פרק 26 – יפונו שלושה יישובים. או ארבעה. או ארבעים

בחודשים האחרונים של 2003 העלה אריאל שרון, בשיחותיו המזדמנות עם ראשי מערכת הביטחון, שאלה חדשה ומפתיעה: מה אתה אומר על פינוי של שניים-שלושה יישובים ברצועת עזה? הוא הפנה את השאלה, בשיחות נפרדות, לשאול מופז ולבוגי יעלון, כאילו ביקש לשמוע את דעתם על מהלך תֵאורטי. השאלה תפסה את שר הביטחון, הרמטכ"ל או כל בן שיח אחר של שרון בהפתעה: למרות הרינונים, איש מהם לא התבקש להכין עבודת מטה של ממש על אפשרות של נסיגה חד-צדדית.

יש סיכויים וסיכונים, אמר יעלון כשנשאל, מנסה להרוויח זמן ולהבין במה מדובר. תלוי באיזה תנאים, גם מה שאנחנו נאמר חשוב. שרון הודה בנימוס. הפעם הבאה שבה שמע יעלון על רעיון הנסיגה החד-צדדית הייתה בתקשורת.

וייסגלס דחף את שרון לצעד גדול. אתה, אמר לשרון, אינך איש של מהלכים קטנים. ההנמקות שבנה וייסגלס לצורך בנסיגה חד-צדדית פנו אל הצד באישיותו של שרון ששאף לעשות היסטוריה. שרון השתכנע בהדרגה שנסיגה קטנה לא תשיג דבר, לא בחזית המדינית וגם לא בהשקטת הציבור והסתרת צרותיו הפוליטיות והמשפטיות.

חוץ מזה, ממש כפי שקרה בגדר, התאהב שרון בעצם המעשה – שלמהותו התנגד זמן רב כל כך. הוא יקבע את קו הגבול של ישראל, כי אין ראוי ומתאים ממנו וכי אחריו יבואו רק פוליטיקאים קטנים שאי אפשר להפקיר בידיהם עניין כה חשוב. הוא, ולא כל מי שהתיימר לכך לפניו, שיעשה את המהלך הבן-גוריוני כל כך. בן-גוריון, ששרון הצעיר עמד לפניו נבוך וירא לא מעט פעמים, הוא המנהיג שעל פי קנה המידה שלו שפט את עצמו. פעם אף תקף מישהו שהעז לזלזל בנוכחותו בפרס: הוא היה האיש של בן-גוריון, אמר בזעם, כאילו הגן צלו של המנהיג הנערץ על תלמידו. לראשי ממשלה אחרים בעבר, לעומת זאת, שמר את אותו יחס שיש לו לראשי הממשלה העתידיים: איזו מורשת הוא כבר השאיר, אמר פעם למקורב, שדיבר בפניו על מורשתו של יצחק רבין.

בהדרגה לבש המהלך, שתוכנו עדיין לא היה ברור, ממדים בן-גוריוניים במוחו של שרון. בהתאם, נהפכו מתנגדיו לכופרים בעיקר, שיש לסלק אותם או לדרוס אותם עד שיאמרו "מסכים אני". האיש המהוסס, אובד העצות והמתקשה לפעול נהפך לטיל מונחה, שיש לו מטרה אחת: הגשמתה של תכנית הנסיגה, ולא חשוב מכמה יישובים, לאלה קווים ולאיזו תכלית.

למעשה, לא היה דבר כזה מעולם, "תכנית ההינתקות". הייתה החלטה של מהלך נסיגה חד-צדדי, שגולגלה לפנים ולאחור בשיחותיו של שרון עם אנשים שונים. כל השאר היה אילתורים, ניחושים וספינים על גבי ספינים, בעוד ראש הממשלה מתקשה לעצב את גבולותיו של המהלך שהוביל.

כשדובר על ביצוע הנסיגה בשלבים, הלך שר החוץ סילבן שלום אל שרון. אתה הזכרת פעמים רבות כמה כפר דרום חשובה לביטחון, אמר שלום. אולי תעביר אותה לשלב השני של הנסיגה במקום לראשון, ותפנה את רפיח ים במקומה. אתה צודק, אמר שרון. אחר כך הציג את החלטתו החדשה לשר הביטחון. אין לזה שום היגיון קרקעי, אמר מופז, חייבים לפנות את כפר דרום קודם. אתה צודק, אמר שרון, וכפר דרום חזרה למקומה בסדר הפינוי.

