הנשיא קלינטון עמד לאבד את סבלנותו. במשך יותר מ – 12 שעות הוא חיכה לאות חיים כלשהו מאהוד ברק. כל הפניות למשלחת הישראלית בקמפ דייויד הושבו ריקם.
"ראש הממשלה בדיונים עם המשלחת והוא יחזור לנשיא ברגע שהם יסתיימו".
קלינטון היה לחוץ לצאת לאוקינאווה שביפן לפסגת המדינות המתועשות. הוא כבר דחה את ביקורו ביממה. כל הזמן הזה שהמשלחת הישראלית הייתה מכונסת בתוך עצמה לא התנהלו דיונים בקמפ דייויד והמתח והתסכול במשלחת האמריקנית כמו גם במשלחת הפלשתינאית הלכו וגאו.
השמונה עשר והתשעה עשר ביולי 2000 ייזכרו כשני הימים הדרמטיים ביותר בקמפ דייויד. אולי היו אלו היומיים הדרמטיים ביותר בתהליך השלום בין ישראל לפלשתינאים מאז החל.
* * *
בבוקר היום השמיני לוועידה, ה18- ביולי, הציג קלינטון לברק את ההצעה האמריקנית שאמורה הייתה להוביל להסכם שלום בין ערפאת לברק, טקס מרשים על מדשאת הבית הלבן וכמובן פרס נובל לנשיא קלינטון. ההצעה כללה כמה מרכיבים כואבים עבור ברק. ויתור על רוב שטחי יהודה ושומרון ובעיקר חלוקת העיר העתיקה לשניים, רעיון שעולה לראשונה בפגישה בין ברק לקלינטון. ברק נתן לקלינטון להבין שיש על מה לדבר אבל נעלם לתוך דיונים מרתוניים עם המשלחת הישראלית.
באותן שעות בהן חיכה קלינטון, ברק כמעט נחנק למוות. ברק בלע בוטן. יתום ובן עמי שהיו לצדו ניסו לטפוח על גבו. ברק הכחיל. גידי גרינשטיין, החבר הצעיר ביותר במשלחת הישראלית, הציל את חייו של ברק. גרינשטיין ביצע תנועת היימליך מהירה על ברק. הבוטן נפלט וברק חזר לנשום.
בדיון עם חברי המשלחת הישראלית ברק לא מספר על תקרית הבוטן. הוא לא מיידע את חבריו בתוכנה המדויק של ההצעה האמריקנית ולא בעובדה שבעצם כבר רמז לקלינטון שיקבל אותה. ברק לא עורך הצבעה אבל ברור שיש לו תמיכה של חבריו. אמנון ליפקין שחק, שלמה בן עמי, דני יתום, גלעד שר ויוסי גנוסר התבטאו בעד ההצעה. הימניים שבחבורה, דן מרידור ואליקים רובינשטיין, התנגדו.
בשעה 10 בערב לערך הגיע הטלפון המיוחל. כמה דקות אחר כך קלינטון כבר היה ב-DOGWOOD, הבקתה של ברק, אותה בקתה בדיוק בה לן אנואר סאדאת 22 שנה קודם לכן.
"אם אקבל את ההצעה הזאת בפעם הבאה שאבוא לארה"ב אבוא כבר כראש הממשלה לשעבר", אמר ברק לקלינטון על מרפסת הבקתה, כשהם סוף סוף נפגשים.
3 ימים לפני כן הוא כבר קבר הצעה אחרת שהגיש נשיא ארצות הברית וקלינטון נאלץ להוריד אותה מהשולחן.
עכשיו קלינטון כבר לא יכול היה להבליג.
"אני לא יכול לפנות לערפאת כשאתה מתבצר בעמדותיך. אתה אולי יכול למכור לו את זה אבל אני לא". קלינטון, התרשמו עוזריו, לא עשה הצגה. הוא היה אחרי 8 ימים מאוד מתישים של פסגה ועכשיו הוא הוציא את כל התסכול על ברק בצעקות "הלכתי לשפרדסטאון ולא שמעתי ממך דבר במשך ארבעה ימים. הלכתי לז'נבה והרגשתי כמו משרת אינדיאני שעושה את דבריך. אני לא אתן לזה לקרות כאן".
