"נרדמנו בשמירה. עכשיו צריך להשיב מלחמה". משתתפי הישיבה הלילית בבית ראש הממשלה ידעו בדיוק למה ראש הממשלה מתכוון כשהוא מדבר על הירדמות בשמירה. דו"ח מבקר המדינה בנושא מימון הבחירות, שהתפרסם ב27- בינואר 2000, כחצי שנה לאחר כניסתו של ברק לתפקידו, החמיר עם ברק ואנשיו והיה הרבה יותר רך עם שאר המפלגות. מה שהם לא ידעו זה שזו עומדת להיות הישיבה האחרונה בה הפורום הזה מתכנס כדי לדון בנושא הרגיש של העמותות. אולי הנושא הרגיש ביותר מבחינתו של ראש הממשלה.
בישיבה בבית ראש הממשלה השתתפו, בין השאר, דורון כהן, לוני רפאלי, יובל פרנקל, טל זילברשטיין, אלדד יניב, משה גאון. ברק הנחה את אנשיו להתחיל לאסוף חומר על שאר המפלגות שהשתתפו בבחירות 99.
גיסו של ברק, עו"ד דורון כהן, חילק לכמה מאנשיו של ברק, יובל פרנקל, אורנה אנג'ל וטל זילברשטיין, בהנחיית ברק, כרטיס ביקור עם שם של עו"ד, יעקב עוזיאל ממשרד לוינסון – עוזיאל – סער בירושלים. "שימו את כרטיס הביקור בארנק שלכם ולכו אתו כל הזמן", נאמר להם "אם המשטרה באה לעצור אתכם או מזמנת אתכם לחקירה כדאי שתתקשרו לעורך הדין הזה".
ברק וגיסו, דורון כהן, לא אמרו זאת אבל מקורביו של ברק קלטו את המסר. ראש הממשלה לא מעונין שאנשיו יפטפטו יותר מדי בחקירות המשטרה.
חודשים לאחר מכן זומנו אנשי ברק למשטרה. רובם ככולם שתקו בחקירה.
לאחר אותה פגישה לילית הורה ברק להתחיל לעבוד על פרוייקט חדש, מאוד סודי, שמטרתו אחת – להטביע את המשטרה בממצאים ועובדות, להביא לכאוס בחקירה, לטרטר את החוקרים כך שלא ימצאו את ידיהם ורגליהם. במלים אחרות, לחסל את החקירה.
בפרוייקט הסודי היו מעורבים מקורבים שונים לברק ובכללם עו"ד דורון כהן, פרופסור עמירם כרמון ובעיקר טל זילברשטיין, עו"ד אלדד יניב ועוזרו טל שטרן. בחלק התקשורתי של הפרוייקט מעורבים גם אנשים אחרים שעזרו לברק בקמפיין כמו אורנה אנג'ל, יובל פרנקל ויוני קורן.
ברק עצמו היה מעורב בכל פעולה שנוגעת לחקירת העמותות. על תגובת ישראל אחת לדו"ח המבקר הוא עבר מילה אחר מילה ותיקן אפילו פסיקים ונקודות. לפני כן הוא הפעיל לחץ כבר על מזכ"ל המפלגה רענן כהן וגזבר המפלגה, משה כהן, לחתום על הדו"ח. השניים סרבו בתחילה והשתכנעו רק אחרי שברק הסכים לכתוב בתשובה למבקר המדינה שמפלגת העבודה לא הייתה מעורבת בפעילות העמותות.
ברק הקדיש הרבה מאוד זמן לנושא דו"ח המבקר וחקירת העמותות.
בסוף חודש ינואר 2000 ערך ראש ממשלת שבדיה כנס בינלאומי בנושא הנחלת תודעת השואה. אהוד ברק, כמובן, לא יכול היה להרשות לעצמו לא להשתתף. אך ראשו היה במקום אחר לחלוטין.
למחרת, 27.1.00, היה אמור להתפרסם דו"ח מבקר המדינה בנושא העמותות. ברק קיבל את הדו"ח ממבקר המדינה כבר לפני הפרסום. הוא קרא אותו בדקדקנות וידע שטהור וזך הוא לא יוצא ממנו אבל גם ממצאים של ממש ברמה האישית לא מצא המבקר כנגדו.
עכשיו הוא היה מרוכז רק בדבר אחד. להשפיע על התקשורת והיועץ המשפטי לממשלה שלא היה כל פסול במעשיו.
