פרק 17 – גדר? צרצור של עיתונאים

בראשית ספטמבר 2001 היה אריאל שרון בביקור במוסקבה. הביקור נעם לו, ביותר ממובן אחד: שרון, שכינויו בקרב חבריו הקרובים, וגם בפי בנו עמרי, הוא "הקווקזי", גאה בשורשיו הרוסיים. הוא אוהב לפזר מילים ברוסית בנוכחות אנשים הדוברים את השפה. ב-1999, כשהיה שר חוץ, ניצל ביקור בגרוזיה לעלייה לקבר סבתו בחברת מקורבו אורי דן ושדר הרדיו יוני בן-מנחם, ואף הזיל דמעות על קברה.

הביקור היה נעים לא רק מטעמים סטנטימנטליים. רוסיה, באותם ימים של מבוך מדיני שלפני 11 בספטמבר, הייתה גם מארחת ידידותית, בוודאי בהשוואה לאווירה הקשה בשאר מדינות אירופה ולאיתותים הסותרים מוושינגטון. הנשיא פוטין לא אמר לשרון דבר על כתרים, סגרים ויד קשה בשטחים. באוויר, גם בלי שמישהו יאמר זאת במפורש, עמדה תחושת שותפות של שתי מדינות המתמודדות נגד הטרור. לשרון זו הייתה הפוגה רצויה מטרדות הלחצים מבית ומחוץ.

ואז קיבל ראש הממשלה דיווח שהקפיץ אותו משלוותו: בגלי צה"ל פורסמה ידיעה שאמרה שצה"ל מתכנן להודיע במסיבת עיתונאים על סגירת חלק ממרחב התפר, שיוכרז כשטח צבאי סגור. שרון חש שמאחורי גבו הצבא קובע עובדות בעניין רגיש במיוחד: הלחץ הציבורי המתעצם להתחיל בהפרדה פיזית בין ישראל לשטחים. בשיחת טלפון ממוסקבה הורה לרמטכ"ל מופז לבטל את מסיבת העיתונאים. במטוס, בדרך חזרה, מסר לעיתונאים את הכותרת של מחר: "יש ממשלה בירושלים, אומר שרון למפקדי הצבא." בפעם הבאה שאתם רוצים לומר לי משהו, אמר שרון למופז ולחברי המטכ"ל לאחר שובו, תעשו את זה ישירות ולא דרך העיתונאים[i]. לקצינים, אגב, לא היה ברור על מה כל המהומה: שרון כבר אישר מזמן את תכנית קו התפר, ומבחינתם מסיבת העיתונאים עסקה בעניינים טכניים בלבד.

מה שהרגיז את שרון לא היה העובדה שהצבא כינס מסיבת עיתונאים על דעת עצמו. באותם חודשים החל הדיון על הצורך בגדר הפרדה להטריד את ראש הממשלה. ראש השב"כ דיכטר היה התומך המובהק ביותר של הגדר. הוא חזר ודיבר על הצורך בה בכל הופעה בקבינט או בוועדת החוץ והביטחון, מתוך ידיעה שהדברים יתפרסמו בציבור. ראשי הצבא התנדנדו, האופוזיציה נדנדה. שרון זלזל ברעיון הגדר ברמה המעשית והתקומם נגדו במישור הרגשי. לא פחות מן ההתנגדות הרציונלית, הגדר עמדה בסתירה לעמדות חייו הבסיסיות.

