פרק 8 – אנחנו לא מטפלים בזה עכשיו

מרטין אינדיק, שגריר ארה"ב בישראל, היה בטוח שיש לו ביד פצצה של ממש. השיחה שלו עם ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הניבה פרי לא צפוי, ואינדיק היה להוט לדווח לוושינגטון. זו תהיה מתנה של ממש לשר החוץ קולין פאואל, לקראת ביקורו הראשון במזרח התיכון, בסוף יוני 2001.

בימים שלפני כן ניהל אינדיק משא ומתן עם ראשי השלטון בישראל. על הפרק עמד הקוץ הקבוע ביחסים בין ירושלים לוושינגטון: ההתנחלויות. יותר משלושים שנה לא ראו ישראל והידידה הגדולה מעבר לים עין בעין בנושא ההתיישבות הישראלית בשטחים. היא עמדה במרכז חיכוכים אין ספור. הבולט שבהם היה כאשר הנשיא בוש האב התנה את מתן הערבויות הכספיות לישראל בהקפאת הבנייה בהתנחלויות. שרון היה, כמובן, סדין אדום מוכר היטב בנושא: האב המוכר של תנופת ההתנחלות, הבולדוזר שיישב מאות אלפי יהודים בגדה המערבית, האיש שעקף ותיחמן וקבע עובדות בשטח, בעוד ראשי הממשלה שמעליו מתמודדים עם לחצם העקר בדרך כלל של ממשלים אמריקנים מתחלפים.

הקפאת ההתנחלויות הייתה נושא מרכזי בדו"ח שהוציאה הוועדה, שבראשה עמד הסנטור האמריקני ג'ורג' מיטשל, כחודש קודם לכן. הוועדה קבעה סוג של משוואה, שלפיה תמורת הפסקת האש על ידי הפלסטינים תקפיא ישראל את ההתנחלויות, כצעדים מקדימים לחידושו של המשא ומתן בין הצדדים. מרגע שפורסם הדו"ח, ואומץ מיד על ידי הממשל האמריקני, עסקה ישראל הרשמית במאבק נגד המשוואה הזאת. אינדיק, שגריר מנוסה בשלהי כהונתו, ניסה להגיע לפתרון עוד לפני שינחת השר החדש.

הוא התחיל מן הקל. שמעון פרס, השותף הקואליציוני הבכיר, היה סקפטי: שרון לא יסכים בשום אופן להקפאה מוחלטת, לרבות מה שמכונה כבר שנים "הריבוי הטבעי"[i]. כדרכו, ניסה פרס למצוא נוסחאות מילוליות עוקפות-שרון. אינדיק לא קנה. זה לא יעבוד, אמר לפרס.

ואז החליט השגריר לאחוז את השור בקרניו ופנה לראש הממשלה. שרון שלח אותו אל שר הבינוי והשיכון נתן שרנסקי. שרנסקי, איש מוכר ופופולרי בוושינגטון, הכין תיק ובו פירוט של כל הפרויקטים שכבר מצויים בעיצומה של בנייה. אלה, אמר, כלולים ודאי בתוך "הריבוי הטבעי". הרי אי אפשר לעצור את מה שכבר נוצקו יסודותיו.

אינדיק, שרנסקי והתיק חזרו אל שרון. אתה חייב ללכת על זה, אמר אינדיק לראש הממשלה. שרון, שעמד לצאת לביקור נוסף בבית הלבן, הבין שאם ייתפס כסרבן יישום של התכנית היחידה שעמדה על הפרק, ועוד בחתימת ועדה שבראשה עמד סנטור אמריקני, ייפגע מעמדו בוושינגטון – שהשמירה עליו הייתה, כאמור, עקרון ברזל של מדיניותו.

אני מוכן ללכת על הכול, אמר לאינדיק. הקפאה מוחלטת, כולל הבנייה שמיועדת לענות על צורכי ריבוי טבעי.

השגריר היה בטוח שהוא לא שומע טוב. שרון, שהגניב קרוואנים ויצק יסודות וכופף ראשי ממשלה למען המתנחלים, מוכן לעצור את הפטיש האחרון בהתנחלות האחרונה?

כן, אמר שרון. כולל הכול. אם האלימות הפלסטינית תיפסק, אני מוכן ללכת על הקפאה מלאה, כולל ריבוי טבעי, לתקופה של שלושה עד שישה חודשים.

אבל מה עם כל הפרויקטים? נזעק שרנסקי.

