פרק 25 – תביא אור, או תיעלם בחושך

אהוד אולמרט שייך לקבוצה הקטנה של אנשים, שעם הליכתם לפוליטיקה הפסידה העיתונות כישרון טבעי. הוא מהיר מחשבה, מיטיב להתנסח, אוהב את המגע והחיכוך האופייניים לשני העיסוקים, ובעיקר מחונן באף נהדר לזהות סיפור ובאינסטינקט של עיתונאי לצאת אתו ראשון.

בסוף 2003 הרגיש אולמרט את הדגדוג המוכר של משהו גדול המרחף באוויר. הדגדוג לא נולד מעצמו: לאולמרט היו קשרים עם חוגו הפנימי של ראש הממשלה, ובעיקר עם ראש הלשכה דב וייסגלס. בניגוד לאנשי המודיעין של צה"ל והשב"כ, הוא לא נסמך רק על החומר הסודי שהשיג, אלא גם על מקורות גלויים. בחינה מדוקדקת של התבטאויותיו של אריאל שרון לימדה את אולמרט שראש הממשלה עומד על סף שינוי. זה לא היה שרון של תקופת הכהונה הראשונה, שדיבר באופן סתמי ולא מחייב על "ויתורים כואבים", בטון של יהודי המדבר על העתיד בעיקר כדי להדגיש כמה הוא רחוק ומעורפל. הפעם, חש אולמרט, שרון עומד בפני משהו אחר לגמרי.

עבור אולמרט, התחושה הזאת ענתה על תקוות ישנות. הוא עצמו, שלא כשרון, נולד לבית בית"רי, נסיך מוכר של המשפחה הלוחמת, אבל מזה זמן רב ידע שהחלום על ארץ ישראל השלמה מת. מבחינתו, שרון – המפא"יניק הביטחוניסט, שישראל גדולה לא הייתה עבורו אידאולוגיה אלא הגשמה של תפיסה טקטית – היה עכשיו קרוב מתמיד לעבור את השינוי שהוא עצמו עבר שנים קודם לכן. מישהו, חשב אולמרט, צריך לעזור לו לחצות את הגדר. הוא לא דיבר על כך עם שרון, פרט לאמירות לא מחייבות על זה שצריך לעשות משהו. עכשיו, החליט אולמרט, הגיע זמנו לעשות את שלו.

האיתות הסופי משרון בא בוועידת ראש הממשלה לעסקים בסוף נובמבר 2003. שרון אמר בנאומו שאם לא תהיה לישראל ברֵרה, היא תצטרך לנקוט צעדים חד-צדדיים. בדרך החוצה עבר שרון ליד כיסאו של אולמרט. לא ראיתי שקפצת מכיסאך כשאמרתי "חד-צדדיים", אמר שרון. לא קפצתי, השיב אולמרט, אבל בהחלט שמעתי. השניים לא שבו לדבר, אבל אולמרט הבין שמבחינתו הגיע הזמן לדבר. בכך לא רק שיהיה ראשון הקופצים על העגלה ששרון עומד להניע ממקומה, אלא אולי גם יסייע לראש הממשלה עצמו לעלות עליה.

ואז, בראשית דצמבר 2003, צלצל אליו וייסגלס. מחר יש אזכרה לבן-גוריון, אמר יועצו הקרוב של שרון. אריק חולה ולא יוכל להגיע. תוכל לנאום שם במקומו? שאל וייסגלס. אולמרט השיב בחיוב, וביקש את הנאום שהכין שרון. שני משפטים צדו מיד את תשומת לבו, והוא החליט להכליל אותם – ורק אותם – בנאום שנשא. האחד היה ציטוט מדבריו של בן-גוריון עצמו: "בבחירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית לארץ ישראל השלמה, אני בוחר במדינה יהודית ודמוקרטית." השני היה חזרה על כך שרק מי שלחם למען ארץ ישראל יוכל לעשות ויתורים כואבים.

נאומו של אולמרט נתפס כאילו שרון עצמו הוא שדיבר. כמה ימים לאחר מכן חזר אולמרט על הדברים ביתר פירוט בריאיון לעיתונאי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". בבוקר שישי, שבו התפרסם הריאיון צלצל אליו וייסגלס הנלהב. "אני מצדיע לך ומחבק אותך"  אמר. "זה אדיר. סוף כל סוף". וייסגלס הבטיח לדאוג לכך, ששרון מיד ידבר עם אולמרט. "איך הוא מגיב?" שאל אולמרט, ווייסגלס השיב "צריך לעבוד עליו".

שרון אכן התקשר מיד. "אתה בבית?" שאל. כשהשיב אולמרט שכן, היה שרון אירוני כמנהגו. "הבית עוד אצלנו? בשטח שלנו?" שאל. אחר כך התייחס לתפקיד שמילא אולמרט כמחליפו-לכאורה בנאום בשדה בוקר. רציתי לבשר לך, אמר שרון, שביום ראשון אני חוזר להיות ראש ממשלה, ויהיה לך קצת יותר זמן. הוא קבע פגישה עם השר אחרי שכל אחד יחזור לתפקידו.

בפגישה כבר היה שרון מפורש יותר. אני הולך אתך לכל אורך הדרך, אמר לאולמרט, וסיפר לו פרט שהיה עד אז חסוי: כבר בפגישה קודמת ברומא עם איש המועצה לביטחון לאומי, אליוט אברהמס, אמר שרון שהוא מתכנן ללכת למהלך חד-צדדי.

אולמרט דחף הלאה. או שתלך על מהלך גדול, אמר לשרון, או שבעוד שנה לא תהיה ראש הממשלה ואנחנו לא נהיה בממשלה. אל תשאל אותי למה ואיך, אבל זה מה שיקרה. אני מסכים אתך לגמרי לגבי המהלך, אמר שרון. אולמרט המשיך לדחוף: תקים צוות בראשות גיורא איילנד, הציע, ואל תהסס להכניס לתוך התכנית לנסיגה גם את ירושלים (שאולמרט כיהן כראש העיר שלה לפני חזרתו לממשלה). תוציא ממנה את כל שכונות הקצה. אתה יכול להוציא את עיסאווייה, כפר עקל וא-ראם, ולהקטין את האוכלוסייה הערבית בירושלים בכמעט תשעים אלף תושבים[i]. שרון עדיין לא נבהל. אני מקבל את זה כקונספט, הגיב.