אחת מחוויות הילדות החזקות של הילד אריק שיינרמן בכפר מל"ל הייתה הלילה שבו חתכה אמו וירה את הגדר החדשה, שהוקמה באמצע חלקת הקרקע של המשפחה וסימנה את השטח שיועבר למושב החדש רמות השבים. כתוצאה מהמעשה החשאי של וירה הייתה חלקת המשפחה החלקה הגדולה ביותר במושב. לא מוותרים על קרקע מרצון, היה המסר הברור שקיבל אריק מהוריו, ולא מקרבים אליך את העולם העוין באמצעות הצבת גדר על שטחך שלך. כמפקד צבאי וכמדינאי הוביל שרון תמיד מהלכים שהעתיקו את המלחמה אל הטריטוריה של האויב, ופרץ גדרות פיזיות ומנטליות באקטים של פשיטה וצליחה. כל תפיסת ההגנה הפיזית כחלק מן המאבק על הקיום לא הייתה מקובלת עליו. את המאבק הזה, האמין, מנהלים מתוך תוקפנות ואי-קבלת גבולות. הוא היה האיש האחרון שהיה אפשר לשכנע אותו בנחיצותה של גדר הפרדה.

הטענות שהגדר היא אקט ביטחוני נדרש ולא קביעת עובדה מדינית לא שכנעו אותו, אלא להפך. יותר מכל אדם אחר ידע שרון מניסיונו שמעשים בשטח קובעים את התודעה ואת העתיד. במובן הזה הייתה הגדר הקבורה הסופית של תכניתו הישנה, שכללה רצועות ביטחון ממזרח לקו הירוק וממערב לירדן. זמן רב התעקש שרון, בדיונים שעסקו במרחב התפר, לכנות את רצועת ההפרדה "מרחב הביטחון המערבי", שם שעלה בקנה אחד עם תכניותיו הישנות לרצועות ביטחון עמוק בתוך הגדה. הדגש היה על "מרחב ביטחון" ולא גדר; מרגע שיקום מכשול בשטח, ידע היטב, יקבע הקו שלו את המקום שבו יעבור בסופו של דבר הגבול המדיני. במקרה הגרוע יותר, הגדר תהיה נקודת הפתיחה של הפלסטינים למשא ומתן העתידי. הניסיון לימד שהם ירצו, וסיכוי סביר שגם ישיגו, יותר.

הגדר היא הבל, הסביר שרון לכל מי שדיבר אתו בעניין באותם ימים. היא לא תמנע דבר, ורק תיצור לחצים מדיניים על ישראל. בריאיון ל"הארץ" אמר[ii]: "אני לא רואה אפשרות של הפרדה. אני לא מאמין ב'אנחנו פה והם שם'. לדעתי, באופן מעשי האפשרות הזאת לא קיימת. תמיד אמרתי שאפשר לחיות עם הערבים. מי שלא רצה לחיות עם הערבים הוא דווקא השמאל, שאמר שהעיקר שלא יחיו פה לידנו. שיעופו לנו מהעיניים. אני אף פעם לא חשבתי כך." כשאמרו לו שהציבור תומך בגדר, והביאו כהוכחה את המאמרים בתקשורת, פטר שרון את הדוברים בתנועת יד. זה צרצור של עיתונאים, אמר.

שרון לא היה היחיד שהתנגד לגדר. לנוכח עמדתו הנחרצת מיהרו שותפיו הקואליציוניים הבכירים ואנשי המעשה שלו ליישר קו. כמו שרון, פרס לא אהב קביעת עובדות בשטח. בעיניו, הגדר הייתה קבורה של חזון המזרח התיכון החדש שלו, הסתגרות לא רצויה של ישראל בתוך גבולות פיזיים ונפשיים. בן-אליעזר התנגד גם הוא. עמדתו הושפעה באופן מכריע מרתיעתם של ראשי הצבא, שראו בגדר בריחה תחת אש, בדיוק הדבר שלוֹ התנגדו שנה קודם לכן בגבול לבנון. גדר, בתפיסה של מופז ויעלון, היא משהו שמייצר שגרה, סיורים משמימים והזמנה לאויב להיות יוזם ותוקפני – בדיוק הדבר שממנו ביקשו לגאול את צה"ל אחרי שנות התסכול ברצועת הביטחון.

