פרק 13 – "אם אכנע עכשיו, מה יחשוב עליי אסד"

"יוסי, אתה יודע שהייתי באמת רוצה שתבוא אתנו לקמפ דייויד אבל זה פשוט בלתי אפשרי", אהוד ברק עבר כמעט ללחישה.

שריד: "למה?"

ברק: "אין מיטה בשבילך".

שריד: "סליחה. לא הבנתי. מה זאת אומרת אין מיטה? אני לא ישן הרבה אבל 4-5 שעות בלילה אני צריך". שריד עדיין חשב, כנראה, שמדובר בבדיחה.

ברק: "קמפ דייויד זה מקום קטן והאמריקנים מאוד קשוחים בעניין מספר האנשים שיבואו".

בשלב הזה, יום א', ה9- ביולי 2000, יום לפני שברק יצא לפסגת קמפ דייויד, לא השלה עצמו יוסי שריד שהוא נכלל בין היוצאים. עדיין, בתור מי שכרטיס הביקור שלו ב – 30 השנים האחרונות כולל דבקות כמעט אובססיבית בתהליך השלום עם הפלשתינאים, הוא לא ציפה לנימוק הזה מאהוד ברק.

שריד: "תדע לך אהוד, שיחסינו האישיים הסתיימו בזה הרגע. אני מנהיג מפלגה פוליטית ואני אדע לקחת החלטות ענייניות אבל במישור האישי אתה גמרת אתי".

שריד עזב את לשכת ראש הממשלה בסביבות 22:00 זועם ופגוע. יום לאחר מכן יצא ברק לפסגת קמפ דייויד. בחודשים שקדמו לקמפ דייויד הוא שב וטען שאין סיכוי להגיע ל"קץ הסכסוך" עם הפלשתינאים.

בכל זאת, קרוב לוודאי שלא היה לו חלום גדול יותר מהשתתפות בועידת פסגה ישראלית – פלשתינאית.

* * *

ב – 6.7.99 השביע אהוד ברק את ממשלתו. ברק כונן קואליציה רחבה של 75 חברי כנסת, מהמפד"ל, יהדות התורה וש"ס ועד מרצ. מבחוץ תמכו עוד 10 חברי כנסת ערביים בממשלה החדשה. הליכוד היה מרוסק. ההערכה המקובלת בתקשורת הייתה שברק יכהן כראש ממשלה 8 שנים תמימות.

אפילו היריב הגדול, האמיתי, בנימין נתניהו, דיבר על אפשרות כזו לאחר הבחירות.

אגב, זה לא אומר כמובן שנתניהו ויתר לרגע על שאיפתו לחזור ולכבוש את ראשות הממשלה. ההפך. יומיים אחרי הדחתו הוא כבר מתקשר לגדעון סער, מקורבו (אז): "עכשיו בונים את ההמראה חזרה ללשכת ראש הממשלה".

* * *

ביום שישי, (תאריך)קצת יותר מחודש לאחר שנכנס לתפקידו, בסביבות השעה 18:00 התקשר רוני בונדי, יועצו הפוליטי של ברק, לשר התשתיות, אליהו סויסה מש"ס.

"אלי, אהוד החליט להעביר את המשחן בכל זאת הערב".

סויסה ידע שעוד זמן קצר נכנסת השבת. אין הרבה דברים שהוא יכול לעשות בשלב הזה. "אבל אמרתם שנחכה עם זה עוד שבוע ונחפש פתרון אחר".

בונדי: "לא הייתה ברירה".

סויסה: "תגיד לבוס שלך שמהיום אני הופך להיות פרוייקטור לדבר אחד – הפלת ממשלת ברק".

גם לפני ששמע את הבשורה מבונדי, סויסה, מתומכיו הבולטים של אריה דרעי, לא היה בלשון המעטה מתומכיה של ממשלת ברק.

