פרק 20 – נסדר לו להיות שאהיד

מפקדי סיירת מטכ"ל, היחידה המובחרת של צה"ל, התרגלו במשך השנים להציג לקברניטי המדינה מבצעים שנראו בלתי אפשריים, ולשכנע אותם שהם ניתנים לביצוע. אבל סא"ל ה', מפקד היחידה מאז אמצע 2001, היה משוכנע שהתנאים שהוצבו בפניו הפעם הם בלתי אפשריים באמת. הוא לא היסס לומר זאת לראש הממשלה עצמו.

"אני לא יכול להבטיח שאיש לא ייפגע, כולל יאסר ערפאת עצמו," אמר מפקד הסיירת בדיון אצל אריאל שרון בספטמבר 2002. השאלה שנשאל הייתה אם יחידתו מסוגלת להוציא את ערפאת ממתחם המוקטעה בכוח ולהביא אותו למקום שבו תוכל ישראל להעלות אותו על מסוק ולגרשו מהשטחים, תוך הבטחה מוחלטת שהראיס הפלסטיני לא ייפגע במהלך הפעולה. סא"ל ה' היה נחרץ. "אם יירו עלינו, נירה בחזרה."

שרון ושר הביטחון בן-אליעזר ביקשו, פעם אחר פעם, לראות את התכניות המבצעיות. שרון אפילו נכח אישית במודל של המבצע. מאיפה נכנסים, שאל ראש הממשלה, איך אתם לוקחים אותו, מנין תצאו. נדמה היה שהוא מתענג על הפרטים, כמעט כאילו ראה את המעשה עצמו בעיני רוחו. בן-אליעזר היה זהיר יותר. הוא ירים נשק, אמר לשרון.

אז שירים, אמר שרון. אם הוא רוצה להיות שאהיד, אנחנו נסדר לו.

דווקא לאחר הכיבוש מחדש של הגדה והניצחון הדיפלומטי האדיר של נאום בוש הגיע תסכולו של שרון לשיא. המוסרות על צה"ל הוסרו, אבל הפיגועים לא נעצרו. מן השטח החלו לעלות רינונים על חוסר התוחלת שברדיפה אחרי כל מחבל. בעורף התחלפה תחושת הנקם שהזינה את "חומת מגן" בדכדוך ובתחושה של חוסר תוחלת. לזעמו של שרון על המצב הייתה כתובת קבועה, שהתסכול רק החריף אותה – יאסר ערפאת. הדיבוק האישי שלו ביחס לערפאת רק החמיר ככל שהוצרו צעדיו של המנהיג הפלסטיני ותנאיו נעשו קשים יותר.

אם לפני מבצע "חומת מגן" היה ערפאת עבור שרון שילוב של דיבוק היסטורי ושאלה אמיתית של ניהול המלחמה, מאפריל 2002 ועד מותו לא נשאר מדמות המנהיג הפלסטיני אלא הדיבוק. מיום ליום בשנתיים וחצי הבאות, מנגיסה בשטח המגורים שלו ועד לספירה הקפדנית של כמות הפיתות שהוכנסה למוקטעה, איבד ערפאת כמעט כל ממשות ונעשה באופן כמעט מוחלט סמל. גם בימים שבהם לא היה עליו מצור פיזי (בראשית מאי הוסר המצור מעל המוקטעה, ולמעט כמה ימים ביוני הוא לא חוּדש עד ספטמבר), ישראל שלטה בכול – מה שאכל, עם מי דיבר, מי בא בשעריו ומי יצא מהם. ועדיין הוא היה עבור שרון – ועבור קברניטי הצבא והתודעה הישראלית, שניזונה מדבריהם – האיש המושך בחוטים, המפלצת המשתקת המטילה את צִלה  האדיר על כל מעשה ומחדל.