בפעם הראשונה בקמפ דייויד, אולי בפעם הראשונה בכלל, ביל קלינטון הפעיל לחץ על אהוד ברק.
ברק הסתכל על ביל קלינטון האדום מכעס. לא היה עוד נשיא אמריקני שכופף את שיקול דעתו באופן כה בוטה לטובת זה של ראש ממשלת ישראל. ברק ידע את זה. הוא ידע שקלינטון הלך בשבילו רחוק מאוד. קלינטון כינס את ועידת קמפ דייויד בניגוד לדעתם של כל יועציו. הנשיא האמריקני כפה על המומחים שלו דניס רוס, מרטין אינדיק, סנדי ברגר שלא לדבר על ערפאת את הפסגה הזאת במועד שברק ביקש. מספר חודשים לפני פסגת קמפ דייויד קלינטון הלך בדיוק בדרך שברק ביקש בערוץ הסורי והתוצאה הייתה אחת ההתרסקויות המביכות של נשיא אמריקני מאז ומעולם.
ברק רצה ללכת לקראת קלינטון אבל הוא גם הכיר היטב את שורת הסקרים שהוגשו לו בחשאי לקמפ דייויד. הסקרים הללו היו חד משמעיים. חלוקת ירושלים לא עוברת בציבור הישראלי.
אהוד ברק הכריע.
בתום הפגישה הגורלית, בשעה 1.30 אחר חצות, אור ליום ד', 19.7.00, הוא מודיע לקלינטון: "אני מוכן לקבל את ההצעה כבסיס למו"מ בתנאי שתציג אותה כהצעה שלך ובתנאי שערפאת אומר 'כן'".
לא היה מאושר באותו רגע מביל קלינטון. הקרח נשבר. הבלתי יאומן קרה. ראש ממשלת ישראל הסכים לחלק את ירושלים, להתחלק בריבונות על הר הבית, להעביר לפלשתינאים למעלה מ – 90% משטחי יהודה ושומרון וכן שטח סמלי בתוך ישראל ולפרק את כל ההתנחלויות בעזה. עד לפני מספר ימים קלינטון בעצמו לא האמין שזה יכול לקרות.
כבר ביום הראשון של הפסגה אומר קלינטון לערפאת "ישראל לא תוותר על ריבונות בירושלים". שלושה ימים לאחר מכן אומר הנשיא האמריקני בפגישה עם נושאים ונותנים משני הצדדים "ויתור על ריבונות בירושלים לא יעבור משאל עם בישראל".
קלינטון האמין שיש לו על מה להתבסס. ברק, בצעד מבריק, דאג להעביר לקלינטון לפחות חלק מהסקרים שהוא ערך.
לא רק קלינטון הרגיש שההסכם נמצא עכשיו – לאחר הויתור הישראלי – מעבר לפינה.
גם השר שלמה בן עמי שהיה בין הדוחפים העיקריים של התהליך האמין שזהו זה. יש הסכם.
ב2- לפנות בוקר, מייד לאחר הפגישה הדרמטית בין ברק לקלינטון, הוא נכנס בסערה לבקתה של שותפו (הישן) לצוות המו"מ, עו"ד גלעד שר. "גילי יש הסכם".
קלינטון בינתיים רץ לערפאת. את ההצעה הזאת, הוא בטוח, ערפאת לא יוכל לדחות.
* * *
באותן שעות לפנות בוקר של יום ד', קלינטון מציג לערפאת את הצעתו ואת הנכונות הישראלית העקרונית לדון בה. ערפאת מבקש שהות למחשבה. הזמן בשעונו של קלינטון אוזל. יועציו מפעילים עליו לחץ לעזוב אבל לערפאת יש זמן. לאחר שהוא מורט את עצביו של הנשיא האמריקני עוד קצת הוא שולח לו מכתב.
"אדוני הנשיא, לאור חשיבות הנושאים הנדונים, בפרט י-ם, ולאור הצעתך מאתמול אנו מייחסים חשיבות לתיאום ולדיון עם ההנהגה הפלשתינאית בהתחשב במצב הפלשתינאי הידוע לך. ברצוננו להבהיר כי אנו מוכנים להמשיך את המו"מ במקום שתמצא לנכון באמצעות צוותי המו"מ ולאשר בפניך כי ההצעה שהעלית אינה יכולה להוות בסיס להסדר קבע ולשלום צודק ובר קיימא על בסיס החוקיות הבינלאומית המהווה את הבסיס למסגרת מדריד ולכל ההסכמים שנחתמו מאז".