ברק התכונן לדו"ח כפי שהוא מתכונן לכל ערכאה שמבקשת לבדוק את מעשיו. ועדת שמגר לחקירת הטבח במערת המכפלה, ועדת אור לחקירת ההפגנות של ערביי ישראל באוקטובר 2000 או כל ועדה אחרת. למעשה, לרבים ממקורביו נדמה שברק מנהל את חייו מתוך הנחה שכל מילה שהוא אומר עשויה לשמש ועדת חקירה כזו או אחרת. ברק תמיד מתריע, תמיד מזהיר, תמיד מוכן לועדת החקירה הבאה.
פרשת העמותות אינה יוצאת דופן.
לפני פרסום דו"ח מבקר המדינה ברק התייעץ עם עורכי דין. במקביל, הוא הנחה את יחידת התקשוב לעבוד במתכונת מתוגברת כדי לספק את כל התגובות התקשורתיות לדו"ח. ברק ביקש מיועצים שונים טיוטות לנאום תגובה שלו על הדו"ח. משטוקהולם הוא אפילו התקשר לאיתן הבר שיחבר לו נאום כזה. כהרגלו, ברק גם ביקש סקר מיוחד על דעת הקהל בנושא. 9 ימים לפני הנסיעה לשטוקהולם התקבלו התוצאות.
הציבור, כתב לו סטנלי גרינברג, לא ממש מכיר את השמות טל זילברשטיין ודורון כהן. ברק ביקש מגרינברג לבדוק את יחס הציבור לאליקים רובינשטיין. ל – 51% יש יחס חם ליועהמ"ש. ל – 17% יש יחס קר. הרעיון של עימות עם היועץ ירד מהפרק.
בכלל, הציבור לא אוהב את הפרשה, אבל מאמין שכל הפוליטיקאים נוהגים באותה צורה וגם נתניהו נהג כך בעבר. עם זאת, רוב הציבור חושב שאם יש מסקנות של המבקר נגד מזכיר הממשלה הרצוג, הגיס ואיש הכספים, דורון כהן ואיש הארגון, טל זילברשטיין, אז הם צריכים להתפטר מתפקידם. לזילברשטיין וכהן אין כמובן מאיפה להתפטר.
הסקר גם בדק בדקדקנות מסרים להגנת ברק ומסרים להתקפה כנגדו. רוב הציבור אימץ, למגינת לבו של ברק, את המסר הנגטיבי לפיו לאור הדרך בה ניהל ברק את נושא העמותות הוא אינו כשיר לנהל את המו"מ עם סוריה.
משטוקהולם ברק גם דיבר עם יועציו, משה גאון ואלדד יניב. השניים עסקו כל היום בתדרוך עיתונאים לקראת פרסום הדו"ח. הקו הכללי של התדרוכים הוא "ההר הוליד עכבר". הדוברים שאנשי ברק העלו לשידור – ואין הרבה שמתנדבים לעלות (הדוברים העיקריים הם יובל פרנקל ואורנה אנג'ל) – חזרו על המאנטרה הזאת.
בבוקר פרסום הדו"ח התברר לגאון ויניב שהם לא בכיוון. "גורם משפטי בכיר" צוטט בכל העיתונים כאומר שהיועץ המשפטי לממשלה מתכוון להנחות את המשטרה לפתוח בחקירה מייד עם קבלת הדו"ח. החלטת היועץ המשפטי הופכת סופית את דו"ח המבקר לסיפור גדול, בעיני התקשורת. ברק, שממילא לא מחבב את רובינשטיין, רואה בהחלטה הזריזה שלו לפתוח בחקירה, ובהדלפה שלה ערב לפני כן, הכרזת מלחמה.
* * *
היחסים של ברק עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, עלו על שרטון עוד בתחילת כהונתו של ברק. רובינשטיין לא איפשר לגלעד שר, מקורבו של ברק, לתפקד כראש צוות המו"מ של ישראל לשיחות עם הפלשתינאים במקביל לעבודתו כבעלים של משרד עו"ד פרטי. ברק ושר סברו כי רובינשטיין מונע משיקולים לא ענייניים, ובעיקר רמזו לכך שהיה רוצה את התפקיד בעצמו.
לרובינשטיין היה, כמובן, הסבר אחר. זה לא תקין, הוא הסביר, שאדם פרטי יעמוד בראש משימה ממלכתית כל כך חשובה וייתן הוראות לעשרות עובדי מדינה. אם גלעד שר רוצה להיות ראש צוות המו"מ שיתגייס לשירות המדינה, טען רובינשטיין.
מאז היחסים בין השניים לא שוקמו. ברק אומנם לקח את רובינשטיין לפסגת שפרדסטאון ולפסגת קמפ דייויד אבל חוץ משיקול פוליטי קר לא עמד שום דבר מאחורי ההחלטות הללו. רובינשטיין, מן הסתם, לא היה עיוור לכך. ברק רצה להשתמש בו ובעיקר בשיוך הציבורי שלו למחנה הימין כדי לעזור להעביר את ההסכמים עם סוריה והפלשתינאים. בשלב מסוים שקל ברק, בעקבות עצה של איתן הבר, להציע לרובינשטיין את תפקיד שגריר ישראל בארה"ב. ברק קיווה כך להיפטר מהיועץ המשפטי לממשלה אולם בסופו של דבר הוא חזר בו.