הם מיהרו לכסות את עמדתם בנימוקים מודיעיניים, שלפיהם הפלסטינים פשוט לא יתנו לנו לבנות את הגדר: ירכזו פיגועים, יגנבו את חומרי הבנייה, יכרו תחת התוואי המתוכנן מנהרות לתוך ישראל. אנחנו נבנה את הגדר ביום ונילחם עליה בלילה, אמר מופז בדיונים. היא לא תפתור שום דבר.

לא פחות משהתנגד לרעיון עצמו, התנגד שרון – וכמוהו בן-אליעזר ופרס – לגדר פשוט בגלל זהותם של מי שתמכו בה. המטיף הגדול ביותר היה חיים רמון, מתמודד אפשרי נגד פואד על ראשות מפלגת העבודה, ודובר רהוט שהציג את התנגדותו של שרון לגדר כחסרת בסיס. מהאגפים זינב אהוד ברק, שעצם אזכור שמו כתומך במשהו די היה בו כדי ששרון, פרס ובן-אליעזר יצעקו "אני נגד".

גם ברק, אגב, גילה את הגדר באיחור מה: כראש ממשלה לא הסכים להקים כבר ב-1999אלמנטים של הגדר, שהוצעו לו על ידי מנהלת השלום שהוא עצמו ייסד. אנשי המנהלת אמרו לו שכדאי להקים מכשול בתוואי, שבכל מקרה יהיה גבול – אם יהיה הסכם, אזי הגדר כבר תעמוד במקומות שאין לגביהם מחלוקת טריטוריאלית. אם לא יהיה, תהיה ישראל מוכנה עם תחילתו של קו מפריד. ברק סירב, כשם שסירב להצעה להקים מחדש את גדר המערכת בצפון למקרה שתהיה נסיגה חד-צדדית מלבנון.

מיד לאחר קמפ דייוויד דיבר ברק על שתי גדרות: אחת על הקו הירוק, והשנייה בתוואי שפלש עמוק לתוך הגדה, סביב גושי ההתנחלויות. בפועל, לא עשה דבר בחצי השנה שנותרה לו כראש ממשלה. כשהציע  לו ראש המועצה לביטחון לאומי עוזי דיין להתחיל בצעדים להיפרדות, דחה אותו ברק. כדרכו, נימק את הדברים בחתירה ללגיטימציה בין-לאומית: אם נעשה גדר, אמר, יאשימו אותנו שאנחנו קובעים עובדות חד-צדדית. ואולם במהלך מערכת הבחירות וביתר שאת לאחריה, החל ברק להשמיע בתכיפות דברים בשבח רעיון ההיפרדות מן הפלסטינים. כל מילת שבח שלו לרעיון רק ביצרה את שרון, פרס ובן-אליעזר בהתנגדותם.

ככל שהתעקש רמון לדבוק בהפרדה, וככל שהצטרפו אליו שרי עבודה אחרים, כך התייחס שרון לעניין בביטול – כשבן-אליעזר ופרס מחרים-מחזיקים אחריו. "רעיון ההפרדה החד-צדדית לא נראה לי." אמר פואד בנובמבר 2001 בריאיון לדן שילון ב"מעריב". "במה זה מקדם אותנו מבחינה ביטחונית? הרי ברגע שנצא משם ערפאת יהיה זכאי להכריז על מדינה פלסטינית, ומדינה פלסטינית עצמאית רשאית להזמין מחר את צבא סוריה, ותוכל לנהל מחר משטחה את קרב הארטילריה הגדול נגדנו." הוא לא הגה את הנימוקים בעצמו. הם היו השתקפות מדויקת של מה שנאמר לו על ידי אנשי המודיעין הצבאי, כנימוק להתנגדות צה"ל לגדר. החזית של מקבלי ההחלטות, מהצבא ומשרד הביטחון ועד לראש הממשלה וממלא מקומו, הייתה אחידה וחזקה.

