פרק 12 – שמעון חוזר ליער הנורווגי

אחד הספרים שנתן שמעון פרס לאריאל שרון באחת מארוחות הבוקר הקבועות שלהם, היה ספרו של היפני הרוקי מוריקמי, "יער נורווגי". שרון, אדם שיודע להעריך אירוניה, היה יכול לנחש שהרמז אינו דווקא לתוכנו של הספר, העוסק בחיי האהבה של צעירים בטוקיו, אלא דווקא לשמו: ביער נורווגי רקם פרס את התכנית שהביאה אותו עד לפרס נובל לשלום. ביער נורווגי, הרחק מעינו של ראש הממשלה המפקפק, נוצר ההסכם ההיסטורי שהביא לפריצת הדרך ושינה את פני האזור. שרון, שמכיר את פרס עשרות שנים, היה יכול לנחש שיש באמתחתו של שר החוץ יותר מיער נורווגי אחד.

תהליך אוסלו לא היה רק פסגת פעילותו של פרס למען השלום. הוא היה גם תמצית הפרסיזם: החתירה העיקשת מאחורי הקלעים, המסרבת להתחשב באילוצי המציאות ורואה בכל המפקפקים אנשים נעדרי חזון; להטוטי המילים שבעזרתם הוא אורג, מקורי עכביש של ניסוח, גשרים הנמתחים מעל לתהומות של סכסוך היסטורי; ההצגה המתוזמנת היטב של התהליך בפני הקברניט, כמו האל מן המכונה בדרמה היוונית, המפיג באחת את כל המצוקות ומציג בפני מקבל ההחלטות פתרון לבעיותיו; ובסיום, הטקס החגיגי, שבו עומד פרס עצמו, מרכין ראש כמי שרק החזון והתכלית מעניינים אותו, לצידם של מי שנטלו את האחריות וחתמו את שמם על המסמך. שלושה קיבלו את פרס נובל לשלום: רבין, ערפאת ופרס – ולא אבו עלא, שותפו הפלסטיני לתהליך. גם זו תמצית הפרסיזם.

יממה לאחר שחתם עם אבו עלא על הסכם אוסלו, ואחרי שטס לארץ ודיווח לרבין, כבר היה פרס בקליפורניה, לעדכן את שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר, ששהה שם בחופשה[i]. שיכור מעייפות (בדרך, איכשהו, עבר גם באיסלנד) ומתחושת ניצחון, יצא פרס אל חוף הים, ליד מלונו.  אנשים שישבו לתומם על החול מצאו את עצמם לפתע פנים אל פנים מול איש בחליפה, שלחץ את ידיהם בהתרגשות ומלמל במבטא זר "זה יום היסטורי, יום היסטורי". זה היה פרס: בלתי נלאה, במובן הנפשי והפיזי של המושג. מרחף מעל לפרטים, אדיש לשאלה אם האיש הלוחץ את ידו הוא ישראלי, פלסטיני, או אמריקני עם פריסבי ביד. משוכנע שהכול מכירים אוטומטית בערך ההיסטורי של מהלכיו. לשיכרון הזה לא היה אפשר שלא לנסות ולחזור.

בסוף 2001 חש פרס שהנה נקרית בפניו עוד הזדמנות. למרות הפיאסקו של פגישתו עם ערפאת בדהנייה אחרי 11 בספטמבר, עדיין הייתה פתוחה לפניו הדרך האלטרנטיבית. הוא יצא ללכת בה, עם אותו שותף, באותו מהלך עוקף מנהיגים ועוקף מציאות: הוא ירקום עם אבו עלא את ההסכם שיוציא את ישראל ואת הפלסטינים מהבוץ הרווי בדם. הם יעשו את זה באירופה, היבשת הניחוחית של התרבות, שבה הייאוש המזרח-תיכוני הרבה יותר נוח. וכשיביאו את ההסכם, אפילו לערפאת הסרבן ולאריק מלך ישראל לא תהיה ברֵֵרה. לערפאת לא תהיה אלטרנטיבה, וגם שרון יצטרך לעלות על העגלה, אולי לא בקפיצה נחשונית אחת כפי שעשה רבין, אבל לעלות. אבו עלא, שגנב עם פרס אין ספור סוסים באוסלו וסובב את ערפאת עד שאמר רוצה אני, יכריח את הראיס גם הפעם. פרס יביא את שרון, והנס יקרה.

