בומרנג – פרק 3 – מונה ליזה של עמוס גלעד

חודשים אחרי מותו של יאסר ערפאת, עוד המשיך עמוס גלעד לדבר על הראיס המנוח בלשון הווה.

על שני דברים אפשר לדבר עם גלעד עד אין קץ: על המודיעין ועל יאסר ערפאת. גלעד הוא איש נבון ורב ניסיון, מלא סתירות, ישיר ואובססיבי ומרתק. וכל שיחה איתו חוזרת לשני נושאים אלה, כמו אל שני עמודי התווך של התודעה.

בעיני גלעד, המודיעין הוא אמנות, וערפאת הוא יצירת המופת של אמנותו. המודיעין הוא הציור רב-ההשראה של המציאות מתוך כתמי צבע של מידע, האריגה הסבלנית של קרעי אינפורמציה לקולאז' שממנו נשקפת ההערכה. וערפאת? הוא המונה ליזה מן הגיהינום של גלעד: מסתורי, רב פירושים, מחייך – ומרושע עד אין קץ.

יש במודיעין תופעה כזאת, אומר גלעד לא פעם, להתאהב באויבים שלך. הוא כמובן לא יודה שזה מה שקרה לו עם ערפאת, אבל גם אם לא מדובר באהבה – בוודאי לא במובן של זרם של רגשות חיוביים – הרי שמדובר בסוג של אובססיה. כאיש מודיעין, מעולם לא היה בעיניו יעד כמוהו. ורק הוא, עמוס גלעד, מבין אותו לעומק. רק הוא, שטס עם ערפאת במטוסו, שערפאת קרא לו "ג'ילעד", שביקר את הראיס בתוניס ובילה שנים מחייו בפענוח מסמכי מודיעין העוסקים בחידה הגדולה, רק הוא ירד אל לב המאפלייה ששמה ערפאת ופיענח את סודותיה.

אי אפשר לספר את סיפורו של הנרטיב הישראלי באינתיפאדה בלי להתייחס לעמוס גלעד. הוא איש המודיעין החשוב ביותר של ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים: בטעויותיו ובצדקתו, במלחמה האחת שאולי מנע בכוחות עצמו ובאלה שהתבססו על הערכותיו. ראשי אמ"ן באו והלכו, רמטכ"לים היו לשרים ואחר כך נפרדו מן השררה. גלעד – בלי קשר לתואר הרשמי שלו – היה הקוטב המגנטי שאליו נמשך מצפן הידיעה שלהם, גם אם בחרו להתעלם ממנו ואפילו תקפו אותו בפומבי. לא אחת, כשראש אמ"ן אהרן זאבי-פרקש היה מסיים את דבריו בדיון מודיעיני, היה מעיף מבט בגלעד, שהיה נחות ממנו בתפקיד ומעולם לא זכה לפקד על החיל, ושואל: "נכון, עמוס?"

גם אותו דיון מודיעיני בהשתתפות ברק, שקדם לוועידת קמפ דייוויד ותואר קודם, הוא עדות לעוצמתו של גלעד. כאמור, ראש אמ"ן מלכא נעדר ממנו. אבל כשגלעד, שלא התכונן לנאום ארוך, קם לדבר, היה צורך להתמודד עם המסה שהוא מייצג. מתוך 38 עמודי הפרוטוקול של הדיון ההוא, הרוב המכריע מוקדש לדבריו.

לא שלשיחה עצמה הייתה השפעה כלשהי על ברק. המודיעין היה בעיניו כלי שימושי, ולא בסיס לשינוי החלטות. כשם שלפני קמפ דייוויד כינס דיון מודיעיני אחד בלבד, ממש ערב הוועידה, כך ערך את הדיון המודיעיני הראשון והיחיד על הנסיגה מלבנון רק באפריל 2000, חודש לפני שהתמוטטה רצועת הביטחון. זו רק הייתה בעיניו הוכחה לצדקתו: הוא נסוג מלבנון בניגוד לדעתם של כל אנשי המודיעין, וגלעד בראשם. גלעד חזה שחורות למה שיקרה אחרי הנסיגה, וראה זה פלא – חיזבאללה לא רדף את ישראל מעבר לגבול, טילים לא נחתו במפרץ חיפה וישראל לא הגיעה למלחמה עם סוריה, סכנה ממנה הזהיר גלעד. ברק נהנה לשמוע את גלעד ולגלגל איתו הערכות מופשטות; הוא לא הרשה לו, או למישהו אחר, לחדור את החומה הבצורה של אמונתו בכך שהוא צודק.

בראשית האינתיפאדה דרש ברק מאנשי המודיעין לכתוב "ספר לבן", שיפורטו בו חטאי ערפאת. זה היה אמור להיות כלי ראשון במעלה להשגת שני היעדים שאליהם חתר תמיד – הלגיטימציה הבין-לאומית וההסכמה הפנימית. אולי היה ביוזמה גם משום נקמה אישית, באיש שריסק את חלומו של ברק לסיים את הסכסוך בן מאה השנים על ארץ ישראל, יחד עם הסבר שלפיו לא ברק נכשל, אלא ערפאת הוא דמון. הספר הלבן היה אמור להוכיח שאכן ערפאת לא היה מעולם פרטנר לשלום, ושהמלחמה היא כן "מלחמה על הבית", מתוכננת לפרטיה בידי אויב שטני.