הכול, חזר שרון ואמר. הייתה לו גם מקבילה היסטורית מן המוכן: מנחם בגין, אמר לאינדיק, עשה אותו דבר במהלך ועידת קמפ דייוויד.

אינדיק מיהר לדווח לוושינגטון. זו הייתה פריצת דרך של ממש: הסכמה ישראלית לתנאי, שנדמה היה שהוא בלתי אפשרי. עכשיו יהיה הכדור במגרשו של ערפאת, והוא יצטרך לפעול לעצירת האלימות. נכון, ניסיונות קודמים ללכוד את היו"ר הפלסטיני בפינה לא צלחו, אבל זו הייתה ההזדמנות הראשונה בעידן שרון.

אלא שהסטייט דיפרטמנט דמם. מהבוס של אינדיק, שר החוץ קולין פאואל, לא הגיעה אפילו תגובה. ארה"ב לא תפסה את הרגע, וההזדמנות צנחה לארץ מבלי להשמיע שום רחש. פאואל פשוט לא התעניין. כמה שבועות אחר כך הגיע לאזור לביקור. שהמילה "הזוי" מיטיבה לתאר אותו יותר מכל מונח אחר. במהלך הביקור ניסה אינדיק את מזלו שוב: כשנסע עם פאואל במכונית, חזר באוזניו על השיחות ועל הצעתו המפתיעה של שרון. פאואל אפילו לא הביט בשגריר. אנחנו לא מטפלים בזה עכשיו, הייתה תגובתו היחידה. בביקור עצמו, כמו לפניו או אחריו, כלל לא התייחס לדיווח על נכונותו של שרון להקפיא את הבנייה בהתנחלויות.

עד 11 בספטמבר 2001, התחרתה רמת העניין של ממשל בוש בקורה במזרח התיכון רק ברמת החיבה שרחש אריאל שרון ליאסר ערפאת. ג'ורג וו. בוש עלה לשלטון בעיקר בזכות נושאים פנימיים, ובראשם מה שכונה "שאלות של מוסר". עצם המנדט שלו היה מפוקפק למדי, לאחר שזכה בבחירות אף על פי שקיבל פחות קולות מיריבו הדמוקרטי אל גור. ההכרעה ששלחה אותו לבית הלבן נפלה רק אחרי דיון משפטי ארוך ולא ממש סגור בתוצאות הבחירות במדינת פלורידה, ברוב של קול אחד בלבד מבין תשעת שופטי בית המשפט העליון שדנו בעניין.

עוד לפני בחירתו, הייתה בורותו של בוש בנושאי חוץ לאגדה. הוא לא ביקר מעולם באירופה, ובביוגרפיה ששימשה אותו כמקדם פופולריות הוקדשה פיסקה אחת בלבד לביקורו היחיד בסין. הוא טעה בשמות של מנהיגים זרים ועורר רושם שיתקשה לציין את מיקומן של מדינות שאינן גובלות עם ארה"ב על מפה אילמת של העולם.

ממשלו היה מלא באנשים מנוסים, כמעט כולם מאגף הביטחון והצבא. כמו סגנו דיק צ'ייני, שהיה שר ההגנה בממשל בוש האב, הבין בוש את השפה של הכוח והכסף של העסקים הגדולים, בעיקר עסקי התעשיות הביטחוניות, הנפט והתשתית, הרבה יותר מאשר את שפת הדיפלומטיה. הייתה לו החלטה אסטרטגית אחת: בניגוד לקודמו ביל קלינטון, הוא לא יטבע בבוץ של אזורים מוכי בעיות בעולם, ולא יעסוק בבניית אומות באמצעות משלוח חיילים אמריקנים העלולים להיפגע בהמוניהם, כפי שקרה לקלינטון בסומליה או לנשיא רייגן (שבוש האב היה סגנו) בלבנון. קלינטון, איש בעל תפיסה מהירה וזיכרון מדהים, למד להכיר שבילים נסתרים על גבעות בשומרון וישב שעות עם אלופים בצה"ל וראשי מנגנונים פלסטינים. עבור בוש, זו הייתה דוגמה של מיקרו-ניהול מזיק, משהו שאסור לו להסתבך בו והוא ממילא לא מעניין אותו.

