פרק 10 – סדר עולמי חדש, מזרח תיכון ישן

ב-9 בספטמבר 2001 נפגש השגריר האמריקני בישראל, דן קרצר, עם ראש הממשלה שרון. הבשורה שבפיו לא הייתה נעימה למארח: הנשיא בוש, אמר קרצר, עומד לצאת בתכנית חדשה למזרח התיכון. הפרטים שבפי קרצר לא היו ברורים לגמרי – הוא עצמו לא היה שותף להכנת התכנית – אבל היה ברור שלא מדובר בעוד אחד מוויכוחי הסרק על שבעה ימי שקט. הפעם הנשיא עצמו יעמוד מאחורי הדברים, ויטיל את מלוא כובד משקלו להצלחת המהלך[i].

עוד קודם לכן הגיעו לשרון דיווחים[ii], על כך שהבית הלבן עומד לשנות את מדיניות האי-התערבות שלו במזרח התיכון. הנשיא בוש, נאמר לראש הממשלה, נוטה לממש את הפחד הישראלי הגדול מכולם, ולהסכים לנוכחות בין-לאומית באזור. מתחילת העימות טענו אנשי המודיעין שמטרתו של ערפאת היא להגיע לבינאום הסכסוך. עכשיו, חשש שרון, זה בדיוק הדבר העומד בפתח – ועם חותמת רשמית של האח הגדול מוושינגטון.

מאחורי שינוי מדיניותו הקבועה של בוש, שלפיה כדאי להתרחק מן האזור הבוער, עמד לחץ סעודי מסיבי. כמה חודשים לפני כן ביקר יורש העצר של סעודיה, הנסיך עבדאללה, בחוותו של הנשיא בקרופורד[iii], טקסס. במעמד כל האנשים המרכזיים בממשל בוש הטיח עבדאללה באמריקנים שהם, בשתיקתם ובאי התערבותם במה שמתרחש בשטחים, מאיימים על יציבות האזור כולו ועל המשטר הסעודי, הידיד הגדול של אמריקה ושל בוש עצמו. לא נוכל לעזור לכם בעניין עיראק, החשוב לכם כל כך, אם לא תפסיקו מה שישראל עושה, איים עבדאללה. מארחיו היו נדהמים. בוש תיאר מאוחר יותר את הפגישה כ"חוויה קרובה למוות"[iv].

ארבעה ימים לפני ה-11 בספטמבר נפגש השגריר הסעודי, הנסיך בנדאר, עם ראשי הממשל: הנשיא בוש, סגן הנשיא צ'ייני, שר החוץ פאואל והיועצת לביטחון לאומי רייס. בנדאר לא היה סתם אורח, ולא רק למשפחת בוש היו קשרים עם עולם הנפט: קונדוליסה רייס, למשל, הייתה בעבר חברה במועצת המנהלים של חברת הנפט הגדולה "שברון"  ואחת המיכליות של החברה אף נקראה על שמה.

בנדאר הביא בשורות רעות. הוא תיאר באוזני הנשיא תמונה קודרת במיוחד של המצב, לרבות סכנה לעצם קיומו של המשטר בריאד. מה אתה עושה, התרעם פאואל. הכנסת בכולנו פחד. אני שם פס על הפחד שלכם, אמר בנדאר בתגובה לא דיפלומטית בעליל. גם אנחנו מפחדים. הוא הביא אתו תשורה: מכתב מערפאת לבוש, שיו"ר הרשות התחייב בו לנשיא שיעשה מאה אחוז מאמץ להפסיק את האלימות.

זו הייתה גם הפגישה בה הביע בוש את נכונותו להכיר בזכות העם הפלסטיני למדינה.

היא אירעה יומיים לפני פגישתם של קרצר ושרון. נדמה היה שמפנה של ממש עומד להתרחש. פאואל, שעמד לצאת לפרו, קבע עם בנדאר פגישה ליום חמישי, ה-13 בספטמבר. בין לבין, השתנה העולם. תכנית בוש החדשה לא פורסמה מעולם.

19 חוטפים היו בארבעת המטוסים, ששניים מהם צללו אל מגדלי התאומים בניו יורק בבוקרו של 11 בספטמבר ועוד אחד טס לתוך בניין הפנטגון. יותר מ-2800 איש, אמריקנים ואחרים, נספו בפיגועים. הרוב המכריע של החוטפים באו משתי מדינות שמשטריהן היו קרובים במיוחד לארצות-הברית – סעודיה ומצרים.

בירושלים ישב הקבינט באותה שעה לדיון נוסף בשאלה הבלתי נגמרת "היחסים עם הפלסטינים לאן". לא היה בדיון כל ממש, והוא נועד רק להקטין את הלחצים התקשורתיים שדרשו שישראל תחליט כבר לאן פניה. סגן הרמטכ"ל בוגי יעלון היה מחוץ לאולם הדיונים. הוא הביט בתמונות שנחקקו מאז בזיכרון הקולקטיבי של העולם – מטוסי הבואינג הצוללים אל המגדלים בניו יורק. זה אל קעידה, אמר יעלון אינסטינקטיבית. מי אלה? שאל אחד העוזרים שנכחו בחדר.