לאנשי מחלקת המחקר של אגף המודיעין הייתה עמדה עקרונית נגד שימוש במודיעין לצורכי הסברה. חלקם לא האמינו בתיזה וסירבו גם לספק מסמכי הסברה לשרים שיצאו לחו"ל. אפרים לביא, ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן מחקר, סירב לכתוב את הספר. בסופו של דבר, אף על פי שטען בהתלהבות שהוא מתנגד לכך עקרונית, נתן גלעד את הסכמתו לכתיבת "הספר הלבן". הייתה בכך עדות לשניות נוספת באופיו: אף על פי שהוא אוהב לדבר על המודיעין כעל מלאכה טהורה, שאינה צריכה להיות מושפעת מהשקפות מוקדמות, גלעד לא ראה מעולם בעבודתו משהו עיוני. איש המודיעין צריך בעיניו להשפיע, לסייע בקבלת החלטות וביישומן.

בסופו של דבר, נכתב "הספר הלבן" בידי קצין המודיעין ערן לרמן. התומך העיקרי של הכתיבה, שגם סייע בידי לרמן ברמה המעשית, היה עוד ראש אמ"ן לשעבר, סגן הרמטכ"ל בוגי יעלון. הספר הושלם בתוך זמן קצר (היו שטענו שבלילה אחד), אך הופץ רק כחודש לאחר שהוכן. למען האמת, לא היה בו צורך של ממש.

ברק לא נזקק מעולם ל"ספר לבן" כלפי פנים. גרסתו לאירועים ולפריצת האינתיפאדה נפלה על אוזניים קשובות, משום שהתאימה לחשד הטבוע של מרבית הישראלים כלפי הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, ולבלבול שאחז בחלק גדול של הציבור בימים הראשונים של ההתלקחות. אבל ברק, אף על פי שהסבריו התאימו להלך רוחו של הרוב הישראלי, כבר היה בשלב הזה ראש ממשלה כושל ושנוא. לא כך גלעד ויעלון. מר מודיעין וסגן הרמטכ"ל היו שני האנשים שהסבירו טוב מכולם לכולנו מה קורה. הם כתבו את הנרטיב של המלחמה על הנרטיב.

כמו אצל כל איש מודיעין ישראלי, החוויה המעצבת של עמוס גלעד הייתה מלחמת יום הכיפורים[xi]. לימים חזר וחקר את המלחמה, והגיע למסקנה קשה במיוחד: מדובר באחת ההצלחות האיסופיות המרשימות ביותר של אמ"ן. המודיעין קיבל את כל הסימנים, המידע עבר את כל הקווים האדומים שאחריהם אתה חייב, פשוט חייב, להתריע. הכול קרה מול העיניים והמודיעין החליט לא לראות. גלעד החליט שהוא, אף פעם, לא יחליט שלא לראות.

עם השנים הבין גם שמקבלי ההחלטות חשופים למידע חלקי, שמסננים אותו עבורם גורמי המודיעין. גם קברניטים בעלי עבר צבאי כמו שרון, ברק או מופז אינם רואים אלא את התוצר שאמ"ן מחליט לתת בידיהם. אין להם גם זמן לקרוא. זה היה, מבחינת גלעד, הסדק שדרכו יכול איש המודיעין להשפיע. עליו להגיע אל הכרתו של ראש הממשלה העסוק, להכות בה בפטיש ולצבוע דברים בשחור ולבן. אם אתה עובד במודיעין של שוויץ, נהג לומר, שום דבר שאתה אומר לא באמת משנה. אבל במודיעין הישראלי מה שאתה אומר הוא מעשי, והוא עניין קיומי. אם אחרי כל הכסף שהושקע והחיים שסוכנו אתה עומד ונותן הערכה מרופדת בשלייקעס, אתה פושע. ועדת כהאן, חזר והזכיר, אמרה שאם ראש אמ"ן אומר משהו בעמוד 300 שורה 2 זה לא נחשב: אתה חייב לקחת אחריות ולהגיד בקול רם.

כראש חטיבת המחקר הנהיג גלעד שיטה, שלפיה נכתב הדף הראשון של סקירות המידע בשישה צבעים ובאותיות גדולות. את התפיסה שאל, כך אמר, מהעיתון האמריקני "יו.אס.איי טודיי". זה מיועד לקריאה של 15 דקות, הסביר לאנשיו. לקברניט ממילא אין יותר זמן מזה.

מגיל צעיר חש גלעד שעליו להיות ליד הקברניטים בעת שהם מקבלים החלטות. כקצין בדרג בינוני זומן באמצע שנות השמונים אל ראש הממשלה שמעון פרס, שהיה בעיצומם של המגעים החשאיים עם המלך חוסיין לקראת הסכם לונדון. מה אני כבר יכול לחדש לראש הממשלה, חשב גלעד. אבל פרס ישב עם גלעד יותר מחמש שעות. החומר הגולמי, רוחב הידיעה של האיש בעל הזיכרון הפנומנלי והתאווה הדומה לשלו למידע ריתקו אותו. גלעד החל לחוש את הכוח של איש המודיעין, ליד האוזן הנכונה ברגע הנכון. הצירוף של הכוח הזה עם טווח תשומת הלב המינימלי של הקברניטים, יצר לטעמו עוצמת השפעה ייחודית לאיש המודיעין – בתנאי שהוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות.

