פרק 28 – הדמון מת. ועכשיו מה?

שר הביטחון שאול מופז וראש האגף המדיני-ביטחוני שלו, עמוס גלעד, הביטו זה בזה משני צדי השולחן. זה היה אחד מאותם רגעים שכל הקלישאות מתאימות להם: היו שם באמת עיניים רושפות, מילים קשות, מתח שאפשר לחתוך אותו בסכין. הנושא היה, אפשר לנחש, יאסר ערפאת.

מופז היה חד-משמעי: צריך לחסל את ערפאת. אם אתם, גורמי ההערכה והמודיעין, אומרים שהוא העצם התקועה בגרונו של האזור, אם הוא מונע כל שינוי אצל הפלסטינים וממשיך להוביל אותם בדרך הטרור, הגיע הזמן להסיר אותו מן הדרך. יומיים-שלושה יגעש כל האזור, הערבים יבטיחו נקמה ויישמעו איומים בג'יהאד, ואחר כך הכול יירגע. כל הפעמים בעבר שבהן הפעלנו כוח נגמרו כך.

גלעד היה נחרץ עוד יותר בעמדה ההפוכה. הניסוחים שלו היו אפוקליפטיים, והעלו באוב את הזיכרונות הקשים ביותר של חורבן ושואה. אתה תהיה אחראי למרחץ דמים במזרח התיכון, ולקיצה של מדינת ישראל, אמר למופז. חיסול כזה לא יהיה כמו כל הפעולות האחרות שביצענו. הוא יצית את הרחובות בירדן ובמצרים, ויגרום להיעלמותם של הסכמי השלום החשובים כל כך למדינת ישראל.

מופז לא נחרד. לרטוריקה הלוהטת של גלעד הייתה השפעה גדולה על האזרחים בממשלה, אבל מופז היה מורגל בה. הוא היה משוכנע שבסופו של דבר, חיסולו של ערפאת ישרת את האינטרסים של כולם – ובמקום שיש אינטרס, כל השאר אינו משנה. גם המצרים והירדנים, חשב, יודעים שערפאת הוא המכשול לשינוי, שהוא האחראי לגורלו הקשה של העם הפלסטיני. גם הם יודעים שרק נזק ייגרם להם מתגובה  כוחנית נגד ישראל אם תפגע בו.

כמו תמיד, מופז חשב שמי שעושה פעולה נחרצת הוא זה שקובע את המציאות. כך עשתה ישראל, אחרי היסוסים רבים, עם השייח' אחמד יאסין – והמזרח התיכון לא בער. כך עשינו בכיבוש הערים הפלסטיניות, בהפצצת יעדים סוריים אחרי פרובוקציות של החיזבאללה, במטס נמוך מעל ארמונו של בשאר אסד בלטקיה. הערבים יודעים שישראל חזקה, והם לא יעזו להגיב בכוח אפילו אם נחסל את ערפאת.

הוא לא היסס לומר דברים בקול. באחת הפעמים אמר מופז לכתב ידיעות אחרונות שמעון שיפר, שצריך להוריד על ערפאת זרעית – פצצה אווירית של מאות קילוגרמים, מהסוג שחיסל את סאלח שחאדה. כשהתפרסמו הדברים חשב מופז שהציטוט הישיר מפיו יעורר מהומה גדולה. כשלא כך קרה, היה משוכנע עוד יותר שהוא מבטא את הרצון הכמוס לא רק של ישראל, אלא גם של משטרים ערביים אחרים ואולי של העם הפלסטיני. מערכת הביטחון, למרות התנגדותם הקבועה של גלעד ושל אנשי מודיעין אחרים, הלכה והתיישרה עם השר. מדיון לדיון, ההתנגדות לפגיעה פיזית בערפאת או לגירושו הלכה ונחלשה.

ראש הממשלה שרון היה המחסום האחרון. שרון ידע שרוב שריו הבכירים, וחלק גדל והולך של המערכת הצבאית, יתמכו או לא יתנגדו לפעולה פיזית נגד ערפאת. היכולת שלו להשתמש בערפאת כשעיר לעזאזל, כאשם תמידי שקיומו הוא שסתום לשחרור לחצים, ועם זה לא להיגרר לצעד שאין ממנו חזרה, הלכה והצטמצמה. שרון, שבמקרים רבים קודם לכן הציג את עצמו כמי שרוצה לחסל או לגרש את ערפאת ורק מערכת הביטחון עוצרת אותו, הבין שמשחק ה"תחזיקו אותי" שלו מגיע לקצו: בפעם הבאה, יכול להיות שאף אחד לא יתנדב להחזיק אותו.