לחדרון נכנס גם שר החוץ, שמעון פרס. יחד צפו יעלון ופרס, שני הקטבים של הראייה הישראלית את הלחימה, במגדלים הבוערים ואחר כך מתמוטטים לקרקע. פרס לא אמר דבר.

מיד אחרי ה-11.9 החל דיון פנים-אמריקני רב עוצמה. החוטפים, בניגוד לכל התאוריות המקובלות, לא היו טרוריסטים עניים ומוכי ייאוש. הם היו סטודנטים שלמדו במערב, אנשים שהכירו היטב את התרבות שאותה תקפו. הם גם לא ייצגו מטרה פוליטית מידית, מהסוג שעמד מאחורי מעשי הטרור המוכרים לאמריקה.

למה הם שונאים אותנו? שאלו האמריקנים את עצמם. לפחות במחלקת המדינה הייתה לכך תשובה ברורה: בגלל תמיכתנו בישראל. הסכסוך הישראלי-ערבי הוא גרעין הטינה, הליבה שממנה מתפשטת הקרינה הקטלנית של התנגשות הציוויליזציות. בפנטגון, לעומת זאת, ראתה חבורת הנצים שהקיפה את שר ההגנה ראמספלד[v] ואת סגן הנשיא צ'ייני משהו אחר לגמרי: הזדמנות שאין כמוה להתחיל ולעצב את העולם על פי השקפותיה.

גם בישראל פירש כל גורם את האירועים על פי השקפתו המוקדמת. בצד האחד עמד שרון, מגובה בעמדתם המקצועית של יעלון וגלעד. בצד השני עמדו פרס וחסידיה האחרונים של האופציה המדינית. עכשיו יבינו כולם מה אנחנו עוברים, אמר שרון לאנשיו. התמונות של שמחה בשטחים, שהובלטו בתקשורת הישראלית, רק חיזקו את התחושה הזאת: עכשיו יבינו גם האמריקנים שאין הבדל בין ערבי לערבי. טרור הוא טרור הוא טרור, אמרו גורמי הביטחון, שלא יכלו להתאפק והדליפו לעיתונות כי ישראל הזהירה מראש את ארה"ב לגבי האפשרות לפיגועים על אדמתה.

שרון, שבעיניו היו האירועים הוכחה לראיית העולם הישנה שלו ביחס לערבים, החל לקבל מסרים אמריקנים שלחצו עליו להיפגש עם ערפאת. הוא לא הבין: הרי הוכח שישראל צדקה כל הזמן. הוכח שהטרור הוא נשק קטלני בידי הערבים, והם משתמשים בו ללא אבחנה. האם האמריקנים אינם מבינים שערפאת הוא בן לאדן של ישראל? האם הם ערים לכך שישראל איבדה בשל הטרור אזרחים במספר שבהשוואה למספר התושבים הכולל, מספר הקורבנות ב-11 בספטמבר מחוויר לעומתו? האם הם מתכוונים לומר לעולם כולו, באמצעות הלחץ על ישראל, שהטרור משתלם?

מנגד, שרון הבין שזו אינה השעה להתווכח עם האמריקנים על ראיית עולם. אותה הסתגרות כמעט בדלנית, שעמדה מאחורי הרתיעה האמריקנית להתעסק במזרח התיכון ואפשרה לישראל חופש פעולה כה רב בחודשים שלפני כן, עלולה לדרוס מעכשיו כל מי שינסה לעמוד בדרכה של אמריקה לנקום את נקמתה ולשנות את העולם.

באותם שבועות מצא שרון את עצמו תחת לחץ, שכמותו לא ידע בחצי השנה שחלפה מאז נכנס לתפקיד. הידיעות הרעות לא חדלו להגיע: האמריקנים שוקלים פגישה – אולי בעצרת האו"ם – בין בוש לבין ערפאת[vi], שמאז שלהי ימי קלינטון לא זכה לראות נשיא אמריקני פנים אל פנים. השגריר דוד עברי[vii] דיווח לשרון, שאנשיו של בוש כבר מתרגלים את הנשיא איך ללחוץ את ידו של ערפאת ולהימנע מחיבוקו המפורסם של הראיס. ביד אחת תלחץ את ידו, אמרו עוזריו של בוש, ובשנייה תחזיק את הכתף שלו בכוח ותמנע ממנו לחבק ולנשק אותך.