אולמרט העז ללכת לתמונה הכוללת. הסדר הקבע, אמר, יהיה קרוב לקווי 67'. בנסיגה חד צדדית, לעומת זאת, אנחנו יכולים לדעתי להשאיר בידינו 15% מהשטחים ובעיקר את גושי ההתיישבות. שרון שתק.

לא רק לאולמרט יש אף. חבר הכנסת צבי הנדל מהאיחוד הלאומי החל גם הוא, בערך באותו זמן, להרגיש דגדוג משונה של משהו שמתבשל. הנדל מיהר לצלצל ללשכת שרון. פעם אחר פעם לא היה ראש הממשלה פנוי. הנדל הבין שלא טעה: מעולם, בכל שנותיו כמנהיג המתנחלים, לא היה לו שום קושי להשיג את אריק כשהיה צריך.

עבור הנדל וחבריו במועצת יש"ע, שרון היה לא רק הבולדוזר שפרץ עבורם כל גדר ממשלתית, אלא גם ידיד. מעולם לא הסתיר את אהדתו למתנחלים, שראה בהם ממשיכיה האחרונים של הציונות הקלסית, הקשורים בקו ישיר למתיישבים חלוציים כמו הוריו. שרון המציא את המאחזים, את הריבוי הטבעי ואת רוב התרגילים האחרים שבעזרתם נמשך מאמץ ההתנחלות. בכל טקס עלייה לקרקע שהוזמן אליו היה שואל את מארחיו מתי תהיה העלייה הבאה. באוטוביוגרפיה שלו, [ii]WARRIOR, תיאר בהתרגשות על מקרה שבו ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הורה לצה"ל לפנות מתנחלים שהתיישבו באופן לא חוקי. במאבק בין החיילים למתנחלים אהדתו של שרון, כמובן, הייתה נתונה למתנחלים ולאחד מרבניהם שסרב להתפנות.

אבל להנדל לא היו שום ספקות באשר לאופיו של שרון. הוא ידע שחוסר המעצורים והבוז לדרך המקובלת שאפיינו את שרון, אבי ההתנחלות, ישרתו את הורדתן אם יחליט שרון ללכת בדרך ההפוכה. המתנחלים זכרו היטב את ימי ממשלת נתניהו: חודש לאחר שטען שמסירת יותר מ-9% נוספים משטח הגדה לפלסטינים תהיה פגיעה קשה בביטחון ישראל, מונה שרון לשר החוץ אצל נתניהו. כשר החוץ, שוב קרוב למוקדי ההחלטות ולפיכך מודאג הרבה פחות מביטחון ישראל, נסע שרון עם ביבי לאחוזת וואי וחזר משם עם הסכם נסיגה, שכלל 13% משטחי C (אחריות ביטחונית ישראלית מלאה) ועוד 14% משטחי B (אחריות משותפת). ההסכם הטוב ביותר שהגיעה אליו ממשלת ישראל, כינה שרון את המסמך החדש. השמאל ראה בשרון אידֵאולוג קנאי. חבריו הטובים בימין ידעו, שאריק יפנה להם גב ולא יביט לאחור.

העץ של תכנית ההינתקות ינק משורשים רבים, אישיים וסביבתיים. כל חייו כאיש צבא ופוליטיקאי לא היה שרון איש של עקרונות, שגזר את דרך הפעולה ואפילו את כיוונה ממטרה סופית ברורה. הוא היה איש ביצוע, טקטיקן שידע לתרגם רוח כללית לשפת מעשה. לסביבתו הייתה מאז ומתמיד השפעה של ממש עליו. ובשנים האחרונות, ככל שהזדקן והמעגלים שסביבו הלכו והצטמצמו, הסביבה הזאת לבשה בגדים אחרים מחולצות הפלנל והדובונים שסימלו את המתנחלים.

החבורה הקרובה של שרון זכתה לכינוי "פורום החווה". חבריה הם בני משפחתו ויועציו הוותיקים: אורי שני, וייסגלס, הפרסומאי ראובן אדלר, ומצטרפים חדשים יותר כגון יועץ התקשורת אייל ארד ועוזרים צעירים ונאמנים. חוות השקמים, אגב, חדלה בשלב מסוים להיות משכנו של הפורום. שרון, שמתגורר עם בנו גלעד באותו בית, חש שעול האירוח כבד מדי על ענבל, אשתו של גלעד, והפורום עבר לקריה בתל אביב.

שרון לא בדק בציציותיהם הפוליטיות של יועציו הקרובים. הם היו נאמניו, ושרון הוא פְריק של נאמנות. גם מי שעוזב את החבורה יודע שאריק אינו שוכח חברים, לפחות כל עוד הם לא זורקים אבנים על הבית. לא מעט אנשים עזבו את לשכת שרון, אולם בניגוד ללשכותיהם של נתניהו וברק, איש מהם לא הלך לתקשורת למתוח ביקורת על הבוס. הם עמדו בכל המבחנים שהציב להם במשך השנים, סבלו את חשדנותו, הוכיחו לו שטובתו קודמת לאינטרסים שלהם, והובילו אותו אל ראשות הממשלה: הם שלימדו את שרון לא לתקוף אלא להתנצל, והלבישו אותו בעור הסבא החביב ששירת אותו היטב בשתי מערכות בחירות.

שני, וייסגלס, אדלר או ארד היו קרובים אל עולם העסקים של תל אביב הרבה יותר מאשר לגבעות השומרון. משם באו חלק גדול מן הנימוקים שלהם בעד נסיגה, שאותה חזו עדיין בממדים קטנים. אורי שני הזהיר את שרון מהתמוטטות כלכלית. המשק במצב מסוכן, אמר. אם תיסוג מכמה יישובים יבינו שאתה רציני, וזה יעזור לשיפור מצב הרוח ולהתאוששות הכלכלית. גם ארד דיבר על הורדת כמה התנחלויות. הם ידעו שהשאלה האידֵאולוגית אינה מטרידה את שרון, כמוה כשאלת היום שאחרי. מה שהיה חשוב לו באמת היה תדמיתו בהיסטוריה, המורשת שיותיר אחריו אחרי שהגיע סוף סוף אל המנהיגות הנכספת. כמי שחצו את סף הנאמנות המקודש, הם יכלו לומר לו מה שחשבו באמת: שאם לא יעשה משהו, מה שיישאר ממנו הוא האיש ששקע במערכה שבה נהרגו מאות אזרחים ללא תכלית.