לימים, כידוע, ילעג פרס לאנשי המודיעין, וגלעד בכללם, על שהם טועים פעם אחר פעם. "מה אתה, מלך ישראל?" הטיח בו פרס באחד הוויכוחים, מצטט בבלי דעת אמירה שרווחה בצה"ל בסוף שנות התשעים, שלפיה יש במודיעין "עמוס המלך ועמוס המלכא", הלוא הם גלעד וראש אמ"ן, לכאורה הבוס שלו. גלעד הגיב, מאחורי הקלעים, באותו מטבע: הוא חושב שהוא יודע להסתדר עם ערפאת, אמר על פרס לא פעם, אבל ביום שבו הלך לערפאת בנובמבר 2000 ודיבר איתו, היו לא פחות משישים ותשעה פיגועים[xii]. הסיפור הזה, שגלעד חוזר עליו כמעט בכל שיחה המתגלגלת לענייני מודיעין, מעיד על הבוז הלא מוסתר שהוא רוחש למי שבעיניו אינו אמון (בעיניו) כמוהו על המודיעין, ועל תכונה נוספת שפיתח עם השנים: אובססיה להוכיח שהוא צודק והאחרים טועים. הלהט שלו להוכיח את צדקתו אינו יודע גבול, ואינו מתחשב בדקויות. ביום שבו נפגש ערפאת עם פרס היו אולי שישים ותשעה אירועים, מזריקות אבנים ועד ירי. ברור שלא היו שישים ותשעה פיגועים, מילה המעלה בתודעה הישראלית קונוטציה ברורה מאוד. אבל גלעד, עם הזמן והמריבות, החל לנסח גם דברים אלה במונחים של עמוד ראשון, בכותרות גדולות ובצבעים צעקניים.

בצורת הדיון המקובלת בצבא ובעיקר מול הקברניטים, ההופעה של גלעד הייתה גורם מכריע. חלק גדול מאנשי המודיעין שחלקו עליו היו חרישיים, מסתייגים, מוכנים לקבל גרסה שונה. אפרים לביא, ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר והאיש שחלק עליו יותר מכול בוויכוח על השליטה והיוזמה של ערפאת, הוא איש נמוך קומה וחיישן, מדבר בקול שקט ומתחמק מעין הציבור. לגלעד יש קול רועם, שליטה בפרטים ונכונות אין-סופית להתווכח עד שישכנע. רק מעטים עמדו מול הצירוף של ידע והחלטיות שהפגין. "דורסני", הגדיר אותו אחד מפקודיו, דווקא מאלה שהעריצו אותו.

ב-1996 אולי מנעה ההחלטיות שלו מלחמה עם סוריה. מפעיל הסוכנים של המוסד, יהודה גיל, סיפק למערכת מידע מוטעה על כוונות של סוריה לצאת למלחמה נגד ישראל. חלק גדול מהמעריכים נטו לצד החומרה – נטייה ידועה של אמ"ן לאחר מלחמת יום הכיפורים. גיל היה איש מודיעין ותיק ומנוסה, והוא סיפק-כביכול מידע שאימת את אותם חשדות שנקרא לבדוק[xiii]. היה צריך להיות עמוס גלעד כדי לעמוד בפניו. גלעד, משוכנע בצדקתו שלא עומדת להיות מלחמה ומשכנע כדרכו, עמד.

לעומת זאת, גלעד טעה בעניינים רבים: הוא שגה בהערכה בשאלה אם פניה של ירדן לשלום, ובעניין התקדמותה של תכנית הגרעין העיראקית. וכמובן, תרחישי האימה שלו בדבר מה שיקרה אחרי הנסיגה מלבנון לא התממשו. בדרך כלל הוא צודק, אמר עליו פעם דן מרידור. אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת.

הדברים האלה אינם מערערים את הרקורד שלו בענייני מודיעין, ובכלל – מי שמצפה מאנשי המודיעין לחזות את העתיד כאיצטגנינים, חוטא להם ולמקצועם. אבל גלעד לא הסתפק אף פעם בהערכה מצטנעת של מקצועו. בריאיון אחרי ריאיון טען שצדק בכל מה שחזה. הוא חזר אחורה לימי סברה ושתילה, וטען שכסרן צעיר הזהיר בכירים ממנו, ובהם אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי, מפני הכנסת הפלנגות למחנות הפליטים[xiv] ("סרן גלעד WHO?" תהה דרורי, במאמר תגובה עוקצני[xv]). הוא צדק, כך התעקש לומר, בתחזיותיו לגבי הנסיגה מלבנון, אף על פי שלא הייתה מלחמה. הוא צדק בתחזיותיו בדבר איראן ועיראק, אף על פי שהמציאות לא תמיד התנהגה בהתאם. צדקתו לא נעצרה בגבולות ישראל: הוא טען שאף הזהיר את ראש הסי.אי.איי ג'ורג' טנט שאחמד צ'לבי, הגולה העיראקי עליו הסתמכו האמריקנים והתגלה אחרי נפילתו של סדאם חוסיין כמשענת קנה רצוץ, הוא רמאי. לא היה לו כל ספק שצדק בכל הנוגע לערפאת.