מספר ההתנחלויות שיפונו בשומרון עלה וירד עם כל אדם שדיבר עם שרון או התווה קו על מפה. שבע-עשרה, שש, ארבע – הכול היה תלוי עם מי דיבר ראש הממשלה ומתי. השר צחי הנגבי יצא יום אחד מלשכת ראש הממשלה שמח וטוב לב, לאחר ששרון אמר לו שלא יפונו התנחלויות בשומרון כלל. בצאתו פגש הנגבי את עמיתו אפי איתם, ופניו חפויות. מה אתה שמח, אמר איתם להנגבי, אני הבנתי מראש הממשלה שיהיה פינוי בשומרון.

אלה לא היו תרגילי שיווק של תכנית שכבר הייתה במגירתו, אלא היעדר כל תכנית. בפברואר 2004 יצאו וייסגלס וראש המועצה לביטחון לאומי, גיורא איילנד, להציג את התכנית לקונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי. רייס לא התרשמה. "אין לכם פה תכנית. יש לכם רעיונות," אמרה. איילנד התקשה להתווכח אִתה. ההחלטה על ארבעה יישובים בשומרון שיפונו הייתה קו שציירתי על מפה, אמר איילנד לימים בשיחה סגורה. אם הייתי מצייר שש היו מחליטים על שש[i]. עמוס גלעד, בשיחה אחרת, סיכם את הדברים היטב: אם ההינתקות תצליח, אמר, זו תהיה ההוכחה שאין שום צורך בתהליך קבלת החלטות במדינת ישראל.

בראשית 2004 אמר שר הביטחון מופז לרמטכ"ל יעלון שהמליץ לראש הממשלה לצאת מכל רצועת עזה. יעלון, שהכיר היטב את מערכת היחסים בין מופז לשרון, הבין שמה שמופז אומר לו הוא משהו אחר לגמרי: ראש הממשלה רוצה לצאת מעזה, ואני מתכוון להתייצב לימינו מבלי לשאול שאלות.

יעלון נחרד. לא רק לי, אמר למופז ושרון, יש מה לומר בעניין הנסיגה. גם לדיכטר, גם לראש המוסד מאיר דגן, גם לגופים אחרים. הזעם שלו התנקז בעיקר כלפי וייסגלס: מה הוא מבין באספקטים הביטחוניים של נסיגה כזו? שאל יעלון את אלופיו בשיחות סגורות. מה הוא יודע על המנהרות בציר פילדלפי, על הסידורים הנדרשים כדי שהרצועה לא תהפוך לחממה לטרור? הוא חש – תחושה שלה היו שותפים אנשי ביטחון בכירים אחרים – שווייסגלס סוגר דברים ומוציא משחות משפופרות ללא בקרה, מופז אומר אמן, ואיש אינו טוען בשם האינטרס האמיתי של ישראל.

לבסוף הסכים שרון לכנס פגישת עבודה בעניין הנסיגה. דיכטר המשיך להתנגד, יעלון ניסה למזער נזקים. הוא דיבר על הצורך להשתמש בנסיגה החד-צדדית כאיום, לרתום בסופו של דבר את המצרים והאמריקנים למהלך וללחוץ את הפלסטינים, במטרה להפוך אותו למוסכם. שרון שמע, ולא הגיב. המהלך המשיך להיות באחריותו הכמעט בלעדית של וייסגלס.

יעלון, קנאי לצדק שלו, הגיב בסירוב לשלוח אנשי צבא לדיונים מקדימים אצל וייסגלס. אני עובד עם ראש הממשלה ועם הקבינט, לא עם היועץ, אמר. לפחות פעם אחת שלף קצין בכיר מדיון שכבר החל. וייסגלס החל ללבוש בתודעתו תדמית של מושך בחוטים רב כוח וחסר מעצורים, המנהל את העניינים כרצונו.