האמירות האלה פרטו על נים רגיש במיוחד בנפשו של שרון. הוא הלך והתקרב לשנתו השמונים. איש כבד משקל, זקוק יותר מתמיד למנוחה. לוח הפגישות שלו היה ריק יחסית לזה של קודמיו, ולא אחת לא ויתר על מנוחת צהריים. בד בבד עם  הזכייה בתפקיד חייו איבד את אשתו האהובה ואת היכולת לממש את רוב התענוגות החביבים עליו. גם חדוות הכוח, מניע רב עוצמה בעולמו, איבדה ממשמעותה דווקא כשנהיה ראש ממשלה: מה בצע בעמדה הרמה ביותר, אם בהגיעך אליה אתה מגלה עד כמה רגליך כבולות. מה בצע בתפקיד שבו אתה נכנס להיסטוריה, אם ההיסטוריה שתישאר אחריך מורכבת בעיקר מהתגוששות קואליציונית ומדיווחים על פיגועים.

לסביבה הקרובה היה על מה להישען. פחות משנה לאחר ניצחונו האדיר בבחירות צלל שרון בסקרים לשפל מוחלט. רוב הישראלים לא ידעו להציג אלטרנטיבה, אבל הם ידעו היטב ששרון אינו משפר את חייהם ואינו מציע להם תקווה. הכלכלה הייתה בשפל: תקופת מיתון ארוכה, שנמשכה עוד מימי נתניהו (למעט שנת 2000, שבה הייתה צמיחה חד-פעמית שלא היו לה שורשים בפעילותו האמיתית של המשק), הועצמה פי כמה בשל הטרור ובגלל קריסתה של בועת ההיי-טק. אם לא יהיה שינוי במצב הביטחוני, אמרו כל המומחים, לא ישתנה גם מצב הרוח והכלכלה תמשיך לדשדש.

כמו כל ראשי הממשלה, שרון אהב סקרים[iii]. לשכתו ערכה עבורו סקרים מיוחדים על ידי הסוקר קלמן גייר, אבל הוא לא הסתפק בזה.  אנשיו השיגו לו, בדרכים שונות, חומר גולמי העומד מאחורי הסקרים שמפרסמים עיתונים ומכוני מחקר, ואפילו סקרים שהזמינו מפלגות אחרות. כמו בנושאים אחרים, הצליח שרון לשמור את השפעת הסקרים עליו מחוץ לכותרות, אבל הקפיד לקרוא אותם ולקח אותם לתשומת לבו.

הסקרים חיזקו את התמונה שצייר פורום החווה. עלתה מהם תמיכה קבועה ויציבה בפינוי התנחלויות מבודדות ואפילו בנסיגה מרצועת עזה. שאלות לגבי פינוי יישובים הופיעו בסקרים של גייר עוד בתקופת כהונתו הראשונה של שרון. שרון לא יזם את הכנסתן של שאלות אלה לסקר, אבל גייר (שהיה גם הסוקר של יצחק רבין) דאג שיופיעו שם וששרון יראה את התוצאות[iv]. בבחירות המקומיות ב-2003, בעוד התקשורת עוסקת בהתפרקות הליכוד מנכסי השטח שלו, הכניסו אנשי שרון לסקרים שאלות על נסיגה חד-צדדית. התוצאות היו ברורות: אפילו חברי הליכוד תמכו בהפרדה בין ישראל לפלסטינים – לרבות בנסיגה ממקומות מסוימים.

מותן של שתי חיילות בהתקפה על נצרים באוקטובר 2003 רק העצים את התמיכה הציבורית ברעיון הנסיגה מן ההתנחלות ברצועה, שהפכה לסמל של היאחזות חסרת היגיון במקום הגובה מחיר דמים. כמו בימי לבנון, הפך הציבור את עורו בהדרגה, מאמונה שאם המערכת הביטחונית אומרת שמקום כלשהו חיוני לביטחון ישראל צריך להאמין לה, לתחושה עמוקה שאין לנו מה לעשות שם. שרון, זוכר כתמיד שיש גם עַם שם בחוץ, לקח לתשומת לבו.

את המכה הבאה על התודעה של ראש הממשלה ומקורביו הנחיתה קואליציית הדחויים. במשך שנתיים ניהלו יוסי ביילין ואנשי הקרן לשיתוף פעולה כלכלי מגעים עם פלסטינים מתונים, בראשות השר הפלסטיני יאסר עבד רבו. בניגוד לימי אוסלו, כשהאיש בשלטון היה יצחק רבין ולידו פעל סוכן ההשפעה הגדול שמעון פרס, הפעם אלה היו מפגשים של מי שנחשבו כמעט שוליים סהרוריים – ביילין, האיש שאליו (כמו אל פרס) כוונה כתובת הנאצה "פושעי אוסלו לדין", ועבד רבו, האיש שבשמו השתמש עמוס גלעד כשרצה לדבר על דמות של פלסטיני שאינו שווה כלום. דחויי הממסד כגון שאול אריאלי, אנשי תעשיית השלום הגוססת כגון נמרוד נוביק ודניאל לוי, ותיקי ממשל ברק שהמעסיק הישן שלהם עשה הכול כדי לנתק את עצמו מהם ופלסטינים שיאסר ערפאת לא ידע לקרוא בשמם, התכנסו יחד בסידרת מפגשים באירופה, כדי להוכיח שיש עם מי ועל מה לדבר.

המגעים עצמם לא היו בגדר סוד. עיתונאים רבים ידעו שביילין שואף להציג את ההסכם, או לפחות את עקרונותיו, קודם לבחירות 2003, ובכך ליצור אלטרנטיבה ל"מצב" המשתק, שהיה גורם הניצחון העיקרי של שרון. זו הייתה הגרסה המקומית והקטנה לרצונו של פאואל להניע תהליך של שינוי על ידי פרסום מפת הדרכים – וגם היא לא צלחה. עמרם מצנע, שדיבר אמנם על פינוי עזה (וזכה לקיתונות של לעג משרון ומופז), היסס לאמץ את המגעים במהלך מערכת הבחירות שלו. אחרי הבחירות התקשורת איבדה עניין, אבל ביילין לא היה ביילין אילו הרים ידיים.