מנהיגים יהודים הזרימו גם הם ידיעות על לחץ אמריקני מתקרב. יש תכנית חדשה למזרח התיכון, והיא רעה לישראל, אמרו לשרון. הממשל נחוש לבצע אותה, וישראל תהיה זו שתשלם בסופו של דבר את המחיר על 11 בספטמבר. שרון ראה לנגד עיניו כיצד מאמץ של חצי שנה, כל עקרונות הברזל שעליהם שמר בקנאות ובראשם הצורך לשמור על יחסים טובים עם וושינגטון, עולים באש משום שהאמריקנים אינם מבינים מה באמת קורה בעולם. זה עומד לקרות פעם נוספת – כמו אחרי מבצע קדש, כמו בימי לבנון. שוב העולם הבוגדני עומד להפקיר את ישראל, דווקא ברגע שבו הוכח שהיא צודקת.

ב-5 באוקטובר 2001 התפרץ זעמו של ראש הממשלה. כל מחסומי הזהירות שלו הוסטו הצדה, לנוכח הצורך להעמיד את כולם, ובראש ובראשונה את ארה"ב, במקום. בנאום בבית סוקולוב בתל אביב תקף שרון לראשונה את האמריקנים חזיתית: ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה, אמר, מעורר את הקשה שבהשוואות. אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו. ישראל תסמוך מעתה רק על עצמה.

הנאום היה שרון הישן והזועם. הוא נשא אותו למרות התנגדותם של אלה שבדרך כלל שמע בעצתם, כגון אורי שני והמזכיר הצבאי, אלוף משה קפלינסקי. אבל פעם נוספת התברר, שהאינסטינקטים של שרון לא הטעו אותו: בניגוד למה שצפו רבים, "נאום צ'כוסלובקיה" לא גרם למשבר של ממש עם הממשל. מנהיגים יהודים באמריקה, שמיהרו לבקר את שרון כדי שלא יואשמו שוב בנאמנות כפולה, שמעו מבני השיח שלהם בוושינגטון מסר אחר לגמרי: הוא לא טעה, אמרו להם המקורות בסביבתו של הנשיא (להבדיל מאלה של מחלקת המדינה, שזעמו). הוא פשוט דיבר מוקדם מדי. מהתגובה לנאומו הבין שרון שישראל אינה צריכה להתרגש באמת ממתקפת השלום האמריקנית. בסופו של דבר, גם זה יעבור.

עוד קודם לכן היה על ראש הממשלה לטפל בעוד בעיה אחת, מקומית לחלוטין: שר החוץ הפעלתן שלו. פרס, כמו פרס, ראה לפניו אפשרות. מאז ומתמיד היה כל מכשול בעיני שר החוץ הזדמנות. עכשיו, כשכולם תקועים ומנסים לעכל מה בדיוק קרה, הוא יוכל לבוא עם פתרון קסמים, שהכול ייאחזו בו רק כדי לצאת מן המצר. בניגוד לשרון ולעמדתם של אנשי הצבא, פרס המשיך להחזיק בדעה שערפאת הוא אולי הבעיה, אבל הוא גם הפתרון האפשרי היחיד. עכשיו, אמר לעצמו, הוא הזמן למכור את הגישה הזאת גם לאמריקנים המהססים.

צריך להעמיד את ערפאת בפני עובדה, אמר פרס לבני שיחו האמריקנים. העולם עומד להיות מחולק לשחור ולבן, לטובים ורעים. היו"ר הפלסטיני לא יוכל עוד לרקוד, כדרכו, על כל החתונות. הגיע הזמן ללכוד אותו בפינה ולהכריח אותו להפסיק את האש.

המסר של פרס עלה בקנה אחד עם הרוחות החדשות, בעיקר במחלקת המדינה. שם הניחו שערפאת יבין את המציאות החדשה, והזדרזו להניח בפניו גזר. הימים שלאחר הפיגועים היו גדושים מחוות הדדיות בין ארה"ב לפלסטינים. הנשיא עצמו יצא מקליפת האי-התערבות שלו וטלפן לערפאת, וזה הביע באוזניו צער על אובדן החיים באמריקה. היו"ר הפלסטיני, מבוהל מן האפקט שתמונות השמחה בשטחים עלולות לעורר במערב, טרח להחרים תמונות שכאלה, ובמחווה פומבית תרם דם למען הנפגעים בארה"ב. לכול היה ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ובעוד בוושינגטון מתווכחים על פניו של העולם החדש ניסו הצדדים במזרח התיכון בעיקר לשאת חן בעיני האריה הפצוע.

אחרי 11 בספטמבר הגביר פרס את הלחץ על שרון לאפשר לו להיפגש עם ערפאת. שרון אמנם טרח לתחזק את יחסיו עם פרס, אבל לא הסתיר את החלטתו שלו עצמו לא יעשה שר החוץ מה שעשה ליצחק רבין בתהליך אוסלו – יופיע לו לפתע מכיוון לא צפוי עם תכנית הזויה, שתיראה כמוצא היחיד מהמבוי הסתום, תזכה לברכת העולם ותכניס את ראש הממשלה לפינה. כל מה שנשאר מאוסלו, נהג שרון לומר, הוא פרס נובל של ערפאת. ולא אמר בקול רם, אם כי לכולם היה ברור על מה הוא חושב, פרס נובל של שמעון פרס.