לוח הזמנים של ברק מגלה עד כמה יחסיו עם היועהמ"ש היו רעועים. בכל שנת 2000 נפגשו השניים 3 פעמים ב – 4 עיניים. אחת הפגישות הייתה ל – 10 דקות בלבד. הם עוד התראו בפורומים רחבים יותר כמו בישיבות ממשלה, קבינט ודיונים רחבים אבל אינטימיות הייתה רחוקה מלשרור בין ראש הממשלה ליועצו המשפטי.
בינואר 2001, ממש לפני הבחירות, התפרסם מכתב שרובינשטיין שלח לברק. היועץ המשפטי כתב כי אין זה ראוי שברק, בהיותו רה"מ מתפטר, העומד בראש ממשלת מיעוט, יגיע להסכמות עם הפלסטינים בנושאים מהותיים, לפני הבחירות. רובינשטיין פגע קשות בסיכויים הקלושים ממילא באותה תקופה של ברק לגייס תמיכה להסכם עם פלשתינאים או תמיכה בכלל. ברק רתח. הוא היה בטוח שנימוקיו של רובינשטיין פוליטיים. רובינשטיין נחשב כאיש ימין. תוך כדי ועידת קמפ דייויד הוא אף כתב מכתב אישי לברק בו הוא מודיע לו שלא יוכל לתת את ידו להסדר שיכלול את חלוקת ירושלים. רובינשטיין עמד על כך שהמכתב לברק לקראת הבחירות נובע משיקולים מקצועיים בלבד והדלפתו לתקשורת לא באה ביוזמתו.
בשלב הזה ברק הוא כבר ראש ממשלה נטול כוח. מקורביו של ברק הדליפו שהוא שוקל לפטר את רובינשטיין. אלו כבר הדלפות שבאות מכוח האינרציה. ברק יכול היה בשלב הזה לעשות מעט מאוד ובוודאי לא לפטר את היועהמ"ש.
* * *
גאון ויניב כתבו לברק טיוטה לנאום. בצהריים של ה – 27.1.00 ברק כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת. בשלב הזה היה כבר ברור שמדובר בתפוח אדמה לוהט. היועץ המשפטי לממשלה אכן הודיע מייד לאחר פרסום הדו"ח על פתיחת חקירה בנושא.
ברק עלה לנאום. הוא בירך את המבקר, דיבר על האמון שנתנו בו 56% מהבוחרים בבחירות האחרונות ואז זרק את הפצצה האמיתית.
"לא הכרתי את העמותות האלה עצמן, לא עסקתי בגיוס הכספים לא הייתי מעודכן בפרטים ולא הייתי מעורב ספציפית באף אחת מהפעולות שתוארה בדו"ח המבקר", אמר ברק.
יניב וגאון נדהמו. המשפטים הללו לא היו קיימים בנאום שהם כתבו. גם בסקר שהעביר גרינברג נאמר כי הציבור מתנגד לאפשרות שברק ידחה את ממצאי מבקר המדינה.
ברק התנער למעשה מכל אחריות למעשי אנשיו במערכת הבחירות. בלשכת ראש הממשלה התפזרה הידיעה שהוא עשה זאת בעצת עורך דין עמו התייעץ. גאון ויניב ידעו שהעיתונאים ישחטו את ברק ואותם.
הם עוד ניסו לנקות אחריו אבל אף אחד לא רצה לקנות את הסחורה שהם ניסו למכור.
העיתונאי נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות": "ישראל רצתה שינוי. היא לא רצתה התחכמויות משפטיות".
אפילו דן מרגלית, העיתונאי שנחשב קרוב לברק, כתב מאמר תחת הכותרת "הנאום שברק לא נשא". מרגלית כתב שברק היה צריך לקחת על עצמו את האחריות.
הליכוד, כמובן, ניצב בראש החוגגים. ח"כ מיכאל איתן כינה את הפרשה "החמורה ביותר בתולדות המדינה". כמה ימים מאוחר יותר הליכוד הגיש הצעת אי אמון תחת הכותרת "תרבות השקר של ברק". במקביל הפיץ הליכוד דף מסרים אחיד לכל דובריו בו הם מונחים לומר שברק "בורח מאחריות", שהוא "מתבכיין", שהוא "ידע הכל" על פעילות העמותות, שהוא "שקרן" וש"על המשטרה לבצע חקירה מקיפה כי נתגלה רק קצה הקרחון".