מה שזכה לכינוי "יוזמת ז'נבה" היה רק המאמץ הבולט בסדרה של התוועדויות וניסיונות לשינוי שנולדו מתוך הייאוש. עמי איילון וסרי נוסייבה החלו ביוזמת "המפקד הלאומי", מסמך עקרונות לפתרון ברוח מתווה קלינטון. הם ניסחו את המסמך והחלו בתהליך החתמה של מאות אלפי ישראלים ופלסטינים, במטרה ליצור שינוי מלמטה ולהכריח את המנהיגים לזוז. יוזמה שלא זכתה לפרסום הייתה סידרת מפגשים של דן מרידור, אמנון ליפקין-שחק ואחרים, שהחלו ליזום תנועה ליציאה מעזה. עמרי שרון הכיר את המפגשים האלה, ורמז לאנשי החבורה שהם בכיוון הנכון.

תופעות אחרות, כגון מכתבי הסרבנות לשרת בשטחים שצצו ביחידות מובחרות כמו חיל האוויר וסיירת מטכ"ל, או הריאיון שהעניקו ארבעה מראשי השב"כ לשעבר (יעקב פרי, אברום שלום, עמי איילון וכרמי גילון) לעיתונאי אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" ותקפו בו את אוזלת היד המדינית, סייעו להעמיק את תחושת הדכדוך וחוסר התקווה, שהשפיעה על שרון.

באוקטובר 2003 ביקשו ביילין ועבד רבו אישור יציאה לעמאן, לצורך החתימה על ההסכם אליו הגיעו. בקשת האישור עברה במערכת הביטחון והגיעה לשרון. המיצים הישנים ניעורו בו: שוב עומדים אנשי השמאל הבוגדני לתקוע סכין בגב האומה במהלך לחימה.

ההאשמה בבוגדנות ובפחדנות של אחרים היא חוט השני העובר לכל אורך חייו של שרון: בשנות החמישים התלונן בפני חייליו ובפני המפקדים שתחתיו על ראשי הצבא הפחדנים, שאינם מאשרים לצנחנים פעולות תגמול שילמדו את האויב שאסור להתעסק עם ישראל. במלחמת יום הכיפורים האשים את כל הפיקוד הבכיר, פרט למשה דיין, בפחדנות: הם לא הגיעו לקו החזית, וטרפדו את מהלכיו כמפקד אוגדה מסיבות פוליטיות, ובכך גרמו נזק למאמץ הלחימה. את השמאל האשים בהסתה בעלת מאפיינים בולשביקיים בימי לבנון ובתקופה שקדמה לרצח רבין, וכמובן תלה בו את סכנת אוסלו. נדמה שהסיבה העיקרית לכך שז'נבה עוררה בשרון – ובציבור הישראלי בכלל – רגשות כה עמוקים הייתה ביילין עצמו: תעוזתו, חוסר ההתחשבות שלו במוסכמות ובהלך הרוח של הרוב, התנועה המתמדת שלו. כל אלה חברו כדי להוציא את שרון משלוותו.

פרט לנוגעים בדבר, איש לא הבין למי מתכוון שרון בראשית אוקטובר, כשתקף בחריפות את השמאל על חתרנות בזמן מלחמה. אבל ההתקפה הייתה בדיוק כן השילוח שיוזמת ז'נבה נזקקה לו. כשהתפרסם המסמך, שכלל הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, חילופי שטחים, אפשרות בחירה לפליטים לחזור למדינה הפלסטינית או לישראל (אך ורק בהסכמה ישראלית) וחלוקת ריבונות בירושלים, לא טרח כמעט איש לעיין בפרטיו. אישים בולטים אימצו אותו. סקרי דעת הקהל, הברומטר הקבוע של שרון, העניקו לו תמיכה של 40% עוד לפני שאיש קרא אותו באמת. הדכדוך של ראש הממשלה העמיק: הקליפה העבה של "המצב", שהגנה עליו מכל מחדליו, נסדקה לראשונה בסדק עמוק.

הסקרים היו נשק יעיל במיוחד בידי חברי פורום החווה, שידעו עד כמה שרון מושפע מהם. הם סייעו להם להעמיק את תחושתו שזמנו הולך ואוזל. וייסגלס במיוחד לא הסתיר את דעתו: שרון, אמר וייסגלס בפגישות פרטיות, עלול לרדת מן הבמה כזקן חסר משמעות.

החברים האחרים בקואליציית הדחויים ניעורו גם הם מרבצם. קולין פאואל הזמין את יוזמי ז'נבה לפגישה. זה היה מהלך חסר תקדים של שר חוץ אמריקני, הנותן כמעט חסות למהלך אופוזיציוני בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. אנשי שרון ניסו בכל כוחם למנוע את המפגש, אבל לא הצליחו. שלוש שנים של כניעה מוחלטת לנרטיב של ברק, יעלון ועמוס גלעד, יצרו בסופו של דבר מגמת נגד, שלפיה דווקא התפיסה הנגדית מייצגת תקווה, בניגוד לחזון השחור של מלחמה נצחית נגד אויב שלא יוותר אף פעם. אנשים רוצים אור, ולא משנה איזה אור, אמר עמוס גלעד במרירות. עבור שרון, זה היה לקח פוליטי חד: תביא אור, או שתיעלם בחושך.

באמצע אוקטובר זימן אליו וייסגלס שניים מעוזריו של שרון. אני צריך פרטים על דמוגרפיה, אמר להם. הכול עכשיו דמוגרפיה. בגילוי לב מפתיע, פירט המקורב מספר אחת של ראש הממשלה באוזני העוזרים הצעירים את תכניותיו, ואף נתן להם פתק בכתב ידו ובו בקשה לנתונים, שרעיונותיו השתקפו בו בבירור: אני מדבר על פינוי רצועת עזה, אמר, לא כולל צפון הרצועה. תכתבו גם על יישובים ביהודה ושומרון. הוא סיכם את דבריו באמירה מדהימה: אריק עוד מתנגד לזה, אמר וייסגלס, אבל עוד מעט הוא יסכים.

דב וייסגלס נכנס לחוגו הפנימי של אריאל שרון באחת התקופות הקשות ביותר בחיי שרון – ימי ועדת כהאן והדחתו מתפקיד שר הביטחון. כמו שרון, וייסגלס הוא דברן משובח, איש רעים להתרועע ועוקף סדרתי של מכשולים. הוא מספר בלתי נלאה של בדיחות, והאיש היחיד המרשה לעצמו לעשות בפניו של שרון את מה שכל אדם המצטט מדבריו מרגיש צורך כמעט מידי לעשות: לחקות את דיבורו האופייני (או, ליתר הדיוק, את החיקוי המיתולוגי של טוביה צפיר עושה שרון). וייסגלס נעדר, לפחות כלפי חוץ, את הצד האפל והרדוף של שרון, אבל פיתח עם השנים יכולת מרשימה להתמודד אתו. עם הזמן, ולאחר שעמד בכל מבחני הנאמנות, נכנס לחוג הפנימי ביותר של שרון כעורך דין, פותר בעיות ומקשר עם עולמות וחוגים, שבתקופות ארוכות של בחיי שרון שטמו אותו והוא אותם.

