פרק 27 – יישור קו

המהלך של אריאל שרון לאישור תכנית ההינתקות, מראשית 2004 ועד אמצע 2005, היה ניגודם הגמור של הבלבול, חוסר התכנון והתוחלת הלא-ברורה של התכנית עצמה. בכל שנותיו של שרון בעמדות כוח בישראל, לא הייתה דוגמה מובהקת יותר לכך ששרון הוא איש מעשה ולא אסטרטג, אדם המסוגל להניע אל מול התנגדות עזה מהלך, שמשמעותו אינה ברורה אפילו לו. התהליך שהוביל, עד לאישורה הסופי של התכנית והבסתם של יריביו הפוליטיים, היה מן המסובכים, הכוחניים והציניים ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית מעודה. אף על פי שעשה טעויות רבות, שרון ביצע אותו בסופו של דבר במיומנות, חוסר מעצורים ותנופה הראויים לאיש שהעריץ באמת, דוד בן-גוריון.

ארבעה דברים, ידע שרון, עומדים לצדו ויבטיחו לו את הניצחון: תמיכת הציבור, הצטרפות האמריקנים למהלך, אופיים של הליכוד ושל המערכת הפוליטית בכלל ונטייתם המוכרת של ראשי מנגנוני הביצוע, והצבא בראשם, להתיישר עם החלטה של הקברניט, גם אם כל אמונתם וניסיונם אומרים ההפך.

עוד לפני שפרסם את תכנית ההינתקות אמר שרון לאנשיו: "דעת הקהל תומכת במהלך והיא תכופף את הפוליטיקאים". הוא צדק. רוב הציבור תמך ביציאה מעזה. כשם ש-40% מהאנשים לא קראו כלל את הסכם ז'נבה קודם שהביעו בו תמיכה, כך שום נימוק הגיוני – והיו לא מעטים כאלה – או היעדר מידע באשר לתכניותיו המדויקות של ראש הממשלה ולחזונו ליום שאחרי, לא עמדו להזיז את רוב הישראלים מתמיכתם ביציאה מהרצועה. באופן פרדוקסלי, האיש שטען (והתקשורת תמכה בו) שהוביל את ישראל לניצחון על הפלסטינים, נשען במהלך המכריע שהוביל דווקא על כל סממני התבוסה של החברה הישראלית אחרי שלוש שנות לחימה: עייפות, חוסר תוחלת, רוויה מקורבנות. זו כבר לא הייתה המלחמה על הבית אלא על השטחים, והרוב הישראלי כבר לא רצה בהם.

הדברים היו נכונים במיוחד בכל הנוגע לתומכיהן של שתי המפלגות הגדולות ביותר אחרי הליכוד, העבודה ושינוי. רוב מוחלט של בוחריהן רצה בנסיגה החד-צדדית. למעשה עמד לצד שרון רוב שנשען על גוש השמאל והמרכז, בצירוף מספר מספיק של אנשי ליכוד.

יומיים אחרי שהודיע ליואל מרקוס שהחליט לפנות את עזה ישב שרון במזנון הכנסת. מסביבו, כמו שהוא אוהב, התגודדו עיתונאים רבים. "האם תביא את תוכניתך למשאל עם?", נשאל שרון. "זה רעיון טוב", ענה ראש הממשלה. שבוע לאחר מכן כבר חזר בו שרון מהרעיון. מסובך מדי, ממושך מדי, אמרו לו אנשיו. חודשים מאוחר יותר, כשהימין העלה את הדרישה למשאל עם, כבר התנגד שרון – שבעבר הוביל חוקי משאל עם בכנסת – והזהיר שהמשאל יסכן את ביטחון המדינה.

הדבר ששינה את דעתו היה משאל מתפקדי הליכוד. בסוף מרץ 2004 שכנע השר ישראל כץ, בתמיכת עומרי שרון ואורי שני, את שרון להביא את תוכנית ההינתקות למשאל בקרב 200 אלף מתפקדי הליכוד. שרון נענה, אחרי התלבטות קשה, והבטיח לקיים את החלטת המתפקדים. הוא ידע שכדי לנצח הוא צריך לגייס את הממשל האמריקני מזה ומערכת הביטחון מזה. אם תהיה תמורה אמריקנית, חשב שרון, ואם ראשי מערכת הביטחון יגידו שההינתקות טובה לביטחון, אין סיכוי שמתפקדי הליכוד יפילו אותו.

בתחילה עוררה תכנית ההינתקות התנגדות בממשל, בעיקר מפני שאיש לא הבין אותה לאשורה. אחר כך הבינו האמריקנים שהם לא יכולים להתנגד לפינוי ישראלי של התנחלויות, דבר שבו תמכו מאז ומעולם.

בפברואר 2004 עוד אמרה רייס, כזכור, לווייסגלס ולאיילנד, שהגיעו כדי לדון בתמורה האמריקנית המבוקשת לנסיגה, שאין להם תכנית אלא רעיונות בלבד. אני רוצה להסביר לכם מהו צעד חד צדדי, אמר היועצת לביטחון לאומי, מדברת באיטיות כאילו היא מנסה להסביר משהו לאדם המתקשה בהבנה. צעד חד צדדי אתה עושה כי הוא טוב לך. אתה לא אמור לקבל תמורה עבורו.

וייסגלס ואיילנד לא נרתעו מהטון המתנשא. אנחנו מיישמים את חזון הנשיא בוש, אמרו. התנגדותה של רייס נסדקה. בשיווקו המיומן של וייסגלס היא החלה לקנות לא רק הרעיון, אלא גם את דרך המחשבה של שרון: הפלסטינים לא נלחמים בטרור, אמרה, מגיע להם להיענש. הרכבת שוב עוזבת את התחנה והפלסטינים שוב לא עליה. העונש שלהם הוא בהתרחקותו של הסיכוי להסדר קבע.