דבר אחד בוודאי נכון במה שטען הליכוד. ברק אכן ידע הכל על פעילות העמותות שפעלו לבחירתו לראשות הממשלה.
כשנה וחצי לפני כן ח"כ מסיעתו, איתן כבל, התחיל להציק ליועץ המשפטי לממשלה. כבל תבע לחקור את התמיכה של המיליונר היהודי – אוסטרלי, יוסף גוטניק בקמפיין 96 לבחירתו של בנימין נתניהו. ברק שמע על הפניות זימן אליו את כבל ותפס בעצם טרמפ על פנייתו. ברק שידך את כבל לעו"ד גלעד שר והשניים פנו שוב ושוב ליועהמ"ש בתביעה לקבל תשובות.
בסופו של דבר השניים קיבלו תשובה. עוזר היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד נועם סולברג, כתב להם כי חוק מימון מפלגות אינו חל על בחירות לראשות ממשלה. ברק קיבל בדיוק את מה שהוא רצה.
כבר תקופה ארוכה שהוא משוכנע שהוא יתקשה להרים קמפיין ראוי לשמו באמצעות המימון הממשלתי והתוספת השולית שניתן לגייס על פי החוק מתורמים פרטיים. בעקבות חוות הדעת של היועהמ"ש הקים גיסו של ברק, דורון כהן, בהנחייתו רשת של עמותות שהזרימה כספים בעיקר מתורמים בחו"ל לקמפיין הבחירות שלו. העמותות השונות הזרימו הרבה יותר כסף ממה שמתיר החוק אבל ברק, כזכור, טען שהחוק לא חל על קמפיין לראשות ממשלה.
קמפיין 99 של ברק היה "מפוצץ" בכסף. ראו את זה על היועצים האמריקניים היקרים, על כמות הסקרים שנערכו בקמפיין. ראו את זה בשלטים ברחובות ובמספר הפעילים שמוכנים לעבוד בשביל ברק, חלקם בכלל אנשי ליכוד.
* * *
בתחילת פברואר 2000, מספר ימים אחרי שהמבקר מפרסם את ממצאיו הודיעה המשטרה על פתיחת חקירה בנושא. היחידה הארצית לחקירות הונאה, יחידת העילית של המשטרה, הופקדה על הפרשה. לא פחות מ – 30 חוקרים הוקצו למשימה, על פי ההדלפות מהמשטרה, ב – 5 צוותים שונים.
המטה המיוחד שהקים ברק התחיל להציף את המשטרה בתלונות. אנשי ברק העסיקו חוקרים פרטיים ותרו אחרי כל פיסת מידע. בשלב מסוים עבדו עבורם 20 תחקירנים שונים. הם לא בחלו כמעט בדבר והגישו במשך מספר חודשים 49 תלונות למשטרה כמעט כנגד כל אדם אפשרי. אף אחת מהתלונות לא הוגשה, כמובן, על ידם.
את התלונות למשטרה נגד בכירי הליכוד הגישו בעיקר חברי הכנסת לשעבר, איתן כבל ואפי אושעיה וח"כ אלי בן מנחם ושירי ויצמן.
השימוש שעשה ברק בכבל ואושעיה בסיפור הזה מלמד יותר ממשהו על אופיו של ברק.
כבל ואושעיה נשארו מחוץ לכנסת בעיקר בגלל אהוד ברק. שניהם נחשבו למקורביו עד לבחירות 99. שניהם נבחרו לנציגי המחוזות שלהם לרשימת העבודה לכנסת. שניהם חשדו בברק על סמך ידיעות שונות שהוא עומד להוביל שינוי של מיקום המחוזות בכנסת, שינוי שידחוק אותם אל מחוץ לכנסת.
שניהם, בנפרד, ניגשו שוב ושוב לברק והוא חזר והרגיע אותם שלא ייעשה שום שינוי. בסופו של דבר, השינוי נעשה בתמיכתו של ברק. מחוז השפלה של אבי יחזקאל ומחוז הנגב של שירי ויצמן הוקפצו למעלה. כבל ואושעיה, נציגי מחוזות דן והשרון נדחקו למטה.
ברק עוד ניסה ליישר את ההדורים. בפגישה מקרית, עוד לפני הבחירות ב – 99 , במזנון הכנסת עם כבל הוא תפס את ידו, הבטיח שידאג לו ורמז שימנה אותו לסגן שר.
כבל: "עזוב לי את היד. בגדת בי. אני לא אכנס לכנסת. לא אשכח ולא אסלח לך לעולם".