בספטמבר 2003 הגיעה ההליכה על הסף של שרון בעניין ערפאת לנקודת הקצה: ראש לשכתו וייסגלס יצא לוושינגטון, וניהל שם שיחות עם קונדוליסה רייס בעניין. כששב, הדליף וייסגלס שחל שינוי בעמדה האמריקנית, היא אינה עוד כה נחרצת בעניין גירוש ערפאת ועכשיו מדובר יותר על עיתוי מאשר על עצם העניין. זה היה סוג של בלון ניסוי. התגובה האמריקנית החריפה הבהירה לשרון שיועצו הקרוב עבר את הגבול, והוא מיהר לסגת.

שרון הבין שהמשחק תם. בישיבת הממשלה לאחר שובו של וייסגלס ניסה מופז להעלות שוב את העניין, ושרון היסה אותו. ערפאת הוגדר כ"מכשול שיש לסלקו", מילים שעוררו גיחוך מסוים אחרי שבשנתיים הקודמות הועלה המנהיג הפלסטיני מ"לא רלוונטי" ל"יגורש אבל המועד לא נקבע". אבל למרות המילים החריפות, הוויכוח על פעולה כוחנית כנגד ערפאת נגמר.

עמוס גלעד, מצדו, לא נשם לרווחה. ערפאת, כוח הטבע שחובה להיפטר ממנו אבל אסור לסלקו בכוח, המשיך לרדוף אותו. אנחנו חייבים למצוא דרכים יצירתיות לסלק אותו, חזר גלעד ואמר. שומעיו יכלו רק לנחש למה התכוון.

ואז, באוקטובר 2004, הגיעו הידיעות מן המוקטעה על הרעה משמעותית במצב בריאותו של ערפאת. אחרי שמועות רבות מספור, אחרי שמערכת המודיעין חזרה והדליפה שהראיס חולה במחלת כבד, במשהו דמוי סרטן הדם או במחלה אחרת שתגרום למותו, זה קרה באמת. ערפאת הוטס לפריז, איבד את הכרתו, ולאחר ויכוח גרוטסקי בין אשתו סוהא לבכירי הרשות, נותק ממערכות ההחיאה. הדמון הגדול, אבי העם הפלסטיני והשד השטני של התודעה הישראלית, הסתלק מן הבמה. בקֶרב הפלסטינים רווחו תֵאוריות קונספירציה שגרסו שישראל אכן מצאה דרך יצירתית לחסל את הראיס – אולי אף בעזרתם של גורמים פלסטיניים. לתֵאוריה הזאת אין שום ביסוס עובדתי. ואולם הדו"ח המלא של רופאיו הצרפתיים של ערפאת נמסר לאחיינו, נאסר אל קידווה, ולא פורסם ברבים מעולם[i].

בישראל נבלם המשבר הפוליטי באחת. נתניהו מצא במותו של ערפאת סולם חסון במיוחד ונסוג מהאולטימטום. שותפיו כבר ירדו מהעץ לפני כן. עכשיו שערפאת איננו, נימק נתניהו, אפשר לתאם את ההינתקות עם אבו מאזן – שאכן נבחר מאוחר יותר ברוב גדול ליו"ר הרשות – ולהתחיל לתכנן את היום שאחרי. אלא שאיש לא ידע מהו היום שאחרי של שרון. אבו מאזן דיבר על הפסקת האלימות ועל כינונה של מדינה פלסטינית בקווי 67', בוש על מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית לצדה של ישראל בטוחה. אבל מה רצה שרון? מה ראה לנגד עיניו, עכשיו כשהוסר המכשול שבו תלה כל אי-עשייה? איש לא ידע.