אלה היו החודשים הגדולים של עורך הדין וייסגלס. הוא הניע את לקוחו שרון, כשהוא מוליך אותו מדיון לדיון ומסיכום לסיכום לקרום עור וגידים על הרעיון השלדי של נסיגה חד-צדדית. מנגד, ייצג אותו באופן ווירטואוזי מול הנושה העיקרי מהבית הלבן. לא היה טיעון, מנוולותם של הפלסטינים ועד הקשיים הפוליטיים של שרון בבית, שווייסגלס בחל בו כדי לשכנע את הממשל. הוא קימט את הפרטים ("היתרון שלי הוא בכך שהנתונים אינם מחייבים אותי", אמר פעם, לאחר שראש השב"כ דיכטר הציג לרייס נתונים שלא עלו בקנה אחד עם מה ששמעה מווייסגלס בפגישה קודמת), וניגן על כל מיתר אפשרי.

אבל גם כישרון המו"מ של וייסגלס לא יכול היה לספק את מה ששרון רצה: הסכמה אמריקנית מפורשת להישארות גושי ההתיישבות בידי ישראל, שאותה יוכל להציג בפני מתפקדי הליכוד כתמורה הולמת לנסיגה. הוא הציג לרייס וסגנה סטיב הדלי מפות, כולל שמות ההתנחלויות ומיקומן המדויק. רייס והדלי מיאנו להתחייב. הם היו מוכנים לתת מילים יפות, ולא יותר. וייסגלס הבין שיצטרך להפעיל את כישוריו על הלקוח המרכזי שלו – שרון.

שרון, שהתקשה לעכל שלא יקבל מן הנשיא יותר ממכתב ובו מילים כלליות, איים לא לצאת לביקור מכריע בארה"ב, באמצע אפריל 2004. ערב הביקור התברר לו שנעשו כמה שינויי ניסוח מינוריים במכתב. למרות שמשמעותם לא הייתה ברורה, שרון חשד שהשינויים נעשו בעקבות פגישתו של נשיא מצרים מובארק עם בוש – וזה הספיק כדי שיתנגד. וייסגלס הצליח לשכנע אותו לנסוע, אבל לא שינה את מצב רוחו.

מייד אחרי הגעתו נפגש שרון במלונו עם רייס. חבל שבאתי, אמר לה. יש לי משבר בבית, ואני עדיין יכול לחזור. האיום עזר: השינויים המינוריים תוקנו, וב– 14.4.04 העניק בוש לשרון את המכתב המיוחל. לא מעשי לצפות שריכוזי האוכלוסייה הגדולים יפונו בהסדר הקבע, כתב בוש. הפליטים הפלסטיניים לא יחזרו לישראל.[i]  התקשורת הישראלית חגגה. שבועיים לפני משאל המתפקדים היה בידי שרון הקלף האמריקני. עכשיו יכול להתפנות למערכת הביטחון.

שרון ידע שמצד שר הביטחון מופז לא צפויה כל בעייה. כרמטכ"ל, לא היסס מופז להתעמת בגלוי עם הממונים עליו, מברק ועד בן-אליעזר, ואפילו עם שרון עצמו. אבל כשר ביטחון, בוודאי כזה שאין לו בסיס כוח פוליטי משלו, אינו אלא השתקפות של העומד מעליו. מופז ידע היטב – טוב מדי, לדעתו של הרמטכ"ל יעלון – לשחק במגרשם של אלה שמתחתיו. במגרש המדיני הוא עמד במקום שהועיד לו שרון, מילא הוראות טקטיות וגילם היטב את שחקן הנשמה.

כשנכנס לתפקידו הביע מופז התנגדות נחרצת למפת הדרכים, שקבעה לוח זמנים לצעדים ממשיים של שני הצדדים, לרבות נסיגה ישראלית מהירה מהשטחים שעליהם השתלט צה"ל מאז ה-29 בספטמבר 2000. מופז היה נחרץ: חייבים לומר "לא" לאמריקנים, אמר לשרון. אחר כך הבין שהבוס אינו מתכוון להתעמת עם הבית הלבן, ושהוא תלוי בשרון. התנגדותו למפה נעלמה, ומאותו רגע הקפיד לעמוד ממש לימינו של ראש הממשלה.

מופז התנגד לנסיגה חד-צדדית. ערב הבחירות, פחות משנה לפני ששרון הודיע על כוונתו לסגת, תקף שר הביטחון את הרעיון (שהועלה אז, כזכור, על ידי מועמד העבודה עמרם מצנע ושרון התנגד לו) בחריפות חסרת תקדים. "בתכנית ההפרדה החד-צדדית יש כל הסכנות האפשריות לביטחון מדינת ישראל," אמר בריאיון. "זו כניעה לטרור, שתוביל להקמת מדינת טרור על סף דלתות ביתנו. לפעמים אני שואל את עצמי אם מי שמציע את זה חי בשנתיים האחרונות במדינת ישראל. מדובר כאן בחוסר הבנה של המציאות הקיימת, חולשה וחוסר מנהיגות."[ii]

אבל מרגע שהבין ששרון נחוש, מופז לא רק יישר קו, אלא גם ניסה לקבל קרדיט על הרחבת הנסיגה. כששאל אותו שרון, כך סיפר, האם כדאי לסגת משניים-שלושה יישובים, אמר מופז, "אם כבר, כדאי לצאת מכל הרצועה." התשובה הזאת מגלמת את מערכת היחסים בין השניים: מופז התנגד למהלך, אבל מיהר לא רק להתייצב לצד שרון אלא להצטייר בעיניו כמי שמשיא לו עצה מעשית לשיפור וליישום, ושומר תמיד על מעמדו הנכון ביחס לבוס. לנאום שהכין לכנס הרצליה 2003, שבו עמד שרון להכריז על תכנית ההינתקות, הכניס מופז פסקה שבה תמך ביציאה מעזה. ברגע האחרון נשלפו הדפים מן הנאום, מחשש שמופז יצטייר כמי שמנסה להאפיל על שרון. לא שהיה חשש שכזה: לכול היה ברור ששרון מתייחס לתמיכתו של שר הביטחון כאל נתון, ובצדק.

