אפילו שר הביטחון דאז בנימין בן-אליעזר, ששום דבר פוליטי איננו זר לו, לא תיאר לעצמו שככה זה הולך להיות.
מאז ראשית 2002, כחצי שנה לפני תום כהונתו של שאול מופז, החל פואד לקבל שיחות טלפון מאנשים שונים, שאיש לא העלה בדעתו שהם מעורבים במינוי מפקד הצבא. ראשי ערים, רבנים, פעילים של מפלגות שונות – כולם הגיעו איכשהו לאוזנו של שר הביטחון. ולכולם הייתה המלצה דומה: צריך למנות את ראש אמ"ן, אלוף עמוס מלכא, לראש המטה הכללי הבא. אצל חלק מהדוברים נלווה להמלצה צבע ברור לגמרי. אתה, היו"ר הראשון של מפלגת העבודה שהוא מעדות המזרח, צריך להיות זה שימנה את הרמטכ"ל המרוקאי הראשון, אמרו לבן-אליעזר. חברי כנסת מש"ס, שמפלגתם מייצגת ציבור שחלקו לא שירת בצבא מעולם, היו בוטים במיוחד באמירה הזאת.
מלכא עצמו כמעט לא הסתיר את חיזוריו אחרי אישים פוליטיים. שר האוצר סילבן שלום ביקש לראות חומר מודיעיני סודי, שלא היה אמור להיחשף בפניו במסגרת תפקידו. מלכא הסכים, למרות התנגדותו של קצין הביטחון של אגף המודיעין. צחי הנגבי, השר לאיכות הסביבה, זכה לבדוק בעצמו את מצבן של האנטנות ביחידת ההאזנה המרכזית והיוקרתית של צה"ל. בשני המקרים, טען מלכא, הטיפול בבקשות נעשה לפי הספר וללא כל קשר לפוליטיקה, אבל באמ"ן הסתובבו הרבה בכירים בהרגשה אחרת.
את הקרבה הגדולה מכולם שמר מלכא לבן-אליעזר עצמו. הוא היה מודע היטב לחולשותיו של שר הביטחון הטרי, והקפיד לסייע לו לעבור את מעידותיו בשלום. בימיו הראשונים של פואד בתפקיד כשל לא פעם בענייני מודיעין: לא אחת ציטט מקורות סודיים, כדי להוכיח את צדקת דבריו. בהתלהבותו כי רבה מהעולם החדש והמופלא שהתגלה לו, גילה דברים שהוגדרו מסווגים לאנשים שלא היו שותפי סוד. כמעט תמיד היה לידו ראש אמ"ן, כדי להחליק את הדברים ולהציג את בן-אליעזר באור מחמיא. בדיונים הרבה לשבח את אבחנותיו של בן-אליעזר, והדבר בלט במיוחד ככל שיחסיו של השר עם הרמטכ"ל מופז הלכו והורעו, ועל רקע הזלזול הבוטה שמופז הפגין כלפי פואד.
מלכא היה צריך להתאמץ יותר מאחרים. המועמדים הטבעיים לתפקיד הרמטכ"ל היו מי ששימשו כסגנים במהלך כהונתו של מופז, עוזי דיין ובוגי יעלון. יעלון נחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר, גם זה מנימוקים פוליטיים: דיין, שלא בטובתו, נחשב לאיש של אהוד ברק, וכל מי שנגע בברק היה חשוד אוטומטית בלשכת שרון.
למעשה, מאז ההדלפה על עיקרי הדברים שיאמר שרון בביקורו הראשון בארה"ב, הדלפה שהציגה את דיין כמי ששם דברים בפיו של ראש הממשלה, הורחק דיין בהדרגה מן הלשכה, ואיבד הן את מעמדו והשפעתו כיועץ לביטחון לאומי והן את סיכוייו להיבחר לרמטכ"לות. ניסיונו לגייס את ברק לתמיכה בו הביא אמנם לשיחה בין ברק לבן-אליעזר, וראש הממשלה לשעבר דחק בשר הביטחון למנות את דיין, אבל ברק היה בזמן ההוא הסוס הלא-נכון, ופואד לא נענה.