החבורה הסובבת את שרון מורכבת מאנשים צעירים ממנו, חלקם אנונימיים לגמרי לציבור הרחב כגון מירב לוי וארז חלפון. הם נמצאים לצידו 24 שעות ביממה, אבל אין להם יכולת לספק לו קשר מהסוג שוייסגלס נותן. וייסגלס אוהב להציג את יחסיו עם שרון כנובעים מיותר מאשר נאמנות: כמו שרון, הוא חובב מוזיקה קלסית. הוא האיש שבאוזניו יכול שרון לבטא את חיבתו להיסטוריה צבאית או לתולדות ארץ ישראל, והשיחות האלה משרתות את הצורך של שרון להצטייר בעיני עצמו כאיש אשכולות, שעמדותיו ודעותיו נובעות ממניעים עמוקים יותר מהצורך המידי של היום ומשיקולים של כוח והישרדות. פעם, נוהג וייסגלס לספר, הגיעו לוויכוח סוער אם העילה לפריצת מלחמת קרים נגעה לנזירים ארמנים או נזירים יוונים אורתודוכסיים.

כוחו של וייסגלס כעורך דין אינו בהכרח בברק של טיעוניו המשפטיים. גם שרון, אחרי שהפסיד בבית המשפט המחוזי בתביעת הדיבה שלו כנגד עוזי בנזימן מעיתון "הארץ"[v], הבין את חולשותיו. לקראת הדיון בערעור בבית המשפט העליון צורף לתיק עו"ד בכיר אחר, יעקב ויינרוט, הנחשב לטוען מעולה. וייסגלס ידוע בעיקר ביכולתו להתחבר, לקשור קשרים ולתת ללקוחותיו תחושה שהוא משרת אותם בנאמנות.

הוא היה לצדו של שרון במאבקים המשפטיים הארוכים שנגעו למלחמת לבנון. לפי גרסתו של וייסגלס, הוא האיש שאמר לשרון, לאחר שפורסמו מסקנותיה של ועדת כהאן, שאין לו בררה אלא להתפטר – דבר ששרון עשה לבסוף אף על פי שהיה משוכנע שנגרם לו עוול כבד. החוכמה, האמין וייסגלס, היא לתת לשרון להתנגד, לסבול בשקט את גערותיו ולהחזיק מעמד. שרון עצמו אישר באוזניו את התיזה הזאת: אני מבקש לא לוותר לי, אמר לוויסגלס באחד המקרים. אני צועק, מתעצבן, אבל לא צריך לוותר.

כך היה גם ביחס לנסיגה החד-צדדית, לא רק בחדרים סגורים אלא גם בפורומים גדולים יותר. בארוחת ערב בהשתתפות כמה מקורבים העלה וייסגלס שוב את הרעיון. שרון התרתח. הוא חזר על דבריו בדבר חשיבותם הביטחונית העצומה של כפר דרום והתנחלויות אחרות. וייסגלס חזר והטיח בשרון שסופו ההיסטורי יהיה מר. הוא היה נאמן לגישה שביטא באוזני העוזרים הצעירים: אריק לא מסכים עכשיו, אבל יסכים אחר כך.

ראובן אדלר, שהוא ואחרים השמיצו לא אחת את וייסגלס באוזני שרון, הוא שיזם את מינויו לראש לשכת ראש הממשלה. אחרי התפטרותו של אורי שני חשו מקורבי שרון שצריך למלא במהירות את החלל, כדי למנוע חקירה תקשורתית מקיפה מדי בנסיבות התפטרותו של שני (וזה אכן לא קרה), ולהציג את המהלך כאילו שני הועזב ולא עזב מרצונו. וייסגלס נראה לאדלר כבחירה מצוינת: איש אמון ותיק ומקושר, ומצד שני לא דומיננטי כשני. הוא יסתפק בכיבודים של התפקיד, אמר אדלר לחברים אחרים בפורום. הוא לא יכול היה לנחש שוייסגלס יהפוך לראש לשכה שלא היה כמוהו בעוצמתו בתולדות המדינה.

כוחו של וייסגלס היה בשילוב של כל תפקידיו: הוא היה יועץ משפטי ופותר הבעיות של שרון, ומעכשיו גם ראש הלשכה הרשמי, השולט בלוח הזמנים והפגישות של הקברניט. הוא לא היסס לבטל פגישות שנועדו לשרון ולא מצאו חן בעיניו. ראש המועצה לביטחון לאומי אפרים הלוי, שביקש להיות השליח של שרון למשימות מדיניות – תפקיד שנועד לווייסגלס – חש שהוא מורחק מראש הממשלה. כך אירע מאוחר יותר לא פעם גם ליורשו של הלוי גיורא איילנד.

מאוחר יותר נוספה עוד צלע למקבילית הכוחות של דובי: הקשר שפיתח עם קונדוליסה רייס, שבזכותו נהפך לאיש האמון שבין הבית הלבן לשרון. הוא היה מעתה האיש שהשפיע על שרון, ידע מה הוא חושב, קבע מי יראה אותו ומי לא וגם תרגם את כל זה לאנגלית עבור הידיד הגדול והמאשר הסופי של המהלכים בבית הלבן. המעמד הזה עורר את קנאתם וחמתם של כפופים רבים, אבל לא היה לאיש מהם כוח לשנות אותו.

וייסגלס פעל מול שרון כעורך דין, שלפעמים עושה בשביל הלקוח דברים שהלקוח לא רוצה לדעת עליהם. כך פעל עם אולמרט לפני הנאום על קבר בן-גוריון, וכך עשה פעמים רבות עם האמריקנים. הוא חיזק את אמונתו של שרון בעצמו, שהוא אכן האדם האחרון שנותר, המסוגל לעצב את גבולותיה ועתידה של ישראל. תסתכל מאחוריך, אמר לשרון, אין שם איש.