מופז השתחל במהירות לתפקיד המבצע הנאמן של ראש הממשלה. הוא כינס דיונים, הבהיר לראשי הצבא המבולבלים שלא כדאי להם להתנגד, ותרם משלו כמה דגשים קטנים וטקטיים: הוא היה בעד שמירה על ציר פילדלפי, שהפריד בין מצרים לרצועה, בידיים ישראליות, ונגד הקמת שדה תעופה פלסטיני. מעבר לזה, התכנית הגדולה הייתה של שרון, ומופז שמח להיות השר המוציא לפועל. לשרון לא הייתה שום סיבה לחשוש ששר הביטחון שלו יציג עמדה עצמאית, למרות דבריו הקודמים על משמעותה החמורה של נסיגה חד-צדדית.

מופז ניסה להפגין את נאמנותו לשרון, ובה בעת שלא להפסיד בסיס כוח פוליטי טבעי עבורו – המתנחלים. לא רק העמדות הנוקשות שלו כלפי הפלסטינים, הרקורד שלו כרמטכ"ל והעובדה שדחף את גדר ההפרדה מזרחה ככל שיכול קירבו אותו אליהם, אלא גם התמיכה שבהעלמת עין שהעניק לעוזרו לענייני התיישבות, רון שכנר, שהמשיך בפעולותיו להעצמת מפעל המאחזים. אבל בעניין ההינתקות הבינו אנשי מועצת יש"ע היטב שלא תהיה שום תועלת בהתדפקות על דלתו של שר הביטחון. הוא כלי של שרון, אמר דובר המועצה יהושע מור יוסף. בשבילנו, הוא שקוף לגמרי.

בוגי יעלון לא היה שקוף. כשהועלה רעיון הנסיגה החד-צדדית מעזה בסוף שנת 2002 הצטרף יעלון, שהיה נחוש שלא לתת לאיש לסדוק עוד סדק בחומה, למתנגדים. אסור לפנות אף התנחלות, אמר בריאיון, כי הדבר יתפרש כהישג לטרור. יעלון ידע שהוא מייצג את צה"ל כולו. באותה תקופה נבחן הרעיון ביוזמת אגף התכנון של צה"ל. משתתפי הדיון, לרבות יעלון, היו תמימי דעים: אסור ללכת על נסיגה חד-צדדית. בעיצומה של מערכת הבחירות הופיע יעלון בכנס הרצליה 2002, ושם פיתח עוד יותר את הדברים. איני רוצה להתערב בשיקוליו של הדרג המדיני (שרון עדיין התנגד נחרצות לעצם הרעיון של פינוי עזה), אמר הרמטכ"ל. אבל אם נפנה את נצרים, במקום גדוד אחד המאבטח את המקום כרגע יצטרכו להיות שם בסופו של דבר כוחות גדולים בהרבה.

יעלון לא ידע, כמובן, שבתוך קצת יותר משנה ישובו הדברים האלה לרדוף אותו. אמירתו שנסיגה חד-צדדית תהיה רוח גבית לטרור נהפכה לסיסמה בקמפיין הנגד של המתנחלים. יעלון ניסה לצייר את הדברים כאילו השיב תשובה תֵאורטית לשאלה תֵאורטית. אבל בימי המבוכה הראשונים היה הרמטכ"ל, לאמיתו של דבר, מפורש הרבה יותר: זו הטעות הגדולה ביותר שישראל עשתה מעולם, אמר בשיחה סגורה.

כפי שקרה במקרים דומים קודם לכן, ביטא יעלון את דעתו גם בפורומים שידע שיגיעו לתקשורת: שאלו אותו, והוא ענה. לוועדת החוץ והביטחון אמר כי לא שינה את דעתו, שפינוי נצרים תחת אש ישמש רוח גבית לעידוד הטרור, אם כי הזדרז להוסיף ש"אין בכך משום הבעת עמדה לגבי תכניות מדיניות שעליהן דיבר ראש הממשלה"[iii]. במארס 2004, שלושה חודשים אחרי נאום הרצליה של שרון, שבו אישר ראש הממשלה את כוונתו ללכת לנסיגה חד-צדדית, ביקר יעלון ברצועת עזה לאחר פיגוע. האם יש קשר בין ההינתקות לטרור, נשאל. אני לא יכול לשלול את זה, הייתה תשובתו.

שרון רתח. בניגוד למופז, שאותו ידע שיוכל לביית ללא מאמץ, ובניגוד למערכת הפוליטית שבה היה בטוח שיֵֵדע כיצד לנהוג, הצבא היה יריב מסוכן. אמירות של הרמטכ"ל, שנתפס בציבור כשומר אחראי וחסר פניות על הביטחון, המגן על האינטרסים החיוניים של ישראל מול גחמות פוליטיות, היו עלולות להיות נשק רב עוצמה בידי מתנגדיו של שרון.

הוא החליט לתקוף, אבל כדרכו לא רצה לעשות זאת פנים אל פנים. במקום זאת העדיף לפגוע ביעלון בחזית רגישה במיוחד עבור הרמטכ"ל, התקשורת. אמנון אברמוביץ' דיווח בערוץ 2, בדברים שנשמעו כיוצאים מפיו של ראש הממשלה עצמו, ששרון זועם על הרמטכ"ל ורואה בדבריו התערבות בוטה בעניינים פוליטיים וניסיון להלך אימים על שרים.

יעלון שמע על הנזיפה בעודו צופה בהצגת תיאטרון. הוא יצא החוצה והתקשר לשרון. לא יצאתי נגד התכנית, אמר יעלון. לא נזפתי בך, השיב שרון. התקרית יצרה אצל יעלון תחושה עמוקה עוד יותר של תסכול ומרמור: מישהו, כנראה וייסגלס (שמעמדו כיועץ והמניע של ראש הממשלה הלך וקיבל בעיני יעלון ממדים מיתיים) שולח לו מסרים אלימים דרך המסך. מישהו שוב גורר אותו לשדה שבו הוא חסר הגנה, ופוגע בו אישית, במעמד הרמטכ"ל ובביטחון ישראל.