לישיבה הראשונה של קבינט בוש הגיע פאואל מלא תקווה. אחרי מערכת בחירות שבמהלכה כמעט לא אמר המועמד דבר על ענייני חוץ, הוא עומד, כך חש, לשמוע ממנו לראשונה מהי מדיניותו. המזרח התיכון היה הסעיף הראשון על סדר היום. התקופה הייתה ערב הבחירות בישראל, וניצחונו של שרון כבר היה עובדה מוגמרת. פגשתי פעם את שרון, אמר בוש. טסנו יחד מעל למחנות הפליטים בשטחים. זה באמת נראה רע שם. אני לא חושב שנוכל לעשות הרבה בעניין. הגיע הזמן לצאת מכל הסיפור הזה.

פאואל היה המום. אם נצא מהאזור, אמר, זה יתיר כל רסן משרון ומהצבא הישראלי. התוצאות עבור הפלסטינים יהיו קשות מאוד.

בוש לא התרגש. ייתכן שהפגנת כוח של צד אחד היא הדרך להבהיר דברים, אמר. [ii]

הנשיא המשיך לגלות אדישות דומה גם בהמשך. כשניסה פאואל להשמיע עמדה שלפיה כדאי לארה"ב בכל זאת לעסוק באינטנסיביות רבה יותר באזור, שמאז ומתמיד היה נושא מרכזי במדיניות החוץ שלה, ביטל בוש את דבריו בהינף יד. העמים האלה, סיכם, כבר נלחמים אלה באלה אלפי שנים..

פאואל החל לבדוק מה עומד בשורש אדישותו של הנשיא. העקבות הוליכו אל היועץ הפוליטי רב ההשפעה של בוש, קארל רוב. רוב החזיק בדעה שעיסוק במזרח התיכון, ובעיקר נקיטת עמדות העלולות להתפרש כאנטי-ישראליות, עלולים להרחיק את בוש מהבסיס הנוצרי-ימני החזק שלו, ולגרום לו נזק מהסוג שנגרם לאביו בשל עימותיו התכופים עם ממשל שמיר. אין שום צורך, אמר רוב, להרגיז את היהודים, למרות השיעור הגבוה של ההצבעה לדמוקרטים בקרבם (בוש קיבל בבחירות 2000 כ-19% מקולות היהודים; ב-2004 טיפס שיעור התמיכה בו כמעט ל-25%).

רק לאיש אחד יליד המזרח התיכון, שנהנה ממעמד מיתולוגי בוושינגטון, הייתה השפעה גדולה על ממשל בוש בחודשים הראשונים לקיומו, ולמעשה עד ה-11 בספטמבר 2001: השגריר הסעודי בנדאר בן-סולטן. בנדאר נהנה מהשפעה רבה גם בממשלים קודמים, אבל אצל בני בוש, שבאו מתעשיית הנפט וקשריהם עם השלטון בסעודיה היו ארוכי שנים (אחד מן הספרים המשמיצים על בוש, שיצאו לקראת מערכת הבחירות של 2004, נקרא "בית בוש ובית סעוד"), הייתה לו דלת פתוחה מתמיד. בנדאר לחץ על בוש לתת משהו לפלסטינים, וזו – יחד עם התפיסה שרצוי שישראל לא תעשה רעש שיזיק לנותנת החסות שלה – הייתה המוטיבציה העיקרית של הממשל באותם חודשים.

יום אחד נעתר בוש לבקשתו של בנדאר, והעביר אליו מכתב שאומר שארצות-הברית מאמצת את רעיון המדינה הפלסטינית. בנדאר היה המום ומאושר. סוף סוף השיג מן האמריקנים משהו חשוב באמת. למה הוא שמח כל כך, שאלו בוש וצ'ייני את עוזריהם. כי עד עכשיו לא הצהרנו מעולם באופן רשמי דבר שכזה, אמרו העוזרים. מה? שאלו בוש וצ'ייני ההמומים. נשיא ארה"ב וסגנו, מתברר, לא ידעו כלל שארה"ב לא הביעה מעולם עמדה רשמית שתומכת בהקמת מדינה פלסטינית.

בוש וצ'ייני לא היו לבד בחוסר העניין הבסיסי שלהם במתרחש במזרח התיכון. היועצת לביטחון לאומי קונדוליסה רייס הייתה סובייטולוגית, ובילתה את שנותיה באקדמיה בעיסוק במלחמה הקרה. ותיקי ממשל קלינטון, שעסקו במשך שמונה שנים קדחתניות במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים וליוו את תהליך אוסלו מראשיתו, נפוצו למכוני המחקר ולמעגלי ההרצאות. הממשל הרפובליקני החדש לא הבין במזרח התיכון, לא רצה לעסוק במזרח התיכון, בוודאי נזהר שלא להתערב יותר מדי במזרח התיכון.