ההינתקות המשיכה להתגלגל, ללא כל דיון של ממש בהשלכותיה או ביום שלמחרת. פגישות העבודה בין ראש הממשלה לרמטכ"ל הלכו והתמעטו. החלטות נפלו מבלי שאנשי הצבא יהיו מודעים להן. אפשר לטעון שבמדינה מתוקנת, המדינאים הם שקובעים מה יקרה ואנשי הצבא מבצעים: אלא ששום גוף אחר לא עשה זאת במקום הצבא. הקבינט והממשלה, שהורחקו במהלך שנות האינתיפאדה מנושאים כבדי משקל כמו החיסולים או ההתייחסות לממשלת אבו מאזן, לא כונסו גם כדי לדון בהינתקות. ראש המועצה לביטחון לאומי גיורא איילנד אמנם הכין חלופות ושירטט מפות, אבל לא היה שותף לקבלת ההחלטות. התחליף לנוכחותם של יעלון והאלופים בדיונים לא היה מערכת אזרחית חזקה ומסודרת, אלא העדר כל מערכת בכלל.

יעלון התקשה להסכין למצב האפור, שבו עומד להתרגש מהלך גדול והאיש המוביל אותו מסרב לדון במה שיהיה לאחריו. במהלך שנת 2004 כינס יעלון גופי חשיבה שונים, בנסיון ליצור מסמכי הכנה לתהליכים שלאחר ההינתקות. באחד הדיונים הועלתה סביב השולחן הטענה, שכל הנצחונות הצבאיים המרשימים של ישראל רק גורמים להידרדרות גדולה יותר. אין פתרון צבאי לעימות הזה, אמר אחד המשתתפים ליעלון. נסה להגיד את זה לראש הממשלה, אמר יעלון במרירות.

מבחינת שרון, היה רק תהליך אחד שהיה צריך לעבור, ובו השקיע את כל מרצו: התהליך הפוליטי. הוא האמין שהמנגנונים, וצה"ל והשב"כ בראשם, יישרו קו מרגע שתיפול ההחלטה. הם גם אלה שידאגו לפרטים. הבלגן שליווה את עיצוב התכנית לא הפריע לו לצייר אותה כמהלך מסודר ומתוכנן. מעולם לא ראיתי הכנות יסודיות כמו אלה שליוו את התכנית הזאת, אמר בריאיון[ii].

שרון השלים ללא כל בעיה את ההינתקות הנפשית ממי שהיו בניו היקרים, המתנחלים. מרגע שהחל לגלגל את התכנית מיעט לפגוש אותם, ומחק את ההיסטוריה הקשורה בהם ובמפעל ההתנחלות בכלל. האיש שדילג מגבעה לגבעה והסביר מדוע חייבים להתיישב עליה, ושראה בכל מאחז מבודד תרומה חיונית לביטחון ישראל, החל לדלות מן הארכיון התבטאויות-עבר שלו, המוכיחות-לכאורה שהנסיגה החד-צדדית עולה בקנה אחד עם מה שחשב תמיד. הוא סירב להודות שעמדותיו הקדומות היו טעות, וטען שהן מתאימות בדיוק לתכניתו הנוכחית.

את ההתבטאויות התכופות שלו על ערכם הסגולי של המתנחלים, על כך שהם היורשים האמיתיים של תנועת העבודה המיישבת ומגשימי הציונות האמיתיים, החליף ללא מאמץ וללא נקיפות מצפון נראות לעין בעמדה הפוכה: עתה לא היסס להאשים אותם במשיחיות וביצירת איום לחייו[iii] – אותם דברים ממש שבהם האשים בעבר את מתנגדיו מן השמאל. התלונות התכופות של אותם אנשים, שפעם הייתה לשכתו פתוחה בפניהם בכל שעה, על כך שאיש אינו מדבר אִתם, נתקלו בחומה אטומה מצדו.

גם מי שנחשבו בעיני עצמם לחברים אישיים של שרון, ובראשם זמביש, גילו שהחברות אתו נגמרת במקום שהאינטרס האישי מתחיל. לאחר שתכנית ההינתקות החלה לצבור תאוצה התקשרה אליו רבקה חבר, אשתו של זמביש. בוא ניפגש, אמרה לשרון. אתה לא תביא את הילד שלך ואני לא אביא את שלי (כלומר את בעלה). מעצם הדברים האלה נרמז, כאילו היא והמתנחלים בכלל משוכנעים שלא מדובר בשרון האמיתי, שמישהו – עמרי או מקורב אחר – משפיע עליו ומטה אותו מדרך הישר. השניים נפגשו, אבל זה לא סייע לשנות את דעתו של שרון.