יעלון אולי זעם, אבל הבין היטב את הרמז. בחודשים שלאחר מכן הפסיק להתייחס לעצם ההחלטה. את אמירותיו לגבי ההתנהלות של וייסגלס והתהליך כולו שמר לחדרים סגורים. בציבור בחר להאשים את המתנחלים, שהשתמשו בדבריו על "רוח גבית לטרור" בשלטי המחאה שלהם, שהם מוציאים אותם מהקשרם וגוררים אותו לקלחת הפוליטית. בכל גלגוליה של ההינתקות בשנת 2004 לא נשמעה מפיו של הרמטכ"ל אמירה פומבית משמעותית אחת נגדה, למרות דעתו הנחרצת על הדרך שבה נוהל המהלך ועל תוצאותיו האפשריות. הוא הקפיד להיות ממלכתי ולומר שזו אינה הכרעה שבידי הצבא.

זה לא סייע לו, כשם שלא עזרה לו העובדה שהכין בשקדנות כדרכו את התכניות המבצעיות ליישום ההינתקות, ואין ספק שהיה מפקד על המהלך כמיטב יכולתו. הפופולריות לה זכה שרון מרגע שבו נודע שיש לו סוף סוף תכנית – חלקית ומעורפלת ככל שהייתה – יחד עם החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז שלא להעמיד אותו לדין בפרשת "האי היווני", הפכו את שרון לאיש אחר לחלוטין מזה שבשנת 2002 תמך בשפה רפה במינויו של דן חלוץ לרמטכ"ל.

שרון, כזכור, לא העריץ את קציני הצבא. הוא לא היסס, כדרכו, לפנות אליהם ישירות ואף לנסות לגייס אותם לשירותו. בחודשים הראשונים שלו כראש ממשלה הציע לחבר מטכ"ל להיות מעין "שתול" שלו, ולדווח לו מה באמת קורה בישיבות ובדיונים. האלוף סירב, אבל שרון לא נרתע והמשיך לחפש קשר ישיר ללשכותיהם של מפקדי השטח – בסופו של דבר בהצלחה.

עתה, רכוב על עוצמתו החדשה כמנהיג לאומי, יצא לעשות במערכת הצבאית מה שעשה חדשות לבקרים בפוליטיקה: לתגמל קרובים ולדרוס רחוקים, כמעט לשם התגמול והדריסה. כדרכו, לא היו לו שום מעצורים של נוהל מקובל. במקרה הזה, היה לו גם מתנדב להוט לעמוד בחזית ולספוג את אש הציבור: שר הביטחון מופז.

בראשית 2005 נפגש יעלון עם שרון לפגישת עבודה. הסעיף האחרון על סדר היום היה לא שגרתי: הצגת מועמדיו של הרמטכ"ל לתפקיד המזכיר הצבאי הבא של ראש הממשלה. על פי הכלל, המינוי הזה הוא בהמלצת הרמטכ"ל ובאישורו של שר הביטחון, ללא מעורבות של ראש הממשלה. אבל מכיוון שהמזכיר הצבאי עובד בלשכת ראש הממשלה וסמוך אליו, לא ראה יעלון בבקשה של שרון להכיר את המועמדים משהו בלתי סביר במיוחד.

יעלון הביא רשימה של חמישה מועמדים. הוא הכין את תיקו האישי של כל אחד מהם, לעיונו של ראש הממשלה. חלקם, ידע, אינם מוכרים לשרון כלל. אבל שרון לא רצה יותר מאשר רשימה: לאחר שסיים יעלון להקריא אותה וביקש לפנות להצגת המועמד הראשון, קטע אותו שרון. תן לי את הפתק, אמר. הוא לקח את הרשימה, קיפל אותה והכניס אותה לכיסו. הדיון נגמר.

כמה ימים לאחר מכן נפגש יעלון עם מופז. אני יודע שהגשת לראש הממשלה רשימה של מועמדים למזכיר צבאי, אמר מופז, ולתדהמתו של יעלון החל לפרט את ההסתייגויות של שרון מן המועמדים: זה פסול, אמר, וההוא לא מקובל. בלשכה שואלים, הוסיף, למה לא העלית מועמד נוסף – וכאן נקב מופז בשם שלא היה ברשימתו של יעלון.

הרמטכ"ל היה המום. לא הספקתי בכלל להגיד לראש הממשלה מה אני חושב על כל אחד מהם, אמר. אתה הרי מכיר את כולם. אתה אמרת לו משהו?

לא, אמר מופז.

אז איך יכול מישהו להיות "לא מקובל"? היקשה יעלון. מופז לא השיב.

יעלון חזר ללשכתו פגוע וזועם. היה ברור לו שלא רק שראש הממשלה נחוש להתערב התערבות גסה במינוי צבאי, אלא ששר הביטחון עומד להיות שליחו הנאמן, בלי לעמוד על כך שהוא אמור למנות את האנשים ובלי לגבות את המערכת שעליה הוא מופקד.

התסריט הזה חזר על עצמו במינוי הבא שהיה קרוב ללבו של ראש הממשלה, זה של ראש אמ"ן. גם כאן הובהר ליעלון שלשרון יש מועמד מועדף – אלוף פיקוד המרכז ומזכירו הצבאי לשעבר של שרון, משה קפלינסקי – וששר הביטחון מתכוון לומר אמן. רמזים ברורים למדי הועברו ליעלון גם לגבי מינויים בדרגות נמוכות יותר – מפקד אוגדה, למשל – שבהם אין לראש הממשלה כל נגיעה. יעלון זיהה בכל השמות שהועברו אליו מכנה משותף אחד, שבסביבתו של הרמטכ"ל כינו אותו "הקירבה לחווה": היכרות עם שרון עצמו, ויותר מזה עם עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, ששירת בסדיר ובמילואים כקצין מטה ביחידת שלדג של חיל האוויר.