מצד שני, פרס ידע ששרון איננו רבין והימים אינם תחילת שנות התשעים. מצבו הפוליטי, בעיצומה של מערכה ומול ראש ממשלה מן הליכוד, היה שונה מהותית. ולכן החליט ששרון יֵדע הכול ויהיה שותף. הוא יספר לו מפעם לפעם על המגעים, יקבל ממנו הנחיות, ידאג שכולם יֵדעו שאריק בעניינים. הוא יישאר חתרן בלתי נלאה, אבל הפעם בסמכות וברשות. המחיר היה הלגלוג המסוים, שמאמציו התקבלו בו בציבור ואצל שרון עצמו. אבל זה היה מחיר מוכר, תוצאה בלתי נמנעת של הראייה קצרת הטווח של אחרים. כשיהיה הסכם, חזר פרס ואמר, אריק ידבר אחרת. הרי ממילא, הרעיון הבסיסי של מדינה פלסטינית היה מקובל על שרון, שכבר אמר זאת באותו כנס של המורים בלטרון.

אף על פי שפרס חזר והביע זלזול מוחלט בכל המפקפקים, הוא לא היה יכול שלא להרגיש בלגלוג ההולך ומצטבר. בחצי שנה כשר החוץ של שרון לא היו לו כל הישגים שהיה יכול להצביע עליהם. בכל עימות ממשי ביניהם לא הצליח להשפיע על שרון בדבר. פגישותיו עם ערפאת טורפדו פעם אחר פעם, כך הרגיש, על ידי הצבא, ושום דבר לא יצא מהן. שרון גם הציג אותו לא אחת כחסר השפעה: כשנסגר האוריינט האוס בהוראת שרון הודיע פרס פומבית שהבית עומד להיפתח[ii], ודבר לא קרה. פרס נהג להתגאות שהגיע להבנות עם פאואל על בנייה בהתנחלויות. בישראל איש לא ערער על הדברים, ואולם לאמיתו של דבר לא היו הבנות כאלה מעולם. פרס אכן פירט באוזני פאואל שורה של עקרונות שגיבש בנושא הבנייה בהתנחלויות. פאואל שתק. פרס הודיע שהגיע להבנות ולפאואל לא היה דחוף להכחיש זאת.

פרס נותר, אם כן, עם הישג ממשי אחד שעליו חזר בפומבי שוב ושוב. הוא שכנע את שרון שלא לקרוא לערפאת "בן לאדן שלנו"[iii]. בשביל זה לא היה צריך שמעון פרס שלם. הוא היה חייב לעשות משהו, לחזור אל היער הנורווגי.

האיש מאחורי מסמך פרס-אבו עלא היה אורי סביר, מהאנשים הבולטים ביותר המלווים את פרס כבר שני עשורים. כשנכנס פרס לממשלת האחדות של שרון תקף אותו סביר פומבית, לראשונה בחייו. פרס הבין שאם יהיה חותם הכשרות של מדיניותו הכוחנית של שרון ינטשו אותו אחרוני תומכיו, וכל מורשתו כאיש של שלום תימחק. באוקטובר 2001 נפגש פרס עם הנשיא-לשעבר ביל קלינטון בפראג. אחרי הפגישה זימן אליו את סביר, ואמר לו שהגיע הזמן. לך תדבר עם החבר שלך, הוסיף.

החבר של סביר היה אבו עלא. השניים נפגשו ברומא, ובמשך שלושה ימים שרטטו השניים את קווי המתאר של ההבנות. תכתוב מה שאתה רוצה בצד הביטחוני, אמר אבו עלא לסביר. בצד המדיני, אני רוצה הכרה במדינה פלסטינית, שלא תוקם אלא בעוד שנתיים – ותהיה בגבולות 1967. סביר חזר לפרס, וזה החליט שהגיע הזמן לחזור אל שרון.

לשרון, מצדו, לא היה מה להפסיד. השטח בער. פעילותו של צה"ל לא הצליחה להקטין את הטרור, המרמור והפחד בבית פגעו קשות בפופולריות שלו[iv]. אם יצליחו המגעים, יוכל שרון – שהבטחותיו החוזרות ונשנות שיש לו תכנית לשינוי המצב ולמיגור הטרור כבר נהפכו לבדיחה – להציג הישג של ממש ולומר "אמרתי לכם". אם ייכשל המהלך, מדובר בעוד יוזמה סהרורית של פרס. תמשיך, אמר לשר החוץ. מאוחר יותר, כשחזר אליו פרס שוב, נתן לו שרון מסמך בכתב ידו, שפורטו בו כמה עקרונות שהיו חשובים בעיניו. המשמעות הייתה ברורה: הוא תומך במגעים וישקול ברצינות את תוצאותיהם. פרס לא היה צריך יותר מזה.