כדרכו, לא היסס שרון לנמק את ההינתקות בדבר והיפוכו, תחזית והנגטיב שלה. ימים ספורים אחרי שפורסמה עוד הודה בשיחה סגורה שזו תכנית רעה, אבל רעה פחות מהאלטרנטיבה (הד לדברים של בנו גלעד, שלדבריו אמר לו שהנסיגה היא הדרך היחידה להימלט ממפת הדרכים). באותו זמן עוד הזהיר שהטרור יימשך גם אחרי ההינתקות. מאוחר יותר כבר לא היסס לומר שביטחונה של מדינת ישראל תלוי במהלך, ואם התכנית לא תעבור זו תהיה הטעות הגדולה בתולדות ישראל[iv].

שרון לא התקשה למצוא בארכיון התבטאויות שלו, שלפיהן בסופו של דבר תהיה חלוקה של ארץ ישראל. הוא הרי לא היה מעולם אידֵאולוג של ארץ ישראל השלמה. מי שנימק הכול במונחים של ביטחון, גם את ההתנחלויות המרוחקות והמבודדות ביותר, היה יכול תמיד למצוא התבטאות אחרת שלו, שטענה בשם הביטחון את הדבר ההפוך לגמרי.

לאורך דרכו הפוליטית רבת התהפוכות ביצע שרון מהלכים רבים שניראו כסותרים, אבל דבר אחד איחד אותם: האמונה הלוהטת שהצדק וביטחון ישראל נמצאים במקום המדויק שבו עומד אריאל שרון באותו רגע. בשנות השבעים הציע ליוסי שריד לחבור אליו במפלגת שלומציון, שבראשה התמודד בבחירות לכנסת. המפלגה, אגב, נקראה על שם בתו של העיתונאי ואיש השמאל עמוס קינן. שרון אף הזכיר בשיחותיו עם שריד, בניסיון לשכנע אותו להצטרף, את אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית. באותה מידה, שקל לא פעם לרוץ בראש רשימות מתנחלים כשהרגיש שדרכו בליכוד נחסמת. הוא דחף את גבולות ההתיישבות מזרחה ומערבה והתייחס אל עבר הירדן במילים "שלנו אבל לא בידינו", אבל ב-1988 הציע באמצעות מתווך לבכירים באש"ף נסיגה מעזה תמורת שחרורו של רון ארד.

עתה, משהחל לגלגל את הנסיגה החד-צדדית, נימק את החלטתו בתחזיות אופטימיות ("הזמן פועל לטובתנו," אמר בוועידת ישראל לעסקים באותם ימים שבהם פרסם לראשונה את תכנית הנסיגה) ופסימיות ("הזמן פועל לרעתנו," אמר באותו זמן ממש כשהוא מנמק מדוע יש לסגת). לא הייתה לו שום בעיה להשתמש באותם נימוקים שהעלו מתנגדיו החריפים ביותר: בנאומיו בשבח ההינתקות דיבר על הנזק שהכיבוש גורם לישראל, טיעון שהיה בעיניו עד אז סמל לשמאלנות תבוסתנית ובוגדנית.

כשביקש עוזי דיין, שנה וחצי בלבד קודם לכן, לשכנע את שרון בנחיצותה של גדר, במיוחד במקומות שישראל לא תהיה בהם בסופו של דבר, העלה בין השאר את הנימוק הדמוגרפי – שאם לא יהיה שינוי יתקרב מספר היהודים והערבים בשטח שישראל מחזיקה בו לשוויון בתוך זמן לא רב. מה לזה ולביטחון הלאומי, שאל שרון בזלזול. למה אתה מעלה את זה בכלל? אבל כשביקש לנמק את ההינתקות אמר פעם אחר פעם שישראל אינה יכולה עוד לשלוט על מספר כזה של ערבים[v].