בסביבתו של יעלון היה מי שהזהיר אותו. אתה מסומן כאויב בלשכת ראש הממשלה, אמרו לו. לא תהיה לשרון בעיה לרתום את מופז למהלך שבו יודיע על סיום כהונתך אחרי שלוש שנים, צעד שציבורית כמוהו כהדחה. מאז 1964 היה רק רמטכ"ל אחד שלא זכה להארכת כהונה – דוד אלעזר, שנמצא אחראי למחדל יום הכיפורים על ידי ועדת אגרנט. האמירות האלה רק הכניסו את יעלון עוד יותר לתוך הפינה המנטלית, שבה נהג להתכנס בכל פעם שמישהו פיקפק בצדקתו. הם לא יעזו, אמר.

החזית בינו לבין מופז הלכה והתחממה. לתחושה של יעלון ששר הביטחון אינו תורם דבר לפעולת הצבא, ומנגד אינו מגונן עליו ועל האינטרסים הביטחוניים מפני המעורבות הגסה של לשכת ראש הממשלה, נוספו משקעים אישיים, שהלכו והצטברו בכמויות מסוכנות. יעלון ידע שאצל מופז הכל אישי. הוא הרי היה שם כשמופז התנפל במילים חריפות על עוזי דיין, האיש אותו החליף יעלון כסגן רמטכ"ל, בטקס הפרידה החגיגי מדיין. הוא ראה את המבט בעיניו של מופז ברגע שבו החליט שלא מעניינים אותו התגובה הציבורית וכללי המשחק המקובלים, יש לו אבן בנעל והוא עומד להוציא אותה. אז, שלוש שנים קודם, לאבן קראו עוזי דיין. ספק אם למרות הרגשות הקשים, הבין יעלון שמיום ליום הוא מתחיל לקבל בעיני מופז צורה של אבן.

הקש ששבר את גב הגמל, הרגיש יעלון, נגע גם הוא לעניינים אישיים. השיבוץ שבו היה קשר משפחתי חם מכולם היה לתפקיד בחיל המודיעין, שאחד המועמדים לו היה אל"מ שלמה מופז, אחיו של שר הביטחון. בדיוני השיבוץ של אמ"ן דורג מופז הצעיר במקום החמישי. ראש אמ"ן זאבי-פרקש היה לחוץ. הוא הגיע אל יעלון, ששאל אותו מה עלה בדיוני השיבוץ. מישהו אחר נבחר, אמר זאבי. אז תעשה מה שצריך, אמר יעלון.

מישהו אחר היה סוגר מאחורי הקלעים עם זאבי-פרקש על דחייה במינוי, ואולי על תפקיד המתנה למופז הצעיר אם אינו זוכה במה שרצה בו. יעלון נשאר חתום ולא מעורב. בעצם החודשים שבהם היה מופז צריך להחליט על המשך כהונתו של יעלון, נמסר לאחיו שדרכו בצבא נחסמה. "עלית לכולנו ביוקר", אמר קצין בכיר לזאבי-פרקש ביום שבו הודיע על ההחלטה.

יעלון נהג ודאי בעניין זה כקצין מקצועי וישר. הוא עצמו לא נזקק מעולם לגייס גיבוי פוליטי לצורך קידום. בריצתו המהירה קדימה היה תמיד מועמד של קונסנסוס: מעולם לא נתקל מינויו לתפקיד מסויים בהתנגדות של ממש. גם במאבק על הרמטכ"לות לא נאלץ ללכלך את ידיו: קואליציה רבת עוצמה, ממופז ועד לנשיא עזר וייצמן, פעלה לטובתו מבלי שהתאמץ לגייסה.

ואולם ספק אם הבין, עד יומו האחרון בתפקיד, עד כמה הרמטכ"ל הוא חלק מן המערכת הפוליטית, ירצה או לא ירצה, ברבדים אישיים ובמה שמעבר להם. נאמן לתפיסתו לפיה הצבא (והוא עצמו כעומד בראשו) מייצג טוהר מוסרי כמעט אוטומטי, לא הבין הרמטכ"ל שלפופולריות של התפקיד, שעליה הסתמך לא מעט בהתבטאויותיו הפומביות (והיא שסייעה לו להיחלץ מלא מעט מעידות), יש צד שני: הפוליטיקאים, כולל אלה המחליטים על גורלו, צוברים כלפיו רגשות שסופם להתפרץ. יעלון היה אנטי-פוליטיקאי דווקאי, אדם שנדהם בכל פעם שנתנו פירוש פוליטי או אישי לדבריו. הוא לא לקח בחשבון שהעמדה הזו חושפת אותו ליום הנקם והשילם של מי שאותם הציג – לא אחת בצדק – כמי שפועלים מתוך מניעים טהורים פחות משלו.

בפברואר 2005 הודיע מופז ליעלון שבניגוד למקובל מזה עשרות שנים, לא יזכה לשנת כהונה רביעית. הוא מסר לו את ההודעה בחדר צדדי, במהלך כנס ליד קיבוץ געש, יודע היטב שיעלון יצטרך לצאת החוצה ולעמוד בפני מוזמנים רבים ועיתונאים. יעלון נעלב קשות, אבל מאוחר יותר אמר למקורביו שחש גם רווחה. הלילה שבו הודיעו לי שלא אמשיך היה הלילה הראשון מזה שנה שבו ישנתי כמו שצריך, אמר. בכל הלילות הקודמים הייתי הולך לישון עם השאלה אם אני צריך להתפטר, וקם עם התשובה שהתפטרות רמטכ"ל היא צעד אחד לפני הפיכה.

למופז לא הפריעו התגובה התקשורתית הקשה ברובה, וסקרי דעת הקהל שהוכיחו שרוב הציבור תומך ביעלון וחושב שנעשה לו עוול. כדרכו, האמין שהרעש יעבור והמעשה יישאר.