לפנייה אל שרון וללחץ הזמן היה כמובן גם מחיר. באוסלו נועדו הצדדים במשך זמן רב, וטוו את ההסכם באופן שהיה בו היגיון פנימי שלם, גם אם שנוי במחלוקת. המגעים עם אבו עלא, לעומת זאת, נוהלו תחת לחץ מתמיד על פרס להצדיק את ישיבתו בממשלה, ומצד שני תחת קווי המתאר שקבע שרון. אבו עלא לא הסכים לזוז מהתביעה לחזור לגבולות 67'. שרון לא היה, כמובן, מוכן לשמוע. בלית בררה, ותחת לחץ השעון, ניסה פרס להפוך את היוצרות.

הפעם נפגש הוא עצמו עם אבו עלא, שוב ברומא, והפיק את הלהטוט הבא: במקום לנהל משא ומתן ארוך ומתיש על אופיה של המדינה הפלסטינית, על גבולותיה ועל יחסיה עם ישראל, ואחר כך להכריז יחד על המדינה – ההכרזה תקדים את המשא ומתן. קודם תהיה מדינה בגבולות זמניים, מונח שאיש לא ידע מה הוא אומר והיה ברור ששרון יתקשה לבלוע אותו, אחר כך ניצוק בה תוכן.

בינתיים שמר פרס על עמימות כלפי כולם, פרט לשרון. ממילא כולם לגלגו עליו, וממילא האיש היחיד שהיה חשוב היה הקברניט. מול כל השאר היה אפשר להעלות מסך עשן, ללא מאמץ של ממש. בסוף דצמבר, מיָד לאחר הנאום שבו קרא ערפאת להפסקת האלימות, הציג פרס לראשונה בפני שרון את הסיכומים שהגיע אליהם עם אבו עלא. שרון, בניגוד לחששותיו, לא אמר "לא" במקום. אני צריך לקרוא את זה, אמר ראש הממשלה. שוב חש פרס שהנה הדלת נפתחת, והמהלך המדיני שלו ייקשר לירידה באלימות ולשינוי המיוחל. למרות אזהרות יועציו שחששו מהדלפות שיטרפדו את המהלך כולו, השאיר פרס עותק אחד של ההבנות לשרון ועוד אחד לבן-אליעזר.

מיד לאחר מכן החלו פרטי ההסכם לדלוף. ב-24 בדצמבר 2001 פירסם נחום ברנע את המסמך המלא ב"ידיעות אחרונות"[v]. בשש וחצי בבוקר התקשר יוני בן-מנחם, הכתב המדיני של הרדיו ומקורבו התקשורתי הוותיק של שרון, אל ראש הממשלה. התגובה שפירסם הייתה קשה. זה הסכם מסוכן ודמיוני, אמר בשם שרון. הניסוח העלה מאוב לא רק את אוסלו – שם שהיה למילת גנאי כמעט כללית בציבור הישראלי – אלא גם את דימויו של פרס כבעל הזיות חסר אחריות, המעופף הרחק מעל למציאות וקוצר כיבודים במחיר סיכונם של ישראלים.

פרס היה המום. לכל אורך התהליך הוא הקפיד להיוועץ בשרון, ליידע אותו, להכניס את תנאיו לתוך המסמך. שרון הוא זה שדיבר כבר שנים לפני כן על נכונותו למדינה פלסטינית, על כך שהשם אינו חשוב אלא הגבולות והסמכויות[vi]. פרס ידע ששרון אמר דברים דומים גם לאמריקנים. מאוחר יותר נודע לו, ששרון – אחרי התגובה לרדיו, אחרי שהתנער פומבית משר החוץ שלו – אמר בחדרים סגורים ש"המסמך הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לעמדותיי".

יתרה מזו: פרס ידע ששרון יודע שיש בידיו מסמך בכתב ידו של שרון, המאשר את המגעים וקובע את קווי המתאר המקובלים על ראש הממשלה. הוא ידע שאם יפרסם את המכתב, יוצג שרון הן כשקרן והן כסרבן שלום. זה היה קלף מנצח, והוא היה ביד של פרס. אנשיו של שרון, ואורי שני בראשם, שהזהירו אותו שלא ישאיר מסמך כזה בידיו של פרס, אמרו לו – הפעם הלכת רחוק מדי. אתה חייב לפייס את פרס. שרון, שמעולם לא הייתה לו בעיה לחזור ללא ניד עפעף מדברים שאמר רק יום קודם לכן, פרסם למחרת הודעה הפוכה: פרס, אמר, אכן פעל על דעתי ואפילו ביוזמתי. אבל הוא לא חזר בו מהתנגדותו למסמך עצמו.