במובן הזה, לא הייתה שום משמעות לוויכוח הגדול בישראל, אם אכן עבר שרון מהפך מחשבתי בסדר הגודל של דה גול באלג'יריה או רבין באוסלו. בעיני שרון, הטקטיקה היומיומית יוצרת את האסטרטגיה. היה לו חזון-על אחד: הצורך של היהודים להישמר ולשרוד בישראל, לנוכח ים ערבי עוין שלעולם לא יקבל את נוכחותם כאן, ולמול עולם חיצוני הנגוע באנטישמיות. זהו קו המחשבה היחיד שבו אפשר להבחין מאחורי הצעדים שביצע במהלך כהונתו. הוא החליט שלא להחזיר את עקורי איקרית ובירעם, תמך בתיקון לחוק, שהקשה על מתן אזרחות ישראלית לפלסטינים, והצדיק את המחיר הגבוה ששולם עבור שחרור אלחנן טננבוים בכך שלא ניתן להשאיר יהודי בידי ערבים. מאותה סיבה היה שרון גם מוכן לקדם תכנית מדינית, שבמסגרתה תוותר ישראל על המשולש בתמורה לגושי ההתיישבות. עבורו, ויתור על אדמת ארץ ישראל אינו ויתור אם האדמה הזאת מאוכלסת בעשרות אלפי ערבים.

ברק נהג לנמק את הזיגזגים שלו בטענה שהם בעיני המתבונן בלבד, כמו הסירה המנווטת מול הרוח ובמבט מרחוק שומרת על קו ישר. עבור שרון, כל דבר, חוץ מהישרדות פוליטית והמאבק בין יהודים לערבים, היה פתוח לשינוי. להרוויח רגע, תקופת שקט, דחייה של הבלתי נמנע – זו הייתה האסטרטגיה האמיתית שלו. אני נמנע תמיד מלקבל מראש החלטה שאפשר לקבל בעוד עשרים וארבע שעות, אמר פעם למקורב. הרבה מאוד דברים יכולים להשתנות בעשרים וארבע שעות.

כהרגלו, לא התעכב שרון להסביר את הסתירות בדבריו, כשם שלא סיפק אפילו למקורבים לו ביותר את תכניתו ליום שאחרי הנסיגה. שרון מעולם לא עצר כדי להסביר למה לא הציע את פינוי עזה לאבו מאזן, בקדנציה הראשונה שלו. עמוס גלעד, שניהל את המשא ומתן הביטחוני עם דחלאן בתקופת אבו מאזן, אמר פעם בשיחה סגורה: "אוכל אותי לחשוב איך תקופת אבו מאזן (הראשונה) הייתה נראית, אם הייתי מציע לדחלאן קיר בנצרים. אולי הכול היה משתנה". את שרון שום דבר לא אכל. הוא הסתפק באמירה כללית על כך שאבו מאזן לא דרש את פינוי עזה והלך הלאה.[vi]

כמו פעמים רבות במהלך הקריירה שלו, שרון נעל את דלתות הסָפק ופנה כולו לפעולה. בעיניו, הפעולה – כשהוא ולא אחר מבצע אותה – הייתה ההצדקה לעצמה. כל מי שהטיל ספק היה בוגד מסוכן, כל מי שהזהיר מכישלון היה תבוסתן. בפסח 2004 הודיע שלא יהיו יהודים בעזה כבר בפסח 2005, לוח זמנים שהיה בלתי אפשרי בעליל. רק אדם עם מנגנונים נפשיים כשל שרון היה מסוגל לעשות שינוי מעשי כה גדול, שהסתמך על מפנה מחשבתי כה קטן.

ההיבט החד-צדדי של התכנית קסם לשרון במיוחד. זהו חוט השני העובר בכל תכניותיו כאיש צבא, כשר ביטחון וכראש ממשלה: האמונה המוחלטת בכוחה של ישראל ובכוחו שלו לעצב את המציאות-הצבאית–טקטית, המדינית והאזורית. הכישלון לא היה אופציה, ההתנגדות של מישהו אחר מבפנים או מבחוץ הייתה בגידה שחובה להתעלם ממנה. לא היה שום צורך לתכנן חלופות או להתחשב באחרים – פרט לארה"ב, שאת המחיר הכבד של פעולה בניגוד לרצונה למד ב-1982. הלך הרוח הזה היה כה חשוב לו, שדבק בו גם כאשר עורר התנגדות פוליטית שהייתה עלולה לסכל את המהלך כולו, וגם כאשר המציאות בשטח הראתה שאין בו עוד כל צורך.