רבים מפקודיו של מלכא פירשו את השינוי החריף שחל בעמדותיו בין הדיון הפנימי להופעה הפומבית, כנובע מרצונו העז להיות רמטכ"ל. בדיונים הפנימיים צידד לא אחת בעמדות שנגדו את הקו הרשמי, שלפיו ערפאת אשם בכול ושולט בכול. בממשלה או בוועדת החוץ והביטחון התיישר לחלוטין עם הקו של שרון, מופז ויעלון. בשיחות הפנימיות כפר בתקפותו של העיקרון "אין משא ומתן תחת אש", שאתו עלה שרון לשלטון. יכול להיות שזה עיקרון צודק, אמר לאנשיו, אבל ברור שאינו מעשי. הוא גם תקף את תגובותיו הכוחניות של צה"ל, ואת הקיבעון סביב יאסר ערפאת. פעם אחת כששמע את אחת מהרצאותיו הארוכות של עמוס גלעד בפורום מטכ"ל על אחריותו של ערפאת לכל מה שקורה, העביר פתק לקולגה. "ואם ערפאת ימות תיעלם הבעיה הדמוגרפית?" כשהגיע תורו לדבר הוא נשמע דומה מאוד לגלעד. בישיבות הממשלה – ולא כל שכן בהתבטאויות הפומביות, שהן חשובות במיוחד במקרה של ראש אמ"ן, הקובע במידה רבה את ראיית העולם של הציבור כולו – מעולם לא חזר על העמדות הביקורתיות. לראש אמ"ן שרצה להיות רמטכ"ל לא הייתה שום סיבה להרגיז את ראש הממשלה.
אבל בסופו של דבר הגדיש מלכא את הסאה אפילו עבור בן-אליעזר. מצעד הרבנים והפוליטיקאים ללשכת שר הביטחון לא סייע לו, מה גם שמופז הפעיל לחץ כבד בכיוונו של יעלון, ובן-אליעזר חשש – כמו במקרים רבים אחרים – להתמודד עם ההאשמה שהוא פועל ממניעים פסולים ואינו בוחר במועמד שהמערכת המקצועית מעדיפה.
לחצים פוליטיים סביב מינויים בצה"ל הם דבר שבשגרה, וכל הנוגעים בדבר בהכירו אותם היטב: הם באו לידי ביטוי בין השאר במינויו של מופז לרמטכ"ל על ידי יצחק מרדכי ובאי-קידומו של שרון בשלבים מסוימים בקריירה שלו. הלחצים האלה גדולים במיוחד כשמדובר במינוי הרמטכ"ל. במערכת הלא-מוגדרת של היחסים בין מפקד הצבא לבין מי שממונה עליו, הרגע היחיד שבו לובש המדים תלוי לגמרי בשר הוא הרגע שלפני מינויו. זו אחת ההזדמנויות היחידות של שר הביטחון להשפיע על המערכת הצבאית החזקה.
תפקיד הרמטכ"ל, מעצם טיבו בשל חשיבותו הציבורית והיוקרה העצומה המתלווה לו, היה מאז ומתמיד תפקיד פוליטי. בימי הבראשית של צה"ל הוא היה מפלגתי בגלוי: משה דיין היה מועמד לכנסת ברשימת מפא"י בעודו רמטכ"ל מכהן. גם כעבור שנים, כשההשתייכות המפלגתית כבר לא התלוותה לדרגה ("אני זוכר היטב את היום שבו קיבלתי דרגת אלוף משנה" נוהג אריאל שרון לומר בציניות. "זה היה היום שבו קיבלתי גם פנקס חבר במפא"י"), היה הקמפיין לרמטכ"לות מלווה במעורבות רבה של אנשים פוליטיים. אהוד ברק, שהתמודד מול דן שומרון ב-1987, גייס קואליציה שהשתרעה מדן מרידור מימין ועד יוסי שריד משמאל.