אתה חייב ללכת עם זה עד הסוף, אמרו אנשיו של פרס לבוס שלהם. אתה חייב להביא את זה להכרעה, לשים בפני הציבור את הסיכוי לפתרון מול העקשנות של שרון. משבר בין הליכוד לעבודה היה, יהיה, חייב להיות, ואין דבר נכון יותר מאשר הסכם עם מדינאי בכיר, אולי הקרוב ביותר לערפאת עצמו. לך למשבר עם אריק עכשיו.

פרס סירב. הוא ידע היטב למה.

במסמך עצמו לא נאמר, שבסופו של התהליך תחזור ישראל לקווי 4 ביוני 1967. אבל זו הייתה דרישה אולטימטיבית של אבו עלא במהלך המשא ומתן בין השניים, והוא לא חזר בו ממנה. פרס ידע שאזכור מפורש שלה יהרוג את המהלך באיבו. כשפורסם דבר ההסכם הביא אותו פרס לוועדת החוץ והביטחון, מתוך מחשבה שיוכל לגייס שם תמיכה של חלק מהחברים, למשל יוסף לפיד. כמה מחברי הכנסת ביקשו לראות את המסמך עצמו. פרס שיחק על זמן. הוא ביקש מאחד מעוזריו לצלם את הניירות, אבל כשחזר העוזר ובידיו הצילומים החזיק פרס את הערימה לידו, ולא חילק אותה לחברים. הוא לא רצה שאיש מהם יראה את המשפט המפורש המתייחס לגבולות 1967. באותו זמן ממש דיבר אפרים סנה עם אבו עלא, והלה גילה לו במה מדובר. סנה מיהר אל פרס, ופרס ביקש ממנו שלא לפרסם את הדברים.

התעקשותו של אבו עלא, והחשש שהחלום עומד להתנפץ, הביאו את פרס לעקוף את ראש הממשלה בפעם היחידה: הוא הלך אל האמריקנים, מבלי לדבר על כך עם שרון.

הוא ידע היטב שבכך הוא חוזר להיות פרס הישן והחתרן, ולכן ניסה להרחיק את טביעות אצבעותיו מן המעשה. מנכ"ל משרדו, אבי גיל ולא הוא עצמו הוא שביקש מהאמריקנים שייתנו לפלסטינים מכתב צד, שבו תכיר ארה"ב בכך שגבולותיה הסופיים של המדינה הפלסטינית יהיו בקווי 1967. גיל ניסה זה זמן לדחוף את פרס לעשות מהלכים שיעקפו את שרון. עכשיו, סוף סוף, פרס הסכים. אלא שהאמריקנים לא קנו את הרעיון. פרס החליט לנסות בעצמו, אבל, כהרגלו, לא בדרך ישירה. בפגישה עם פאואל אמר פרס לשר החוץ האמריקני שאבו עלא, ולא הוא, מבקש מארה"ב מכתב צד. פאואל סירב.

ולכן, מה שידע פרס היה שאין לא היה בידיו הסכם אמיתי. היה לו להטוט של מילים, תפיסה של גבולות זמניים שאיש לא ידע לצקת בה תוכן, סיכום של מה שהוסכם, ורמזים לגבי מה שלא. לא היה כאן הסכם של ממש, ופרס ידע שאם ידחוק את שרון אל הקיר תיחשף האמת הזאת במלואה. הוא ניסה לעקוף, ונתקע באמצע העקיפה מול משאית גדולה.

ובכל זאת, מגעי פרס-אבו עלא היו מהלך מדיני, ראשון זה שנה, מול יד ימינו של ערפאת[vii]. גם אם לא הניבו הסכם תפור היטב, היה בהם כדי להציב אלטרנטיבה למבוי הסתום. הם באו בסמיכות זמנים עם הרגיעה היחסית אחרי נאום ערפאת, ועם השינוי העולמי אחרי 11 בספטמבר. ושרון, שכאמור הודה בדלתיים סגורות שהמסמך קרוב מאוד לעמדותיו שלו, לא אחז במהלך הזה בקרניו. הוא סירב לחבר אותו לירידת הטרור לאחר נאום ערפאת, ליצור מראית עין של התקדמות ותקווה ולהתחיל בתהליך של שינוי. לאחר שנה שבה לא הביא לישראל לא ביטחון ולא שלום, הוא דחה מעליו את ההזדמנות לפתוח פתח, צר ככל שיהיה, לתקווה.

