אלבק, למרות הבירור ובדיקה נוספת, נשאר בתפקידו עוד זמן רב. אף על פי שהדברים התפרסמו אחר כך[x], לא כיהה איש גם במופז.
אהוד ברק לא ראה את המסמך ה-12 בפברואר, שהפליל את ערפאת, לטענת מופז, בטרור. ולא רק הוא: איש פרט למופז לא ראה אותו. איש לא שמע עליו ממופז בזמן אמת. השב"כ לא קיבל מסמך כזה לידיו, לא במסגרת דיוני הערכה ולא כאזהרה מפני גל טרור גדול העומד להתרחש. ממשלת ברק היוצאת וממשלת שרון הנכנסת לא ראו לא את המסמך ולא את תוצריו. מבין עשרות אנשים שנשאלו על המסמך – באמ"ן ובמטכ"ל, בממשלה ובשב"כ – איש פרט למופז איננו זוכר אותו.
הפעם הראשונה שבה טען מופז שבפברואר נתן ערפאת אור ירוק לפיגועים הייתה יותר מחצי שנה אחר כך, באוקטובר 2001 – הרבה אחרי שהחלו הפיגועים הגדולים בתוך שטח ישראל. על המסמך עצמו התחיל לספר הרבה לאחר מכן, כשעלו לראשונה השאלות מה בדיוק קרה כאן בסוף 2000 ועל סמך מה הציג הצבא את תמונת העולם שהציג.
יתרה מזו: למסמך, אפילו אם הוא קיים כפי שמופז מתאר אותו, לא הייתה יכולה להיות שום משמעות מהסוג שהוא מייחס לו. הנוכחים בדיון שהמסמך התייחס אליו לא היו ראשי ארגוני הטרור, אלא אנשים כגון ראשי המשטרה הפלסטינית בגדה וברצועה, חג' איסמעיל ועבדל ראזק אל מג'יידה, אנשים שאפילו ישראל לא טענה שפיקדו על פעילות טרור מאורגנת.
למופז הסיפור הזה היה חשוב להוכחת הטענה – שאותה השמיע הרבה לפני 12 בפברואר – ולפיה ערפאת הוא שמכוון את הטרור. אבל לא היה בידו שום אקדח מעשן של ממש, לא בפברואר 2001, לא לפני כן ולא לאחר מכן. הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, אינו אלא הצדקה קלושה בדיעבד.
שאול מופז היה לסמל השנוא ביותר על הפלסטינים – מגונה יותר מאריאל שרון, אהוד ברק או כל מנהיג ישראלי אחר. מופז נושא את השנאה הזאת על שרוולו בגאווה, כהוכחה לכך שהוא האיש שעמד איתן והכשיל את המזימה הפלסטינית להביס את ישראל. כך חשב גם רוב הציבור הישראלי, ששידר כלפי הרמטכ"ל אהבה ותמיכה לא מסויגים.
למי שתופס את האינתיפאדה כמזימה כזאת, שיאסר ערפאת תכנן עוד מ-1993 ושבוצעה בקפדנות מקפיאת דם, מופז אכן היה האיש הנכון במקום הנכון. התוקפנות הנחושה שלו, סירובו להכיר בניואנסים והגיבוי המוחלט שנתן לפקודיו, יחד עם עידוד פעיל ואגרסיבי לגבות את המחיר מן הצד השני, מנעו לפי תפיסה זו מערפאת לממש את חזון "קורי העכביש" שירש מחסן נסראללה, ולהכריע חברה ישראלית מפוררת, מפונקת וחלשה.
"אם יהיו 120 הרוגים, החברה שלנו תתפורר" נאמר בדיונים המוקדמים של הצבא ערב האינתיפאדה. מופז הסיק מכך שצריך להציב לחברה החלשה והמפוררת דוגמה של יציבות ונחישות, לחימה וניצחון, שיגרמו לה להחזיק מעמד. אבל בפועל הדוגמה שלו (והיעדר כל הנחיה מדינית) היו הבסיס לתגובה הישראלית הפראית בחודשי ההתקוממות הראשונים, וסיבה מרכזית להפיכתה של אינתיפאדה עממית למתקפת טרור, שהחלה הרבה מאוחר יותר וגבתה קורבנות רבים כל כך.
מופז לא היה צריך אקדח מעשן. מבחינתו, המציאות הייתה אקדח מעשן, והוא ירה לכל הכיוונים כדי להוריד את האקדוחן. ההיסטוריה הטילה עליו לפענח מצב מורכב מאין כמוהו, שבו התמוטט תהליך מדיני בן שבע שנים והתפרים העדינים של פיוס בין שני עמים עוינים נקרעו בדם ובכאב. הוא ביצע את הפענוח הזה בעזרת פטיש. אופיו ודרך הפעלת הכוח שלו היו הגורם המכריע של חודשי העימות הראשונים – וקבעו לא מעט גם את הדרך שבה התפתח העימות הזה בהמשך.