כדי להעביר את ראש הממשלה באופן סופי מעבר למכשול, גייס וייסגלס את התאוריה לפיה הנסיגה, באישור אמריקני ובתמיכה ציבורית רחבה, תסתום את הגולל על הלחצים להסדר קבע להרבה שנים. מאוחר יותר חזר על מה שאמר לשרון בריאיון, שפורש כרגע של גבהות לב אבל לאמיתו של דבר היה ניסיון למכור לציבור בדיוק את מה שמכר לראש הממשלה: "המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזאת שנקראת המדינה הפלסטינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, וכל זה בסמכות וברשות"[vi].

שרון היה חכם ומנוסה מכדי לקנות את התֵאוריה הזאת כלשונה. אבל היא הייתה הציפוי המתוק, שבעזרתו סייע לו וייסגלס לבלוע את הגלולה המרה. עם זה, בהכירו את הצורך העז של שרון שלאיש ממקורביו לא יהיה אינטרס משל עצמו, לא לקח וייסגלס שום קרדיט פומבי על שכנועו של שרון. "אריק משפיע על שרון, ושרון על אריק," אמר בהצטנעות, יודע היטב שהכול מייחסים את המהפך של אריק ושרון לכוח הקסם של דובי.

בדיונים על ההינתקות, מאוחר יותר, העביר וייסגלס את שרון עשרות גשרים. כמעט בכל דיון היה שרון אומר בזעף שלא יסכים לוויתור כזה או אחר. וייסגלס היה מחליק את העניין, ובדברי הסיכום שלו היה יוצא מדבריו של שרון, מדגיש את מה שאמר ואז מחבר את הדברים בלוליינות מילולית לעמדה שלו עצמו, שהייתה מנוגדת בתכלית. השומעים לא ידעו לשפוט אם אכן שרון נמשך על ידי היועץ, או שהוא משחק שוב את המשחק המוכר לפיו הוא משתכנע או נגרר למה שלאמיתו של דבר התכוון אליו מלכתחילה. אבל במהלך כולו נדמה היה ששרון נדחף בעדינות אל ההחלטה, שעמדה בניגוד מוחלט לכל מה שאמר לאורך השנים, על ידי חולשתו שלו והניווט העדין של יועצו הקרוב. שרון האמין שמה שדובי עושה נעשה בטובתו, ווייסגלס עצמו נטל את העמדה המצטנעת של מי שבסך הכול משרת מנהיג גדול – בעודו מפעיל על המנהיג השפעה שהדהימה את כל מי שנכח בחברת שניהם בחדר סגור.

עם הזמן נהפך וייסגלס, בעיני כל מי שהתנגד למהלכיו של שרון או חש נפגע מכך שלא השפיע עליהם, לאיש המזימות הגדול וחסר האחריות הקובע את גורלה של ישראל. "בחמש-עשרה השנים שאני מכיר את לשכת ראש הממשלה לא היה מצב כזה," אמר הלוי בריאיון אחרי התפטרותו. "יש היום בארץ קלות בלתי נסבלת בקבלת החלטות גורליות." בכירים אחרים, מהרמטכ"ל יעלון ועד שר החוץ סילבן שלום, התבטאו בדלתיים סגורות בחריפות לא פחותה. אבל לכל מי שהעמיק להתבונן היה ברור שהמצב הזה נוח גם לעורך הדין וגם ללקוחו: האש הוסטה לעבר וייסגלס ולא לעבר שרון, ומצד שני חיזקה את תדמיתו של היועץ כבעל השפעה עצומה.

האם וייסגלס עצמו האמין שנסיגה חד-צדדית טובה לישראל? הוא מאמין בצורך שיהיה קפה טוב בין תל אביב לרמת השרון, אמר עליו אחד מהאנשים שנכחו בדיונים. למרות הנימוקים שהציג בריאיון ל"הארץ", כאילו נועד המהלך להקפיא את התהליך המדיני ולהעמיק את האחיזה בהתנחלויות שיישארו, שמעו אותו לא מעטים מתבטא בפורומים סגורים בזכות הסכם ז'נבה. נדמה שמעל לכול, כמו תמיד, עמד אצלו האינטרס של הלקוח: הוא האמין באמת ובתמים ששרון עלול לרדת מבמת ההיסטוריה מבוזה, האיש שבימיו נהרגו יותר ישראלים מטרור מאשר כל ראש ממשלה אחר ושלא הביא לישראל לא שגשוג ולא תקווה. כדי למנוע את זה היה מותר לעשות הכול.

הלבנה האחרונה בחומה הייתה גלעד שרון. מכל מקורביו של ראש הממשלה, לגלעד הייתה השפעה גדולה במיוחד על אביו. גלעד שונה מאחיו עמרי הן בחזותו הפיזית – עמרי כבד ומוצק כאביו וגלעד רזה – והן בפרופיל הציבורי שלו: לפני שהיה לחבר כנסת היה עמרי דמות מוכרת בבתי קפה בתל אביב, ואילו גלעד היה, יחסית, נחבא אל הכלים. עמרי נחשב לשמאלן בסטנדרטים של משפחת שרון, ואילו גלעד לימני. ספק אם התדמית של מי משניהם הייתה מוצדקת. בראש ובראשונה הם היו נאמנים לאביהם, נאמנות עזה שהובילה לימים את עמרי עד כדי כתב אישום בבית המשפט[vii].

אחרי שנתפסו רוצחיו של רחבעם זאבי והושמו במעצר ביקש אבי גיל משרון להיפגש עם המנהיג הפלסטיני. "ערפאת יגיע אליך אסיר תודה ויהיה מוכן לעשות הכול", אמר גיל. "התקשורת הבין-לאומית תשכב על הגדרות של החווה שלך". שרון סירב, בנימוק מעניין: גלעד לא ייתן לי, אמר. בדיונים הראשונים על נסיגה חד-צדדית, הביע נכונות להסכים לרעיון משום ש"גלעד אמר לי שזו הדרך היחידה להינצל ממפת הדרכים".

תמיכתו של גלעד הייתה האישור הסופי ששרון נזקק לו. היא הגיעה בזמן לא קל לשניהם: גלעד היה מעורב עמוקות בחקירות נגד שרון ונגדו בפרשיות שונות, שנגעו למימון בחירות ולחשד שוחד מאיש העסקים דוד אפל. הוא אף הוקלט באופן מביך, בסדרת שיחות שלו עם היועץ דוד ספקטור. לפתע נחשף הבן הפחות מוכר במשפחת שרון לאור הזרקורים, נלקח לתחנת המשטרה – והשתמש שם בזכות השתיקה כדי להגן על עצמו – ועמד בפני אפשרות של הגשת כתב אישום נגדו. בין מקורבי שרון יש מי שחשב שהתפנית בעמדתו של גלעד קשורה למבוכה שנקלע אליה.