היו לכך כמה סיבות. בדצמבר 2001 היה שרון רחוק מאוד מן האיש, שכעבור שנה וחצי התחיל לגלגל את רעיון הנסיגה החד-צדדית מעזה. אף על פי שהתחיל להבין שהניצחון על הטרור קשה, ואולי בלתי אפשרי, עדיין היה שבוי בתפיסתו הישנה שיש להחזיק מעמד, להכות באויב ולא לסגת אפילו סנטימטר. אבל לא רק הדחייה הרגילה, ההתנגדות לכל מראית עין של ויתור והמשחק על זמן הם שהכתיבו את מהלכיו של שרון. כדרכו, הוא היה קשוב לרחשים מן השטח הצבאי הרבה יותר מאשר לחלומות שרקם פרס. ברחשים האלה חל שינוי, שהחזיר לשרון את התחושה שאפשר, אולי, אם לא לנצח את הטרור אזי לשנות את המצב בכוח, באופן שיאפשר מראית עין של הישג. כפי שקרה פעמים רבות במלחמותיה של ישראל, לא המדינאים אלא המפקדים – ולאו דווקא הבכירים שבהם – היו אלה שקבעו את פני המערכה.

בסוף 2001, יותר משנה אחרי תחילת הלחימה, הגיעו לשטחים כל המפקדות של חטיבות החי"ר הסדירות – הצנחנים, גולני והנח"ל. מפקדיהן לא השתתפו בהכנות לעימות שנערכו בפיקוד המרכז, והביטויים שנוצקו בדיונים אלה – "הכלה", "רקמה סופגת" ו"השתבללות" – נשמעו להם כמו שפה זרה. את שנות העיצוב שלהם עשו משה (צ'יקו) תמיר מגולני, אביב כוכבי (צנחנים) ויאיר גולן (נח"ל) בלבנון. עבור דור המפקדים הזה, ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים.

המח"טים הסדירים קיבלו יד חופשית לגמרי ממפקד האוגדה שהחליף את גנץ, תא"ל גרשון יצחק (ג'רי). ג'רי היה מחביביו של מופז, שמינה אותו לתפקיד אף על פי שהיו בצבא קצינים מוערכים ממנו. מופז ידע היטב מה הוא עושה: הוא קיבל קצין תוקפני, שהבין היטב מה הרמטכ"ל רוצה ממנו. ג'רי ומפקדי השטח ביטלו בהדרגה את הגבולות הישנים של הלחימה. בתחילה נמחק הגבול של שטחי איי, אחר כך נחשבו כל הפלסטינים החמושים ליעד לגיטימי, ולבסוף התגבשה בצבא ההכרה שאפשר להתמודד גם עם מחנות הפליטים המאיימים.

אלוף הפיקוד יצחק איתן מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. זה יותר משנה התמודד איתן עם הלחצים שלחצו עליו שרון, מופז ויעלון להיות תוקפני וכוחני יותר. באחד הדיונים עם שרון, אחרי ש"מקורבי ראש הממשלה" מתחו ביקורת פומבית על תפקודו, הוא החליט להעז. "אתה לא נותן לנו גיבוי," אמר איתן לשרון בנוכחות אחרים, ופגע אולי בנקודה הרגישה ביותר אצל שרון. איתן ידע היטב שברוב המקרים, הכוח אינו מייצר אלא יותר כוח בצד השני. תחילה ניסה איתן לעצור את הסכר לבדו. הוא ניסה למתן את ההוראות הגורפות על חסימת צירים וכתרים בעקבות כל התרעה. פעם אפילו מִִסמס הנחיה ברורה של מופז, שניתנה במעמד דרגים נמוכים יותר: לאחר אחד הפיגועים במחסום עין עריק בתחילת שנת 2002 הורה מופז לסגור את הציר לגמרי. אי אפשר לחסום את הציר, אמר המח"ט במקום לרמטכ"ל, כי אז לא יהיה לפלסטינים מוצא. לא מעניין אותי, אמר מופז. אבל איתן, שדעתו הייתה כדעת המח"ט, מסמס את ההוראה והציר אכן נשאר פתוח חלקית.

מאז נאום ערפאת בדצמבר 2001 דרש איתן מאנשיו לנסות ולשמר את הרגיעה היחסית אבל הלחץ הקבוע מלמעלה החל לתת באיתן את אותותיו. עתה נוסף עליו לחץ מלמטה, של מפקדי חטיבות, בתמיכת מפקד האוגדה. הם האשימו את איתן בהססנות ובקיבעון מחשבתי. מראשית ינואר החל איתן לדרוש יותר ויותר פעולות. הוא רצה לדעת כמה פעולות מבצעת כל יחידה בשטחה, כמעט מבלי להתחשב במהותה או בתועלתה של הפעולה.