מאחורי הקלעים, חיכך שרון ידיים בהנאה. המהלך היה שלו, האשמה הציבורית של מופז. ששה ימים לפני שהתפרסמה ההחלטה, כבר דיברו אנשי שרון בעליצות על הדחת יעלון ומינויו של חלוץ תחתיו. באופן רשמי, מסרה לשכתו של שרון שלראש הממשלה אין שום בעיות עם הרמטכ"ל המצטיין של צה"ל, והסיבה היחידה לאי-הארכת כהונתו היא ששר הביטחון אינו רוצה להמשיך ולעבוד אתו. בעוד מופז מסתבך בהסברים מפותלים על התנגדותו של יעלון להינתקות או הצורך בשינויים מבניים בצה"ל – כמה שבועות לפני ההדחה אישר מופז את תכנית העבודה הרב שנתית של הצבא שהציג יעלון – רחץ שרון בנקיון כפיו ואף הביע הערכה רבה לפועלו של יעלון. הממשלה, שהיא המפקד הרשמי של הצבא, לא התערבה.

זמן קצר אחר כך מונה חלוץ לרמטכ"ל וקפלינסקי לסגנו. שניהם היו קצינים מצטיינים, שאפשר היה לטעון טענות כבדות משקל בזכות מינוים גם ללא הצל הכבד של ראש הממשלה – אבל עכשיו ריחף הצל מעל המינויים. מופז, שספג את האש ורצה לפחות להצטייר כמי שמקבל החלטות בעצמו, כינה את הבחירה בחלוץ, הטייס הראשון שהיה לרמטכ"ל, "יום היסטורי". אבל שרון, שחשוב היה לו להבהיר היכן מוקד הכוח, לא טרח להסתיר את מעורבותו האישית. זמן קצר אחרי שמופז אמר לאשכנזי, האיש שהפסיד במירוץ, שההחלטה היתה שלו עצמו ושראש הממשלה אפילו הופתע ממנה, צילצל הטלפון של אשכנזי. על הקו היה ראש הממשלה. אתה יודע שתמכתי בחלוץ, וגם אמרתי את זה לשר הביטחון, אמר שרון.

בשנת 2004 נהפך ראש השב"כ, דמות שעד ימיו של עמי איילון איש אפילו לא קרא לה בשמה המפורש, לאיש הפופולרי ביותר בישראל. השירות נתפס כאחראי הישיר, עוד יותר מצה"ל, לירידה החדה ברמת הטרור. מספרי ההתרעות, שלשכתו של אבי דיכטר המשיכה לשווק אותם בקפדנות, נשארו בעינם – כחמישים בכל זמן נתון. זה הגביר עוד יותר את התחושה שרק ארגון יעיל במיוחד מונע מהציבור לשקוע שוב בגל איום של פיגועי התאבדות.

השב"כ גם לא היה צריך להתמודד עם ביקורת על דרכי פעולתו, מהסוג שהצבא נחשף אליו יותר ויותר. המחסומים המשפילים, הכתרים החונקים, הפתיחה באש ללא אבחנה והפגיעה בחפים מפשע, כל אלה היו מעשיו של הצבא. דיכטר הצטייר כראשו היעיל והכריזמטי של ארגון רזה וזריז, המחולל פלאים במינימום תקציב ובמינימום נזק סביבתי. הופעותיו התקשורתיות הנדירות והעשויות היטב השלימו את התדמית הכמעט פלאית הזאת.

דיכטר התנגד להינתקות. נקודה. כשם שתמך בגדר, הכתרים, בהישארות במרכזי הערים ובכל צעד אחר שסייע לסכל את הפיגוע של מחר, כך ראה בהינתקות טעות חמורה. הוא פיזר תחזיות אימים: נשק תלול מסלול יוברח לרצועה וישמש ליצירת מאזן אימה כנגד יישובים בתוך הקו הירוק. תנועת המחבלים ויכולתם להיערך לפיגועים תהיה בלתי מופרעת, ולעומת זאת רמת המודיעין ויכולת הסיכול ייפגעו קשות. הוויתור על ציר פילדלפי, אופציה ששרון החל להגות בה ברצינות שגברה מיום ליום, יהפוך את רצועת עזה לדרום לבנון.

מצד שני, דיכטר היה קבלן ביצוע ותו לא. קבלן משובח, הזוכה להערצה על יכולתו לבנות חומה לבית, אבל לא מישהו שמתייעצים אתו על הארכיטקטורה של הבניין. העובדה שמעולם לא חרג ממה שהיה מצופה ממנו, מעולם לא הפתיע במבט רחב יותר או אחר, הקלה על יריביו לצייר אותו כמי שעושה לעצמו חיים קלים, ומסתכל על הכול דרך קשית הסיכול. התדמית הזאת הייתה קרובה מאוד למציאות.

דיכטר לא היסס להביע את התנגדותו גם באוזני שרון, אבל נתקל בקיר. בראשית היכרותם קנה את ראש הממשלה בתיאורים פרטניים של מבצעים וסיכולים, ובהיכרות האינטימית שלו עם חיי הפלסטינים. עכשיו כל אלה לא עניינו את שרון, שנהנה מכך שחוץ מתחזיות אימים לא הציג ראש השב"כ שום חזון אסטרטגי – ואילו היה שומע מפיו חזון שכזה, לא היה מתחשב בו.

בסופו של דבר, גם דיכטר יישר קו, אם כי טיפה אחרת. בניגוד למופז ויעלון, לא ניסה להציג את עצמו כמי שלא התנגד מלכתחילה, ובתדרוכי עיתונאים חזר והפיץ תחזיות קודרות. אבל בהתבטאויותיו הפומביות היה זהיר הרבה יותר. ההינתקות, אמר במאי 2004 – כמה חודשים בלבד אחרי שבדיון אצל שרון תקף את הרעיון בחריפות – תמשוך את השטיח מתחת לרגליהם של ארגוני הטרור.