רעיון ההינתקות נחשף בנאומו של שרון ב"כנס הרצליה" בדצמבר 2003. אייל ארד הוא שהגה את השם "הינתקות", ולחץ על שרון להציג את הנכונות לנסיגה בכנס. ארד הוא גם איש יחסי הציבור של "כנס הרצליה". אבל עדיין לא הייתה ההינתקות יותר מאמירה כללית על פינוי התנחלויות. כולם ידעו שראש הממשלה אמר משהו חשוב, אבל איש לא הבין מה.

לוייסגלס האמירה הכללית הזאת הספיקה. הוא יצא לוושינגטון, הפעם לבדו. בעיני מתנגדי ההסכם ואלה שנאלצו להסכים לו לאחר מעשה, הנסיעה הזאת היא לא פחות מאירוע היסטורי. אנשי המערכת הבכירים – שר הביטחון מופז, הרמטכ"ל יעלון, ראש השב"כ דיכטר וגורמי ההערכה והמודיעין, שלא לדבר על שרי הממשלה – היו עדיין בחושך מוחלט ביחס לכוונותיו של שרון. הוא עצמו אמר שעדיין אין לו תכנית מגובשת או שאישר לווייסגלס להציג אותה בפני רייס בבית הלבן. יתרה מזו: חלק גדול מהדברים שנאמרו בפגישה, על פי הידיעות שהגיעו לישראל לאחר מכן, לא תאמו את מה שאמר שרון קודם לכן וגם לא את מה שאמר אחר כך.

איש מהבכירים לא קיבל, כמובן, תעתיק מדויק של הפגישה. אבל הדיווחים שהגיעו אודותיה היו מרעישים. וייסגלס, כך נאמר לבכירים לתדהמתם, דיבר עם רייס על הרבה יותר מאשר רצועת עזה. בשלב השני אמורה לבוא נסיגה משמעותית ביהודה ושומרון ובשלב הסופי תהיה נכונות לדבר על נסיגה עד סמוך לקווי 67'. לפי הדיווח, וייסגלס אמר שמערכת הביטחון תומכת בתכנית.

כאמור, כל המעורבים ידעו על דבריו של וייסגלס רק לאחר מעשה ומפי כלי שלישי. אבל הם הבינו שזה מה ששמעו האמריקנים מיד ימינו של שרון. אחרי זה, אמר אחד מהם, לנו כבר לא הייתה בררה. המשחה יצאה מהשפופרת.

בימים האחרונים של 2003, המשחה עדיין הייתה בשפופרת עבור הציבור הישראלי. מימין ומשמאל התקשו אנשים לקבל, שאריאל שרון – אבי ההתנחלויות, האיש שאמר שדין נצרים כדין תל אביב ואסור לפנות אותה גם תמורת הסכם אי-לוחמה, האיש שראה בכל ויתור חד-צדדי טעות הגובלת בבגידה – אכן מתכוון להיות ראש הממשלה הישראלי הראשון שיפנה יישובים ללא הסכם. הבלבול בדבריו של שרון עצמו, שאמר דברים שונים לאנשים שונים באופן פרטי ובציבור, רק העצים את התחושה שראש הממשלה מגשש באפילה וטרם החליט.

המקורבים הוותיקים של שרון, אלה שעמדו לצדו בימים שבהם היה מנהיג הימין הלא מעורער ואיבדו את מקומם לטובת פורום החווה, עמדו במבחן קשה של בחירה אמונותיהם לנאמנותם. אורי שני כינס שמונה מהם לשיחה, וכולם הביעו זעזוע ממה שקרה לאריק והתנגדות מוחלטת לתכנית. שני הקשיב, וסיכם בשרונית שוטפת: יפה דיברתם, אמר, ועכשיו כולם מתייצבים מאחורי התכנית. וכך עשו הרוב[viii].

היה חריג אחד בתוך לשכתו של שרון עצמה. תחקירן צעיר בשם שרון דרטבה התפטר מלשכת ראש הממשלה בשל תכנית ההינתקות, והיה לאדם היחיד במערכת כולה – שחלק גדול מהשותפים לה חשבו שהנסיגה החד-צדדית היא רעיון מסוכן ועידוד לטרור – שוויתר על משׂרתו בגלל ההינתקות.

ההסברים שלמעלה – צל ההיסטוריה, המקורבים, הדכדוך והחולשה האישית, הסכם ז'נבה – עדיין לא שכנעו לגמרי. עם כל הכבוד לווייסגלס, לפורום החווה ולביילין, רבים פקפקו אם שרון היה מבצע תפנית כה חדה אלמלא ריחף מעליו צל אחר לגמרי, מוחשי הרבה יותר מצלה של ההיסטוריה: החקירות נגדו ונגד בניו.

זה כמה שנים ניהלה המשטרה חקירות מצטלבות נגד משפחת שרון. פרשת מימון הבחירות בליכוד ב-1999, שבמהלכן גייסו עמותות בשירות שרון כספים באורח שנגד את החוק, הולידה סדרה של פרשיות: אחרי שמבקר המדינה חייב את שרון להחזיר מיליון וחצי דולרים שגויסו שלא כחוק, מיהרו עמרי וגלעד לגייס עבור אביהם, בן לילה, את הסכום הזה –  מיליון וחצי דולר. האיש שנתן לכאורה את ההלוואה לכיסוי החוב היה סיריל קרן, אזרח דרום אפריקה וידיד משפחה ותיק. המשטרה חשדה שמדובר במישהו אחר, ושהמניע הוא משהו אחר לגמרי מידידות.

לכך הצטרפה פרשת "האי היווני", שבה נחשד איש העסקים דוד אפל ששיחד את משפחת שרון, על ידי העסקה פיקטיבית של גלעד בפרויקט תיירות באי מול חופי אתונה. בנו הצעיר של שרון קיבל מאפל 640 אלף דולר, עבור עבודה שהוא עצמו תיאר כשיטוט באינטרנט ואיסוף מידע על הרגלי תיירות. החקירות נמשכו זמן רב, ובשלבים מסוימים היה נדמה שאין לשרון מנוס מלהתייצב בפני כתב אישום, שמשמעותו המיָדית הייתה שיצטרך להתפטר מתפקידו.