באותם ימים הגיע מופז בלוויית קצינים בכירים לביקור במפקדת גולני, שישבה ליד גן נר שבגלבוע. אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, שאל מח"ט גולני צ'יקו תמיר את מופז, איך זה שאנחנו לא שם? איך זה שאנחנו חיים עם שניים-שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה. מופז שתק, אבל ניכר בו שדברי מפקד החטיבה מוצאים חן בעיניו. סוף סוף הגיעו לגדה הסוסים הדוהרים, שיחליפו את אלה שאותם צריך לדחוף.

איתן, לעומתו, נפגע. אתה כאן רק שבועיים-שלושה, אמר לתמיר, וכבר אתה חושב שאתה יודע איך הכול עובד. צ'יקו לא נשאר חייב: אתה כאן חמש שנים, אמר לאיתן, והראש שלך התאבן. הוא פנה למופז, וביקש שיאשר לגולני לתקוף את מחנה הפליטים ג'נין. תסתכל לי בעיניים, אמר לרמטכ"ל. אתם יכולים להגיד אלף פעם שמח"ט גולני מתלהם, ולתת אלף הסברים למה לא לעשות. אבל אני אומר לך, המג"דים שלי יכולים לעשות את זה.

שתיקתו של מופז לנוכח דבריו הבוטים של תמיר, לנוכח פניהם של אלופים ואל מול העלבון המכוון שהוטח בפקודו הישיר בגזרה, העידה היטב לאן לבו נוטה. לקצינים שנכחו שם היה ברור שהשיחה משחררת משהו ברמטכ"ל. אפילו סגן הרמטכ"ל יעלון נדרך. דברים כמו שאמרת, אמר לתמיר אחר כך, יגררו אותו להחלטות רעות. תמיר סירב להשתכנע. היו החלטות רעות עד עכשיו, אמר.

לאחר חיסול ראאד כרמי ומותן של היוזמות המדיניות חזר השטח לבעור. בתוך שטח ישראל הצטרפו אנשי התנזים למעגל המתאבדים. במקומות אחרים בשטחים ספג צה"ל כמה מהלומות כואבות. בראשית פברואר עלה טנק על מטען כבד ברצועת עזה ושלושה מהחיילים שהיו בו נהרגו, וב-20 בחודש נהרגו שישה חיילים בהתקפה על מחסום עין עריק. במארס שוב פוצץ טנק ברצועה, ושוב נהרגו שלושה חיילים.

מופז החליט להסיר כל רסן. הוא הורה על מבצע נקמה רחב היקף, שקיבל את שם הקוד "זמן תגובה". המבצע הזה היה שונה מקודמיו בשני דברים מהותיים: הוא כוון נגד שוטרים פלסטינים, שעד אז לא נחשבו ליעד, והיה מותר לירות לעברם רק במקרה של סכנת חיים; והכוחות נשלחו למחסומים שאיישו השוטרים בכוונה תחילה לפגוע בהם, מבלי שאלה יהוו כל איום.

יחידות מובחרות פשטו על מחסומים ברחבי הגדה ובנמל עזה ופתחו באש ללא אבחנה. עשרות שוטרים פלסטיניים נהרגו. רוב השוטרים שנפגעו לא איימו כלל על חיילי צה"ל, ונפגעו מן המארב, דבר שהיה בו שינוי מוחלט של הוראות הפתיחה באש ושל הגדרת האויב. לאחר פיגוע הטנק השני ברצועה גם קיים צה"ל לראשונה דיון באפשרות חיסולו של השייח' יאסין, אף על פי שמבצעי הפיגוע השתייכו ל"ועדות ההתנגדות העממיות" של ג'מאל אבו סמהדנה, שלא היה להן דבר עם החמאס.

 ממש באותו זמן נפגשו בכירי המנגנונים הפלסטיניים עם בן-אליעזר, איילנד ודיכטר, והתחננו בפניהם לתת להם הזדמנות לשנות את המצב. בצה"ל פירשו את הדברים הפוך בדיוק: הכוח מנצח. ההתקפות שלנו הביאו את הפלסטינים להתחנן להפסקת אש, אמרו קצינים בכירים בגאווה. המודיעין דיווח כי הרשות הפלסטינית קרובה להתמוטטות. הידיעה הזאת התקבלה בציבור בסיפוק: מאז ראשית דצמבר הראו סקרי דעת הקהל תמיכה קבועה של רוב במיטוט הרשות וגירוש ערפאת[viii].