באופן אבסורדי, האפקט שהושג היה למעשה הפוך: ככל שהתרחק ערפאת מכל ממשות של תנועה שאינה מפוקחת, כך גדל כוחו הסימבולי בעיני ישראלים ופלסטינים כאחד. ככל שדחף שרון בחרונו להחלטות שלפיהן ערפאת יגורש בתאריך שעוד ייקבע, תיאסר כניסת מבקרים זרים ושאר נגיסות מילימטריות במרחב המחיה הזעיר של הראיס, כך גדלה יכולתו של ערפאת להצמית כל שינוי של ממש באירועים.

האשמת ערפאת בכל אירוע נהפכה כמעט לקומית. היה ברור שישראל יודעת כל מה שמתרחש בחדריו הסגורים, ועדיין לא סופקה כל הוכחה של ממש לכך שהוא נותן הוראות להפעלת טרור – ומנגד הוא הואשם בכל מעשה, גם אם אורגן על ידי חמאס עזה ויצא מטול כרם. לא פעם התרחשו פיגועים בעיתוי הכי גרוע מבחינת ערפאת, כשפאואל או זיני הגיעו לביקור בישראל או כשהחל הדיון בהאג בנושא גדר ההפרדה. גם במקרים האלה, טענו אנשים כמו ראש חטיבת המחקר באמ"ן, יוסי קופרווסר, ערפאת מעוניין בפיגועים האלה. קריקטורה בעיתון "הארץ" מאותם ימים מתארת היטב את הפיכתו של ערפאת לאשם התמידי של התודעה הישראלית: נראית בה משפחה שרִכבה נתקע בדרך, ובעוד בני המשפחה מתבוננים בנעשה בייאוש, אומרת אחת מהם, "אולי נאשים את ערפאת." תפיסתו הישנה של עמוס גלעד, שלפיה ערפאת הוא סוג של כוח טבע, מעין הר געש פולט מוות שאין להזיזו ואין לעצור אותו, נהפכה כמעט למאניה לאומית. התפיסה הזאת ביטאה את עולמו של שרון – אבל לא פחות מזה עזרה לו להתחמק מאחריות של ממש. "המצב" היה אשם במות האזרחים, בקריסת הכלכלה, בתחושת הדכדוך הכללי, ולמצב היו פנים לא מגולחות וכאפייה.

שרון לא היה מוכן לשמוע כלל על שינוי אפשרי ברשות. כל דיווח מן השטח על מאמצים פלסטיניים להשיב מעט סדר ולמנוע פיגועים, קטנים ומקומיים ככל שהיו, נדחה על ידו בבוז. בראשית 2002 אמר מפקד אוגדת עזה ישראל זיו שהוא מזהה מאמץ פלסטיני למנוע טרור. התגובה לא איחרה לבוא: זיו קיבל הבהרה מלמעלה שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות.

לא אחת התלוננו הפלסטינים שישראל אינה נותנת שום ביטוי לניסיונות שלהם, במחיר של סכנת קרע פנימי, לעצור את הטרור. בשיר נפע, מפקד מנגנון הכוחות המיוחדים ומקורבו של מוחמד דחלאן, התלונן בפני ישראלים שאִתם נפגש שישראל מסתירה את פעולותיהם של אנשיו, שמנעו פיגועים והחרימו רכבים גנובים[i]. שרון סירב לראות סדק כלשהו בתדמית הדמונית של ערפאת או בטענה שכל אנשי המנגנונים סרים למרותו ומעורבים בטרור. ההתעקשות הזאת מצד אחד והחשש הגדול לעשות משהו כנגד ערפאת עצמו מצד שני יצרו חוסר אונים מוחלט, ששירת את שרון מבחינה פוליטית אבל גרם לו תסכול עמוק.

בלית בררה הסתפק שרון בהצקות קטנות. פניו ברקו למשמע תיאורים מפורטים על תנאי חייו העלובים של "הכלב הזה". מפקדי שטח למדו עד כמה הוא נהנה לשמוע פרטים על כך שהם מקימים רעש המונע מערפאת לישון. אחרי נאום בוש חדלו נציגים אמריקנים לבקר אותו, מה שהוסיף על הנחת של שרון – וקיבע עוד יותר את המבוי הסתום ששלט עד מותו של הראיס.