שמירת היחסים עם פרס הייתה גם היא מעקרונות הברזל של שרון. אבל מ-11 בספטמבר והלאה הפכה פעלתנותו של שר החוץ לבעיה של ממש. הצירוף של לחץ אמריקני ושל התעקשותו של פרס, שאם רק ייפגש עם ערפאת יוכל לנצל את ההזדמנות ולשנות את התמונה, לכדו את שרון בתנועת מלקחיים בעייתית, מה גם שצה"ל התנגד לכל פגישה שכזו. הדברים שאמרו מופז ויעלון על פרס מאחורי גבו גבלו בהאשמה בבגידה: הוא סודק את החומה שאנחנו בונים מול הפלסטינים, ומתעקש להראות לערפאת שהטרור משתלם. שרון פעל במרץ, לפני הקלעים ומאחוריהם, לטרפד את פגישת פרס-ערפאת. הוא גייס לשורת המתנגדים לפגישה את כל שריה של מפלגת העבודה, אפילו את שר הביטחון בן-אליעזר.

בד בבד החלה ירידה של ממש במספר האירועים בשטחים. ההלם של אירועי 11 בספטמבר החל לתת את אותותיו. ערפאת הורה לארגונים הפלסטיניים להפסיק לחלוטין את האש, ומיום ליום אכן נרשמו פחות תקריות. בצמרת הישראלית העסוקה כדרכה בוויכוחיה הפנימיים ובשאלה מי צדק במחלוקת של אתמול, נתפסה ההתפתחות הזאת כהוכחה לכך שערפאת אכן שולט בשטח – ולכן אין שום הצדקה לפגישה או למשא ומתן אתו.

הלחץ על שרון גבר. הוא הגיע מכל הכיוונים: גם שר החוץ האמריקני פאואל, בשיחה טלפונית, דחק בו לאשר את פגישת פרס – ערפאת. שרון עמד במריו, וגייס כל תירוץ אפשרי: הפלסטינים עדיין יורים מרגמות ברצועת עזה, עדיין לא עצרו את מי שהבטיחו לעצור. פרס איים להתפטר, ולגרור אתו את כל מפלגת העבודה החוצה מן הממשלה.

לבסוף, כשהרגיש שהוא עומד לעבור על עוד עקרון ברזל שלו – שמירת האחדות והשארת מפלגת העבודה בפנים – נעתר שרון. פרס וערפאת, כך סוכם, ייפגשו בשדה התעופה דהנייה. בלילה שלפני הפגישה התגנבה חוליה פלסטינית בתוך מנהרה, שנחפרה זה זמן רב מתחת למוצב "טרמית" שבציר פילדלפי, על גבול רצועת עזה עם מצרים. החוליה הניחה מתחת למוצב הצה"לי מטען רב עוצמה, שמוטט חלק מן המבנה. ארבעה חיילי צה"ל נפצעו.

פרס היה נחוש לקיים את הפגישה בכל זאת. בדרך לרצועה נפגש עם שרון בחוות השקמים, בנוכחות אורי שני, אבי גיל ועמרי שרון. שרון חש הזדמנות של ממש להראות לפרס עד כמה כל רעיון הפגישה והמשא ומתן עם ערפאת הוא אווילי. שני ועמרי, שבמקרים קודמים ריככו את עמדתו והובילו אותו לפשרה עם פרס, תמכו הפעם בהתנגדות לפגישה. עם זה, הפסקת האש עם פרס עצמו, שהושגה בעמל כה רב, הייתה חשובה לשרון לא פחות. הפתרון שנמצא היה לחבוט במישהו אחר: שרון בילה את הפגישה בצעקות על גיל, בעוד פרס שותק.

גם הפלסטינים ידעו שיש פגישה למחרת, צעק שרון. אנחנו לא יכולים לתת להם לדפוק אותנו ככה. אתה יכול מצדי להיפגש עם ערפאת, אבל אני אתן הוראה, להכניס עוד הלילה טנקים לשטח כדי לאבטח את בניית המוצב מחדש.

אם ניכנס עם טנקים יהיו הרוגים, אמר גיל. אם אתה רוצה לתת לפגישה צ'אנס אמיתי, אנחנו חייבים להבליג כמה ימים.

פרס שתק.

אני לא אתן לחיילים להיות כך בשטח, בלי מחסה, זעם שרון. הטנקים ייכנסו, עוד הלילה.