כל זה סביר במערכות אנושיות, אבל מחריף מאוד בעת מלחמה, על אחת כמה וכמה במלחמה המלווה במחלוקות בין-מפלגתיות ובדיון ציבורי על עצם טבעה. לא היה אפשר שלא להניח, שהמאבק על הפסגה משפיע גם על ההערכות, הניתוחים והעמדות שמציגים חלק מהמועמדים. סיפורי המינויים האלה גם רלוונטיים מאוד להבנת התנהגותם של שחקני מפתח בשלבים שונים של המלחמה. בלעדיהם, קשה להבין עד תומם את המהפכים שחלו במעשיהם ובאמירותיהם של קצינים בכירים ביחס לאינתיפאדה או לכל נושא ביטחוני אחר, ואת הדרך שבה אימצו את התפיסות של הדרג המדיני ואת דרכי הפעולה שאליהן דחף.
ההקשר הפוליטי לא נגע רק ללובי למען מינוי או לאימוץ עמדותיהם של מקבלי ההחלטות. הוא השפיע על היומיום של מפקדים בכירים יותר ופחות, בעיקר בפיקוד המרכז (שממנו יצאו גם רוב רמטכ"לי צה"ל מאז 1983). אלוף פיקוד המרכז ומפקדי החטיבות שלו באים במגע הדוק ויומיומי עם המתנחלים, שהלובי הפוליטי שלהם בכל הממשלות, ובמיוחד בממשלת ליכוד, הוא רב עוצמה וחסר מעצורים. כל מי ששאף לקידום ידע שעליו לשמור על יחסים טובים עם המתיישבים היהודים בשטחים. במהלך האינתיפאדה, משמעם של יחסים טובים היה הפגנה של עמדה תוקפנית ועצימת עיניים מול התנהגותם של המתנחלים בשטח.
נוכחותם של המתנחלים בתוך הפעילות הצבאית היא קבועה ומתמדת. נציגיהם, שחלקם מכהנים גם כקציני מילואים במערך ההגנה המרחבית, יושבים בדיונים הצבאיים באורח קבוע. חלקם משמשים בתפקידים כפולים, עד שקשה להבחין מה הוא מה: רון שכנר, לימים עוזרו של שר הביטחון מופז לענייני התיישבות (תפקיד שבו סייע, על פי הדו"ח שחיברה עו"ד טליה ששון, למפעל המאחזים הלא-חוקיים), היה קודם לכן מח"ט במסגרת ההגנה המרחבית וקצין הביטחון של מועצת יש"ע. נציגים אחרים, כמו בנצי ליברמן ופנחס ולרשטיין, נכנסו לדיונים הצבאיים בתוקף תפקידם כראשי מועצות אזוריות וראשי מועצת יש"ע. החיבור הזה סיפק למתנחלים מידע שוטף על תכניות צה"ל, דבר שכשלעצמו אין בו רע, אלמלא נהפכה כל תכנית שלא מצאה חן בעיניהם בסיס לתלונה כלפי מעלה. אלוף פיקוד המרכז, איציק איתן, סיפר פעם איך בכל פעם שלא נענה לבקשותיו של זמביש, מראשי המתנחלים, הוא קיבל כעבור זמן לא רב טלפון מלשכת ראש הממשלה. "אולי בכל זאת אפשר לסייע לו?"
אריאל שרון, יקיר המתנחלים עד לתכנית ההינתקות, היה קשור אליהם במיוחד – וקציני הצבא ידעו זאת היטב. שרון לא טרח להסתיר דבר. כפי שכבר תואר פה, בראשית כהונתו הגיעה אליו מן המתנחלים ידיעה על זריקת אבנים בכביש ליד חוסאן. ההתקפה של שרון על הרמטכ"ל מופז שבאה לאחר מכן העבירה לכל מי שהיה בדיון את המסר. אני יודע הכול, ואתם יודעים ממי. כל מי שיתנגש עם בני חסותי ישלם את המחיר.