הסיפור של אושעיה עוד יותר מורכב. ברק פגש את אושעיה לראשונה בעת ההתמודדות הראשונה שלו על מקום ברשימת העבודה ב – 96. באריכות ובפרטנות הסביר ברק לאושעיה את משנתו אבל לאושעיה אין סבלנות.
אושעיה: "עזוב אותך אהוד. אנחנו אין לנו שום שפה משותפת. אתה איש מחשבים ואני מסגר, אתה מקיבוץ ואני משכונה קטנה בנתניה, אתה גנרל ואני סמל. לעולם לא היית נפגש עם אדם כמוני לולא רצית את תמיכתי. אני נותן לך את תמיכתי לא כי אני חושב שנוכל להיות חברים אלא כי זה אינטרסים פוליטיים".
אושעיה תמך בברק אבל ברק נותן את ידו למהלך שמשנה את מיקום המחוז שבשמו נבחר אושעיה. אושעיה נשאר הרחק מחוץ לרשימת העבודה לכנסת. בליל הבחירות ברק זרק לעברו "אל תדאג אפי, אני לא שוכח את מי שהולך אתי. אנחנו ננהל את המדינה יחד".
ברק אכן לא שוכח. כמה ימים לאחר הבחירות הוא כינס את אלו שנשארו מחוץ לכנסת ואומר להם: "מובארק, קלינטון, אסד וערפאת מסתכלים עליי לראות איך אני עומד בהבטחותיי. הם בוחנים אם אני לא מקיים את ההבטחה שלי לאפי אושעיה". ברק חזר על הדברים בפגישה 3 ו – 4 פעמים אבל ההבטחה לאושעיה לא מתממשת.
אושעיה הגיע למסקנה שברק עובד עליו אבל הוא לא ידע איך להבין את העובדה שברק המשיך להתקשר כמעט כל שבוע לביתו. פעם הוא הציע לו לכהן כיו"ר רשות השידור. אושעיה סירב. בראש השנה ברק התקשר לברך את אמו של אושעיה בשנה טובה. מפעם לפעם הוא שאל אותו מה קורה עם לימודיו במרכז הבין תחומי והזכיר לו את ידידותו עם דיקן המרכז, אוריאל רייכמן. "אתה צריך ללמוד משפטים. יש לך ראש משפטי. רק תגיד ואני אעזור לך לעבור ממינהל עסקים", הוא אמר לאושעיה.
הכעסים של כבל ואושעיה על ברק לא הפריעו לו לשלוח את אנשיו להתקשר אליהם כדי שיושיטו יד בפרוייקט העמותות. אחרי חודשים של נתק כבל התחיל לקבל מבול של טלפונים מלשכת ראש הממשלה. ברוב המקרים ברק עצמו על הקו.
יניב וזילברשטיין הפקידו את כבל על מספר תלונות שקשורות לנתניהו. אושעיה היה מופקד על תלונות נוספות למשטרה שקשורות לבכירי הליכוד וכך גם שירי ויצמן. גם ח"כ אופיר פינס הגיש בשם ברק תלונות כנגד הליכוד למבקר המדינה.
היקף הנושאים שנחקרים על ידי המטה שברק מקים עצום. המטה ריכז חומר על עמותה בשם "סקופ", בה היו מעורבים רשם העמותות עמירם בוגט וח"כ דני נווה. העמותה, על פי החשד, פעלה שלא בהתאם לייעודה לטובת מטה הבחירות של אולמרט לראשות עירית ירושלים.
בוגט הוא יעד מועדף על יניב וזילברשטיין. אנשי ברק טענו שהוא רודף את עמותות ברק בגלל היותו איש ליכוד.
החוקרים הפרטיים שפעלו מטעמם של יניב וזילברשטיין חקרו גם את המימון של מפלגה בשם נ"י שפעלה בבחירות 99 . על פי החשד, נ"י הייתה מפלגת קש של הליכוד וכל תכליתה היה להעביר את 10 דקות הטלוויזיה שלה לליכוד ולהתפרק.
המטה שהקים ברק בדק את המעורבות של לימור לבנת, ראש אגף ההסברה של הליכוד בבחירות 99, בפעילות מפלגת נ"י והם גם בלשו אחרי מעורבותה בפרשת התמוטטות מפעל "שטיחי ברקן". בעלה של לבנת, אליחי הניג, הוא אחד מבעלי המניות במפעל.
'אויב' נוסף של המטה הוא מיכאל איתן. השניים חיפשו חומר עליו בלפחות 4 פרשיות שונות אבל לא ממש מצאו. ברק לא הסתפק בחקירה כנגד בכירי הליכוד. יניב וזילברשטיין חיפשו חומר גם על החוקר הראשי של משרד מבקר המדינה, מוטי בס וכן על יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון, ח"כ ציפי לבני ומפלגות ש"ס ויהדות התורה.