באפריל 2001 הורה שרון למועצה לביטחון לאומי להכין עבודה על מרחב התפר. אין לראות בכך שינוי של ממש בעמדתו: המועצה לא הייתה גוף שאתו התייעצו באמת בדברים החשובים. ראשה, עוזי דיין, היה מראשוני המנסחים של רעיון ההיפרדות, עוד בימי ברק. בנסיעתו הראשונה של שרון לוושינגטון, אותה נסיעה שבה הודלף המסמך שהבאיש את ריחו של דיין בעיני ראש הממשלה, כבר העלה באוזני שרון את ההיפרדות כאופציה. אבל דיין לא היה שחקן של ממש במערכת קבלת ההחלטות, ושרון העביר לו את תיק ההפרדה כדי לדחוק את הנושא לפינה, לא כדי לקבל תכנית של ממש.

בעיני מופז, העברת הנושא למועצה לביטחון לאומי הייתה סיבה נוספת להתנגדות. דיין אישית היה פסול לחלוטין בעיניו. פרט לכך, צה"ל התנגד מסורתית לכל הוצאה של נושא ביטחוני מידיו. עוצמתו והשפעתו של הצבא בנושאים אלה היו כה גדולות, עד שכל גוף חיצוני התקשה לצמוח לצדו, מה גם שראשי הממשלה שמחו להקים גופים כאלה אבל לא ממש הזדרזו למלא אותם תוכן. מופז זכר היטב את ימי מנהלת השלום של ברק: בשלב מסוים, כאשר התבקש אגף התכנון לספק למנהלת מפות, לצורך המשא ומתן עם הפלסטינים, הצליחו אנשי הצבא, בהנחיה מלמעלה, שלא למלא אפילו את הבקשה הטכנית הזאת.

דיין, שהבין היטב את המצב, החליט שלא להגיש תכנית שלמה להפרדה, כולל תוואי גדר וצורת המכשול. הוא ידע שאם ישרטט קו, ימצא בזה שרון עילה לפסול את התכנית כולה, ואילו מופז והצבא יטילו את מלוא כובד משקלם כדי לטרפד את המהלך. לפיכך החליט דיין לפעול בשיטת הדונם והעז: להביא לשרון תכנית חלקית בלבד, שתכניס את הגדר להילוך קדמי כלשהו. במקום לשרטט תוואי שלם, העדיף לדבר על כללי עבודה ומיקום מפקדות: הצבא יגן מן הגדר והחוצה, משמר הגבול ממנה ופנימה. כדי לעגן את העקרונות האלה במציאות כלשהי, שרטט דיין קטעי קו במקומות שעליהם לא היה ויכוח, וכן הציג תכנית למכשול בירושלים.

גם זה הספיק כדי להקפיץ את שרון. מה אתה עושה, מחלק את ירושלים? נזעק ראש הממשלה. לא, אמר דיין, הקו הזה הוא על הגבול המוניציפלי של העיר. לא יקום ולא יהיה, אמר שרון בהחלטיות. דיין, שכבר לא היה לו הרבה מה להפסיד, לא נרתע. יהיה גם יהיה, אמר, ואתה עוד תהיה האיש שיסביר למה הפרדה בירושלים חיונית לביטחון.

בממשלה התקבלה התכנית החלקית של המועצה לביטחון לאומי בקרירות. לא רק שרון אלא גם פרס, בן-אליעזר ורוב השרים התנגדו לה. שרון אסר על דיין להציג את התכנית בפני סיעת הליכוד. נדמה היה שהגדר נידונה להיות דיון תקשורתי עקר, המחליק על חומת ההתנגדות של ראש הממשלה והצבא בלי להותיר בה שריטה.

בינתיים נכנס צה"ל לשטחים במבצע "חומת מגן", אבל הפיגועים לא פסקו. יחד עם כיבוש הערים ומעצר המבוקשים חלחלה לאיטה ההכרה שלא תהיה הכרעה של הטרור. למרות השליטה בשטח, אף על פי שהשב"כ החל לחדש את יכולותיו המודיעיניות וצה"ל נכנס לכל מקום שבו רצה, נמשכו פעולות הטרור בקצב בלתי נסבל. במאי 2002 נהרגו 15 אנשים בפיצוץ במועדון "שפילד קלאב" בראשון לציון, בראשית יוני התפוצצה מכונית תופת ליד אוטובוס סמוך לצומת מגידו, ו-17 אנשים נקטלו. כוחות צה"ל התרוצצו בשטחים מהתרעה להתרעה, מידיעה אחת של השב"כ לאחרת, מנסים לשווא לסתום את החורים בסכר.