אנשי המִנהל האזרחי, שנחשדו בעיני המתנחלים כאוהדים יתר על המידה את העניין הפלסטיני, שימשו להם יעד קבוע. מתאם הפעולות השטחים יעקב (מנדי) אור וראש המנהל האזרחי באיו"ש דב (פופי) צדקה היו יעד קבוע להתקפות – והתפקידים האלה אכן היו האחרונים בקריירות הצבאיות שלהם, למרות עבר קרבי מפואר (אור בגולני, צדקה בסיירת מטכ"ל). לא פעם שמעו אור וצדקה מבן-אליעזר ומשרון שהמתנחלים הם מלח הארץ, ויש לשמור עליהם ולהקשיב להם. צדקה היה מועמד טבעי להחליף את אור ולהתקדם לדרגת אלוף; מי שקיבל במקומו את תפקיד מתאם הפעולות היה דווקא עמוס גלעד, הקטגור הראשי של ערפאת והרשות הפלסטינית במערך המודיעין. קשה לחשוב על מסר ברור מזה למפקדים בכל הרמות, בדבר הגישה שעליהם להפגין אם רצונם להתקדם.
בשטח לא היססו המתנחלים לתקוף את אנשי התיאום והקישור. באחד המקרים הגיע קצין במפקדתו של אור למקום שבו ערכו המתנחלים הפגנה פרועה. כשניסה לעצור בעדם, עצרו אותו מתנחלים – בסיוע מפקד החטיבה המרחבית. אור, שהרגיש שאיש אינו מטפל בעניין ושהפקוד שלו הופך מקורבן לנאשם, דאג שהסיפור יפורסם בתקשורת, וקיבל טלפונים זועמים מלשכת הרמטכ"ל. איך הדבר הזה יוצא החוצה, אמר מופז בכעס – כאילו זו הבעיה, ולא העובדה שאזרחים מתפרעים תקפו לובש מדים. אותו סיפור חזר מאוחר יותר ביצהר, ששם תקפו מתנחלים חיילי צנחנים שמנעו מהם להציק לפלסטינים ופינו מאחז לא חוקי, ואף חתכו את צמיגי הג'יפים הצבאיים. מ"פ הצנחנים מאור שושן, שתיאר את התקרית בתקשורת, ננזף על ידי אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה על ריאיון ללא אישור – ונווה מיהר לשלוח מכתב מתנצל למתנחלים על "ההכללה המעליבה" שבדברי המ"פ.
המקום שבו היה הממשק בין חיילים למתנחלים קשה במיוחד – והצורך להסתדר אִתם או לשלם בקריירה היה חמור במיוחד – היה חברון, האתר היחיד שיש בו יישוב יהודי בלב העיר הערבית. אורית סטרוק ונועם ארנון, דוברי היישוב היהודי בחברון, ישבו גם הם בפורומים צבאיים, ולא מתוקף תפקיד צבאי כלשהו. הם לא היססו לחלק ציונים למפקדים המקומיים: כשהחליף נועם תיבון את יגאל שרון כמח"ט חברון, נרשמה עלייה של מאות אחוזים בתלונותיהם של פלסטינים על פעילותם של חיילי צה"ל. סטרוק וארנון שיבחו את תיבון על שהחזיר את הצבא להתנהגות הראויה. המסר עבר: זמן קצר לאחר עליית שרון לשלטון אמר תיבון לראשי המפד"ל, שביקרו אצלו, שמשטרת ישראל פותחת סתם עשרות תיקים למתנחלי חברון – מן הציבורים הפרועים וחסרי המעצורים ביותר בשטחים.
אפשר להבין את תיבון. ככל הקודמים לו בתפקיד, הוא ניסה בעיקר למצוא איזונים בתוך המצב הבלתי אפשרי, שהמתנחלים בחברון עושים ככל העולה על רוחם ומקבלים גיבוי ברור מלמעלה. הדו"ח החמור של מפקדת התיאום והקישור בחברון, שבן-אליעזר הדליף ליוסי שריד, אינו רק דוגמה לאוזלת ידו של שר הביטחון: בדו"ח עצמו פורטו מעשים של ונדליזם, התעללות והפרת חוק סיטונית של מתנחלי חברון כלפי תושבי העיר הערבים, וגם מעשי השפלה וביזוי כנגד חיילים. גם לאחר הדלפת הדו"ח ופרסומו ברבים לא נעשה דבר. בתנאים האלה, למח"ט המקומי – תיבון או כל אדם אחר – היה ברור שקריאת המתנחלים לסדר, או הרחקתם ממעגל ההחלטות הצבאית, תעלה לו אישית ביוקר ולא תועיל בדבר.