פרס שתק. כדרכו, העדיף שלא להתעמת עם שרון ישירות, והניח לגיל לשכב על הגדר. הוא חשש שאם יתייצב מול שרון, ראש הממשלה יטרפד את פגישתו עם ערפאת, ויעמיד אותו בפני הבררה להילחם על שלו או להיראות כסמרטוט. הפגישה הסתיימה בפשרה ישראלית: יד שמאל תיפגש עם ערפאת, ויד ימין תפעיל את הצבא לפעולה כוחנית. פרס נסע לדהנייה – ושרון אישר את הפעולה הצה"לית, לרבות הכנסת טנקים במספר גדול לאזור רפיח.

לכל אורך העימות ביניהם ידע שרון שהוא יכול לסמוך על דבר אחד: בסופו של דבר, פרס לא יפרוש מן הממשלה. שרון, רגיש כדרכו לכל סוג של חולשה אנושית, הכיר את פרס שנים רבות. הוא לא נזקק לכל השנים האלה כדי להגיע למסקנה ששום דבר, שום אכזבה ושום התפתחות לא רצויה, לא יזיזו את פרס מן המקום היחיד שנראה בעיניו כמקומו הטבעי.

לפני כמה שנים השתתף פרס בארוחת ערב פרטית, שנכח בה גם אהוד אולמרט. במהלך השיחה שאל פרס את אולמרט אם יש לו כוונות להתמודד על ראשות הליכוד. בהחלט חשבתי על זה, אמר אולמרט, אבל האמת היא שאני מהסס: אחרי הכול, אני לא נהיה יותר צעיר, ובגיל 65 או 70 הייתי רוצה לפרוש, להסתובב בעולם ולעשות קצת חיים.

פרס הסתכל בו בתמיהה.

ומה אתך? שאל אולמרט.

בחיים לא, אמר פרס.

לכל אורך חייו הפוליטיים, לא כל שכן בשני העשורים האחרונים, התייחס פרס בזלזול למי ש"פורשים לעשות לביתם" – ביטוי שנשמע בפיו כמו כינוי הגנאי האולטימטיבי. לפרס, במובן הזה, אין בית. ביתו הוא המטוס, שבו הוא סובב בעולם. ביתו הוא הים הפוליטי, המאפשר לו להמשיך ולהפליג הלאה, גם כשלאיש לא ברור לאן. כשכינה יצחק רבין את פרס "חתרן בלתי נלאה" התכוון לחתירה פוליטית, שערערה בעיניו את יסודות שלטונו. אבל פרס הוא חתרן במובן אחר לגמרי: עצם החתירה היא מה שמחזיק אותו, הרבה יותר מאשר הרצון להגיע ליעד כלשהו.

פרס הוא סוג נדיר, אולי פרט יחיד במינו בעולם כולו, של כריש פוליטי. הוא חייב להיות כל הזמן בתנועה כדי לשרוד. יותר מכול מפחידה אותו האפשרות להיות תקוע – בישראל, בלי תפקיד, בלי יכולת להמשיך ולנוע. לאחר שפרשה מפלגת העבודה מן הממשלה, ניגפה בבחירות 2003 והפכה לסרח עודף פוליטי חסר כל השפעה, תיאר מזכ"ל המפלגה (דאז) אופיר פינס את חוסר התוחלת שבניסיון לקבוע פגישה עם פרס, היו"ר הזמני-הקבוע של המפלגה. ביום רביעי, אמר פינס, מתחילה להציק לו החרדה שמא יצטרך לבלות את סוף השבוע כאן. בשני טלפונים הוא מסדר לעצמו פגישה במקום כלשהו – לפרס יש מעמד אגדי בעולם, ופנקס טלפונים שספק אם יש כמוהו למדינאי כלשהו – ומיָד ממריא. שישה שבועות אני כבר מנסה לפגוש אותו, והוא פשוט איננו. אני לא יודע מה הוא עושה, אבל ברור לי מה הוא מצליח לא לעשות: להיות כאן, במקום, אפילו לסוף שבוע אחד.

פרס לא עמד לעזוב את משרד החוץ או את הממשלה, ושרון ידע זאת היטב. מה יעשה פרס בחוץ? ירדוף אחרי עיתונאים כדי להשיג ידיעה בעמוד האחורי של "הארץ"[viii], כפי שאמר בזלזול לחברי מפלגתו בוויכוח על הכניסה לממשלה? יבלה, חס וחלילה, את סוף השבוע בקריאת עיתונים וברחיצת כלים בבית[ix]? יתרחק בהדרגה מכל מה שמניע אותו, מן ההשפעה שהוא מייחס לעצמו על תהליכים והחלטות, גם כאשר כל הקרובים לו משוכנעים שהוא רק משמש עלה תאנה למעשים הפוכים לגמרי?