כשהתפרסם הריאיון של וייסגלס במוסף "הארץ"[ii], נדמה היה לרבים שסוף סוף נמצאה התשובה. "ההינתקות היא באמת פורמלין. היא מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים," אמר וייסגלס לעיתונאי ארי שביט. החזון שהציג, שלפיו ההינתקות היא הדבר הטוב ביותר שקרה למתנחלים[iii], לא שינה את דעתו של הימין הישראלי נגד התכנית אבל בלבל מאוד את תומכיה בוושינגטון. השגריר קרצר, שלא הצליח למצוא את וייסגלס עצמו (הוא שהה בחו"ל בעת שפורסם הריאיון) צלצל בדחיפות אל שלום תורג'מן, היועץ המדיני של ראש הממשלה. איבדתם את כל מי שתמך בתכנית, אמר קרצר. תצטרכו לעבוד כדי להחזיר את התומכים חזרה. תורג'מן, שהכיר היטב את הספין של וייסגלס, לא הבין ממה קרצר מתרגש. שרון עצמו אמר לקרצר שאין להתייחס לדבריו של וייסגלס. זה רק הגביר את המבוכה: אם יד ימין של ראש הממשלה מדברת סתם, מה באמת קורה?

מה שקרה הוא, כמובן, שאף אחד לא ידע – כי לא היה מה לדעת. שרון לא דיבר עם איש על תכניותיו, ועד כמה שידע מישהו, כולל וייסגלס והקרובים ביותר לראש הממשלה, לא היו לו תכניות כאלה. וייסגלס, עורך הדין עד הסוף, ניסה למכור בריאיון גרסה שתהיה נוחה ללקוחו מול התובע הפוטנציאלי ממועצת יש"ע. כשהתברר שהוא לא קונה, ושהתובע האמריקני מתלונן, הפכו שרון ווייסגלס את הסיפור ללא כל בעיה.

מה רוצה שרון? השאלה הזאת רדפה כל מי שניסה להשפיע על ההינתקות, ולא רק את האמריקנים. בכל פעם שאני מזכיר לשרון את מפת הדרכים, הוא אומר "בוא נדבר על היציאה מעזה", אמר עומר סולימאן, השר המצרי לענייני מודיעין והממונה מטעמו של הנשיא מובראק על המגעים בעניין הפלסטיני. התמונה שהצטיירה בבירור הייתה, שמחשבתו של שרון על המהלך מעולם לא הרחיקה לכת מעבר ליום שבו יחצה האוטובוס האחרון, ובו המפונה האחרון, את הקו הירוק.

בינתיים, התקיימו הצעדים בשטח ללא כל תכנון או עמידה על מה שנתפס בעבר כדרישה אולטימטיבית. ישראל הלבינה בתהליך מזורז את כל מי שדרשה את הרחקתו בשל פעילות טרור. תאופיק טיראווי, ראשיד אבו שבאכ וראשי מנגנונים אחרים חזרו בן לילה ונעשו בני שיח. מבוקשים בכירים התגייסו לכוחות הביטחון הפלסטינים. תביעתו של הרמטכ"ל יעלון לנהוג בפלסטינים כמו במשטר הנאצי, תוך פסילה מוחלטת של כל מי שנגע בטרור, נמחקה כלא הייתה.

בפברואר 2005 נפגש שרון בשארם עם אבו מאזן, לראשונה מאז מינויו ליו"ר הרשות הפלסטינית. מיד לאחר מכן הפסיק צה"ל כמעט לחלוטין את הפעילות הצבאית בשטחים. לפתע לא היה צורך דחוף לחסל מבוקש בכיר או לבצע מבצעים בתוך הערים הפלסטיניות. מופז ויעלון נאלצו להודות שהשקט הכמעט מוחלט שהשתרר לאחר מכן הוא תוצאה של החלטה של הארגונים הפלסטיניים. הטענה הקבועה של ישראל, שהיעדר פיגועים הוא רק תוצאה של פעילות סיכול, נראתה פתאום תלושה מהמציאות.

עבור מופז השקט היה רק הפוגה שצריך לבחון בזהירות. יעלון, לעומתו, ראה סיכוי אמיתי לשינוי. היעלמותו של ערפאת, חשב, מבטלת את הצורך במהלך חד-צדדי, שהנמקתו העיקרית הייתה שאין פרטנר. אף על פי שלא חזר לומר זאת בקול, יעלון לא הפסיק לחשוב לרגע שנסיגה חד-צדדית אכן תתפרש אצל הפלסטינים כהוכחה לכך שישראל בורחת תחת לחץ.