אם יש דבר שאין להטיל בו ספק, זהו הזעם והרצון לנקמה שהפיגועים עוררו בשרון. ב-19 ביוני, חמישה ימים לפני נאום בוש, התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס בצומת פת בירושלים. שרון, שזה עתה שב מהביקור בוושינגטון שבו עמל לסגור את הקצוות האחרונים מול הנשיא, עשה מה שלא עשה עד אז מעולם כראש ממשלה: ביקור בזירת פיגוע. הפיגוע אירע בשמונה בבוקר, בעת שאנשי לשכתו עשו את דרכם לירושלים. שרון הודיע ליועץ התקשורת שלו, ארנון פרלמן, שהוא מתכוון להגיע לזירת הפיגוע, אף על פי שהוראות האבטחה אסרו זאת. המכונית שנסעו בה נעצרה ממש ליד האוטובוס השרוף. שתי גופות מרוטשות של ילדות עדיין היו שם, ושרון התבונן בהן שעה ארוכה בשתיקה. בשדה הקרב, אמר לפרלמן כשנסעו לכיוון קרית הממשלה, אתה רואה חיילים מתים וזה משהו שאפשר להבין אותו, משהו נתפס. במוות הזה יש כל כך הרבה עליבות, וזה מכאיב.

הוא רטט מזעם. שרון ראה את עצמו כמי שהקדיש את חייו להצלת יהודים, והרגשות שהביע אחרי מעשי טרור היו ברמה אישית לגמרי. הוא אדם מנומס בדרך כלל, המקפיד על שליטה עצמית בנוכחות אחרים. אבל לאחר פיגועים נראה לא אחת צועק ומקלל, מתקשר לגורמי הצבא בתביעה לנקם מידי ומטיח בהם מילים קשות על אוזלת ידם. מזכיריו הצבאיים ידעו לא אחת שהם צריכים לעכב את כינוס השרים או הדיון עם ראשי הצבא, כדי שזעמו של שרון ישכך מעט.

בזעמו הציע שרון לא אחת לאחר פיגועים פתרונות בלתי אפשריים. לאחר אחד ממטחי הקסאם על שדרות טען בישיבת הקבינט שצריך להפגיז את היישובים הפלסטיניים בארטילריה. כשאמר לו היועץ המשפטי לממשלה שזה יהיה פשע מלחמה, הגיב שרון: "רק כשנהרגים יהודים זה לא פשע, וכל העולם שותק? להרוג יהודים מותר?"[ii] במקרה אחר, לאחר פיגוע במירון[iii], הציע להעביר טור טנקים בלב עזה – מהלך שהיה ברור שיגרום להתלקחות גדולה. סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי התנגד בחריפות. מה התועלת של מהלך כזה? שאל. מה זה קשור למירון?

לבסוף השתכנע שרון לבטל את ההצעה, מה שלא מנע מאנשיו להדליף לתקשורת שרצה להגיב תגובה חריפה. זה סייע לו להצטייר כמי שמוכן לכל צעד כדי לעצור את הטרור ואינו כובל את ידי הצבא, אבל גם ביטא רגש אישי, ששרון הביע באוזני חייליו עוד בפעולות התגמול של שנות החמישים. כשנשפך דם יהודי צריך להגיב – מהר, חזק, כך שהאויב אף פעם לא ישכח[iv]. חמוש בזעם הזה נכנס שרון לישיבת מקבלי ההחלטות אחרי הפיגוע בצומת פת, והצהיר שהפעם ידונו במעשים של ממש. צריך לגרש את ערפאת ואת כל מי שמקיף אותו, אמר.