קלינטון ההמום חוזר לבקתה של ערפאת.
"תן לי אישור עקרוני לרעיונות שהצגתי ובמקביל תוכל להסביר את הסתייגויותיך", הוא מלווה את הבקשה בלחץ מתון. "אל תאבד את ידידותנו, ידידות ארה"ב. אל תאבד את תמיכת הקונגרס".
ערפאת לא מתרשם. "אני מעריך את מאמציך וידידותך אך לא אוכל לבגוד בעם שלי, בערבים, במוסלמים ובנוצרים. אנחנו עכשיו חלשים ולא מסוגלים לשחרר את י-ם אבל יבוא מי שיעשה זאת בעוד שנתיים, עשר או מאה שנה והוא יניף את דגל מדינתנו שם. אני הובלתי את העם הפלשתינאי מהפזורה והגעתי לתהליך שלום של אמיצים על בסיס הלגיטימיות הבינלאומית ולא אהיה המנהיג הפלשתינאי אשר יעניק לגיטימציה לריבונות ישראלית על החראם. אני מודה לך על מאמציך ושאלוהים יעזור לנו".
קלינטון : "אינך בוגד במוסלמים ובערבים. אני מוכן לדבר עכשיו עם מובארק ועם עבדאללה והסעודים כדי שיעזרו לדחות את נושא י-ם או לפתור חלק ממנו ולדחות את היתר".
סאיב עריקאת, מבכירי הנושאים והנותנים הפלשתינאיים מתערב. "אסור להכריז על כשלון התהליך שכן זה אומר שהאזור ויושביו ייכנסו למערבולת של דם. אל תפגע במצרים או בערבים אחרים על ידי שילובם עכשיו. אנחנו נזדקק למצרים לתמוך בהסכם כשיושג. אדוני הנשיא, נראה כי אתה הבנת את עמדת ברק ומתחיל מהנקודה של מה הוא יכול לעשות. איך ניתן לדבר על הרובעים המוסלמי והנוצרי ולשכוח את הארמני, ואדי ג'וזל, שייך ג'ראח וכו' ולהותירם תחת ריבונות ישראלית? זה לא הגיוני. מה שאמרת על החראם משמעו שנתחיל לספור כמה פלשתינאים יתפוצצו בת"א ובי-ם שכן בכך אתה מעניק לגיטימציה לקיצוניים להניף את דגל שחרור החראם".
* * *
קלינטון, מאוכזב עד עמקי נשמתו, עוזב את ערפאת והולך לברק. הוא מודיע לו על תשובת ערפאת וברק בתגובה מודיע לו סופית שהחליט לעזוב את הועידה. ב12:30- בצהרי יום ד', מקבלים חברי המשלחת הישראלית הוראה לארוז את מזוודותיהם. המזוודות נארזות ונשלחות לבטן מטוס חיל האוויר שכבר נערך להמראה חזרה לישראל.
במקביל ברק שולח מכתב פרידה לקלינטון. באופן מאוד יוצא דופן הוא נותן פומבי למכתב. "לצערי הגעתי למסקנה שהפלשתינאים לא מנהלים מו"מ בתום לב…ממשלת ישראל בראשותי פעלה ללא ליאות על פי קווי היסוד שלה…בצד הפלשתינאי לא נראתה נכונות של ממש לקבל הכרעות היסטוריות שנדרשות מהמצב הזה…אם לא יהיו התפתחויות של הרגע האחרון יהיה על הפלשתינאים לחזות בתוצאות הטרגיות של החמצת ההזדמנות מצידם. מחויבות כל הצדדים היא להשיג הסכם אך ורק בדרך של משא ומתן".
האמריקנים לא מתרשמים מהתרגיל. דובר הבית הלבן אומר לעיתונאים "לא נמסרה לנו הודעה על כוונתו של ראש הממשלה לעזוב".