בעיניו, זו לא הייתה כניעה אלא מאבק על מה שיכול היה עוד להציל. הוא הבין שבתכנית לנסיגה לא יוכל לפגוע, ולכן שאף להשפיע על הפרטים שעוד היה אפשר לשנות, ובראשם – מבחינתו – השליטה בציר פילדלפי. הרעיון של מסירת האחריות על הציר למצרים נראה לו מסוכן: זו היתה חזרה לימים השחורים לפני ספטמבר 2000, ימים שבהם הסתמכה ישראל – והשב"כ בכללה – על הערבים. התנגדותו של דיכטר הצליחה לעכב את ההחלטה של שרון.

למרות שדיכטר לא הירבה להזכיר בפומבי את התנגדותו להינתקות, החליט שרון להעביר מסר גם כאן. הוא הודיע שדיכטר יסיים את תפקידו במאי 2005 ויוחלף על ידי יובל דיסקין. הפגיעה האישית הייתה קטנה יותר מזו שנגרמה ליעלון: הארכת כהונתו של ראש השב"כ, הקצובה לחמש שנים, לא נחשבה לצעד כמעט אוטומטי כמו אצל מפקד הצבא. ועדיין, דיכטר היה ראש שירות מצליח ופופולרי, התנגדותו לתכנית ההינתקות לא יצרה כל בעיה אמיתית, והוא רצה להישאר בתפקיד. כמו במקרה של יעלון, נבעה החלפתו פחות מהצורך להעביר את ההינתקות והרבה יותר לצורך הבהרה: בראש המערכות יעמדו אנשים שמינה ראש הממשלה.

כשהונחה הנסיגה החד-צדדית מעזה על השולחן, כבר לא היה עמוס גלעד במדים. הוא אמנם נשא בתואר מפוצץ, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, אבל האגף לא היה יותר מגלעד עצמו וכמה מזכירות. גלעד לא היה מעולם איש ארגון, ובוודאי לא ידע להתמודד במקום אזרחי עתיר אינטרסים כמשרד הביטחון.

גלעד נותר מטה של איש אחד. הוא זומן לדיונים אצל שרון. אמנם כבר לא היה ראש חטיבת המחקר, אבל נותר מישהו שיש לשמוע את דעתו – והיא הייתה ברורה: נסיגה חד-צדדית היא טעות קשה. אלא ששרון קורץ מחומר אחר מקודמיו: הוא לא נכנס עם גלעד לתחרות נימוקים כמו ברק, אלא שמע אותו בסבלנות והודה לו על דבריו. למחרת פתח גלעד את העיתון, וגילה שהוא היחיד שהתנגד לתכנית. את התנגדותו של דיכטר, שהביע דעה דומה באותו דיון, איש לא הדליף לתקשורת. גלעד נחרד. פעם נוספת, הרגיש, הוא מוצג כנץ אוטומטי, רואה שחורות מקצועי שאומר "לא" עוד לפני ששאלו אותו, ואילו שאר המערכת אינה חושבת כמוהו. הוא הבין שזו הפעם הוא זה שצריך להחליף את הדיסקט.

בחודשים הבאים היה גלעד נחרץ פחות. מופז, שהיה פטרונו במשרד, הלך ונעשה מיום ליום לשליח מסור ונאמן של שרון. אגף המודיעין של הצבא אמר אמן. שרון, ידע גלעד, לא עמד להיות מושפע ממנו. דעתו הפרטית של גלעד לא השתנתה, אבל הוא נאחז בנימוק שהשמיעו גם יעלון ואחרים: עכשיו, משיצאה המשחה מהשפופרת, מאוחר מכדי להתנגד למהלך. הנזק בחזרה ממנו יהיה גדול עוד יותר מהנזק שבמהלך עצמו. נותר רק להילחם על הפרטים, וגלעד זכה לנתח שלו כשהופקדו בידיו חלק מהמגעים עם מצרים. שרון היה יכול למחוק מתנגד נוסף מהלוח.

הדרגים הנמוכים יותר חיקו את יעלון, דיכטר וגלעד – ובהתלהבות רבה עוד יותר. שני הפוסקים הגדולים של הערכת המודיעין בישראל הם ראש אמ"ן וראש חטיבת המחקר. אבל אהרן זאבי-פרקש ויוסי קופרווסר לא דמו במעמדם או באישיותם לקודמים בתפקיד. זאבי-פרקש התנגד בתחילה לתכנית ההינתקות, ואמר שהיא עלולה לעודד טרור[iv]. זמן קצר אחר כך טען שהנסיגה החד-צדדית היא מהלך מעצב מציאות, העשוי להוציא את האזור מהקיפאון המדיני בו היה שרוי. על פי תחזיתו המעודכנת האלימות דווקא תקטן, אמר, והדגיש שהנסיגה היא אכן עונש לפלסטינים[v], בדיוק מה שרצה שרון לשמוע.

נטייתו של פרקש לנסות ולרצות את שומעיו הבכירים, ומעמדו שהיה נחות מזה של רוב קודמיו (אף על פי שבניגוד לאורי שגיא, ליפקין-שחק ויעלון, אם להזכיר רק כמה ששירתו בתפקיד בעשור שקדם לו, היה איש מודיעין במשך רוב הקריירה הצבאית שלו), היו נושא לבדיחות במערכת. בתום אחד הדיונים, שבו ניסה פרקש תחת לחצו של מופז לטעון דבר ואחר כך את היפוכו, שאל אותו מופז "מה בעצם אתה אומר?" והנוכחים בחדר כבשו את ראשיהם בשולחן. פרט לאמירותיו בעניין כוונותיו של בשאר אסד, שעמדו בקנה אחד עם עמדתו של יעלון אבל עוררו כעס אצל שרון, לא יכול איש לזכור מתי עמד על שלו מול הדרג שמעליו.

התדמית הזאת סייעה לכך שנקשר בשמו ציטוט מביך: כשחלה ערפאת באוקטובר 2004 והוטס מן המוקטעה לפריז, אמר פרקש בוועדת החוץ והביטחון שהמנהיג הפלסטיני, "לפי המידע שבידינו, חולה מאוד. ייתכן שהוא ימות ויתכן שהוא ישרוד." כל מה שביקש ראש אמ"ן לומר היה שברפואה הכול אפשרי, אבל ההתעקשות לטעון בשם מידע המצוי רק בידי המודיעין (ובמקרה הזה היה גלוי לכול), יחד עם המוניטין שלו כמי שאינו עומד על שלו יצרו אפקט קומי אכזרי.