13 חודשים מאוחר יותר, כשממשלת ברק נופלת בכנסת, ניגש סויסה לבונדי. "אמרתי לך אז שנפיל אתכם". בונדי שתק.

משבר המשחן הוא אולי המשבר הקואליציוני המוזר ביותר בתולדות מדינת ישראל. בסך הכל היה מדובר בהעברת חלקים של טורבינה של חברת החשמל ממרכז הארץ לצפונה. חברת החשמל והמשטרה ביקשה להעביר את הטורבינה בליל שבת כדי לא לגרום לעומסי תנועה מיותרים. בדיעבד, לאור ההתנגדות הדתית ולאחר כהונת ברק הועברו מספר טורבינות גם בימי חול, מבלי שהדבר זכה להד מיוחד.

אהוד ברק, אז בשיא כוחו, סבר שמשבר המשחן הוא הזדמנות מצוינת להבהיר למפלגות הדתיות שהשתנו כללי המשחק. לשר יוסי ביילין ולמזכיר הממשלה, יצחק (בוזי') הרצוג, שניסו לשכנע אותו להגיע לפשרה אמר ברק "אם אכנע עכשיו מה יחשבו עלי אסד וערפאת?".

עמוק בפנים ברק באמת סלד מכניעה למפלגות החרדיות.

המחיר של הניצחון היה משבר חמור עם סיעת יהדות התורה. למעשה, בעקבות המשבר הזה הפסיד ברק 5 חברים ראשונים בקואליציה שלו. רביץ, גפני וחבריהם עוד חיכו קצת עד שתוקם ועדת טל, האינטרס האמיתי שלהם בכניסה מלכתחילה לממשלת ברק, ומייד לאחר מכן הם פרשו מהממשלה.

חודשים מאוחר יותר ברק ניסה לגייס את יהדות התורה לצדו. הם סירבו ונימקו במשבר המשחן. ח"כ יעקב ליצמן אמר לאנשים סביבו "היום הוא היה מוכן להסיע בעצמו את המשחן ברוורס את כל הדרך שעשה אז".

* * *

החלטה שנייה שעשה ברק עוד לפני כן קשורה לסיעה אחרת בקואליציה. ימים ספורים לפני סיום המו"מ הקואליציוני מודיעים שניים מחברי סיעת ישראל בעלייה על פרישתם מהסיעה והקמת סיעה חדשה. נתן שרנסקי נותר בראש סיעה של 4 חברים בלבד.

ברק החליט לגבות משרנסקי את המחיר הקואליציוני. תיק הקליטה שהיה מיועד לאדלשטיין נלקח מישראל בעלייה לטובת פרופסור יולי תמיר.

הפעילים של המפלגה לא סלחו. הם זכרו מצוין את החיזור הנלהב של ברק אחרי שרנסקי בתקופת הבחירות. שרנסקי שמר על נייטרליות וברק עשה כמעט הכל כדי שהוא לא יחבור לנתניהו.

כמעט הכל זה כולל שיחה מוזרה משהו בין השניים מייד לאחר תקרית תיקי דיין.

שבועיים וחצי לפני הבחירות כינתה דיין, באירוע של אומנים למען ברק, את חלק מבוחרי הליכוד "אספסוף".

ברק שישב לידה לא הגיב. יומיים לאחר מכן, יום ראשון, הסיפור התפוצץ בשידורי הבוקר של רשת ב'. המגישה שלי יחימוביץ' הקדישה להתבטאות כמעט את כל תוכניתה, "הכל דיבורים".

ברק לא חשב בתחילה שמדובר במשהו שעלול להזיק לו.

יועציו שכנעו אותו לעלות מהר לשידור ולהתנער מדיין. ברק גינה את דיין.

נתניהו, כמובן, עשה הכל כדי לסחוט את הלימון. הוא פירסם תגובה "אני אספסוף גאה". מטה ברק נכנס למצב חירום. ברק עצמו היה מוטרד בעיקר מתגובת שרנסקי. הוא הזדרז להתקשר לשרנסקי, שנמצא בכלל בביקור במרוקו.