לפחות במקרה אחד הביאה התנהגות של מתנחלים לקריסתה של הפסקת אש לא רשמית, שרקם תיבון עם עמיתו הפלסטיני אבו רמזי. זה קרה לאחר רציחתה של התינוקת שלהבת פס. הרוצח היה פלסטיני מעורער בנפשו, שכינויו היה "בן לאדן" על שם דמיונו הפיסי לטרוריסט הידוע. אחרי הירי קיימו תיבון ואבו רמזי מגעים בהולים, ונדמה היה שאפשר לעצור את ההידרדרות. אבל המתנחלים יצאו לכיכר גרוס, החלה התפרעות והפסקת האש התמוטטה. ברור היה שאיש לא ייתן את הדין.
איציק איתן ירש בפיקוד המרכז את בוגי יעלון, שהיו לו יחסים מצוינים עם המתנחלים. יעלון, שגאוותו הייתה על עולם הערכים שלו, חש קרבה לאידאולוגיה העזה של המתנחלים ולנכונותם להקריב. לא אחת דיבר על כך שהמתנחלים הם היורשים של התנועה קיבוצית כאליטה משרתת. "לא אגיד לכם שהחולצה הלבנה, הסנדלים והשפה של המתנחלים זרים לי," אמר בכנס של התק"מ בשנות התשעים.
ראשי מועצת יש"ע חששו מיעלון בראשות כהונתו: הוא נתפס כקיבוצניק שמאלני, המשכו של עוזי דיין, שאתו היו להם יחסים מורכבים. בהדרגה התפתחה קרבה הדדית, שהעמיקה ככל שהחל יעלון לשטום את ערפאת. כפי שסיפר ראש מועצת בנימין פנחס ולרשטיין, הקרבה הזאת השפיעה אפילו על שאלת המאחזים הלא-חוקיים. "אני מתקשר אליו מאחד המאחזים" אמר ולרשטיין על יעלון, "ואומר לו שהמאחז הזה ממש אסטרטגי. אז הוא אומר 'פנחס, אתה צריך להגיד לי שהמאחז הזה הוא אסטרטגי? זה ברור לחלוטין. תעשה לובי בקרב הדרג המדיני להשאיר את המאחז ואני אשמח'".
איתן המופנם, שפקפק ביעילות של הפעלת הכוח המסיבית, היה מטרה טבעית לחצי המתנחלים – במיוחד מרגע עליית שרון לשלטון. הם לחצו עליו להקים נקודות צבאיות במקומות שלא היה בהם היגיון טקטי או צורך מבצעי של ממש. מחסומים הוצבו, טנקים הובאו ואפילו מוצבים קבועים הוקמו בנקודות כגון צומת איו"ש או בחלק מהצירים באזור חברון, בתגובה ללחץ המתנחלים להגביר את השמירה על ביטחונם או להגיב על פיגועים. לא אחת הגיע אל איתן מסר ישיר מלשכת ראש הממשלה, שהורה לו להיענות לדרישת המתנחלים ל"תגובה ציונית הולמת" לפעולות הטרור.
איתן, שגם לו היו שאיפות להמשיך ולהתקדם, ניסה להלך בין הטיפות. מצד אחד, לא נענה לכל גחמה של המתנחלים, שדרשו בין השאר להכות ללא אבחנה ביישובים פלסטיניים בפעולות תגמול. מצד שני, סירב לפעול בעניין המאחזים, עניין שבו היה ברור לו שלפעילות המתנחלים יש גיבוי מלא מראש הממשלה. זה לא עזר לו: הוא המשיך להיות חשוד ברכרוכיות, ובכך שאיננו מספק לראש הממשלה – ולידידיו בשטח – את ההכרעה והתוקפנות ששרון כה ייחל להן. הסיבה העיקרית לכך שאני כאן ובוגי בלשכת הרמטכ"ל, אמר איתן במרירות למקורביו לאחר שדרכו בצבא נחסמה והוא התמנה ליו"ר האגודה למען החייל, היא המתנחלים. כשהזכירו לו שיעלון התייחס לחלק מההוראות של הדרג המדיני בעניין המאחזים כלא-חוקיות, חייך איתן חיוך ציני: יש מי שממלא פקודות כאלה, אמר, ויש מי שלא.