לכל אורך חייה של ממשלת האחדות, בעוד שרון וצה"ל מוליכים את העימות למקומות שנראו בעיניו הרי אסון, נשאל פרס לא פעם מהם הקווים האדומים שלו. למה לי להציב קווים אדומים? נחר בבוז. כדי שלא אעמוד בהם? אתם – התקשורת, הפוליטיקאים הקטנים של מפלגתו שלו, כל מי שאינו מבין את שמעון פרס – רוצים שאציב קווים כאלה, כדי שתוכלו ללעוג לי כשייחצו. אבל אין בכך שום טעם.

סביבתו של פרס חשה במה שהוא עצמו סירב לראות: ויתוריו התמידיים לשרון, ההתעקשות שלו על כך שיוכל לשנות רק מבפנים בשעה שבפועל אינו משנה דבר, עשו אותו ללעג ולקלס בציבור. שוב ושוב ביקשו ממנו שיציב קו אדום אחד, נושא אחד שבו יגיד לשרון "עד כאן".     יום אחד, בעת שהיו בארה"ב, התייצבו מולו עוזריו הקרובים ביותר במלון בוושינגטון, ותבעו ממנו לקבוע את קו העצירה שלו. פרס לא ענה. מה תעשה אם שרון יגרש את ערפאת, שאלו העוזרים, אבל אפילו התסריט הזה לא הוציא את פרס מקליפתו. אם זה יקרה, אמר, נחליט מה לעשות.

בעיני רוחו ראה פרס באותם שבועות את יצחק רבין. עד שלב מאוחר מאוד לא העלה רבין בדעתו מה בדיוק מתרחש בפגישות האלה של "יוסי ביילין עם אבו עלא או מישהו"  כפי שהציג לו פרס את תהליך אוסלו בראשיתו. גם רבין נתן לו להמשיך במהלך מתוך מחשבה ששום דבר לא ייצא מזה, וכדאי ששמעון יתעסק במשהו במקום לגרום נזק במקום אחר. גם רבין הבין בסופו של דבר שאוסלו היא הדלת הפתוחה היחידה, אחרי שכל הדברים שרצה באמת הגיעו למבוי סתום[x]. גם רבין נזקק בסוף לחתרן הבלתי נלאה, שיחלץ אותו. וזה מה שיקרה גם לשרון.

וכך, פרס שתק. אחרי שהצליח לאשר בעמל רב את הפגישה עם ערפאת יצא אליה, אף על פי שידע ששרון מכין באותו זמן ממש את המהלך הצבאי שיעקר אותה מכל משמעות. בתוך תוכו היה משוכנע שהוא הישראלי היחיד שיודע לדבר עם ערפאת ולהגיע אתו להישגים. הדרך שבה נהג ברק בערפאת נראתה לו טמטום גמור, תמצית ההבדל בין ברק האטום והכוחני לבינו, שיודע איך לקנות את היו"ר הפלסטיני. הוא לא נלאה מלספר איך פעם, כשהגיע משא ומתן כלשהו עם ערפאת לנקודת משבר, חילץ אותו פרס על ידי פנייה לרגש הגדלות של הראיס: אתה הרי גם מהנדס, גם גנרל וגם מדינאי, אמר פרס לערפאת. אתה גדול מספיק כדי לוותר – וערפאת ויתר. גם הפעם הוא יידע להוציא מערפאת מה שצריך – ושרון יבין שאין לו דרך אחרת.

פגישת פרס-ערפאת עצמה, על רקע התייחסותו של שרון והתנגדותו הבוטה של צה"ל, הייתה הזויה למדי. ערפאת, כדרכו, היה מנומנם מעט. בחלקה הראשון של הפגישה נועדו השניים בחברת אבי גיל וסאיב עריקאת. פרס הזהיר את ערפאת שישראל עומדת להיכנס לאזור "טרמית", והדגיש את הצורך במעצר מבוקשים. אחר כך נכנסו לחדר גם נציגי צה"ל ומנגנוני הביטחון, והשיחה לבשה אופי של נאומים והצהרות הדדיות. פרס ניסה את גינוני הכבוד המוכרים, שבהם היטיב לטענתו לקנות את הראיס: את ענייני היישום בשטח, אמר, נשאיר לגנרל ערפאת ולגנרל גיורא איילנד. ערפאת, שכנראה שמע שפרס מתגאה איך הוא קונה אותו באמצעות הענקת דרגה פיקטיבית, לא נשאר חייב: כדבר גנרל אל גנרל, אמר לפרס (שכידוע לא שירת במדים אפילו במלחמת העצמאות), צריך סבלנות. הוא חזר על המילה הזאת באנגלית, כעל מילת קסם: פיישנס, פיישנס.

בסופו של דבר הציגו הישראלים את מתווה הפסקת האש שהותווה מראש, כשערפאת מוחה על כך שתזוזה של טנקים מאה מטר ימינה או שמאלה אינה מהווה שינוי של ממש. הוסכם שיישום הנסיגה יחל מיד, ויתפרס על פני ארבע היממות הקרובות. זו הייתה פגישה רצינית מאוד, סיכם פרס באוזני העיתונאים.