ערב מותו של ערפאת כינס יעלון את פורום החשיבה שהוא מכנס בקביעות, לקראת הישיבה השבועית עם שר הביטחון. כשהועלתה בדיון הטענה, לפיה הסתלקותו של ערפאת היא הזדמנות גדולה, וישראל צריכה לחזק את אבו מאזן כיורשו ולהפוך את ההינתקות למהלך דו-צדדי בהסכמה, הגיבו ראש אמ"ן פרקש וראש חטיבת המחקר קופרווסר בסדרה של שאלות מקנטרות: מה, לא נחסל עוד אנשי חמאס? שאל פרקש.

אבל כאן הפתיעו יעלון וסגנו דן חלוץ את אנשי המודיעין. הם תמכו בעמדה שישראל אכן צריכה לחתור לחיזוק הרשות שלאחר ערפאת. למתבונן מן הצד זו הייתה תמונה מדהימה: יעלון, שהוביל את הצריבה התודעתית של אזרחי ישראל בדבר המלחמה על הבית, וחלוץ שדגל לא אחת בפתרונות כוחניים, ביטאו עמדה שתמכה במתן הזדמנות לפלסטינים, בהסתמכות – ולו חלקית – על השלטון ברמאללה, ובהחזרתו של אותו שותף פלסטיני שהם וצה"ל כולו פירקו ביעילות כה רבה במהלך שנות הלחימה.

אלא שהחיפוש הזה אחרי שותף, שיידע לתאם את האינטרסים שלו עם ישראל ויוכל גם להשליט את רצונו בשטחים, בא מאוחר מאוד – אולי מאוחר מדי. ארבע וחצי שנות הלחימה, כולל כמעט שלוש שנים של כיבוש מחדש של הגדה המערבית, פירקו את המבנה הרעוע של הרשות הפלסטינית והותירו חברה מדממת ומפוררת. ערפאת חטא כלפי עמו בכך שלא הקים שום תשתית של מדינה-שבדרך בשבע השנים שבין חזרתו לשטחים ועד לספטמבר 2000; המלחמה עשתה את השאר. כשחזרו יעלון ופקודיו לחפש את הפרטנר, כבר לא היה שם שום דבר, שהיה אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא כזה.

המלחמה פירקה את החברה הפלסטינית למולקולות שבטיות ואטומים משפחתיים. הערים, שהיו מנותקות לפרקי זמן ארוכים מן הפריפריה שלהן, איבדו את מעמדן המרכזי. אשכולות של כפרים בודדים קיימו ביניהם יחסי מסחר פרימיטיביים כתחליף לשוק העירוני של פעם. מנגנוני השליטה המרכזיים רוסקו באש הישראלית ובסכסוכים הפנימיים. דור של צעירים, שהוריהם לא יכלו לספק להם פרנסה מינימלית או להראות שליטה מזערית בחייהם, אימץ כדמות להזדהות את השאהיד, שלמוֹתו הייתה לפחות משמעות של מאבק ונקמה. בדיעבד, אפשר רק להתפלא על שקריסת הערכים לא הייתה גדולה עוד יותר, בתנאים שבהם רוב של תושבי רצועת עזה חי מתחת לקו העוני הבין-לאומי, ומאות משפחות בגדה נאלצו להסכין לפרקי זמן ארוכים עם שהייתם של חיילים בתוך בתיהם ועם השפלת המחסומים והעוצר. אבל גם כך, לישראל לא היה בנובמבר 2004, כשעצם ערפאת סוף סוף את עיניו בפעם האחרונה, שום פרטנר. הייתה מראית עין – משהו שקראו לו רשות, אדם שכינויו היה יו"ר או שר או מפקד מנגנון. לא הייתה מהות שלטונית של ממש.

בין גורמי הביטחון הישראלים ניטש ויכוח אם אכן מדינה פלסטינית היא בת קיימא. אבל על דבר אחד קשה להתווכח: שותף פלסטיני בעל עוצמה הוא אינטרס ישראלי. אלא שאם נותר סיכוי לשותף שכזה אחרי שנות החידלון והשחיתות של ערפאת, ישראל עשתה ככל יכולתה לחסל אותו במהלך האינתיפאדה. הוואקום שנוצר, כמו כל ואקום, התמלא בכוחות אחרים.

שלא במפתיע, הנהנה הגדול מן המצב היה החמאס. תשתית הצדקה של הארגון החליפה את המנגנונים המפורקים של הרשות, וסייעה לשמור על מערכת החינוך הפלסטינית ולהציל אנשים מחרפת רעב. במובן הזה, אפילו סייעה הפעילות של חמאס לישראל להיחלץ מאחריות לאסון הומניטרי בשטחים – במחיר של אהדה לארגון שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל.