העיסוק החוזר ונשנה בערפאת והמבוי הסתום שהלחימה הגיעה אליו – למרות כיבוש הגדה מחדש במבצע "חומת מגן", עדיין נמשכו הפיגועים וגבו עשרות הרוגים ישראלים מדי חודש – שחק לאטו חלק מן הנוגעים בדבר במערכת הביטחון. מופז החזיק, כזכור, בעמדה קבועה, שיש לגרש את ערפאת; מדי פעם הצטרפו אליו אנשים אחרים, שקודם לכן התנגדו באופן חריף לגירוש המנהיג הפלסטיני או לפגיעה בו. ראש אגף התכנון (ואחר כך המועצה לביטחון לאומי) גיורא איילנד אף תמך באחד הדיונים ברעיון להפציץ את המוקטעה. קודמו כראש המועצה עוזי דיין הצטרף בדיון שלאחר הפיגוע בצומת פת לשרון, ותמך בגירוש. אפילו המצרים העבירו, כעבור שנה, מסר סודי לשרון שלפיו לא יתנגדו לגירוש ערפאת. זה קרה לאחר ההחלטה של הקבינט לסלק אותו[v] – החלטה שהתקבלה במשיכת כתפיים צינית אצל התקשורת הישראלית, שאפילו היא כבר לא התרגשה עוד מהעיסוק האובסיבי בערפאת, אבל בקהיר לקחו אותה כנראה ברצינות.

כל זה לא שינה את חששו המובהק של שרון מצעד קיצוני. הוא ידע שאם אכן יחליט על גירוש, האחריות תהיה שלו בלבד. הוא לא התכוון לשוב ולהפוך למחרחר המלחמה חסר המעצורים, האיש שלא עוצר באדום שעמד לבדו מול ועדת החקירה. הפיגוע בצומת פת הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכך ששרון ביכר, בכל מה שנוגע לערפאת, לשמור על תדמית של "תחזיקו אותי", ונסוג בכל פעם שהיה נדמה לו שאף אחד לא באמת מחזיק. המחזיק התורן באותו יום היה שר הביטחון בן-אליעזר, והסוף היה ידוע מראש. בסופו של דבר קיבל שרון החלטה אחרת: מעתה, אחרי כל פיגוע ישראל תכבוש שטחים של הרשות הפלסטינית ותחזיק בהם.

לא הייתה להודעה הזאת כל משמעות מעשית – ולערפאת לא היה שום קשר ישיר לפיגוע בצומת פת – אבל שרון לא מצא דרך אחרת לבטא את תסכולו. חוסר היעילות של הצעדים שעליהם כן הוחלט, והקוץ התמידי של חוסר היכולת להכריע בעניין ערפאת הפכו את התסכול לקשה מנשוא. למחרת נרצחו ארבעה בני משפחה אחת בפיצוץ בגבעה הצרפתית בירושלים.

ההחלטה אחרי הפיגוע בצומת פת הביאה למבצע "דרך נחושה". עוד שטחים נכבשו, עוד פלסטינים נהרגו, והטרור לא נפסק. בצה"ל החלו להישמע קולות תסכול על שהיחידות רצות מהתרעה להתרעה ללא תוחלת.

נוסף על כך החלו קצינים להביע חשש שישראל תהיה אחראית לאסון הומניטרי בשטחים, לנוכח התפוררותה המוחלטת של הרשות הפלסטינית והנזק הכלכלי העצום שהביאו הכתרים והסגרים. בפועל מנעו סיוע בין-לאומי נרחב ויכולת העמידה של החברה הפלסטינית אסון כזה, וישראל יכלה למעשה ליהנות מכיבוש כמעט מלא ללא אחריות של ממש לתוצאותיו ההומניטריות. לעומת זאת איבד מכשיר הלחץ הכלכלי, שיעלון ומופז כה תמכו בו בראשית העימות, כל משמעות. הפלסטינים חיו בעוני, מנותקים מן הערים וללא עבודה בישראל. לא היה אפשר ללחוץ אותם עוד יותר בלי להביא לתוצאות, שישראל לא הייתה עומדת בהן מבחינה בין-לאומית.