ההבדל בין פאואל לבוש, צ'ייני או רייס בעניין המזרח התיכון היה כמו ההבדל בין כל התלמידים שאינם רוצים לקום לבית הספר לבין המנהל. פאואל היה שר החוץ, ושר החוץ האמריקני אינו יכול לטעון שהמזרח התיכון אינו מעניין אותו. ואכן, פאואל מעולם לא טען שהמזרח התיכון אינו מעניין אותו: הוא רק התנהג כך.

הוא היה מטאור אמריקני. בנם של מהגרים מג'מייקה, שגדל בברונקס בתנאים כלכליים קשים, והתגייס לצבא במסגרת תכנית שבה הצבא האמריקני מסייע במימון לימודיהם של סטודנטים המתחייבים למכסת שירות, ובסופו של דבר הופכים בדרך כלל לקציני מילואים. בראשית שנות השישים, התקופה שבה השלים את מכסת החובה שלו והחליט להמשיך בשירות, היה הצבא ארגון נקי-יחסית מדעות קדומות ומאפליה. עבור צעיר שחור ומוכשר, הצבא היה הזדמנות טובה מאין כמותה למובּיליות חברתית.

הוא התקדם מהר וטיפס גבוה, פחות בזכות הצטיינות בשדה הקרב – הוא שירת בווייטנאם, אבל לא הוכר כמפקד שדה בולט – ויותר בזכות יכולות פוליטיות משובחות. "אנשים רבים חשבו שהיה חצי גנרל, חצי פוליטיקאי," כתב עליו נורמן שוורצקופף, האיש שפיקד תחת פאואל על המערכה בעיראק ב-1991, באוטוביוגרפיה שלו.

פאואל לא פיקד מעולם על דיביזיה, אבל מילא הרבה מאוד תפקידים בממשק שבין הצבא לממשל. כאן באו לידי ביטוי תבונתו, האיפוק והדיפלומטיות שלו, יכולתו שלא להעליב אנשים. יכולתו לעלות בסולם הדרגות מבלי ליצור לו אויבים של ממש סייעה לקריירה הפורחת שלו, אבל לא העידה דווקא על ירידה לעומקם של דברים או על נכונות לעמוד על שלו ולהתוות מדיניות. הוא פעל בזהירות, הקפיד שלא לדרוך על בהונות, שמר את מחשבותיו לעצמו. ב-1991 עמד בראש המטות המשולבים של הכוחות המזוינים, האיש השחור הראשון שזכה לעשות זאת, בעת שארה"ב יצאה למלחמה בעיראק. זו הייתה המערכה הגדולה ביותר שלה מאז וייטנאם, והצבא האמריקני מחק בה את טראומת הכישלון ההוא. מפקדיה, פאואל ושוורצקופף, היו לדמויות לאומיות נערצות.

פאואל השתחרר מהצבא כגנרל הראשון מאז דוויט אייזנהאואר שהיה יכול לפרוט את הצלחתו במדים למטבע פוליטי מידי, קשה ובכמויות גדולות. המפלגה הרפובליקנית חיזרה אחריו נואשות: כאדם שחור בתפקיד בולט, במפלגת הימין הלבן של אמריקה, היה לו ערך שלא יסולא בפז. הוא ויתר על האפשרות לרוץ לנשיאות, אפשרות שנראתה בהישג ידו ב-1996, בין השאר משום שלא רצה לבזבז את המטבע היקר הזה. כשמונה לשר החוץ בממשל בוש כבר היה איש עשיר, מחברה של אוטוביוגרפיה שנמכרה במיליוני עותקים ונואם פופולרי.

בראשית שנות התשעים עיצב פאואל את לקחיו האסטרטגיים מימיו בצבא, ובראש ובראשונה ממלחמת וייטנאם, במסמך שנודע לימים כ"דוקטרינת פאואל". בין השאר כתב שם שארה"ב צריכה להתערב צבאית במקום כלשהו רק אם יש עניין אמריקני חיוני העומד בסכנה, יש הסכמה מלאה ולגיטימציה ציבורית להתערבות, ויש למקבלי ההחלטות "אסטרטגיית יציאה", כלומר מושג ברור איך לא שוקעים בבוץ ויוצאים מן ההתערבות בזמן ובלי לאבד את המכנסיים. אף תנאי מהתנאים האלה לא התקיים במזרח התיכון בין ינואר לספטמבר 2001. מבחינת פאואל, לא הייתה שום דחיפות לתחוב ראש בריא, ולא ממש עסוק, למיטה החולה הזאת.