קלינטון מקבל את המכתב ומתקשר לערפאת. קלינטון מברך אותו בנסיעה טובה אבל זהו, כמובן, רק תרגיל. הרוב המכריע של האנשים שמסוגרים בקמפ דייויד (רובם ככולם גברים) מזה שבוע לא מעוניין לעזוב. חברים בשתי המשלחות מתחילים לעלות לרגל לקלינטון מאחורי גבם של ערפאת וברק לבקש ממנו לעשות עוד ניסיון אחרון. ישראל חסון ובן עמי מהצד הישראלי הולכים אליו כמו גם עריקאת ודחלאן בצד הפלשתינאי.
קלינטון הולך לברק. הוא יודע שגם ברק לא באמת מעונין בפיצוץ הפסגה. הוא גם יודע שלברק עם קואליציה מתפוררת של 30 מנדטים אין באמת לאן לחזור.
ב6- בערב, כשש שעות אחרי שברק היה אמור להמריא לישראל, נפגשים ברק וקלינטון שוב. קלינטון דוחק בברק להישאר. "אתה יותר פיקח ויותר מנוסה ממני במלחמה", אומר קלינטון לברק "אבל אני ותיק יותר בפוליטיקה ואני למדתי מהטעויות שלי".
ברק לא משתכנע. הוא אומר לקלינטון שבמצב הדברים הנוכחי מנוי וגמור עמו לעזוב. ראש הממשלה הישראלי מגביר לאורך כל היום את הלחץ על המשלחת האמריקנית והנשיא קלינטון בפרט.
בינתיים קלינטון ממשיך לשוטט הלוך ושוב בין ערפאת לברק. במהלך היום הזה בלבד הוא פגש את ערפאת 6 פעמים. ברק, כמובן, לא פגש את ערפאת ולו פעם אחת. כמה מחברי המשלחת הישראלית, שמעונינים בהישארות, לוקחים את ברק לארוחת ערב בחדר האוכל שבמחנה. מדובר בתרגיל. ברק אמור בזמן הזה כבר לעזוב את קמפ דייויד ולנסוע למטוסו. ישראל חסון אומר לברק "במקום שנאכל ארוחת ערב עלובה במטוס בוא נאכל פה". ברק, שמעוניין, מסתבר, להישאר, אוכל בשמחה את התרגיל.
* * *
ב9- בערב, אחרי ארוחת הערב, קלינטון מבקש שוב מברק להישאר.
ברק הולך להתייעץ עם חברי המשלחת הישראלית. רובם המכריע, למעט השר דן מרידור והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, תומך בהחלטה להישאר.
בעוד חברי המשלחת הישראלית מכונסים מחזירים האמריקנים בתרגיל מזוודות משלהם. ב11- בלילה מודיע הבית הלבן "הפסגה הסתיימה. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם". ההודעה מכה בהלם את העיתונאים שמסקרים את הפסגה. דוברי ראש הממשלה מחוץ לקמפ דייויד כבר מכינים אולם למסיבת העיתונאים המסכמת של ברק.
כשמסתיימת ההתייעצות של המשלחת הישראלית ברק מתקשר לקלינטון עם הצעה חדשה. שאר חברי המשלחת הישראלית אינם יודעים על ההצעה.
"תגיד לערפאת שיסכים לקבל באופן עקרוני את ההצעה שלך למעט הפתרון שהוצע לנושא הר הבית", מציע ברק לקלינטון "הנושא הזה יישאר פתוח למו"מ. על הבסיס הזה אני מוכן להישאר".
לחץ הזמנים על קלינטון מצד יועציו לעזוב את קמפ דייויד לכיוון יפן גדל. יועצי הנשיא דוחקים בו לעזוב לועידה החשובה של 8 המדינות המתועשות באוקינאווה. הנשיא כבר לבוש בחליפה, שמחליפה את הג'ינס שלבש בקמפ דייויד. מכוניותיו ממתינות בחוסר סבלנות לעזוב. קלינטון מחליט לקחת את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בועידת קמפ דייויד, אולי אחת ההחלטות הדרמטיות ביותר לתהליך השלום בכלל – לא לשאול את ערפאת על ההצעה של ברק.
למעשה קלינטון כבר קיבל כמה שעות לפני כן את הסכמת ערפאת להישאר. ברק לא יודע שקלינטון הלך אחר הצהריים לבקתה של ערפאת ובנוכחות כל המשלחת הפלשתינאית הוא פשוט מודיע לו כי החליט להמשיך את המו"מ. "במהלך שהותי ביפן תמלא את מקומי מזכירת המדינה עד שאשוב ביום ראשון. אני מבקש שבזמן הזה יימשכו הדיונים ללא הפסקה".