בספטמבר 2002 התפוצץ מתאבד באוטובוס ברחוב אלנבי בתל אביב, וקטל שישה אנשים. שרון שב לערפאת. הוא כינס דיון, שכמעט כמו תמיד היו בו אנשי ביטחון בלבד: מודיעין, שב"כ, גורמים מבצעיים. אבי גיל, מנכ"ל משרד החוץ, שבדרך כלל הוזמן לדיוני הקבינט, ביקש להשתתף. הדיווחים מוושינגטון, עוד לפני הישיבה, היו שהאמריקנים אינם מרוצים מדיבוק ערפאת של ישראל. ממשל בוש עמד בעיצומו של המאבק הגדול על הלגיטימציה של המלחמה בעיראק, והנשיא לא היה זקוק לכאב הראש שיצרה ההשפלה של מנהיג ערבי על ידי ישראל.

אבל גיל קיבל תשובה שהפעם הוא נשאר בחוץ. לדיון על עתידו של יו"ר הרשות הפלסטינית לא היה בעיני שרון היבט מדיני – ואם היה, הוא ושאר האלופים במילואים ובסדיר ידעו לייצג אותו טוב יותר מאנשי משרד החוץ. לישראל, גרס הנרי קיסינג'ר באמירה מפורסמת, אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד. למעשה, המדיניות הישראלית היחידה הייתה מדיניות ביטחון – ודנו בה אנשי ביטחון, רובם המכריע לובשי מדים. ראש חטיבת המחקר בשב"כ, ארגון שארה"ב אינה מצויה כלל בתחום האחריות וההתמחות שלו, נהג להעביר דרך דיכטר וישיבות הקבינט הערכות באשר לתגובה הצפויה בוושינגטון. משרד החוץ, לעומתו, נחשב מיותר בתהליך.

בתום סבב הדעות הרגיל הגיע זמן הדברים החשובים באמת. תצלום אוויר גדול של המוקטעה נפרש על השולחן, ושרון ושר הביטחון בן-אליעזר רכנו עליו וסימנו באצבעותיהם איזה שטח יינגס ומה יושאר לערפאת. גורלם של כל דלת וחלון נידון ברצינות תהומית. בסופו של דבר, אחרי שקלול כל הגורמים, הוחלט: 15 מבנים ו-14 קרוואנים ייהרסו בדחפורים. לערפאת יישאר רק החדר שלו, אמר שרון. בפומבי ביטא בשתי מילים את משאלת הלב שלו, שהייתה גם מה שחשב שהציבור רוצה לשמוע: ערפאת גמור.

הדיווח מירושלים על הפעולה במוקטעה הקפיץ את קולין פאואל מכיסאו. הפעולה הישראלית הייתה גסה, כוחנית ולא מתחשבת בצרכיה של אמריקה, ובזאת הפעם הרוח מן הבית הלבן נשבה בכיוון שבו רצה פאואל. הוא התקשר מיָד לשרון והזהיר אותו שלא יכניס את האזור כולו לסחרור מסוכן. כמו במקרים רבים אחרים הצליח שרון שלא להבין את צורת הניסוח האמריקנית, שבאמירה שכזו מתכוונת בעצם לומר "צאו משם מיָד". פאואל הלך למעלה, אל האיש שידע ששרון מאזין לו. למחרת ביקר הנשיא בפומבי את המהלך. "חשבתי שהצעד שישראל נקטה אינו מועיל במובן של כינון יסודות הממשלה הפלסטינית העתידית," אמר בוש, ושוב התקשה שרון להבין.