המטה הסודי חיפש חומר והגיש תלונות גם כנגד התרומות שקיבלו אמנון ליפקין שחק, דן מרידור ורוני מילוא לקמפיין הבחירות שלהם כשעוד חשבו על ריצה עצמאית לראשות הממשלה. הם אפילו חיפשו חומר על העמותות שעזרו לשמעון פרס בבחירות 96 וליצחק רבין בבחירות 92.
אהוד ברק, שנהג להציג את עצמו כממשיכו של יצחק רבין, לא היסס לחפש חומר על רבין ז"ל. ברק גם לא היסס לשלוח את מקורביו להגיש תלונות כנגד מקורבים לכאורה כמו דן מרידור, שנחשב לאחד מאלו שעזרו לברק להתמנות את ברק לרמטכ"ל, ואמנון ליפקין שחק, אותו הוא המשיך לכנות בשם החיבה "אמנוני", בפתקים שהוא כתב לו תכופות תוך כדי ישיבות ממשלה.
זו לא הפעם הראשונה שברק פעל כנגד אמנון ליפקין שחק, חברו למבצע "אביב נעורים" בביירות , סגנו ויורשו בתפקיד הרמטכ"ל. בסוף שנת 98 החליט ליפקין שחק להציג את מועמדותו לראשות הממשלה. ההחלטה שידרה חוסר אמון בוטה בסיכוייו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, לנצח את נתניהו.
ברק נפגע באמת. "אני לקחתי אותו ביד", אמר ברק על שחק לאחד ממקורביו "והבאתי אותו לאן שהוא נמצא וכך הוא גומל לי".
בוקר אחד הופתע לגלות המועמד הטרי לראשות הממשלה, אמנון ליפקין – שחק, שהארץ הוצפה במודעות "מפלגת ליפקין – שבס". המודעות הלא חתומות קשרו בין שחק לחברו שמעון שבס, המואשם אז בנטילת שוחד בעת כהונתו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה.
מאחורי המודעות, שהביכו את שחק ואילצו את שבס לצאת מהתמונה, עמד טל זילברשטיין, איש אמונו של ברק. שחק גילה זאת מאוחר יותר אבל הוא מעולם לא בא חשבון עם ברק.
חשוב להדגיש, ברוב כמעט מוחלט של המקרים, החוקרים של יניב וזילברשטיין לא מצאו משהו ממשי אבל די בחומר שהועבר כדי להטביע את המשטרה בערמות של חומר. הכתובת האמיתית של התלונות היא, כמובן, היועץ המשפטי לממשלה. אנשי ברק יידעו את רובינשטיין ברוב התלונות ודאגו לתזכר אותו מעת לעת.
ב- 21.3.00, קצת פחות מחודשיים אחרי שהחל הפרוייקט, שלחו אנשי ברק לראש הממשלה, באמצעות עו"ד דורון כהן, דיווח על הפעולות שנעשו עד עתה. הדיווח כלל 20 פעולות שונות. רובן הגדול נעשו ביוזמת אנשי ברק או בעידודם. לדוגמה:
- תלונת עו"ד יהושע שחם – נגד אמנון ליפקין-שחק, יצחק מרדכי, רוני מילוא, דן מרידור ומפלגת המרכז, בגין מסעות גיוסי תרומות שערכו, פגישות עם תורמים עשירים (צ'רלס ברונפמן, לאודר, לארי טיש, דניאל אברהמס, חיים סבן) ושימוש בלתי-חוקי לכאורה בכספי עמותות שהקימו.
- תלונת ליאור רוטברט (עסקן בהתאחדות הסטודנטים) – נגד מיקי איתן בחשד להדחה בחקירה, הטרדת עדים ושיבוש הליכי משפט.
- תלונות כנגד קהלני והדרך השלישית ובגין פרסומים לא חוקיים בעיתונות הרוסית שטרם הוגשו.
חודשיים אחר כך הגיש מטה ברק תלונה נוספת נגד ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה. נושא התלונה שימוש בשיטת הקמיעות שבאה לידי ביטוי בחלוקת בקבוקוני שמן בבחירות לרשות המקומיות. התלונה גם עסקה בהפעלה אינטנסיבית של בתי דפוס במהלך מערכת הבחירות מתקציב של גורמים אנונימיים תוך חריגה מחוק מימון בחירות וכן בפעולה של 10 ערוצי הקודש הפיראטיים של ש"ס בבחירות למען המפלגה.
רוב גדול של האנשים שמטה ברק התלונן כנגדם אכן זכו לראות את חדרי החקירות של המשטרה מבפנים. רוני מילוא, אמנון ליפקין שחק, אורי סביר, חברי כנסת חרדים וחברי כנסת מהליכוד נחקרו במשטרה.