מאז 1993 נגעה אובססיית ערפאת של גלעד בעניין המרכזי שעל סדר היום – הסכם אוסלו והתהליך המדיני. כסגן המזכיר הצבאי של יצחק רבין (שאותו, בניגוד לראשי ממשלה אחרים, העריץ), התנגד גלעד להסכמי אוסלו, מתוך אותה חשדנות קֶבע שרחש אל המנהיג הפלסטיני. מה שעורר עוד יותר את התנגדותו הייתה העובדה – שחזרה ונשנתה בכל ההחלטות המדיניות המשמעותיות של ישראל, מאוסלו ועד להינתקות – שהקברניטים לא הקשיבו די לאנשי המודיעין.

עוד לפני ששב ערפאת לעזה פגש אותו גלעד בתוניס כמה פעמים, לשיחות בנושא השבויים והנעדרים. בעקבות שיחות אלה קיבלה ישראל את הדיסקית של זכריה באומל[xvi], שנעדר מאז הקרב בסולטן יעקב במלחמת לבנון. מאוחר יותר נפגשו ערפאת וגלעד ברומניה, וגם במהלך שיחות וואי בימי נתניהו. לגלעד היה רושם שנוצרה ביניהם כימייה. באחד המקרים אפילו הסכים ערפאת, כך סיפר גלעד בגאווה, להוציא מן החדר את אחמד טיבי.

ערפאת היה בעיניו סוג של איתן טבע. איש ערמומי עד אין קץ, שורד נצחי הרואה את עצמו במונחים היסטוריים, כגדול המנהיגים הערבים, המוסלמים והפלסטינים. איש שאינו מגלה הרבה על עצמו בדבריו, בניגוד לרבים מאנשיו המפטפטים בלי סוף. מרשים בהרבה מכל מנהיג ערבי אחר, כולל מובראק או אסד. איתם, נהג לומר, המוח היהודי יודע להתמודד. איתו לא.

הוא עוד יקבור את כולנו, אמר גלעד על ערפאת – זמן לא רב לפני מותו של הראיס. לעצמו ייחס את תפקיד הרואה היחיד בארץ העיוורים, האיש היחיד המפענח את ערפאת עד תום – אף על פי שמעקב קפדני אחרי התבטאויותיו מגלה, שלא הייתה לו שום בעיה לפענח דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת.

כדי להנציח את צדקתו, למען ההיסטוריה, גייס גלעד את מקורבו, ראש חטיבת המחקר לשעבר עמוס גלבוע. גלבוע כתב תחקירים עבור אגף המודיעין על כל נושא, מההכנות לאינתיפאדה ועד לנסיגה מלבנון, וקיבל תמורתם סכומי כסף נאים. התחקירים אינם כתובים בלשון צבאית יבשה, אלא כסיפורי מתח, ומערבים חומר שאליו נחשף גלבוע עם תיאורים של מחשבות האנשים ואפילו רגשותיהם. התוצאה מביכה. יש בה ערבוב של מידע, שיפוט ותיאור צבע שאינם הולמים תחקיר צבאי, ודגש רב על חלקו – וצדקתו – של עמוס גלעד[xvii]. כזה הוא המסמך המתאר את אותו דיון מודיעיני מה-15 ביוני 2000, לפיו הזהיר גלעד מן העומד להתרחש. אלא שפרט לסגנון, קיימת עוד בעיה אחת: באותו זמן ממש ניפק גלעד הערכות סותרות, חלקן בפומבי. גם מעשיו היומיומיים אינם עולים בקנה אחד עם תמונת "הכול היה מזימה, ואני ראיתי אותה" שניפק מאוחר יותר.

שלוש שנים לפני פרוץ האינתיפאדה, בזמן שבו – כך יטענו אנשים כגלעד ובוגי יעלון מאוחר יותר – כבר הבין אמ"ן שערפאת מכין את העימות האפשרי, כתב מ', איש חטיבת המחקר, עבודה גדולה על התנזים. היא הוגשה לתחרות על פרס חטיבת המחקר, וגלעד פסל אותה בטענה של חוסר רלוונטיות. אין שום טעם להקדיש מאמץ לתנזים, אמר.[xviii]

בשנים הבאות חזר גלעד ואמר שפניו של ערפאת להסכם – וחזר והביע זאת גם אחרי שהחל העימות. מבט קרוב יותר בדברים שאמר גלעד בראשית האינתיפאדה מגלה שגם הוא לא הציג תמונה אחידה לגמרי. כל עוד היה משא ומתן עם ערפאת, גלעד המבקש להשפיע לא היה יכול להרשות לעצמו להיות רחוק ממנו.