מניסיון של שנה וחצי כבר ידע שרון שרק לעתים רחוקות הלחץ האמריקני הוא אמיתי ומחזיק מעמד זמן רב. פעמים רבות הצליח למסמס אותו באמצעות השהיה, ולמד לסמוך על טווח תשומת הלב המוגבל של הממשל וחולשתו של פאואל מול הנִצים. אבל בפעם הזאת טעה בשיקול – לא בגלל עוצמה חדשה של שר החוץ אלא בעיקר מפני שהפריע לסדר היום של הנשיא. פאואל, שהאיתותים הרבים מן העולם על הנזק שהמבוי הסתום באזור מסב לארה"ב הגיעו אל שולחנו, הרגיש שהפעם הוא יכול להראות לשרון את גבולות הכוח. הוא העביר לתל אביב את המסר המתאים.

שלושה ימים אחרי פעולת צה"ל במוקטעה נפגש שר החוץ פרס עם שגרירים זרים. כולם גינו את המעשה במילים חריפות. חשוב מכולם היה, כמובן, השגריר האמריקני דן קרצר. איזה טעם יש לפעולת צה"ל במוקטעה? אמר לפרס. אולי תוכל להסביר לנו מהן התוכניות של צה"ל בקשר למוקטעה ואיך הן מסייעות לנו לקידום הרפורמות ברשות? פרס גונן על הפעולה. נאלצנו לנהוג כך בשל הפיגוע בתל אביב, אמר. אין כל כוונה לפגוע בערפאת.

אחרי חודשים שבהם שיטה בו שרון שוב ושוב, התקשורת לעגה לו על תפקודו כמלבין הרשמי של ראש הממשלה ואנשיו לחצו עליו לשווא להציג "קוים אדומים", שמעון פרס היה צל דהוי של החתרן רב המעללים מפעם. בשיחות פרטיות דיבר על "מפעל חיי שקרס". קריסתו של המהלך מול אבו עלא ריסקה את מנגנון ההצדקה העצמית, שבכוחו שכנע את עצמו ואת הסביבה שבסופו של דבר לא תהיה לשרון בררה אלא להתכנס לאלטרנטיבה שיציע לו. שרון, שמאס בצורך לתחזק את יחסיו עם פרס וחש שהעבודה ממילא מצויה בדרכה החוצה מן הממשלה, כבר לא היסס להבהיר בפומבי מי הבוס: אתם יכולים לדבר עם פרס כמה שאתם רוצים, אמר לשר החוץ המצרי אחמד מאהר, אבל רק אני מקבל פה החלטות.

צייתנותם של פרס ובן-אליעזר הציבה את שרון במצב פוליטי מוזר וחסר תקדים: הפופולריות שלו בסקרים, שהמריאה לזמן קצר בעקבות מבצע "חומת מגן", שבה וצללה כשהתברר שהטרור לא נעצר והמיתון הכלכלי מעמיק. לעומת זאת, היה ברור שאין כנגדו שום אלטרנטיבה והוא עומד לנצח בבחירות, אם וכאשר ייערכו, ניצחון מכריע. הסכנה היחידה לשלטונו הייתה בתוך הליכוד. האיזון הדו-ראשי שהחזיק את ממשלת האחדות קרס. שרון, שחש קודם צורך להעביר כל החלטה דרך פרס, הפך אותו עכשיו למכותב בלבד, בעניינים מדיניים ופרסונליים כאחד. בעבר הקדיש שרון מחשבה רבה לתמרונו של פרס למהלכים שבהם חפץ. כשביקש שרון להכניס את ידידו מאיר דגן, שהיה ידוע בעמדותיו הלוחמניות[vi], לצוות המשא ומתן עם הפלסטינים, היה צפוי שפרס יתנגד. אבל שרון התאמץ. הוא הטריח את עצמו לביתו של פרס ביום שבת, וזרק לו את דבר המינוי כלאחר יד, בשעת הארוחה. פרס הסכים, ונאלץ לחזור בו אחר כך בלחצו של מקורבו, אבי גיל[vii].