ברק: "נתן, אני מבקש שלא תיקח את זה אישי".

"מה לא לקחת אישי?", שרנסקי בכלל לא שמע על הסערה בישראל.

ברק: "אתה בוודאי מבין שתיקי דיין לא התכוונה אלייך כשאמרה אספסוף. אני מבקש שלא תיפול לתעמולה זולה".

שרנסקי התחיל למשוך זמן. הוא עדיין לא הבין דבר אבל בחושיו המחודדים קלט שאם ברק כל כך מוטרד אז, מן הסתם, יש לו סיבה. "אהוד, אני אחזור לארץ, אחשוב על זה ואקבל החלטה".

ברק לא נרגע. הוא נאם ארוכות באוזני שרנסקי בעניין וביקש ממנו לא לעשות החלטות פזיזות.

שרנסקי: "אל תדאג, אני לא לוקח החלטות מהירות. אני אגיע לארץ ואז אבדוק".

ברק של אחרי הבחירות כבר מרגיש את עצמו חזק מכדי לחזר אחרי שרנסקי.

את תיק הקליטה שנשאר לפתע בידיו הוא הפקיד, כאמור, בידיים של פרופסור יולי תמיר, שנכשלה בניסיונה להיבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה. ברק התאכזב במהירות מתמיר. הוא מיעט לפגוש בה ואף כינה אותה בהזדמנות אחת לפחות "אוגוסט שחוח", במעין משחק מילים על שמה הפרטי ושם משפחתה.

בכלל, אהוד ברק סולד מפוליטיקאים. הוא אף פעם לא עשה סוד מכך. הוא אינו רואה בעצמו פוליטיקאי. הבעיה הגדולה שלו שהוא לא מינה לידו יועץ פוליטי רציני שיחפה על החולשה שלו בתחום הזה.

יועצו הפוליטי של ברק, רוני בונדי, הוא הכל חוץ ממה שברק צריך. ברק השתמש בבונדי כדי להשיג טלפונים, גם בשעות הלילה המאוחרות ובשבתות. הקשר בין השניים ניתן לתיאור בכל מיני דרכים. זה לא קשר בין ראש ממשלה ליועץ פוליטי. ברק לא היסס לצעוק על בונדי ולהשפילו.

בונדי מוכן לעשות בשביל ברק הכל. הוא מסור, נאמן, חרוץ ומאוד קרוב לברק. בונדי הוא גם אחד היחידים שברק היה מוכן בשבילם להתעמת עם יוסי קוצ'יק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בנובמבר 99 נסע ברק לטורקיה, בריטניה וארה"ב. בונדי מאוד רצה לנסוע. הוא לא נסע עד אז פעם אחת עם ברק לחו"ל. למען האמת, נדיר מאוד שיועצו הפוליטי של ראש הממשלה ייסע עמו לחו"ל. ברק הבין ללבו של בונדי אבל קוצ'יק לא היה מוכן בשום פנים ואופן שבונדי ייסע. זה נראה לו פגיעה בכללי מינהל תקין. ברק צרח על קוצ'יק ואנס אותו לקחת את בונדי.

הרבה מאוד אנשים סביב ברק העירו את תשומת לבו לעובדה שבונדי תפקד יותר כעוזר אישי ופחות כיועץ פוליטי. בונדי הסתובב הרבה שנים במפלגת העבודה. עד שברק לקח אותו לצדו הוא לא היה מהבולטים שבפעיליה הצעירים.

שמעון בטאט, איתן הבר, שרים בכירים ואפילו מקורבו החדש, ח"כ שירי ויצמן, אמרו לו שהוא צריך יועץ פוליטי רציני. ברק לא היה מוכן לנגוע בבונדי, שנחשב גם לשגרירו של גיורא עיני, המתווך הנצחי במפלגת העבודה. לבטאט אמר ברק: "איך שאני רואה את זה ב – 4 השנים הקרובות לא יהיה מישהו שיוכל למלא את התפקיד של בונדי".