במהלך הפגישה נכנס אחד מן המאבטחים אל עוזריו של פרס, שהמתינו בחדר סמוך. צריך להפסיק את הפגישה ולצאת מפה, אמר המאבטח. יש התרעה על ירי מרגמות. העוזרים הביטו זה בזה. איש מהם לא העלה על דעתו להיכנס אל פרס ולהודיע לו שחייבים לצאת. הם העדיפו להסתכן בפצצות מרגמה.

פרס ואנשיו חזרו אל מטה אוגדת עזה, לעדכן את שרון על הסיכומים שהושגו. בחדר הסמוך, באותו זמן ממש, ישב מפקד החטיבה הדרומית שלמה דגן, ועסק באישור תכניות לכניסת הטנקים ל"טרמית". בניגוד למה שאמר שרון, לא היה לפעולה דבר עם בנייתו מחדש של המוצב (בסופו של דבר נבנה "טרמית" חדש לגמרי, והמבנה הקודם עמד בחורבותיו עוד זמן רב לאחר מכן). חיילי "טרמית" גם לא היו מופקרים בשטח עד שיוקמו מחדש הקירות שיגנו עליהם. קשה להעלות על הדעת ששרון, בעל הניסיון הצבאי הרב, אכן חשב שיש יכולת או צורך לבנות את המוצב באותו לילה ממש; לעומת זאת, ברור שידע שעצם הפעולה, לא כל שכן במתווה שאישר, יביא להרג רב ולפגיעה סביבתית קשה, ויטרפד כל תוצאה אפשרית של פגישת פרס-ערפאת. בפעולה עצמה, שהתבצעה בכוחות גדולים ובסיוע טנקים, אכן נהרגו תשעה פלסטינים – דקות ממש אחרי ששר החוץ הישראלי ויו"ר הרשות הפלסטינית סיכמו על הפסקת אש.

אלוף הפיקוד דורון אלמוג, שמאז כניסתו לתפקיד הכתיב קו של אקטיביות בשטח והתעלמות עד כדי זלזול ממגעים מדיניים, התייחס בתמיהה לסיכומי פרס וערפאת. בראשית כהונתו עמד אלמוג, בגיבויו המלא של מופז, בביקורת שמתחו עליו שרים בממשלת ברק על שאינו מקיים את מה שהתחייב ממגעיהם עם הפלסטינים. לא הייתה לו שום סיבה לנהוג אחרת מול הסיכומים בין פרס לערפאת, כשראש הממשלה עצמו מתייחס לסיכומים בחשדנות ובזלזול.

גם בפיקוד המרכז לא התכוון איש להסיג את הטנקים לאחור. אלון אושפיז, יועצו המדיני של פרס, נועד לאחר פגישת פרס-ערפאת עם קציני האג"ם של שני הפיקודים. לא נזיז את הטנקים כפי שהוסכם, אמר קצין האג"ם של פיקוד המרכז גל הירש לאושפיז, ותגידו מה שתגידו. אם תרצו, אנחנו מוכנים להזיז כמה קנים הצדה. זה הכול.

הגיבוי לצבא מראש הממשלה היה מוחלט. שרון ואנשיו עשו הכול כדי להגחיך את פגישת פרס-ערפאת, ולצייר אותה במקרה הטוב כעוד הזיה של פרס ובמקרה הרע כחבלה במאמץ המלחמתי. הפסקת האש שהוכרזה לאחר הפגישה טבעה בדם: גם השטח הפלסטיני, בגיבוי ערפאת, לא התייחס אליה ברצינות. בימים שלאחר הפגישה נהרגו כ-15 פלסטינים ברצועה ובגדה, ובאלי סיני חדר מחבל חמוש ליישוב ופתח במסע רצח, שהסתכם בשני הרוגים.

נדמה שעבור שני הצדדים, הפגישה הייתה דרך להפחית את הלחץ האמריקני לעשות משהו אחרי 11 בספטמבר יותר מאשר ניסיון אמיתי לנצל את ההלם שאחרי הפיגועים הגדולים באמריקה לשינוי של ממש. בירושלים וברמאללה המשיכו לדבר על ניצחון, לא על הקטנת הלהבות.

שרון ופרס המשיכו להתכתש על ליבו של הציבור, עד שבא עוד אירוע אלים וסתם את הגולל על הוויכוח העקר. ב-16 באוקטובר 2001 יצא שרון עם פמלייתו לסיור. בביפרים של חברי הפמליה התקבלו ידיעות, שדיווחו על רצח של אישיות פוליטית ישראלית. זה בטח פרלמן, התבדחו בחבורת שרון, משועשעים מן העובדה שיועץ התקשורת הצעיר לא מצא מקום ליד ראש הממשלה, וישב בירכתי המסוק, רחוק מן העין. אחר כך התבררה האמת, והחיוכים פסקו: חוליה של החזית העממית רצחה את השר רחבעם זאבי, במלון היאט בירושלים.