אנשי ברק לא חסכו במאמצים להשפיע על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. עורך הדין, אלי זהר, שייצג את עו"ד דורון כהן ובעצם גם את ברק, כתב ליועץ המשפטי לממשלה חוות דעת ב – 16.8.00. על פי חוות הדעת הלא מפתיעה – אל לו לרובינשטיין להעמיד איש לדין בפרשה.
* * *
במקביל, אנשי ברק פעלו באינטנסיביות מול התקשורת.
ברק לא היסס להשתמש בתקשורת כדי לפגוע באלו שהוא חושב שפוגעים בו. זה התחיל עוד לפני פרסום דו"ח מבקר המדינה כשאנשי ברק הדליפו לאמנון אברמוביץ מהערוץ הראשון את עדותה של לימור לבנת בפני מבקר המדינה.
לבנת העידה שמי שהעביר לה חלק מהחומר המפליל נגד עמותות ברק הוא לא אחר מאשר ח"כ לשעבר, חגי מירום. מירום ולבנת הובכו קשות מהפרסום, כשבועיים לפני פרסום דו"ח העמותות.
מירום, שעזב את מפלגת העבודה בעקבות הקרע בינו לבין ברק, הצטייר כמלשין וכבוגד במפלגתו לשעבר. לבנת הצטיירה ככפוית טובה שהסגירה את ידידה מירום למבקר המדינה.
העדות, אגב, הגיעה לברק מאחר ומבקר המדינה נוהג לשלוח לכל נפגע אפשרי מדו"ח עתידי את הראיות לכאורה כנגדו.
גם אחרי הדו"ח ברק ואנשיו ניסו לעורר את כלי התקשורת לפרסם ידיעות מביכות נגד יריביהם.
אילה חסון, הכתבת לענייני מפלגות, פירסמה בערוץ הראשון את פרשת "סקופ" והכניסה למגננה את רשם העמותות.
אמנון אברמוביץ' קשר בערוץ הראשון את שמו של ח"כ מיכאל איתן, הלוחם העיקרי בעמותות ברק, לנסיבות מביכות כביכול. אברמוביץ' לא פירט אבל די במה שהוא אמר כדי להרתיח את דמו של איתן. שבוע אחר כך התנצל הערוץ הראשון בפומבי. אברמוביץ' לא קיבל את הידיעה מאנשי ברק אבל אלו הסתערו עליה כמוצאים שלל רב ודאגו לעודד כלי תקשורת אחרים לטפל בה.
במקביל הותקף מבקר המדינה. העיתונאי יואב יצחק כתב חודש וחצי לאחר פרסום הדו"ח מאמר תחת הכותרת "מי יבקר את המבקר". במאמר כתב יצחק "דווקא משרד זה המרכז בידיו כוח רב ביותר נהנה מחסינות מפני ביקורת".
בתוכניות הפרוייקט הכתובה של מטה ברק נזכרו במפורש מיכאל איתן, עמירם בוגט ומבקר המדינה כיעדים להתקפה. כמו כן הוזכרו כלי התקשורת והעיתונאים שהמטה התכוון לפנות אליהם עם תאריך לשידור.
* * *
ברק ואנשיו לא הפסיקו לחשוב על רעיונות יצירתיים כדי להילחם על דעת הקהל. בין השאר הם יזמו יום עיון בנושא והיו שותפים להכנתו של שני.
אנשי ברק יזמו יום עיון בלשכת עורכי הדין בנושא "מימון מפלגות ונבחרי ציבור".
לרוב המשתתפים ביום העיון אין, כמובן, מושג שמדובר ביוזמה שהתחילה במטה ברק.
הנה, למשל, מסמך שנכתב על ידי אנשי ברק לקראת אותו יום עיון שנערך בבית הפרקליט ב – 18.6.00 ב – 17:30.
כותרת המסמך היא "מימון מפלגות ונבחרי ציבור". המטרה ליום העיון ברורה "יצירת אנדרלמוסיה משפטית, חידוד הקשב ללאקונה". שמות חלק מהמשתתפים ביום העיון מודגשים במסמך ובכללם המנחה פרופסור זאב סגל, ד"ר אריאל בנדור, ח"כ אופיר פינס וח"כ אברהם פורז. לא מודגשים – ח"כ ציפי לבני ופרופסור גדעון דורון.
אלו שהודגשו אמורים לדבר בעד הקייס של ברק. לא בהכרח הדבר תואם אתם. פרופסור זאב סגל, למשל, כתב מאמר ב"הארץ" שתמך בטענת ההסתמכות של ברק. על פי הטענה הזו, ברק לא ביצע עבירה כי הוא הסתמך על מכתבו של עוזר היועץ המשפטי לממשלה שלא מדובר בעבירה. פרופסור סגל קיבל הזמנה ליום העיון.