שבוע לאחר פרוץ האירועים אמר גלעד שמטרתו של ערפאת היא בינאום הסכסוך, כדי שיגיע לפתרון המקובל עליו: קווי 4 ביוני 1967, אולי עם ויתור של שלושה אחוזים, שליטה במזרח ירושלים ומענה לבעיית הפליטים. הניסוח "מענה לבעיית הפליטים" חשוב במיוחד: עולה ממנו שערפאת מוכן – בניגוד למה שהצהיר גלעד פעמים רבות לאחר מכן – לפתרון מעשי של הבעיה, ואינו דבק עד חורמה באתוס "זכות השיבה" שלפיו לא יתוקן העוול עד שאחרון הפליטים ישוב לביתו. אנחנו לא מכירים מצב שערפאת התגייס כל כולו לאלימות, אמר גלעד לחברי ועדת החוץ והביטחון. הוא משתמש באלימות כדי ליצור מציאות מדינית, שתכפה בינאום. הוא לא נתן לתנזים הוראה לנהוג באלימות. כעבור שבועיים בהופעה אחרת בכנסת, אמר גלעד ש"אף על פי שלא נתן הוראה להוריד את רמת האלימות, ערפאת לא רוצה לשבור את כל הכלים. להפך[xix]".

מאוחר יותר, כשהשתנתה האווירה שנשבה מלמעלה, היה גלעד לדובר המובהק ביותר של הנרטיב שגרס שערפאת יזם את האלימות, ואיננו מסוגל להגיע להסדר עם ישראל. למרות הערכות סותרות של ראש הזירה הפלסטינית אפרים לביא ואנשי חטיבת המחקר, הוא חזר בדיונים, בעיקר באוזני מקבלי ההחלטות, על תיאור דמוני של דמות ערפאת – תיאור שמעולם לא הופיע במסמכי אמ"ן, ואף גלעד עצמו לא הציג אותו מעולם בפומבי עד סוף שנת 2000.

הערכות אלה, שלא עסקו במתרחש באותה עת אלא ציירו את כל דמותו של ערפאת לאחור, והציגו את תהליך אוסלו כתרמית מתוכננת של המנהיג הפלסטיני, נגדו כל הערכה קודמת של אמ"ן – אף על פי שלא היה בידיו שום חומר חדש שהצדיק את שינוי העמדה. גלעד ידע שהשינוי קולע לטעמם של הממונים עליו, והסתמך על הציפיות הלא ריאליות, המיסטיות כמעט, שיש בישראל מאיש המודיעין. במדינה שכל כולה הערכת מצב, שרואה באויב משהו שרצונו מוחלט וקבוע וכל מה שצריך לעשות הוא לגלות אותו, כל כישלונות המודיעין וכל ספקותיו אינם משנים דבר: עדיין הציפיה היא לקבל ממנו את האמת המוחלטת, את המידע שאחריו נוכל לקבל החלטה שאין בה טעות. אם קיבל עמוס גלעד מעמד של אורקל, זה נבע מאיכות הופעתו, אבל עוד יותר מכך מהציפיה של המערכות והציבור לאורקל כזה. אבל גלעד לא אמר אף פעם "קטונתי". אנחנו בחרנו בו לנביא, והוא לא הצטנע ולא טרח להעמיד אותנו על טעותנו.

באותם חודשים פעל גלעד בתוך שני מעגלי ויכוח: בתוך אמ"ן עצמו ובין שירותי המודיעין השונים. בשב"כ טענו, בניגוד לעמדתו של גלעד, שערפאת אינו שולט באירועים שליטה של ממש. הרשות ניסתה להפסיק את ההתפרעות ופשוט לא הצליחה, אמר השב"כ. אין מטכ"ל פלסטיני, אין הכוונה מסודרת של האירועים. הכול התחיל מהשטח – גם פעולות שנדמה היה לאמ"ן שהן הוראה ברורה של ערפאת, כמו שחרור מומחי הפיגועים של החמאס מהכלא. ערפאת לא רצה לקבל החלטות, לא שחה מעולם נגד הזרם, ולא התייצב כדי לעצור את הגל – וכל האזהרות הישראליות וה"רמזים" בדרך של פגיעה ביעדי הרשות לא יכלו לשנות זאת. המערכת הפלסטינית התפרקה, כבר בימים הראשונים, לחבורה של כנופיות, והרשות נסחפה חסרת אונים, לא רוצה ולא מסוגלת לקחת אחריות.

גלעד תקף את אנשי השב"כ בחריפות. לדעתו, השב"כ היה נגוע. כשאתה קבלן של סיכולים, הסביר, אתה מודד הכול לפי קנה המידה הזה. השירות נסמך שנים רבות מדי על הפלסטינים, שיתף איתם פעולה, השתמש בהם כתחליף ליכולות שאיבד מאז הסכם אוסלו. חלק מאנשיו פיתחו עם הפלסטינים יחסים הדוקים מדי, שבאו לידי ביטוי גם אחרי שחרורם. הם הפכו, במידה מסוימת, תלויים בפלסטינים, וזה מנע מהם לראות את התמונה המלאה. הוא, איש המודיעין הטהור, לא נוגע מעולם בכשלים מעין אלה. הוא, כמובן, גם לא נפל ברשתו של ערפאת, שהצליח – לדברי גלעד – להקסים אפילו איש נבון כמו ראש השב"כ הקודם עמי איילון.