רצח זאבי היה מעשה נקמה. חודשיים לפני כן חיסלה ישראל את מזכ"ל החזית העממית בגדה, אבו עלי מוסטפא. שמו של מוסטפא הועלה כמה פעמים בקבינט כמועמד לרשימת החיסולים, ובכל פעם עלתה השאלה האם ראוי לפגוע באדם שהוא דמות פוליטית ולא דרג מבצע. ראש אמ"ן עמוס מלכא התנגד לחיסול, ולפחות פעמיים הצליחה התנגדותו לעורר ספקות במידה שדחתה את ההחלטה לפגוע במוסטפא. זו הייתה אחת הפעמים הלא-רבות שבהן נכנס אמ"ן לעימות חזיתי עם השב"כ בשאלה אם אכן כדאי או נכון לחסל דמות כלשהי.

למערכת הביטחון לא הייתה שום הוכחה שמוסטפא מעורב בטרור. למעשה, מי שהפעיל חוליות היה סגנו, אחמד סעדאת. אבל בעיני ראש השב"כ אבי דיכטר, כל הוויכוח על דרג פוליטי ודרג מבצֵע היה מגוחך. אבו עלי מוסטפא היה ראש החזית העממית, וזה הספיק. הוא היה מטרה קלה: מדי יום הופיע במשרדו, ולא נהג כלל כמי שיש איום על חייו. הוא היה מנהיג ארגון סירוב ויעד שאפשר לפגוע בו. זה היה כל מה שדיכטר רצה לדעת. כשטענו מלכא ואחרים שלחיסולו של מזכ"ל החזית העממית יהיו השלכות לא רצויות, תקף דיכטר חזרה: אני יודע מי האיש, אמר. השלכות זה לא עניין שלי.

דיכטר היה מתוסכל וזועף. עד יוני 2001 לא הצליחו ארגוני הטרור לשפוך דם בכמות שתזכיר את פיגועי 1996. אבל ביוני נהרגו 21 בני נוער בפיגוע התאבדות ליד הדולפינריום בתל אביב. זה היה גם החודש הראשון (ואחד משניים בלבד במהלך הלחימה כולה) שבו עלה מספר ההרוגים הישראלים על מספר הפלסטינים שנהרגו. באוגוסט נרצחו 15 בני אדם, מהם שבעה ילדים, בפיגוע בפיצריית "סבארו" בירושלים. דיכטר חש שארגונו עומד בפני מתקפה אדירה, ואינו מקבל את התנאים הדרושים כדי לבלום אותה. פגיעה במנהיגים הייתה בעיניו אחד החשובים שבתנאים האלה.

בסופו של דבר גברה הדחיפה הבלתי פוסקת של השב"כ, שממילא לא יכול איש לקרוא תיגר על המידע שהביא. שרון ומופז תמכו, כרגיל, בעמדתו של דיכטר, שטען שאין שום טעם באבחנה בין דרג פוליטי לצבאי בארגונים הפלסטיניים. לאחר שנהרג אבו עלי מוסטפא הודיעה החזית העממית, ארגון קטן ביחס שמשקלו בפיגועים היה מזערי, שהנקמה תבוא – ואפילו נקבה ביעד המועדף שלה, אישיות פוליטית ישראלית. זאבי, שעשה למאבטחיו חיים קשים ולן באותו חדר זמן רב ברציפות, היה מטרה קלה יחסית. האיש שהורה על רציחתו היה אחמד סעדאת, שירש את  אבו עלי מוסטפא כמזכ"ל החזית.[xi]

שרון דרש מהיו"ר הפלסטיני לעצור את הרוצחים, ודרישתו זכתה לתמיכה מלאה של האמריקנים. פעם נוספת יכלה ישראל להסתמך על חוסר יכולתו – ועל חוסר רצונו – של ערפאת להנהיג בדרך המקובלת בעולם המערבי. בעיניים מערביות, זה מה שעושה ראש מדינה כאשר אנשים הנתונים למרותו ביצעו רצח: עוצר אותם ומעמידם למשפט. בעיני ערפאת, לא הייתה שום דרך שינהג כפושעים באנשים שהמעשה שלהם נתפס בעיני בני עמם כנקמה לגיטימית. פעם נוספת התגלה עד כמה שני הצדדים אינם מוכנים לצאת מעורם כדי לקדם הזדמנות לפיוס. אפילו 11 בספטמבר, אירוע שמתח בהיסטוריה העולמית קו עבה של "לפני" ו"אחרי", לא הזיז אותם מעמדת הקיפאון הנצחית הזאת.