רעיונותיו של שרון כמצביא וקברניט התחשבו כמעט תמיד רק בצד אחד, מבלי להביא בחשבון התנגדות או כישלון אפשרי. כך נהג במהלכים הצבאיים הגדולים שנקשרו בשמו, כגון הקרב האוגדתי באבו עגילה במלחמת ששת הימים, שבו הניע כוחות במקביל בהתקפה, שלוּ נתקלה בהתנגדות יעילה יותר הייתה עלולה להתרסק ברוב נפגעים; וכך נהג ביום הכיפורים בצליחת התעלה. כך נהג במהלך הגדול של מלחמת לבנון, שניסה לשנות בכוחה הצבאי של ישראל את מאזן הכוחות במזרח התיכון: העובדה שפעולה יעילה אחת של המודיעין הסורי (חיסול באשיר ג'מאייל) ריסקה את הבסיס שעליו היה מושתת, לא שינתה לשרון לא בשלב התכנון ולא לאחר שהדברים קרו: הוא נשאר משוכנע שצדק לחלוטין ומה שקרה היה רק באשמתם של אחרים – הצבא הלא-יעיל, השמאל הבוגדני. ההתנחלויות היו גם הן ביטוי לאמונתו במעשים חד-צדדיים, ועתה נהפכה הסרתן לצד השני של אותו מטבע.

הוא התעקש לטעון, למרות ואולי בגלל העובדה שראשי הצבא והשב"כ חשבו ההפך, שהתכנית היא מכה ועונש לפלסטינים. הוא סירב להסביר למה, כאילו עצם העובדה שאריאל שרון החליט משהו וישראל עומדת לבצע אותו היא עונש ברור מאליו, אפילו מדובר בנסיגה חד-צדדית – אותו מהלך שאליו התייחס לאורך שנים כאל פרס לטרור וניצחון לאויב. בתחילה אמנם נראה שצדק: התגובות הפלסטיניות הראשוניות למהלך היו חשדנות וחשש. אבל מאוחר יותר ראו גם הנהגת הרשות וגם ארגוני הסירוב בנסיגה הישראלית נכס שיש לשמר אותו.[vii] לשרון זה לא שינה: כל ביטוי של תמיכה פלסטינית נדחה על ידו. כשהביע אבו עלא תמיכה בהינתקות, מיהר שרון להסביר שמדובר בהעמדת פנים. "הערבים חרדים מהתכנית הזאת, ומנסים בכל מקום לפעול נגדה." אמר. "ההינתקות טובה לישראל, וגם הם מבינים את הדבר הזה. העברת התכנית היא מכה אנושה לפלסטינים ולחלומותיהם."[viii] גם במקרה הזה, כמו באחרים, לא הסביר למה.

הוא לא רצה לצרף את העולם למהלך. פרט לארה"ב, העולם היה בעיניו בעיקרו אנטישמי, נכון תמיד להזיק ליהודים. הוא הרבה לדבר על כך שעתידה של ישראל תלוי בהבאתם של יהודים "מארצות שהם נמצאים בהן במצוקה"  וכלל במניין הזה מדינות כגון צרפת, שכן בעיניו הדבר היחיד היכול להגן על יהודי הוא כוחה הצבאי של ישראל.[ix] את סלידתו מנציגיו של העולם, במיוחד האו"ם ואירופה, ביטא בדרכים רבות: הוא גירש מלשכתו את לורד מייקל לוי, נציגו האישי של ראש ממשלת בריטניה בלייר, ואף טרח להדליף את יחסו המזלזל כלפיו לעיתונות.[x] את שליח האיחוד האירופי למזרח התיכון, מיגל מורטינוס, סירב לפגוש, וכך גם את שליח האו"ם למזרח התיכון, טריה לארסן. מדי פעם נהג לשלוח את מזכיר הממשלה, גדעון סער, כדי לנזוף בשגריר כזה או אחר. הישענות כלשהי על העולם, שפרט לארה"ב היה בעיניו עוין לישראל, הייתה בעיניו ביטוי לחולשה ולחוסר מציאותיות, הולמת רחפן כפרס ולא איש הרואה נכוחה כמוהו. את הקוורטט, שהיה כה יקר לפרס, כינה "כלום".

מראית העין הפומבית של המהלך הטרידה את שרון. התשובה שגיבש, בעצתם של אדלר ואייל ארד, הייתה זהה לדרך שבה נהג מאז בחירתו: הוא מיעט להופיע ולהתראיין על התכנית. בפעמים המעטות שעשה כן הקפיד לקרוא מן הכתב ולא חרג בדבר ממה שסוכם מראש שיגיד. כך נהג גם בפגישה הראשונה עם ראשי מועצת יש"ע אחרי שנודע על תכנית ההינתקות.