מפקדי השטח ידעו שלא רק הרמטכ"ל תומך בהם. המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ועל כוכבי וגולן בדרום לבנון, קיים איתם קשר ישיר מלשכת שרון. מה קורה במחנות הפליטים ג'נין ובבלאטה, היה קפלינסקי שואל. ראש הממשלה רוצה לדעת. המפקדים הבינו היטב ששרון אינו עסוק במהלכים מדיניים, אלא מחכה מהם ליוזמה. מי שיוכיח שצה"ל יכול להשתלט על מחנות הפליטים ישנה את פני המלחמה. לחדוות הקרב הזאת תרמה התחרות ההיסטורית הלא-סמויה בין היחידות. כל אחד רצה להוכיח שגם הוא יכול. אם היה תמיר זקוק להוכחה שדבריו לא התקבלו בכעס, באה אמירה תקשורתית של מופז ממש באותם ימים והרגיעה אותו: גולני, אמר הרמטכ"ל (שרוב חייו בצבא עברו עליו, כזכור, בצנחנים), היא החטיבה הטובה ביותר בצבא[ix].

עד כמה דחף השטח את הדרגים שלמעלה ניתן ללמוד מן הסיפור הבא: בסוף פברואר, בלילה שבו פשטו לוחמי גולני על מחנה הפליטים ג'נין – במקביל לפשיטת הצנחנים בבלאטה – נקרא תמיר למטכ"ל, לבירור (יחד עם מפקדי יחידת שלדג והקומנדו הימי) על חוסר משמעת ואי מילוי פקודות בעניינים אחרים. בשל קצר תקשורת מוזר לא ידע מופז כלל שחטיבה שלמה, מאות רבות של לוחמים, עושה באותן שעות את דרכה למחנה הפליטים המאיים, שצה"ל התייחס אליו כאל חור שחור. "הכוח נמצא כבר ב'גרמניה'," אמר תמיר, פרש תצלום אוויר על השולחן והראה למופז היכן נמצאת הנקודה, שבה דיווחו הכוחות את מילת הקוד. "אנחנו כבר על היעד, ואתם מדברים אתי על אי-מילוי פקודות?" מופז עדיין לא הבין. הוא נזף בתמיר על העניין שבשלו זומן, והורה להחזיר את הכוח לאחור. לאחר יומיים ביצעה גולני את אותה פשיטה בדיוק.

ההצלחה בג'נין ובבלאטה גילתה לשרון ולמופז, שלמרות כל המסרים הכוחניים חשש עד אז להכניס כוחות לתוך השטח הבנוי בצפיפות, שממול לא נמצאים כוחות של ממש, אלא כנופיות לא מאורגנות. מפקדי החטיבות, אמר אחד מהם מאוחר יותר, לא נתקלו כמעט לכל אורך הלחימה בהתנגדות מסודרת כלשהי, אפילו ברמת החוליה המקומית. פעם אחת, ברמאללה, הוציאו הכוחות הפלסטיניים תשמוע (חוליית מארב ותצפית) לאחת הסמטאות, וכוח גולני שתעה בדרכו אסף אותה ללא מאמץ.

בהלך רוח כזה לא ראה שרון שום סיבה להקשיב לדיבורים על תהליך מדיני. היוזמה הסעודית, אירוע יוצא דופן שבו העניק העולם הערבי, בהסכמה כמעט מקיר לקיר, הכרה בקיומה של ישראל בגבולות 4 ביוני, נהדפה על ידיו כסכנה של ממש[x]. הוא אמנם הכריז על נכונות להיפגש עם הסעודים, אבל לא נקט שום צעד מעשי והניח ליוזמה לגווע. הסכם פרס-אבו עלא התנדף ברוח. מילה חדשה החלה להדהד במסדרונות הצבא ובלשכת ראש הממשלה: הכרעה.

את הדחיפה הסופית נתנה סדרה נוספת של אירועים קשים. בראשית מארס ספג צה"ל את אחד האירועים המשפילים ביותר מאז תחילת האינתיפאדה. צלף בודד, תאאר חמאד מהכפר סילואד, הגיע אל הגבעה שמעל למחסום ואדי חרמיה, מצפון לעפרה. הנשק בידיו היה רובה מאוזר ישן, שהתפרק במהלך הירי. זה לא הפריע לו לירות בשלווה, במשך דקות רבות, יותר משלושים כדורים, להרוג עשרה חיילים ואזרחים במחסום, ולהסתלק מהמקום ללא פגע. כה רבה הייתה התדהמה, שמערכת הביטחון חקרה במשך חודשים חשד שאיש המחתרת האירית, מקצוען שכיר, הוא שחיסל לבדו עשרה ישראלים. רק באוקטובר 2004 נלכד חמאד, והתברר שהרוצח קר הרוח לא היה אלא פלסטיני לא מאומן, חמוש ברובה שאותו מצא בוואדי. צה"ל הגיב, כדרכו, בכוח רב. פשיטה של חטיבת הנח"ל וגולני על מחנה הפליטים טול כרם הסתיימה בעשרות פלסטינים הרוגים.