ככלל, התייחס גלעד כמעט בביטול לכל מי שאיים לגזול ממנו את המונופול של הבנת ערפאת. פרס טען שהוא הצליח להזיז את ערפאת מעמדותיו ולגרור אותו לוויתורים? פרס אינו מבין שערפאת אינו מתעניין בפרטים, שהטקטיקה לא מעניינת אותו אלא רק האסטרטגיה. היו כאלה שטענו שערפאת יסתפק במדינה פלסטינית בת קיום שבירתה ירושלים? הם לא היו איתי, עמוס ג'ילעד, כשערפאת הראה לי את בקעת יריחו ודיבר עליה כעל "אסם התבואה" של פלסטין, אמירה שגלעד פירש כחזון של יישוב עשרות אלפי פלסטינים משני צדי הירדן וחיבור בכוח של ירדן והגדה ליישות פלסטינית אדירה אחת.

אתם מאמינים שהעסק לא היה מתוכנן מראש? אתם לא הייתם אתי בפגישה עם הבכיר הפלסטיני העלום, שניגש אליי בשעות המתות בוועידת וואי ב-1998 והזהיר אותי, שאם ערפאת לא יקבל את מבוקשו תהיה כאן התפרצות איומה. זה היה רגע שפקח את עיני, שלושה ימים חשבתי על מה שקרה בו, ואתם לא הייתם שם. ברק חשב שישבור את ערפאת או יזיז אותו מעמדתו? הוא לא מבין שערפאת יכול, למעשה אוהב, לשבת בעיי חורבות ולשרוד כשסביבו העולם בוער. רק אני הבנתי.

גלעד ניצח בקרב הפנים-מודיעיני. הוא זכה לתמיכה של ברק, שרשת הביטחון שלו עלתה בקנה אחד עם ההסבר הנוח של גלעד לפיו ערפאת יזם את האירועים ושולט בהם. היריבים פרשו בזה אחר זה: ראש השב"כ אבי דיכטר איבד עניין כשהשתנה העימות מהתקוממות עממית למלחמת טרור, ופנה כולו לסיכול. את לביא לא היה צורך להשתיק, כי קולו ממילא לא השפיע: הוא היה יכול לדבר ולהכין ניירות, ואכן עשה זאת עד שפרש מצה"ל. לביא ידע שלגלעד אין שום חומר מודיעיני הסותר את ההערכות שלו עצמו, וגם מלכא ידע זאת. אבל במקום שבו ההשפעה נקבעת – במטכ"ל ובדרג המדיני – שלט גלעד ללא עוררין. וממילא, המשמעות המעשית הייתה מזערית. בעיני הרמטכ"ל מופז, כל הדיון בשאלת אשמתו של ערפאת היה דיון פילוסופי כמעט, חסר כל חשיבות מעשית. הכוחות בשטח המשיכו לירות בפראות. ההשפעה העיקרית של גלעד הייתה דווקא פנימית: בגיבוש תודעתו של הציבור הישראלי, לתמיכה בכל מהלך כוחני.

חלק מעוצמתו של גלעד נבע גם משליטתו בחומר המודיעיני החסוי. בישראל הקברניטים וגורמי ההערכה הם פריקים של החומר שהושג בדרכים סודיות. רבים מהם (יצחק שמיר, אהוד ברק ושר הביטחון הנוכחי מופז הם דוגמאות בולטות) אף לוקחים אתם דו"חות מודיעין גולמיים, רישומי האזנות של אחמד אמר למוחמד, כחומר קריאה הביתה. ההתמכרות הזאת לחומר סודי, שהושג בדרכים מבצעיות, אינה נובעת רק מכך שמערך אדיר, שהושקעו בו מיליארדים, משיג את החומר הזה במאמץ רב, אלא גם מהתפיסה של הצד השני: מה שמתרחש אצל הערבים הוא תמיד פרסונלי, תמיד תלוי באדם כזה או אחר ולא במערכת. מדובר תמיד ב"חאפז אסד" ולא במערכת הפוליטית שבתוכה פועל שליט סוריה; ב"יאסר ערפאת" ולא ברחוב הפלסטיני בעל הרצונות הסותרים.

בנוסף לכך, האמונה הבסיסית של הממסד והציבור בישראל היא שהערבים משקרים בפומבי ואומרים את האמת רק בחדר סגור. כדי ללמוד מהפרסומים הגלויים צריך בראש וראשונה להאמין שמה שמופיע בהם אינו תעמולה והונאה. יש מעט מאוד ישראלים המאמינים בכך. אחד מהם, ראש השב"כ לשעבר עמי איילון, אמר פעם שממאמר אחד של העיתונאית עמירה הס הוא לומד על החברה הפלסטינית הרבה יותר מבכל המודיעין הסודי המגיע לידיו.