הלחץ הציבורי להקמת הגדר נעשה משמעותי. נרתמו אליו עיתונאים, אנשי ציבור, וראשי המועצות המקומיות שגבלו בקו הירוק. כל פיגוע שימש בסיס לדיון בשאלה למה עדיין אין גדר. מועצות ציבוריות וגופים של אנשי ביטחון לשעבר תבעו להקים אותה. סקרי דעת הקהל שיקפו רוב גדול בעד הפרדה.

רוח גבית של ממש הגיעה מראש השב"כ. כמנהגו, לא העסיק אבי דיכטר את עצמו בשאלות של המסר הגדול שתעביר ההסתגרות בתוך הגדר, או המשמעות המדינית שלה. כקבלן הסיכולים של המדינה, חש דיכטר שהלחץ עליו גדל דווקא אחרי שכמה ממשאלותיו התגשמו: תביעתו להיות בתוך הערים הפלסטיניות התמלאה, צה"ל שלט בשטח והשב"כ לא יכול עוד להתלונן על כך שקשה לו לעבוד מרחוק. למרות זאת עדיין לא חדלו המתאבדים עדיין להגיע ללבה של ישראל. גדר, חש דיכטר, תסגור את מעגל הסיכול שעליו הוא מופקד.

הוא לא החמיץ שום הזדמנות להעביר את המסר[iii]. כשאנחנו עוקבים אחרי נתיב הפיגועים, אמר, אנחנו רואים שכל שלב מלווה בקשיים: הכנת המטענים, איתור המתאבד הפוטנציאלי, הכנתו למשימה, חיבור המתאבד עם המטען והמשלח. כל זה ניכר במידע שאנחנו מקבלים. הדבר היחיד שאיש אינו מדבר עליו במהלך ההכנות לפיגוע, כי הוא כל כך קל שאין שום צורך בתכנונו, הוא החדירה לתוך שטח ישראל. כל מוחמד שמתחשק לו נכנס לג'נין, שדרכה עוברים רוב הפיגועים, ומשם חומק מעבר לגבול לוואדי ערה ולתוך ישראל. בעזה, חזר דיכטר ואמר, יש גדר – ואף מתאבד לא יצא מתחום הרצועה לתוך ישראל דרכה.

שרון לא התרגש מן הצרצורים בתקשורת ומאמירותיו של ראש השב"כ. לעומת זאת, החל לחוש בשינוי בתוך המערכת הפוליטית. כשהועלה רעיון ההפרדה לראשונה, התנגדו לו המתנחלים ונציגי הימין בכנסת, מתוך חשש שעומדים לשרטט קו והם יישארו מחוצה לו[iv]. אחר כך הבינו ראשי הימין שאם יתמידו בהתנגדותם, ייתפסו כמי שמקריבים את שלומם של תושבי המרכז למען האידֵאולוגיה שלהם. בכך הייתה טמונה מבחינתם סכנה לאיבוד הנכס העיקרי שזכו בו מאז ספטמבר 2000.

מאז תחילת העימות היטשטש הקו הירוק בתודעתם של רבים מתושבי ישראל. האמירה הישנה, שמקור הצרות הוא הכיבוש ואם ייפסק יבוא הסדר, התחלפה בתחושה – שלובתה במסרים מן הממשלה והצבא – ששורש המלחמה עמוק בהרבה. אם הפלסטינים אינם מקבלים אותנו כאן ולא יסתפקו בקווי 1967, גם הישראלים צריכים לראות את עפרה ותל אביב באותו אור. עתה, חששו אנשים כבני אלון ואפי איתם, עלולה ההתנגדות לגדר לפרום את התפר החדש שנוצר משני צדי הקו.