דוגמה נוספת לקלות שבה תמרן שרון את פרס היא המינוי של שגריר ישראל בוושינגטון. פרס הציג מועמדים משלו, ושרון פסל את כולם. לבסוף הביא פרס רשימה של אנשים ממשרד החוץ. יש לי פה אנשים מצוינים, אמר. בוודאי, אנשים מצוינים, אמר שרון, אבל אם כבר למה שלא נמנה את דני איילון? הוא היה היועץ המדיני שלי, הוא יכול להיות שגריר מצוין. למה לא, אמר פרס, וויתר בכך ללא תנאי על חלקו במינוי הדיפלומט הבכיר ביותר בישראל, לתדהמתם של אנשיו[viii].

פרס הוכיח פעם אחר פעם שאין פעלול התקפלות שנבצר ממנו. שלושה ימים אחרי פעולת צה"ל במוקטעה נפגש עם שגרירים זרים. כולם גינו את המעשה במילים חריפות. חשוב מכולם היה, כמובן, השגריר האמריקני דן קרצר. איזה טעם יש לפעולת צה"ל במוקטעה ואיך היא מסייעת לנו לקידום הרפורמות ברשות? פרס גונן על הפעולה ומיד טרח ליידע את אמצעי התקשורת ב"שיחה הקשה" שהייתה לו עם שרון.  היה ברור שאין לו משקל פוליטי או אישי כדי להתייצב מול הציר הכוחני שנמתח בין שרון לאנשי הצבא. שרון מקבל החלטות בעצמו, אמר לאנשיו בכעס כשנודע לו על הכוונה להטיל מצור על המוקטעה – ויצא להצביע בעד הפעולה ולהגן על ההחלטה מול העולם.

בתקופת כהונתה של ממשלת האחדות הוציא פרס את עצמו בהדרגה ממעגל ההחלטות על מהלכים צבאיים: הוא לא היה מסוגל להשתתף בשיח הטקטי שניהל שרון עם מופז ודיכטר על פרטיהן של פעולות, והפסיק אפילו לתקוף את אנשי המודיעין על נטייתם לראות שחורות ועל תחזיותיהם השגויות בעבר. חלק גדול מהחיסולים שביצע צה"ל נודעו לו בדיעבד. אתה נושא באחריות לעניין, אמרו לו אנשי לשכתו. הציבור משוכנע שהדברים נידונים במטבחון ואתה מאשר אותם, ובכך אתה מסייע לשרון להלבין את הפעולות בדעת הקהל. פרס שמע ולא הגיב. בתוכו לא רצה לדעת על רבות מן הפעולות, כדי שלא יצטרך להתעמת עם שרון ואנשי הצבא.

כשבישרו לו אנשיו על חיסולו של אבו עלי מוסטפא[ix] ביקש פרס לדעת במי מדובר. מזכ"ל החזית העממית, נאמר לו. "הוא דרג מדיני, לא?" תמה פרס, "מה, הם השתגעו?" כאילו לא היה שרון אמור להיוועץ אתו על עליית מדרגה שכזו ביעדים לחיסול, כאילו לא היה הנימוק הזה אמור לעלות לפני המבצע ולא אחריו, כאילו הוא עצמו היה יכול בעצם התמיהה לנער מעצמו את האחריות למבצע ולהשלכותיו.

בפעמים שהוכרח להשתתף בדיון או אפילו לעמוד בראשו הייתה התמונה כמעט קומית. באחד מסופי השבוע נעדרו שרון ובן-אליעזר מן הארץ, ופרס – כממלא מקום ראש הממשלה – הוא שאישר מבצעים. אנשי הצבא התבוננו בראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, המתקשה לפענח את המפה ותצלומי האוויר שבעזרתם הוצגה לו הפצצה מתוכננת של חיל האוויר.

פרס אישר את הפעולה. למחרת התקשר בכיר בשב"כ ללשכתו. דיכטר, אמר לאנשי פרס, בכלל חושב שהפעולה לא תהיה אפקטיבית, ומתנגד לביצועה. בעוד הלשכה מנסה לאתר את פרס, התברר שההפצצה כבר בוצעה.