אחת הבעיות המרכזיות של בונדי היא נטייתו להעביר כל בעיה קטנה כגדולה לתשומת לבו של ברק, ברוב המקרים הוא טוען בפני ברק שמדובר בבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי. ברק שממילא נוהג לעשות מספר פעולות בו זמנית איבד פעם אחר פעם בגלל ההפרעות של בונדי את היכולת לנהל דיון באופן ממוקד.

באחד הימים הראשונים של ועידת קמפ דייויד קיבל היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, עו"ד אלון גלרט, טלפון מבונדי. השעה 3:00 לפנות בוקר ובונדי שנמצא ליד הטלפון המאובטח בקריה בתל אביב ביקש מגלרט להגיע בדחיפות ובמהירות לקריה. "ברק רוצה לדבר אתך דחוף", אמר בונדי. גלרט היה משוכנע שלברק נדרשת מומחיותו בנושא משפטי רגיש שעלה לדיון בקמפ דייויד. הוא הגיע בבהילות לקריה ויצר קשר עם ברק.

"אלון, יש איזו בעיה בקשר לסעיף בחוק המשכנתאות. בונדי אומר שלש"ס יש בעיה עם הסעיף הזה. אני מבקש שתדבר אתו ותטפל בכך בהקדם". גלרט המום. הבעיה הדחופה והבהולה לא עולה בכלל לדיון בחודשים הקרובים. 3 חודשים אחרי אותה תקרית הוציא גלרט את זעמו על בונדי שניסה לעורר שוב את הנושא.

"אתה כבר הוצאת אותי מהמיטה ב – 3:00 בבוקר עם השטות הזאת. תלך מפה".

דוד (דדי) סויסה הוא יועץ הסיורים של אהוד ברק. סויסה הוא פעיל ותיק במפלגת העבודה. כשברק 'בילה' שבועיים בקמפ דייויד הוא יצא באישורו של ברק לשיחות עם 60 ראשי רשויות מקומיות מטעם מפלגת העבודה. כשברק חזר סויסה הניח על שולחנו דו"ח ללא צנזורה. ראשי הרשויות חתכו את ברק ובונדי, יועצו הפוליטי, ללא רחמים. חלקם לא היססו לקלל אותו. "הוא לא עונה לטלפונים, לא חוזר אלינו, לא מטפל בפניותינו", אמרו ראשי הרשויות על בונדי ובעצם גם על ברק.

סויסה המליץ בדו"ח שלו להעביר את קוצ'יק, מנכ"ל המשרד לבית הנשיא. "ראשי הרשויות אומרים שכל בקשה שלהם ממנו נענית בתשובה שהוא לא יכול כי הוא מטפל בנושאים הממלכתיים ולא הפוליטיים", הסביר סויסה.

ברק קרא את הדו"ח, שטף את בונדי אבל לא שינה דבר מהותי.

* * *

כל המומחים הפוליטיים שניתחו ביולי 99 את ממשלת ברק מאוחדים בדעה – עתיד ממשלת ברק ייקבע במידה רבה בציר ש"ס – מרצ או במושגים יותר פרסונליים, עתיד הממשלה ייקבע במערכת היחסים בין ברק, אלי ישי מש"ס ויוסי שריד ממרצ.

גם לברק זה ברור אבל הוא לא הצליח ליצור, בוודאי לא רק באשמתו, מערכות יחסים סבירות עם ישי ושריד.

יחסיו של יוסי שריד, יו"ר מרצ, עם אהוד ברק ידעו עליות ומורדות. שריד הוא אחד מאלו שפמפמו את מיתוס אהוד ברק עוד כשזה היה במדים. שריד התאכזב לאחר מכן מהימנעותו של ברק בהצבעה על הסכם אוסלו.