ההתמוססות של התנגדות הימין סייעה בסופו של דבר לשינוי ביחסו של שרון לגדר, הרבה יותר מכל נימוק ענייני. למרות התנגדותו הרגשית לגדר והספק הרב שלו בתועלתה, היה שרון בראש ובראשונה פוליטיקאי מנוסה, שידע לזהות הלכי רוח ולהתאים את עצמו למצב פוליטי נתון. הוא החל להרגיש שהציבור רוצה גדר[v]. חוסר הנחת מכך שגם המהלך ההתקפי לא נתן תשובה לטרור, והממשלה איננה נותנת פתרון אחר, החל לכרסם בפופולריות שצבר בתחילתו של מבצע "חומת מגן"[vi]. המפנה המסוים בעמדתם של המתנחלים הבהיר לו שגם אם ילך עם רוב הציבור ויסכים לבניית גדר, לא נשקפת לו סכנה מהסוג שהפיל את נתניהו – אובדן הבסיס הפוליטי שלו מימין. הוא היה יכול לשנות כיוון וכדרכו, לעשות זאת מבלי להביט לאחור ותוך שהוא מעמיד פנים שמאז ומעולם הלך באותה דרך.

היכולת הזאת לפנות עורף בקלות להצהרותיו הקודמות, ולהשקפות שהגן עליהן בלהט וכפה אותן על המתנגדים, אפיינה את שרון מיומו הראשון בתפקיד. הוא היה משוכנע שאם יקפיד להיראות נחוש, ולהצהיר שהכול נעשה על פי תכנית (שאת פרטיה לא גילה מעולם), הציבור ישכח מה אמר ביום האתמול – והפוליטיקאים יישרו קו. במחשבתו לא השתכנע שרון בעניין הגדר מעולם; בשיחות פרטיות עם המקורבים לו חזר ופקפק ברעיון, ולאחר חדירה של חיזבאללה דרך גדר המערכת בצפון אמר להם, "הנה ההוכחה שזה לא עובד." אבל הציבור רצה, המצב הפוליטי היה נוח, ושרון שינה מדיניות מבלי למצמץ – ומבלי לקחת אחריות על החודשים הרבים והקורבנות הרבים שאבדו בדרך.

הוא לא עשה את התפנית באחת, לא הקדים לה דיון בפורום מדיני או צבאי, ולא הכריז עליה בפומבי. במקרה אחד הודיעו אנשיו לערוצי הטלוויזיה שראש הממשלה עומד להכריז הכרזה דרמטית בעניין הגדר. הם אף שאלו ביטוי מן הנשיאות האמריקנית, והודיעו על "נאום לאומה"[vii]. בסופו של דבר מלמל שרון אמירות לא ברורות על "אזורי חיץ".

לאורך כל הדרך נמשך הבלגן. בתקציב 2004, למשל – הרבה אחרי שכבר הוחל בהקמתה של הגדר – לא נקבע סכום שיוקצה לפרויקט התשתית הגדול ביותר בישראל, והסכומים שהועברו בסופו של דבר הוזרמו תוך כדי תנועה במהלך השנה.

כמו במקרים כה רבים בהיסטוריה של מדינת ישראל, הבולדוזר הוא שקבע. משרד הביטחון, שביקש להיות מוכן למקרה שתוטל עליו המשימה, החל בתכנון של כמאה קילומטר של גדר בסוף 2001, כמה חודשים אחרי שהרעיון הוצג לממשלה והתקבל בבוז. באמצע 2002 קרא שרון למנכ"ל המשרד עמוס ירון, וביקש ממנו לרכז את עבודת המטה בעניין קו התפר. נמאס לי מהעניין הזה של הגדר, אמר שרון. אתה מוכן לקחת את זה על עצמך? ירון, יעיל ושמח לפרויקט הגדול, השיב בחיוב נלהב[viii].