שרון, שנודע בעבר בהתפרצויות הזעם והצעקות שלו כמו גם ביכולתו להוביל שיחה מרתקת, הפך כמעט לאוטומט בהופעותיו הפומביות. מנהגו להקריא מן הכתב, מבלי להתעכב כשבן שיחו מנסה להשיב, כאילו הוא חושש מן הרגע שבו יחרוג המעמד מן התסריט הכתוב, נעשה כמעט קומי. אפילו כשזכה הג'ודוקא אריק זאבי במדליית זהב באולימפיאדת אתונה, ושרון התקשר כדי לברך אותו, קרא ראש הממשלה את ברכתו מן הכתב. זאבי הנבוך, שכל ניסיונותיו לקשור שיחה עלו בתוהו, נותר לבסוף אוחז בטלפון ומהנהן, ממתין שהנייר ייגמר והוא יוכל להניח את השפופרת.

חודש וחצי לאחר נאום הרצליה[xi], כשהכול עדיין תהו למה התכוון שרון, זימן לארוחת בוקר בחווה את העיתונאי יואל מרקוס, הפובליציסט הבכיר של עיתון "הארץ", שתקף אותו לכל אורך כהונתו. בשעות הבוקר המוקדמות שלפני הפגישה טרח שרון להתעדכן במספרי התושבים היהודיים ברצועה, כדי לשפר את נימוקיו. ואולם תכנית ההינתקות עדיין לא הייתה מוכנה. האיש שהופקד על תכנונה, גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי, הופתע כמו כולם מהפרסום באתר האינטרנט של "הארץ", שמרקוס הזדרז להעביר אליו את הידיעה המרעישה.

איילנד תכנן תכנית הינתקות מורכבת, שתכלול חילופי שטחים רב צדדיים: ישראל תפנה את עזה, מצרים תתרום לפלסטינים שטח בסיני, סמוך לרצועה, שיסייע לפלסטינים לשקם את עזה. ישראל תפצה את מצרים על השטח שמסרה לפלסטינים (בקרקע ובדרכים אחרות), ובתמורה תספח 11% מהשטחים. בדרך הזאת, חשב איילנד, גם ישראל תקבל תמורה על פינוי עזה – סיפוח לגיטימי של גושי ההתיישבות לישראל.

ואז הופיעה על מסך המחשב שלו הידיעה של מרקוס. נאמר בה ששרון הורה לפנות 17 יישובים ברצועת עזה, 7,500 תושבים בסך הכול (גם זו, כמובן, לא הייתה התכנית שאושרה לבסוף בממשלה). עכשיו, ידע איילנד, אין שום סיכוי לקבל תמורה ממצרים או מהפלסטינים על הויתור. מאוחר יותר הציג איילנד את תכניתו לשרון. מאוחר מדי, אמר שרון, עכשיו צריך לבצע את תכנית ההינתקות. מה יהיה אחר כך? אחר כך נראה.

גם חלק ממקורבי שרון הופתעו מהדברים שאמר למרקוס. אייל ארד, למשל, טען בתוקף מספר ימים לאחר הריאיון ששרון מתכוון לפנות שלוש התנחלויות ברצועת עזה. התקשורת לא הבינה אותו, אמר ארד. ואכן, התכנית שאושרה לבסוף הייתה שונה ממה שאמר שרון למרקוס, אבל בכיוון ההפוך: היא כללה את כל יישובי רצועת עזה, לרבות אלה שבצפון הרצועה (שלא היו אמורים להתפנות, על פי מה שאמר שרון למרקוס), ועוד ארבע התנחלויות – כדים, גנים, חומש ושא-נור – בצפון השומרון. אבל כמהלך תקשורתי, זו הייתה הצלחה מסחררת: מרקוס תמך באופן נלהב בהינתקות ובשאר מהלכי שרון, עמדה שחלקים גדולים בתקשורת הצטרפו אליה.

שרון היה פנוי לשלב הבא: הכנסתם לתלם של כל הגורמים, משרי ממשלה ועד אנשי ביצוע, שהתנגדו לרעיון הנסיגה החד-צדדית. זה היה אתגר פוליטי אדיר, מסדר גודל שאתו התמודדו רק מעט ראשי ממשלה. שרון, כפי שהוזכר קודם, אוהב פוליטיקה כמעט יותר מכל עיסוק אחר.