הטרור שבר שיאים של זוועה. כמעט כל יום היה פיגוע במרכזי הערים. השמות מעבירים עד היום צמרמורת: במסעדת סי פוּד מרקט בתל אביב ובקפה מומנט בירושלים. אוטובוס בעפולה ומשפחה בעצמונה. מארס 2002 היה החודש הקשה ביותר בתולדות ישראל, מבחינת מספרם של ההרוגים בפעולות טרור[xi] – ועם זה נהרגו בו פלסטינים במספר כמעט כפול מזה של הישראלים. חודשיים בלבד לאחר ההזדמנות הגדולה שקעה המערכה במלחמת שבטים אכזרית, מעגלים של נקמה ונקמת נגד ללא אבחנה.

שרון הנואש נע בין תגובות כוחניות לוויתורים שזמן קצר קודם לכן לא העלה אותם על דעתו. חלק מרעיונותיו היו אבסורדיים: באחת מישיבות הממשלה הציע לעשות בומים על קוליים מעל למפקדתו של ערפאת[xii]. בסקרים צלל מעמדו לשפל, שלא היה כמוהו מאז נבחר[xiii]. אם יתמודד מול נתניהו, אמרו הנשאלים, יפסיד ברוב עצום. מאחורי גבו של שרון התחילו לכנות אותו "קודמו בתפקיד של ביבי".

הוא ניתק מגע עם בן-אליעזר ופרס. הסכם פרס-אבו עלא והרעיונות שלהם על משא ומתן עם הפלסטינים עמדו בסתירה לרצון שלו לנצח: ההתמרמרות שלהם על פעולות הצבא הזכירה לו עד כמה היה אטום לאפשרות השינוי רק חודשיים קודם לכן. גם צמרת הצבא לא רוותה ממנו נחת באותם ימים. העובדה שהוא, אריאל שרון, שבעיני עצמו עסק כל חייו בהצלת יהודים, יירשם כראש הממשלה שבתקופת כהונתו נהרגו אזרחים במספר חסר תקדים, הביאה אותו לשיאים חדשים של חרון ותסכול.

בייאושו, המשיך לזגזג בין הוראות לתגובה בעוצמה חסרת תקדים לבין מהלכים מדיניים מרחיקי לכת. בשבוע השני של מארס הודיע שרון לפתע שהוא מוותר על דרישתו לשבעה ימי שקט[xiv]. אותו תנאי שבשלו הכשיל את שיחות איילנד-דיכטר עם ראשי המנגנונים רק חודשיים קודם לכן, היה פתאום כלא היה. להודעה לא קדם שום לחץ אמריקני. למעשה, מאז הסכים פאואל לכך ששרון יהיה זה שיקבע מתי מלאו ימי השקט, לא שמעה ישראל דבר מן האמריקנים בעניין.

הסיבה העיקרית, אם אפשר בכלל להניח שהייתה לכך סיבה קוהרנטית, הייתה הידיעה שסגן הנשיא צ'ייני עומד לבקר באזור. שרון רצה לתת לצ'ייני, שדן באותה עת על תנאים לפגישה עם ערפאת, מתנה ישראלית. אבל סביר יותר שההחלטה הייתה עוד עדות לכך ששרון אינו יודע מה לעשות. עשרות פעמים חזר שרון בחודשים שלפני כן על האמירה, שלא יוותר אפילו על שנייה אחת מימי השקט. עשרות פעמים עלתה השאלה ממתי בדיוק יתחילו לספור אותם, האם הירידה בכמות האירועים אחרי נאום ערפאת אינה מציינת את התחלת הספירה, מהי בדיוק משמעותו של "שקט". ופתאום, ברגע אחד לא ברור, היה התנאי ואיננו עוד.

הבנות פרס-אבו עלא, לא ממש הסכם אבל עוד חצי הזדמנות שאיש לא טרח לפתח אותה, כבר היו קבורות עמוק. ההחמצה הגדולה של דצמבר וינואר הובילה באורח בלתי נמנע להתלקחות הגדולה של פברואר ומארס, וממנה למבצע "חומת מגן" – שבו מחק צה"ל, בהוראתו של שרון, את שרידיו של תהליך אוסלו, וכבש מחדש את הגדה המערבית.