מהסיבה הזאת, שיש לה רקע פסיכולוגי הרבה יותר מאשר אישוש עובדתי, היא שגרמה למודיעין הישראלי להמשיך לחפש את "ידיעת הזהב", שתוכיח לעולם ולישראלים שערפאת אכן מכוון הכול ומגלגל את האינתיפאדה כרב מג מרושע. בד בבד, התעלמו גלעד והממונים עליו לחלוטין מההסברים הגלויים להתנהגותו של ערפאת, לא פחות משהתעלמו לנוחותם מצעדים שונים, קטנים ולא מספקים ככל שהיו, שעשה לבלימת ההידרדרות.

כדי ללמוד מה באמת התרחש בצד הפלסטיני, לא היה צורך לא בהאזנות מתוחכמות ולא בחומר חסוי. זה מה שקרה בפועל: ערפאת, כדרכו לא פעם, נטש את זירת האירועים. הוא יצא לחו"ל, ועסק בסיבובים אין-סופיים באירופה ובין מנהיגים ערביים. בהיעדרו ניהלו אנשי השטח מאבקי כוח אדירים – בדיוק כמו שערפאת אהב: מזכ"ל הפתח בגדה חוסיין א-שייח' נגד ברגותי, ג'יבריל רג'וב נגד מוחמד דחלאן, כולם מנסים לנחש את רצונו של העם ולספק אותו. וכל הזמן הישראלים יורים, הלוויות נמשכות, וארגוני הסירוב צוברים כוח.

ערפאת אמר בגלוי לאנשיו לעודד את ההפגנות. הוא חש את הלחץ בתוך הציבור הפלסטיני, המאוכזב מכך שתהליך בן שבע שנים לא הביא לשיפור חייו, ולא קירב אותו לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה. הוא שמע את מנהיגי השטח אומרים לו "אל תשאיר אותנו בחוץ". הוא שמע את הקריאות נגד השחיתות, הרגיש את הביקורת כלפיו, ובחר במה שבחר פעמים רבות בעבר – בהליכה על סף התהום. סגנון מנהיגותו היה מאז ומתמיד סמלי יותר מאשר מעשי, נגרר אחרי העם יותר מאשר מוביל אותו אל יעד שקבע. לאורך כל חייו הפוליטיים נהג על פי העקרון של "הבריחה קדימה"[xx] ("אל חרוב אילא אל אמאם"): הוא התחמק מסכנות באמצעות ניצולו של משבר, שגורם חיצוני חולל, שהסיח את תשומת הלב מבעיותיו. גם הפעם סיפקו לו ביקורו של שרון בהר הבית והריגתם של המפגינים הפלסטינים הזדמנות למשבר, שיחלץ אותו מן הקיפאון ומן ההאשמה של הנשיא קלינטון שלפיה הוא שהכשיל את ועידת קמפ דייוויד. זו בדיוק הסיבה לעובדה שבחר להיעדר מהשטחים בתחילת העימות ולנסוע לתוניסיה ולספרד.

ערפאת טעה בהערכה כי המשבר ישפר את מעמדו ויאפשר לו להשיג מישראל ויתורים נוספים. אחרי שהגיעה הצעת קלינטון אמר למקורביו: "מה אמרתי לכם אחרי קמפ דייוויד? ידעתי שנקבל יותר. אני אומר לכם עכשיו – אנחנו צריכים לחכות עוד. זה עדיין לא הסוף[xxi]". הוא גם היה סבור שברק יוכל להחזיק מעמד בשלטון, והמשא ומתן בטאבה[xxii], שברק הציע לו בו אפילו יותר ממה שהציע לו קלינטון, רק שכנע אותו שהוא עתיד להגיע בסוף אל מטרתו.

האינתיפאדה, שנתפסה בישראל כמהלך מתוכנן של ערפאת להשגת ויתורים ישראלים בדרך האלימות, הייתה בעיניים פנים פלסטיניות ביטוי אלים למשהו אחר לגמרי: מאבק דורות בהנהגה הפלסטינית[xxiii], בין הדור הישן של ערפאת ואנשי תוניס ללוחמי השטח הצעירים, אנשים כברגותי, חוסיין א-שייח' ובני דורם. מטרתם הייתה פנימית לא פחות משכוונה כלפי ישראל: בדרך הניצחון על ישראל, בטקטיקות שהושפעו מהצלחת החיזבאללה, ביקשו להשיג לעצמם עמדות כוח שנחסמו בפניהם אנשי הדור הישן, ולפתור את התסכול הפלסטיני לנוכח השחיתות, המשך הכיבוש וחסימת התהליך המוביל לעצמאות.

ואכן, ימי האינתיפאדה הראשונים היו גדושים בוויכוחים פנים-פלסטיניים, במאבקי כוח ובעיקר בהיסטריה לנוכח התגובה הישראלית. חוסיין א-שייח סיפר שבשבועות הראשונים קיבל טלפונים מישראלים בכירים מאוד, שביקשו ממנו לפעול להרגעה. איך אני יכול, אמר א-שייח, כשאנשים מתים במסדרונות של בתי החולים. איך אני יכול לקרוא להרגעה, כשהחמאס אומר לאנשים שזה מה שקורה להם בעקבות אוסלו, ומנצל את הזעם כדי להשתלט על הרחוב[xxiv].