החמאס היה הארגון הלוחם, ששילם את המחיר הכבד ביותר, כולל חיסול מנהיגיו. הוא גם היה טהור משחיתות ומסור למטרה. בהדרגה החל להיכנס למערכת הפוליטית, והכוח שצבר בה לא הפתיע אלא את מי שחשב באמת, שהריגתם של שייח' יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי תחסל ארגון שכוחו צמח מן השטח. בבחירות המקומיות ברשות ב-2005 תועלה הצבעת המחאה כנגד הפתח המתפורר לניצחון מרשים לחמאס. בקלקיליה, עיר שנהנתה לאורך השנים מן המגע עם הישראלים יותר מכל עיר פלסטינית אחרת, נבחרו אנשי חמאס לכל 15 המושבים במועצת העיר. ראש העיריה הנבחר היה איש חמאס שישב בכלא הישראלי מזה שלוש שנים, והיה צורך למנות לו ממלא מקום. ב-2005 החליטו ראשי החמאס להשתתף לראשונה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני.

התחזית הקודרת, שלפיה מי שלא רצה לדבר עם הפת"ח ייאלץ לבסוף לדבר עם החמאס, החלה לקרום עור וגידים. עמוס גלעד, האיש שסייע יותר מכל לבנות את החומה סביב ערפאת, תיאר את המצב החדש "סכנה גדולה יותר מכל האיומים האסטרטגיים נגד ישראל". הולכת ונוצרת כאן חמאסטאן, הזהיר גלעד – מתעלם לחלוטין מכך שישראל, מתודלקת בנרטיב שהוא עצמו כתב, סייעה סיוע של ממש ליצירתה של סכנה זו.

למרות התהליך המסודר יחסית שבו עבר השלטון לידי אבו מאזן, ולמרות ניצחונו הסוחף בבחירות, לא היה בידיו שלטון אמיתי. האשליה הגלומה בנאום בוש, שלפיה די בעצם העובדה שיש בחירות דמוקרטיות ואנשים הולכים לקלפי, כדי לייצר מדינה בסגנון מערבי, התנפצה לחלוטין. אנשי השלטון הוותיק אבדו בכאוס. יריות נורו על לשכתו של אבו מאזן ברמאללה, בשיחה עם חבר ישראלי אמר סאיב עריקאת: זאת טעות, לחשוב שהאנרכיה ברצועה משקפת מאבקי כוח בין הכוחות המוכרים לנו. מדובר במאות כנופיות ומנהיגיהן, כל מי שיש לו אנשים וכלי נשק. מופז, שמנצח על הכול ושמח לאידם של הפלסטינים, אמר עריקאת, אינו מבין שהבריונים שהשתלטו על השטח ואשר נלחמים זה בזה ובמתונים מבית, ידאגו לפגוע גם בישראל, ולוּ רק כדי להשיג לעצמם לגיטימציה[iv].

עכשיו עמד צה"ל במצב ההפוך, שבו הוא מחפש מישהו בצד השני למסור לידיו חלק מן האחריות ואיננו מוצא. אלוף פיקוד המרכז קפלינסקי הודה שהמנגנונים הפלסטיניים מרוסקים, ואינם מסוגלים כלל להתמודד עם הטרור. חזרתו של ג'יבריל רג'וב לתפקיד מפתח (לפחות מבחינת התואר) לאחר שישראל ירתה על ביתו, תקפה את מפקדתו וגרמה לחיסולו הפוליטי במשך יותר משנתיים, רק המחישה עד כמה מדובר במשחק של תדמיות חלולות. זה לא היה רג'וב רב העוצמה שלפני ספטמבר 2000 אלא צל חסר ממשות, כמוהו כרשות הפלסטינית עצמה.

גם תביעותיה של ישראל מאבו מאזן היו חלולות: אחרי ארבע שנים וחצי של פירוק שיטתי וחסר אבחנה של כל ארגון פלסטיני, אחרי שכל נושא נשק – שוטר או איש הביטחון המסכל, טרוריסט או מי שאמור לשמור על הסדר – נחשב לאויב ונורה במקום, נאלץ גם מי שהאמין שצריך לעודד את הצד השני להודות שפשוט אין צד שני, ויחלפו עוד חודשים או שנים עד שיווצר מחדש. ספק גדול אם גם אז, ילבש את הדמות לה קיוותה ישראל.