שרון המשיך לזגזג, רוצה ולא רוצה. הוא הביא את ההחלטה על הגדר לממשלה[ix], ללא תוואי. משרד הביטחון יתכנן ויקבע קריטריונים, אמר, אבל עדיין לא יקבע היכן תוקם הגדר. וכך נתקע המוט הראשון בקרקע: ראש הממשלה לא הגדיר, הממשלה לא ממש החליטה, אבל אנשי הביצוע עלו על הקרקע לא רחוק מצומת מגידו, והחלו בהקמת ארבעת הקילומטרים הראשונים של גדר ההפרדה. במשך חודשים רבים ארבעת הקילומטרים האלה היו כל מה שהיה; ועם זה, מרגע שנקבעה העובדה הזאת כבר לא הייתה דרך חזרה.

שלא במפתיע, דווקא צה"ל לא שש להצטרף למהלך, שמופז ויעלון התייחסו אליו בקרירות מראשיתו. הגדר הייתה מכשול הגנתי, ומופז רצה לדחוף את צה"ל קדימה. כשהושלמו ארבעת הקילומטרים מסאלם דרומה גילו אנשי מנהלת ההקמה פרט מעניין: לא היה להם למי למסור אותם. צה"ל, שבדרך כלל הוא גוף המטה המסודר ביותר בין הגופים הציבוריים בישראל, לא השלים את בניית הכוחות ואת חלוקת האחריות למרחב התפר. במשך חודשים עמד קטע הגדר ללא דורש: המכשול והאלקטרוניקה ניצבו במקומם, אבל הכוחות שהיו אמורים להפעיל אותם לא היו מוכנים.

בציבור, לעומת זאת, הגדר נהפכה ללהיט. דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, שבתחום המועצה שלו – ממחסום סאלם צפונה – לא הותוותה גדר, ראה בעיניים כלות איך נמתחים ארבעת הקילומטרים המפורסמים מסאלם דרומה. עטר, איש מפלגת העבודה, ניסה לשווא ללחוץ על בן-אליעזר. בסופו של דבר החליט לעשות מעשה: הוא החל בהקמתה של גדר הפרדה פרטית, מסאלם לגלבוע. את מיקומה התווה על הקו הירוק. מאות אנשים הגיעו מדי סוף שבוע לסייע בהקמתה של הגדר של עטר, והפגינו בעזרת חוטי תיל ומוטות ברזל כנגד אוזלת ידה של הממשלה. ראשי מועצות אחרים איימו לחקות את אנשי הגלבוע. בקיץ 2002, מבלי שאיש יקבל החלטה מפורשת, נעשתה הגדר לעובדה.

לפתע, ושלא במפתיע, נעשו כולם לתומכיה בדיעבד. כמו שרון, הכול סמכו על זיכרונו הקצר של הציבור. איש מאלה שקפצו על העגלה בשלב מאוחר לא ראה צורך להסביר למה קודם היה נגד, ומה גרם לו לשנות את דעתו.

בן-אליעזר דיבר בשבחי הגדר. סגנו החדש, וייצמן שירי, אמר לכול, "פואד הביא אותי לכאן מפני שאני יודע לבנות, והתפקיד שלי הוא לבנות גדר." מופז הסתתר בתחילה תחת האיצטלה של מי שאינו מתערב בהחלטות הדרג המדיני. ביולי 2002 השתחרר, ובנובמבר כבר היה שר הביטחון – ובתפקידו החדש נעשה חסיד נלהב של הגדר. יעלון גם הוא שכח את התנגדותו הקודמת, מה גם שצה"ל לא היה יכול להרשות לעצמו להישאר מחוץ לפרויקט העצום. ולפני כולם, ראשון על הדוכן של מקבלי הציון לשבח על המהלך ההיסטורי, עמד מי שהתנגד לו עקרונית ולא דן בו לעומק מעולם – אריאל שרון.