לערפאת אין, באופן טבעי, כל בעיה עם הפתרון הזה. ערפאת מעולם לא איים לעזוב. המשלחת הפלשתינאית נענית, אם כן, לבקשתו של קלינטון.
קלינטון, אם כן, לא הולך בכלל לערפאת. במקום זאת הוא הולך לפגישה קצרה עם ברק. בראייה לאחור זו מסתמנת כפגישה הבעייתית ביותר ששני האישים הללו ניהלו מאז ומעולם. אולי זו גם השיחה החשובה ביותר למרות שהיא אורכת כמה דקות בלבד. דניס רוס יאמר מאוחר יותר בהתייחסו לפגישה הזאת- "זו הייתה אי הבנה, קצר בתקשורת".
האמת היא הרבה יותר פשוטה. קלינטון פשוט עובד על ברק.
הוא אומר לברק. "זה בסדר. ערפאת מקבל את ההצעה להישאר על בסיס מה שאמרת. אני מבקש שגם אתה תישאר ותמשיכו לקיים דיונים בהיעדרי".
ברק, כהרגלו, לא נותן ביטוי לרגשותיו אבל האמת היא שהוא מאושר. האסטרטגיה שלו הצליחה. הוא אומנם עשה ויתורים שאף ראש ממשלה ישראלי לא חלם לעשות, ויתורים שגם הוא רק לפני שנה לא האמין שיעשה אבל בסוף הוא כבר יכול היה לראות את ההסכם באופק. כל המומחים האלה שהוא כל כך בז להם טעו. טעו באמ"ן, במשרד החוץ, בשב"כ ואולי הכי חשוב שמעון פרס וחיים רמון טעו. הם לא האמינו שהוא יצליח לדחוק את ערפאת לפינה ולקבל ממנו הסכמה להסכם סופי, מוחלט, קץ לסכסוך בן 100 השנים (איכשהו זה תמיד נשאר 100) עם ויתור על זכות השיבה והשארת רוב גדול של המתנחלים בריבונות ישראל.
קלינטון לא פחות מרוצה. הוא הצליח להשאיר את הצדדים בקמפ דייויד. בלבו הוא כנראה מאמין שהישארותם תניב לבסוף הסכם. קלינטון הולך למרכז התקשורת בעיירה ת'רמונט, הסמוכה לקמפ דייויד. מאות עיתונאים גודשים את המקום. קלינטון נראה תשוש ועייף. "אני כאן כי החלטתי לא לוותר", הוא מודיע לעיתונאים "אני כאן כי איש לא רוצה לוותר על הסיכוי. אני חושב שאסור לוותר". ממרכז התקשורת הוא נוסע ישר לאוקינאווה.
* * *
בשעות הבוקר המאוחרות של יום חמישי, ה21- ביולי, לא הרבה זמן אחרי שקלינטון עוזב את קמפ דייויד, מצב הרוח של ברק משתנה באופן דרמטי. חבר המשלחת הישראלית, יוסי גנוסר, הביא מחבריו במשלחת הפלשתינאית את הבשורה המרה. "אהוד, ערפאת בכלל לא הסכים לקבל את ההצעה. למעשה, קלינטון בכלל לא שאל אותו על ההצעה שהעלית".
ברק התקשה להאמין. נשיא ארצות הברית פשוט עבד עליו. הוא נתן לערפאת לחמוק ברגע האחרון מהמלכודת שברק טמן לו. אנשים שקרובים לברק אומרים שהם מעולם לא ראו אותו כועס כל כך, עצבני כל כך ובעיקר זועם כל כך על קלינטון. "איפה קלינטון?", צעק ברק "תשיגו לי את קלינטון". דני יתום ובן עמי עמלו על הרגעתו. ברק כתב מכתב נזעם לקלינטון. בן עמי שכנע אותו במאמץ רב לא לשלוח את המכתב.
כשקלינטון חזר ברק נמנע במופגן מלדבר איתו. קלינטון עשה את עצמו כמי שלא מרגיש. הנשיא האמריקני פטפט בחופשיות בארוחת הערב עם כל מי שסביבו בעוד ברק התרכז בשיחה ערה עם צ'לסי קלינטון, בתו של הנשיא.