קופרווסר, שירש את גלעד הדומיננטי כראש חטיבת המחקר באמ"ן, לא הפליג כקודמו בנאומים חוצבי להבות על עצמאותו של איש המודיעין והצורך המוחלט שלו להשפיע. כפי שכבר סופר, הוא עצמו אמר שאיש המודיעין אמור לספק לקברניט את הנרטיב ללחימה, כלומר לתת למקבל ההחלטות חיזוקים והנמקות להחלטה שכבר קיבל. מתחילת כהונתו בתפקיד נרתם למערכת ההסברה לא פחות מאשר להערכת המודיעין. כבר בנובמבר 2000, בימי המבוכה הראשונים של העימות, אמר קופרווסר בדיון פנימי שהעימות יימשך שש שנים. צריך להודיע שלפנינו עימות ארוך, אמר קופרווסר, כדי לעצב את דעת הקהל. זו הייתה אמירה מוזרה לגבי קצין מודיעין, האמור לשפוט אובייקטיבית את מה שהוא רואה ולא לעסוק בדעת הקהל, אבל התאימה היטב לתפיסתו של קופרווסר את תפקידו – והדברים אכן הועברו מיָד לתקשורת. הוא גם כינה את הלחימה "מלחמת העצמאות הפלסטינית", כינוי שאפילו גלעד התנגד לו – אבל הלם היטב את תפיסתו של יעלון, שקופרווסר צמח תחת כנפיו בפיקוד המרכז. אף על פי שהתנגד לחיסולים לא מעטים בדיונים מוקדמים, הביע עמדה נחרצת בעדם בפומבי.

לפיכך לא הייתה שום הפתעה בעמדה שנקט קופרווסר בעניין ההינתקות. כשעלה לראשונה עניין הנסיגה החד-צדדית התנגד לו בתקיפות, ממש כמו יעלון. אחר כך הבין שהקברניט כבר החליט, ומיהר לספק לו את הנָרָטיב: הוא הביע תמיכה בהשלכות החיוביות של המהלך, וסיפק גם הערכה שהתכנית היא "אסון" לחמאס – שבהדרגה התברר גם לאחרון האופטימיסטים שהוא יוצא מן המהלך כמנצח.

שרון לא הופתע מיישור הקו של הקצינים. הדבר תאם את דעתו עליהם ועל עצמו. הוא לא היה נתניהו, שמפקדי צה"ל הבהילו אותו כשרצה לצאת מלבנון וסיכלו את תכניתו. הוא לא היה ברק, שנאלץ לספוג את "עצמאות היתר" של הצבא בימי האינתיפאדה הראשונים. הוא היה אריק שרון, שכדאי מאוד לקצינים להתיירא ממנו. עכשיו נותרה לו רק משוכה אחת, הקשה ביותר – הפוליטיקאים.

להפתעתו של שרון, התמיכה של הממשל האמריקני ומערכת הביטחון לא הספיקה. ההתנגדות של הימין בתוך הליכוד ומחוצה לו איימה שוב ושוב על ממשלתו. אפילו הרמזים שפיזרו אנשיו, לפיהם אם יפסיד במשאל המתפקדים ייאלץ להתפטר, לא עזרו: כ-60 אחוזים מהם הצביעו נגדו, הפסד מוחץ. אלא שהוא כמובן לא התכוון להתפטר, או לקבל את תוצאות המשאל. במקום זאת, הוא הביא את התכנית לממשלה והעביר אותה. בתשעת החודשים שלאחר מכן פיטר שמונה שרים (עוד שניים עזבו ביוזמתם), החליף במהלך חסר תקדים את כל השותפות הקואליציוניות שלו, קנה בכספי התקציב תמיכה של כמה מחברי הכנסת ומינה בגסות שבעה סגני שרים, יום אחרי שעזרו לו להפיל את יוזמת משאל העם בכנסת.

בדרך היו לא מעט רגעים ששלטונו עמד בסכנה. הבולט שבהם היה אולי בהצבעה על תכנית ההינתקות בכנסת ב – 26.10.04. בחדר קטן בכנסת התכנסו השרים בנימין נתניהו, לימור לבנת ועוזריהם. מעת לעת באו ונכנסו לחדר חברי כנסת ושרים נוספים. על הפרק היה מהלך להפלת שרון. הרעיון היה להציב לשרון אולטימטום: תסכים למשאל עם או שנתפטר מהממשלה.

המהלך נוהל בצורה עלובה ורשלנית. בסופו הצביעו הקושרים בעד תכנית ההינתקות מבלי לקבל משרון דבר. בתום ההצבעה, כדי להציל את כבודם, הגיעו נתניהו ולבנת למצלמות, ובפיהם איום: אם שרון לא יכריז על משאל עם תוך שבועיים אנחנו – ושרים נוספים – נתפטר מהממשלה.

על מצחו של נתניהו אפשר היה לראות את הזיעה, אבל גם שרון השלו למראה חש בחום. במידה והאולטימטום ימומש, ידע, לא תהיה תכנית הינתקות, לפחות לא בלי בחירות. אבל אז נכנס לתמונה, כאל מושיע מן המכונה, האיש שהואשם במשך ארבע שנים בשיתוק המזרח התיכון.


[i]  סביב הניסוח של שאלת השיבה התנהל ויכוח קשה. שרון ואנשיו ביקשו שהניסוח יאמר שהפליטים לא יחזרו לישראל (NOT TO ). האמריקנים הסכימו לניסוח שהפליטים ישוקמו במדינות שונות לאו דווקא (RATHER THAN ) ישראל.

[ii]  "מעריב", ינואר 2003

[iii]  ועדת חוץ וביטחון, 30.12.03.

[iv]   ועדת חוץ וביטחון, 10.2.04

[v]  ישיבת הממשלה, 30.5.04.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.