זה ייקח רק כמה ימים, אמר שרון לאמריקנים כשדרשו ממנו לסגת מן המוקטעה ולהפסיק את המצור על ערפאת. אבל הפעם תרגילי ההשהיה לא הצליחו. פאואל התקשר אל קרצר ובפיו מסר חד-משמעי. השגריר, יהודי שומר מצוות, נסע בשבת לחוות השקמים והבהיר לשרון – עכשיו זה עכשיו, לא אחר כך. בעקבותיו הגיעה עוד שיחת טלפון נזעמת מפאואל.

שרון שלף את נשק יום הדין, ושיגר את וייסגלס לוושינגטון, לפגוש את ידידתו קונדוליסה רייס. אבל הפעם לא הייתה רייס ידידותית כלל, אלא דיברה בחריפות שאיש מן הישראלים לא נתקל בה קודם לכן. מעולם לא היה לכם ידיד כזה בבית הלבן, אמרה לוויסגלס, ומעולם לא הייתה לכם כאן חברה כמוני. אבל אם לא תצאו עכשיו, ואני מדברת על עכשיו, תהיה לכם בעיה בבניין הזה אתי  – ואתי פירושו גם עם הנשיא. וייסגלס צלצל אל שרון, והבהיר לו עד כמה האמריקנים רציניים בדרישה מישראל לסגת.

לראשונה מאז בחירתו נתקל שרון באמת בסיוט של עימות רציני עם הממשל, שהימנעות ממנו הייתה אחד מעקרונות הברזל שאימץ לעצמו. הוא ידע שיספוג השפלה בבית: הכניעה לאמריקנים הייתה פומבית ולא מאחורי הקלעים, ולא הייתה שום דרך לתרץ אותה בנימוקים אחרים – ודאי לא אחרי הקמפיין הממושך שבו ניתלה הכול בערפאת. למרות זאת, הוא נתן את ההוראה.

ב-30 בספטמבר 2002 נע כוח צה"ל לאחור. העיתונות הזרה נכנסה למוקטעה ומצאה שם ערפאת עייף, מלוכלך ושיכור מניצחון. בצה"ל, שדחף לפעולה אחרי הפיגוע בתל אביב, נזכרו פתאום שיש עולם גם מחוץ לתצלומי האוויר. הפעולה הייתה טעות קשה, אמרו הקצינים הבכירים. בוגי יעלון, שנפגש עם מנכ"ל משרד החוץ אבי גיל, אף הכה על החזה שלו עצמו: טעינו בהערכת הגורם האמריקני, אמר. מה לכם ולאמריקנים, אמר גיל, שאנשיו הורחקו מהדיון המוקדם על הפעולה, כשם שהורחקו מרוב הדיונים על רוב הפעולות במהלך שנות הלחימה. ממתי אתם מבינים בזה?

עבור פאואל היה הניצחון בפרשת המוקטעה הוכחה למה שטען זה זמן מה: אם נלחץ את הישראלים, לא תהיה להם ברֵרה אלא להיענות. הוא ביקש לנצל את ההצלחה לעניין נוסף שהכעיס את הממשל: השתהותה של ישראל בהעברת כספי המסים שהגיעו לרשות הפלסטינית, שהוקפאו בידיה בטענה שהם מממנים טרור. שרון, שבתחילה נשבע שישראל לא תעביר לערפאת אפילו גרוש, הבטיח לפאואל כבר ביולי 2002 שנתן לשר האוצר סילבן שלום הנחיה להעביר את הכסף, אך זה לא קרה. עכשיו הגביר הממשל את הלחץ עד ששרון, שנשבע בעבר שלא יעביר את הכספים, נכנע, נסוג מכל התנאים שהציב והעביר את הכסף. לראשונה מאז החל את תפקידו חש קולין פאואל שאולי יש בכל זאת סיכוי לעשות משהו במזרח התיכון.