במסמך כתוב ש"חידוד הקשב ללאקונה יעלה בדברי בנדור, סגל ופינס".
לקונה היא מצב משפטי בו החוק לא טיפל בנושא מסוים, מעין ריק משפטי. טענת ברק ואנשיו היא שחוקי מימון הבחירות הקיימים אינם דנים בקמפיין לראשות ממשלה אלא רק בבחירות לכנסת. הואיל וכך, אין ולא יכול להיות שום פסול בדרך גיוס התרומות שלהם. לקונה היא בעצם תמצית כל הטענות של ברק כנגד דו"ח מבקר המדינה והתנהגות היועץ המשפטי לממשלה.
במסמך ישנו גם לוח משימות. "דורון ואלדד" צריכים להעביר שאלות למשתתפי הכנס עד יום ראשון בבוקר וכן הם צריכים להפיץ שאלות "לאנשינו".
"אלדד ואורנה אנג'ל צריכים לדאוג להעלאת נושאים לדיון על ידי אופיר פינס". הדבר אמור להיעשות בפגישה אישית של השלושה במוצאי שבת שלפני הכנס. אלדד יניב גם אמור להכין ראשי פרקים לדיון שינחה פרופסור זאב סגל תוך הסתייעות בעו"ד יונה יהב, איש מפלגת העבודה וח"כ לשעבר.
יניב גם אמור לדאוג דרך עו"ד שלמה כהן ששר המשפטים, יו"ר ועדת חוקה ויו"ר ועדת ביקורת יוזמנו לדיון. דורון כהן ועו"ד אלי זהר אמורים לדאוג להעביר נושאים לדיון לד"ר בנדור.
אנשי ברק מזמינים כל עיתונאי אפשרי לדיון והם, כמובן, שולחים את פרוטוקול הדיון ליועץ המשפטי לממשלה. עוד דרך לנסות להשפיע על החלטתו.
ברק גם ניסה ליזום יום עיון נוסף בנושא. עוד לפני פרסום דו"ח המבקר הוא זימן אליו לפגישה ב – 4 עיניים את העומד בראשו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אריק כרמון.
"חשוב מאוד שהמכון שלכם, שהוא מאוד חשוב, יחליט לעסוק בנושא הזה של מימון מפלגות", ביקש ברק מכרמון.
כרמון נענה. המכון הישראלי לדמוקרטיה כינס יום עיון בנושא. רוב משתתפיו, אנשים נטולי פניות כמו פרופסור מרדכי קרמניצר וח"כ דן מרידור, מתחו ביקורת קשה על התנהגות מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה בפרשה. הקייס של ברק שוב נשמע.
חקירת המשטרה היא בפירוש בבחינת מכשול לתפקודו של ברק. בשבועות הראשונים לאחר פרסום הדו"ח ברק ומזכיר הממשלה, יצחק הרצוג סיכמו שכל פגישותיהם יתקיימו בנוכחות עד כדי למנוע לזות שפתיים.
מקורבו, טל זילברשטיין, הסתובב עם עננה כבדה של חשד לפלילים, באותה תקופה. אין גם ספק שחקירת העמותות פגעה קשות ביכולת של ברק לגייס כספים. כשברק הותקף לאחר מכן בקמפיין ימין גדול תחת הסלוגן "ברק מאבד את המדינה" לא הייתה לו יכולת כספית להגיב.
זו אחת הסיבות שבקמפיין 2001 לא הצליח ברק לגייס תרומות, אפילו בהיקף המותר על פי החוק.
תורמים כבדים כמו צ'רלס ברונפמן לא היו שבעי רצון מכך שאנשיהם בארץ נחקרים. חלק מהתורמים נחקרו בעצמם בארה"ב. תדמיתו של ברק כשומר חוק נפגעה שעה שאנשיו שומרים אחד אחרי השני על זכות השתיקה בחקירת המשטרה כולל הקרובים לו ביותר כמו גיסו דורון כהן.
למרות כל האמור לעיל, בסופו של יום דומה שפרוייקט העמותות, למניעת הגשת כתב אישום נגד ברק, הוא אחד הפרוייקטים המוצלחים היחידים שהוביל ברק בתקופת כהונתו. נכון לעכשיו, המשטרה אכן לא מתכוונת להמליץ להגיש כתב אישום נגד המעורבים בפרשה. כך לפחות דווח במהלך שנת 2002. ציבורית, הנושא גווע כמעט לחלוטין ונדמה שאין חולק על כך שאם אהוד ברק ירצה לחזור למרכז הזירה הציבורית לא זה יהיה הנושא שיפריע לו.