אהוד ברק, האדם, הוא מאמין גדול ברגע של אמת, ברגע אחד מזוקק אליו מתנקזים כל השיקולים וההכרעות, רגע שבו מנהיג חייב להתעלות ולהחליט.
כל טקטיקת המו"מ שלו, אם אפשר לכנות כך את הצורה בה ברק מנהל מו"מ, בנויה על הבאת הפרטנר לרגע האחד הזה של ההכרעה. ברק הרגיש שהוא הביא את ערפאת לרגע הזה וקלינטון נתן לו לחמוק. כשהוא התעמת עם קלינטון כמה ימים מאוחר יותר פטר אותו הנשיא האמריקני בתשובה לקונית "זה מה שהבנתי מערפאת. אני מוכן ללכת לשאול אותו שוב".
* * *
ביום חמישי בערב, ברק מגיע לארוחת ערב ומסרב ללחוץ את ידו של ערפאת, לתדהמת הנוכחים במקום. למחרת בבוקר הוא כבר מעיף מהבקתה את כל האנשים שישבו ועבדו ממנה ולא מאפשר לחברי המשלחת להיכנס לבקתה, סנקציה לא קלה, בהתחשב בעובדה שקו החוץ היחיד לשיחות טלפון היה ממוקם בבקתה של ברק. ראש הממשלה הישראלי גם מסרב לפגוש את ראש ה – CIA , ג'ורג' טנט, שמגיע במיוחד לקמפ דייויד. כשאולברייט באה לבקר אותו בהתרעה קצרה ברק קורא ליתום. "קבל אותה פה בכבוד", אומר ברק הלא מגולח ליתום ונועל נעלי התעמלות "אני יוצא לצעדה".
בשעות הבוקר של יום ו', ה22- ביולי, ברק מבודד בבקתה שלו בקמפ דייויד. אלה הם כנראה הרגעים המגדירים של כהונתו של אהוד ברק.
ראש הממשלה שבשנה וחצי ניסה לנפץ את כל המיתוסים של החברה הישראלית, שלא נח לרגע, מתחיל ברגעים הללו את הצלילה הגדולה שלו. ברק ניסה ב – 600 ומשהו ימים להביא שלום עם סוריה, לחתום על הסדר קבע כולל ומוחלט עם הפלשתינאים שכולל חזרה כמעט מלאה לקווי 67, חלוקת ירושלים, פירוק התנחלויות ומסירת הריבונות בהר הבית וגם, על הדרך, לכונן חוקה, להפעיל עוד מאות קווי אוטובוס בשבת, לאפשר נישואין אזרחיים, לגייס בני ישיבות לצה"ל, לפרק את משרד הדתות ואפילו להנהיג רפורמה שלא הייתה כדוגמה במערכת המיסוי של ישראל.
ברגעים הללו ביום שישי בבוקר ברק מתחיל להבין, כנראה, שהוא כבר לא יהיה דוד בן גוריון או וינסטון צ'רצ'יל, המנהיגים שהוא תמיד השווה את עצמו אליהם. מהבית הוא מתבשר כבר על התקפות חריפות עליו. בבוקר הזה, בוקר 21.7.00, ברק עדיין לא יודע שכמה חודשים מאוחר יותר הוא יהפוך בעיני חלקים גדולים מהציבור הישראלי לראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אהוד ברק הבלתי עציב, בלתי פגיע ובלתי לחיץ מחליט להתבודד בבקתה שלו. ביומיים הללו של ההתבודדות הוא פשוט מאבד את זה. לא מדובר בהתמוטטות נוסח זו של הרמטכ"ל יצחק רבין ב – 67 אבל כן מדובר במשהו שברק לא חווה לפני כן.
גנרל הפלא של הפוליטיקה הישראלית, האדם שכבש כל פסגה שרצה, איש הטפלון, האנטי פוליטיקאי שניצח ברוב חסר תקדים את בנימין – "מעולם לא הפסדתי מערכת בחירות" – נתניהו, הסתגר בבקתה שלו מעומת מול מציאות קשה שהוא לא ניבא גם בתרחישים הכי גרועים שלו. בזמן הזה הוא עוד לא יודע שיש לו עוד הרבה לאן ליפול למטה.