לא מלאכה מאורגנת הייתה כאן, אלא כאוס שהלך והתעצם. כוחות חדשים, צעירים עוד יותר, החלו לצמוח. אנשים בגיל העשרים, חמושים בנשק, שערפאת היה עבורם דמות סמלית בלבד והארגונים הפלסטיניים לא היו אלא ספקים אפשריים של תחמושת וכסף. באווירת הזעם ששלטה הדרך הקצרה ביותר עבורם לצבור כוח הייתה להתעמת עם ישראל. האווירה השלטונית הלא-מתפקדת שהנהיג ערפאת, לא הותירה לראשי הארגונים בררה אלא ללכת אחריהם. אם אני לא אנהיג אותם, אמר א-שייח מאוחר יותר, את מי אני אנהיג? את אשתי? ההנהגה, במצב העניינים הזה, הלכה אחרי ההמון ולא לפניו. הדרך היחידה לקנות את לב השבאב הייתה קנייה במובנה הפשוט ביותר – בכסף.

גם בימים שבהם שהה בשטחים, המשיך ערפאת בספיקת הכפיים שלו ועטה את הפוזה הקורבנית האהובה עליו. "אחים שלי" אמר בישיבות שנערכו במוקטעה, "המצב קשה מאוד. אנחנו בתחילת הדרך. אסור להיכנע. אם הם רוצים שאכנע אני אומר להם – אף הר לא יזיז אותי." וכך בעוד השליט הפלסטיני ממשיך שלא לשלוט, אנשיו מתכתשים זה עם זה וצה"ל הולם, הלכה ההתקוממות העממית ודעכה, בדרכה לפנות את הבמה למלחמת הטרור העקובה מדם שעמדה בפתח.

בקיץ 2004 דיבר תא"ל יוסי קופרווסר, האיש שהחליף את גלעד בראש חטיבת המחקר של אגף המודיעין, בכנס של פיקוד המרכז בלטרון. תפקידו של איש המודיעין במלחמה המודרנית, אמר הוא להסביר וליצור לקברניט את הנרטיב, שהוא עיקרה של המלחמה. בהפשטה גסה, הקברניט יספק את המלחמה – ואיש המודיעין יסביר על מה נלחמים.

זו הייתה המשמעות האמיתית של הצהרותיו של עמוס גלעד בראשית האינתיפאדה: לא תיאור המצב ואזהרה מפני הבאות, אלא בניית התשתית לנרטיב, שבגינו יצאה ישראל למלחמת חורמה. הכנת התודעה, שבצמרת צה"ל חששו שתתמוטט אחרי 120 הרוגים, למצב שנראה אז מטורף: הרוגים במספר גדול פי שמונה, רובם המכריע אזרחים, וחברה ישראלית המשלמת את המחיר בחירוק שיניים ואינה שואלת על מה ולמה כל זה.

גלעד לא תיאר את המציאות אלא יצר אותה: העולם שהציג ויאסר ערפאת שתיאר יצקו את היסודות לגיבוי האוטומטי שנתן הציבור לכל צעד כוחני, וללגיטימציה המוחלטת למעשי הצבא, בלי כל קשר לתועלתם האמיתית. יום יום, מוועדת החוץ והביטחון ועד לתדרוכים לעיתונות, בנה גלעד את הסיפור של "נתנו לו הכול והוא פתח באש", שהזין את חרונו של הציבור הישראלי ואת תמיכתו במהלכי הממשלה במשך שנים. הוא כתב "ספר לבן" שבעל פה, שהיו בו הסברה ותעמולה הרבה יותר מניתוח קר וצנוע של העובדות.

ברק, שהנרטיב הזה הוא רשת הביטחון שעליה נסמך, קפץ על ההזדמנות בשתי ידיים. ההסברים האלטרנטיביים נידפו ברוח. מי שהשמיע אותם מצא את עצמו מחוץ למערכת – לא מפני שנזרק משם, אלא מפני שנמאס לו לנאום באוזני אף אחד. הציבור הישראלי מוכה הזעם והכאב לא רצה לשמוע שום דבר אחר.

אבל המודיעין, ואפילו "עמוס המלך", לא היו כאן אלא כלי מסייע. האיש המרכזי שניסח את הנרטיב היה אלוף שתואר לא פעם כבעל חזות של פקיד. איש רב-מעללים, שפיקד על היחידות היוקרתיות ביותר של הצבא ועל מבצעים, שחלקם חסויים עד היום וחלקם מתוארים לא אחת מפי מקורות זרים. אדם שדיבורו השקט והמאמץ הכמעט נואש שלו להיות רציונלי, מסתירים בקושי צורך רגשי בלתי ניתן לסיפוק להוכיח את צדקתו. האיש שהיה בעמדה המושלמת לסגור את המעגל: התיזות שלו השלימו את הכוחנות הפשוטה של מופז. ההנמקות שלו נתנו בסיס לאמירות החד-משמעיות של ברק. אחרי אריאל שרון, הוא האיש החשוב ביותר במלחמתה של ישראל בפלסטינים. כשהחלה, נשא בתפקיד הלא ממש מוגדר והלא ממש יוקרתי של סגן הרמטכ"ל.