בפיקוד הדרום, שבו היו ההתנחלויות תחומות בעיקר בגוש קטיף, הייתה המציאות פשוטה יותר (עד לתחילת תהליך ההינתקות, שהפך את קציני צה"ל מטרה לזעמם של המתנחלים). אבל גם דורון אלמוג ופקודיו ידעו באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. לפחות במקרה אחד התיר אלמוג למתנחלים להעלות קרוואנים על שטח שבשליטה פלסטינית מלאה, צעד שלא אושר בממשלה, כדי לתת פורקן לזעמם על פיגועים. כשנקרא לבירור אצל ראש הממשלה ברק, אמר אלמוג: "רציתי לפייס את המתנחלים." הוא ביטא בכך בקול אמת, שהוא ועמיתיו היו מודעים לה היטב.
שרון רצה למנות את מפקד חיל האוויר דן חלוץ לרמטכ"ל ב-2002. חלוץ היה קצין מוערך, אבל לא פחות מזה ידיד ותיק. כטייס במילואים, עמד בשולי הפגנת הארבע מאות אלף שתבעה את ראשו של שרון בפרשת סברה ושתילה וחילק כרוזים ובהם האמנה הפלסטינית. הוא היה האיש שגייס שרון לעמוד לצידו ביום הפריימריס בליכוד ב-2003: באותו בוקר נורה טיל לעבר מטוס ארקיע במומבסה שבקניה, ובמקביל הותקף מלון פרדייז בעיר ושלושה ישראלים נהרגו. מאוחר יותר באותו יום נהרגו שישה ישראלים בהתקפת ירי על קלפי של הליכוד בבית שאן.
שרון, שחשש שהאירועים ישפיעו על אחוזי ההצבעה ועל סיכוייו לנצח, כינס מסיבת עיתונאים בהולה. באמתלה לפיה נסיון הירי על המטוס הוא עניין אווירי, זומן אליה גם חלוץ. בפנים חמורות ישב מפקד חיל האוויר במדיו, משמש כרקע לקריאתו ההיסטרית של שרון למצביעי הליכוד "לכו להצביע!" לכאורה, היה חלוץ קורבן של תעלול של שרון, שזימן אותו לדבר בעניין ביטחוני והפך אותו לקישוט לאקט פוליטי. אבל מפקד חיל האוויר והממונים עליו לא הקימו כל מחאה.
בנוסף לידידות האישית, קסמה לשרון תדמית הרפורמטור, הראשון שימנה טייס למפקד הצבא. אבל שרון של אמצע 2002 – זמן קצר אחרי מבצע חומת מגן ובעיצומה של מלחמת טרור – היה שונה מראש הממשלה בעל העוצמה הפוליטית האדירה של 2005. מפלגתו הייתה במיעוט, שביעות הרצון ממנו הייתה נמוכה, הוא היה צריך להתחשב בבן-אליעזר. הוא הסתפק באמירה סתמית למדי לשר הביטחון, לפיה "זה יהיה רעיון טוב למנות את חלוץ". בן-אליעזר דחה את הרעיון. רבים הופתעו מכך ששרון, שלאורך השנים הירבה לדבר על הצורך ברפורמות בצבא, אינו עומד יותר על שלו ומשפיע יותר על מינויו הרמטכ"ל. התמונה הזו עתידה להשתנות מהקצה לקצה.
עמוס מלכא, למרות הקמפיין המאסיבי, נשאר גם הוא בחוץ. בוגי יעלון היה המועמד הטבעי, ובן-אליעזר לא היה שר ביטחון שייקח על עצמו חריגה מן המהלך הטבעי, ומינה אותו לרמטכ"ל. אבל השפעתו של הצורך לשאת חן בעיני מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי לא פגה, כפי שיעלון עצמו עתיד ללמוד על בשרו שלוש שנים מאוחר יותר.