שרון גילה עור ציבורי עבה במיוחד, אפילו במונחים שלו. בניו שתקו בחקירותיהם. הוא עצמו התייחס לעניין רק לעתים רחוקות, ובאורח בלתי מספק לחלוטין. אבל מאחורי הקלעים היו רבים, אפילו ממקורביו האינטימיים ביותר, שהיו משוכנעים שלעולם לא הייתה תכנית ההינתקות נולדת אלמלא נדרש שרון להסיט את אור הזרקורים מהחקירות נגדו ונגד בניו. שרון, אומר אדם שבילה זמן רב במחיצתו באותם ימים, היה משוכנע שפרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל (שאכן תמכה בהגשת כתב אישום) תגרור אותו לבית המשפט. ארבל, ושרון זכר זאת היטב, הייתה מאוספי החומר עבור ועדת כהאן, שהדיחה אותו ממשרד הביטחון עשרים שנה לפני כן.

לא רק שרון הושפע מהחקירות. נתניהו, שמע שרון, כבר עושה הכנות ליום שבו ייפול. פרס התנבא, נאמר לשרון, שלא תצא נקי מן החקירה. אפילו אהוד אולמרט כבר בדק מה משמעותו המשפטית של מעמדו כממלא מקום, אם יודח שרון בעקבות כתב אישום. שרון חזר ואמר בשיחות פרטיות שהוא משוכנע שארבל תמשיך לכהן כפרקליטת המדינה כל עוד לא התקבלה ההחלטה, ושאין לו ספק שתוביל להעמדתו לדין ולאובדן ראשות הממשלה. דבריו היו צירוף של הערכה אובייקטיבית עם תחושת רדיפה עמוקה, שלפיה הממסד של אבירי שלטון החוק לא יניח לו ולמשפחתו.

ימי הקשר של שרון עם אנשי כספים, התורמים בגלוי ובחשאי לרווחתו האישית ולקידומו הציבורי, ארוכים מאוד. את חוות השקמים עצמה, נכס השווה מיליונים, קנה בעזרת הלוואה, שאת הערבות לה נתן המיליונר משולם ריקליס, עוד בימים שבהם לבש שרון מדים ושימש כאלוף פיקוד הדרום. באותם ימים של הערצה עיוורת לאנשי צבא והעלמת עין ממה שעשו "אנשים משלנו", לא עוררה העובדה הזאת – שהתפרסמה ברבים – הד ציבורי שלילי.

שרון לא היה, כמובן, איש הצבא או הפוליטיקאי היחיד שקיבל מתנות, אסורות או מותרות. אבל הוא ובניו היו חסרי מעצורים במיוחד. לכל הפוליטיקאים, בישראל ובעולם, יש תמיכה של כסף גדול ושילוב אינטרסים עם בעלי ממון. לשרון היו לא רק האוסטרי מרטין שלאף והידיד הוותיק אריה גנגר, אלא גם אחרים. איש העסקים הרוסי-יהודי ולדימיר גוסינסקי נחשב למקורב לשרון. אחד מעוזריו של גוסינסקי היה מעורב עמוקות בתיאום ביקוריו של שרון ברוסיה, מעל ראשו של משרד החוץ. אותו עוזר, אביעד פרידמן, גם סייע לשרון במאבקים הפוליטיים שלו, בכל הקשור לגיוס תמיכה בקהילה הרוסית. אנשי עסקים רוסים אחרים, ובהם המיליארדר רומן אברמוביץ', זכו לביקורים חשאיים במעונו הפרטי של שרון בחוות השקמים.

תחושה עמוקה של "מגיע לי" והצדקה עצמית מפותחת אפשרו לשרון לא רק לקחת, אלא גם לספק הסברים שקשה היה לחבר אותם להיגיון, כגון התירוצים שנתן לחוקריו בפרשת כספי העמותות בבחירות 1999 בליכוד: הוא טען שלא ידע כלל מנין הכסף, ואינו בקי בעיסוקיו של גלעד, הגר יחד אתו בחווה. עתה נדמה היה שהכול שב לרדוף אותו, ושרון עצמו התקשה להאמין שיֵֵצא נקי. ההדלפות השערורייתיות-כשלעצמן מתהליך החקירה, כולל המלצת המשטרה להעמיד את שרון לדין, רק הידקו עוד יותר את הטבעת.

מקורביו של שרון היו רחוקים מלהיות אדישים לאפשרות של הדחה בעקבות כתב אישום. אפילו אנשים שקרובים לשרון ידעו שאסור להעלות בפניו קישור חד בין ההינתקות לחקירה הפלילית. במקום זאת, חזרו ונשמעו בשיחות בין שרון ואנשיו אמירות על הצורך ליטול יוזמה, לשנות את סדר היום הציבורי, לצאת מתחושת הדכדוך, מההתמקדות התקשורתית בחקירות. אתה חייב לעשות מהלך גדול שישכיח את הכול, אמר וייסגלס לשרון.

סיומה המוצלח מבחינת שרון של חקירת המשטרה בעניין האי היווני, זמן רב לאחר שהשמיע לראשונה את המילה "הינתקות", והזיכוי הגורף שלו בדו"ח השנוי במחלוקת של היועץ המשפטי החדש מני מזוז, השכיחו מלב עד כמה היה  שרון קרוב לכתב אישום – שמשמעותו המידית הייתה התפטרות מהתפקיד. ביום שבו פרסם מזוז את הדו"ח הסתובבה בדיחה במסדרונות הכנסת: התגובה הראשונה של אריק למשמע הדו"ח, אמרו הח"כים זה לזה וגיחכו, הייתה "אם הייתי יודע, לא הייתי מתחיל בכלל עם כל ההינתקות הזאת".

כששמע שרון את ההסבר שההינתקות תקפיא את הלחץ לנסיגה נוספת ותשים את התהליך המדיני בפורמלין עד שהפלסטינים יהיו פינלנדים, הוא ידע, כמובן, שוויסגלס מוכר לו ספּין לא רֵאלי. הוא היה מנוסה מדי, חשדן מדי, מכדי לקנות את התזה הזאת. אבל הצירוף של חולשתו, המצב המדכא, התחושה שצריך לעשות משהו כדי להשקיט את הציבור והלחץ המשפטי היו יותר מדי. אם כבר, שיהיה כמו שדובי אומר. אם כבר, הגיע הזמן לסגת.