במהלך החודשים האלה נהרגו עשרות ישראלים ומאות פלסטינים, בעימות יומיומי של טרור והרג. סקר דעת קהל בישראל[iii] גילה, ממש ערב ביקור פאואל, שרוב הציבור תומך בכפיית שלום על הצדדים על ידי האמריקנים. זה היה ביטוי של ייאוש וקריאה לעזרה, שהדיו נמוגו הרחק ממחלקת המדינה האמריקנית.

ערב ביקורו באזור, באמצע יוני 2001, נפגש פאואל בוושינגטון עם אברהם בורג. "יש לנו אמון בשני הצדדים ועלינו לשמור על איזון" אמר שר החוץ ליו"ר הכנסת. הוא הסביר לבורג שהנשיא נזהר שלא להגיע למצב דומה לזה ששרר בימי קלינטון, שבו "לא מילאנו תפקיד אלא שימשנו ככדור פינג פונג" אבל חזר והצהיר שארה"ב תעמוד על יישום דו"ח מיטשל, שקבע, כזכור, שורה של התחייבויות הדדיות בדרך להפסקת אש. זה הדבר היחיד שיש כרגע על השולחן, אמר פאואל. נצטרך לנוע קדימה, גם אם הטרור לא יגיע לרמת אפס.

מצויד בעמדה הנחרצת הזאת יצא מזכיר המדינה למזרח התיכון. ממש ערב הביקור התרחש מעין עימות בין הנשיא לשרון בחדר הסגלגל, בשאלה אם אכן הייתה ירידה ברמת האלימות המחייבת תחילת התקדמות מדינית אם לאו. שרון הכחיש שאכן היה מתח בינו לבין הנשיא, אבל מאוחר יותר – נאמן לתדמיתו החדשה כדובר אמת – הודה שאכן כך היה.

הכותרות בישרו על כך שפאואל יציג לשרון ולערפאת לוח זמנים קשיח ליישום דו"ח מיטשל, ושהממשל נחוש בדעתו להתחיל ולהזיז את הצדדים, המתבצרים בעמדותיהם. מספר הפיגועים ירדה באופן דרסטי בשבוע שקדם לביקור (השבוע האחרון של יוני 2001), ובצה"ל מיהרו לומר שגם הפלסטינים מתכוננים לביקורו של מזכיר המדינה. בקרוב, חזו קצינים בכירים, ייפגש בוש לראשונה גם עם ערפאת, חותמת לגיטימיות ברורה מצד הנשיא.

פאואל התעכב במצרים. בכיסו היה מונח לוח זמנים, שהוסכם קודם לכן עם שני הצדדים, ליישום תכנית מיטשל. הנשיא מובראק הזכיר באוזני מזכיר המדינה אפשרות של שיגור משקיפים בין-לאומיים לאזור ופאואל, להוט לרצות ולא ממש בקי בפרטים, שיגר אמירה לא ברורה של תמיכה בנושא. זו הייתה טעות קלאסית. היא נגעה בעצבים הישראליים הרגישים. ישראל חששה שזה בדיוק מה שערפאת התכוון להשיג על ידי הפנייה לאלימות – עירוב של הקהילייה הבין-לאומית (בינאום) בסכסוך. התגובה הישראלית הייתה חריפה, והשתקפה גם בהדים שקיבל פאואל מן הבית הלבן. בעיני הנשיא זו הייתה הפרה של הכלל הראשון שלו לגבי המזרח התיכון: כמה שפחות רעש.

פאואל, שלא ממש התכוון ולא ממש הבין, התקפל. ההצהרה הבאה שלו הייתה הפוכה לגמרי: רק ראש הממשלה שרון הוא שיקבע אם אכן נעשה מאמץ פלסטיני ראוי לעצירת הטרור, אמר. משמעותה של האמירה הזאת הייתה שלוח הזמנים, שעליו עמלו מתווכים ושגרירים במשך זמן רב, נגנז. האזהרות המפורשות של הדרגים המקצועיים, שאמרו ששרון משתמש בדרישה לשבעה ימי שקט מוחלט, ללא אף פיגוע, כבתירוץ לעכב כל התקדמות בדרך חזרה למשא ומתן, נגנזו גם הן. המהפך היה חריף, אבל לא מפתיע: המטרה היחידה שעמדה בפני מזכיר המדינה, בביקורו הראשון באזור הבוער באש, הייתה לחזור הביתה בשלום.

פאואל, שאמר שארה"ב תתעקש על יישום דו"ח מיטשל ותכריח את הצדדים לנוע קדימה, הגיע לישראל מדוכדך ושמוט זנב. שרון עט על ההזדמנות והציג לו עמדה תקיפה: ישראל עומדת על שבעה ימי שקט. פאואל הסכים ובכך נסתם הגולל עם הניסיון הראשון של ממשל בוש להשפיע במשהו על האירועים.

פאואל עצמו הסיק את המסקנות: כל מי שאמר לו שמוטב להתרחק מן המזרח התיכון צדק. שום טובה לא תצמח למי שתוחב את אפו בסכסוך הדמים השבטי הזה. הוא נמנע מלבקר באזור, אלא במקרה של הכרח מוחלט. במהלך מבצע "חומת מגן", שעורר דאגה רבה בעולם כולו לנוכח הכיבוש מחדש של הגדה המערבית על ידי ישראל, הפצירו רבים בפאואל לנסוע למזרח התיכון ולהיוועד עם המנהיגים משני הצדדים. הוא סירב בתחילה, ולבסוף הגיע לכאן כמי שכפאו שד. בד בבד, חל כרסום מתמיד במעמדו ובהשפעתו בוושינגטון, לנוכח היסוסיו בעניין המלחמה בעיראק ועליית קרנם של יריביו הוותיקים, הנצים הנאו-שמרניים שהתקבצו בעיקר סביב סגן הנשיא צ'ייני ושר ההגנה ראמספלד.

בחודשים הבאים איבדה מחלקת המדינה את השפעתה בעניין הישראלי – פלסטיני. ביותר ממקרה אחד הועברו מהסטייט דיפרטמנט מסרים, שבעיני הפקידים שהעבירו אותם היו חריפים, אבל בירושלים איש לא ממש שם לב שהגיעו. יש דבר כזה לחץ אמריקני, נהגו לומר בסביבתו של ראש הממשלה. פנייה מפאואל אינה לחץ.

הבעיה של שר החוץ לא הייתה רק אי הבנה בפרטים או האדישות הכללית של הבית הלבן. אצלו בבית, במחלקת המדינה, הייתה מודעות גדולה לכוחם של השתדלנים היהודים. שרי חוץ לא נפגשו עם לוביסטים כדבר של קבע, אבל מנהיגים יהודים רשמיים ולא רשמיים, מאייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה ועד רונלד לאודר, יכלו להיפגש עם פאואל בהתראה מינימלית. לאודר, ידיד אישי, אף בילה עם פאואל כמה שבועות מדי קיץ.

פוקסמן, שלמד באותו קולג' עם פאואל אם כי לא באותו מחזור, נהנה מהילה של כול יכול במשרד החוץ. הוא הוחזק כאחראי למינויו של אינדיק לתת השר החוץ בימי קלינטון, ושיחק תפקיד גם במינויָם של שרי החוץ כריסטופר ואולברייט. פאואל התייחס אליו כמעט בהכנעה. פאואל הוא החוליה החלשה, אמר פוקסמן פעם לסגנו של פאואל. מזכיר המדינה שמע ודאג. הוא ידע שעימות עם הלובי היהודי בוושינגטון יקשה עליו מאוד את החיים. פעם נקבעה פגישה ביניהם, ופוקסמן העסוק דחה אותה שלוש פעמים. כשנפגשו לבסוף, התנצל ראש הליגה נגד השמצה בפני מזכיר המדינה. "אתה קורא, אנחנו מגיעים" ענה פאואל, בפרפראזה על פרסומת ידועה של חברת הובלות. זה היה הרבה יותר מאשר תגובה מצטנעת, הנאמרת בהומור.

שמונת החודשים הראשונים של שנת 2001 ירדו אפוא לטמיון. בישראל התחלפו ראשי ממשלה, ולשלטון עלה אדם שהיה נחוש הרבה יותר להילחם בטרור מאשר לשכך אותו. ערפאת התחפר, ללא שום מוטיבציה של ממש לשנות מדרכו לנוכח מה שנראה כרווחים מדיניים, קטנים אך מתמידים. בשטח רחשה מערכת הטרור, שעלתה מדרגה בפיגוע הדולפינריום והגיעה לשיאה במחצית השנה שלאחר מכן. בוושינגטון ישב ממשל חדש, לא מעוניין ולא בקי, שרצה יותר מכול להתרחק ממורשת המעורבות של קלינטון ולהתמקד בעניינים פנימיים. ואז, ב-11 בספטמבר 2001, השתנה העולם.