בספרו של העיתונאי שייקה בן פורת "שיחות עם יוסי שריד" הוא אמר כמה דברים שברק לא ישכח.

"מידת הסכנה באהוד היא כמידת הכשרון שבו והוא מוכשר…הייתי בלובי הלא רשמי למינויו לרמטכ"ל במקום דן שומרון כי חשבתי שצה"ל זקוק לרמטכ"לות מקורית וחדשנית אבל במבצע "דין וחשבון" נוכחתי לדעת שאהוד מסוגל בכוח השכנוע שלו לגרור מדינה שלמה להרפתקה חסרת סיכוי".

אהוד ברק הוא ממש לא מהאנשים ששוכחים או סולחים, בוודאי לא לפוליטיקאים שמתבטאים כנגדם בפומבי.

מיומה הראשון של ממשלת ברק החל העימות ש"ס – מרצ ושריד – ישי למרר את חיי ברק וממשלתו. ברק סבר, במידה לא מועטה של צדק, ששריד מתעקש יתר על המידה בגלל התחרות הפוליטית מצד "שינוי" של טומי לפיד וכעס עליו כי ראה בכך חוסר אחריות משווע אל מול האתגרים בתחום השלום שלקח על עצמו ברק.

שריד חשב שברק לא קורא נכון את ש"ס, שישי וחבריו לא יעמדו לצד ברק ביום פקודה וכן שחלק מהעקרונות עליהם הוא התעקש חשובים לא פחות מתהליך השלום.

החשדנות בין השניים התפרצה חודשים ספורים אחרי שכוננה הממשלה בתקרית אחת בשעת לילה מאוחרת בלשכת שר הבטחון בתל אביב.

ברק זימן את שריד ולא בזבז זמן: "יוסי הגעתי למסקנה שאתה רוצה להדיח אותי".

שריד ראה לפניו אהוד ברק קר ונוקשה: "מה זאת אומרת?"

ברק: "אתה רוצה לפוצץ את הקואליציה".

שריד: "אהוד, אני די נדהם ואני חושב שאתה טועה ואני גם יכול להוכיח את זה. תקבע לך כלל שאני מעוניין בממשלה הזאת יותר ממך כי לי אין ממשלה אחרת".

בדצמבר 2001 העיד יוסי שריד על עצמו בראיון עיתונאי ש"אין לי אגו". ברק ואנשיו מתרשמים אחרת לחלוטין. למרות זאת, ברק לא ממש נזהר בכבודו. באחת הפגישות עם שריד ביקש ממנו ברק לצאת החוצה מאחר והוא צריך לשוחח בטלפון. מאוחר יותר שריד גילה שברק שוחח עם ערפאת לקראת אחת הפגישות בין השניים. שריד נעלב. "רבין היה מקיים את השיחות הכי רגישות בנוכחותי", הוא אמר.

* * *

גם עם אלי ישי מצבו של ברק לא היה טוב בהרבה.

באחד המשברים נפגש ברק עם ישי בלשכת שר הבטחון. ישי עזב את הפגישה בכעס כשהוא אומר שש"ס לא תוכל במצב כזה להישאר בממשלה. ברק: "אותי לא יסחטו. עוד לא נולד האדם שילחץ אותי. אני בלתי סחיט". כמה שעות מאוחר יותר הדליפו אנשי ברק את התקרית או יותר נכון את חלקה האחרון לתקשורת. ישי רתח.

בכלל, יחסו של ברק לישי בתחילת הדרך לווה בלא מעט זלזול ובוז. ערב אחד הוא משתכנע להזמין את אלי ישי ואשתו ציפי לארוחת ערב אינטימית בבית ראש הממשלה. יועציו של ברק האמינו שארוחת ערב כזו עשויה לקרב בין ברק לישי. רבע שעה אחרי שהזוג ישי הגיע עזב ברק את השולחן ועלה לקומה השנייה בביתו. שעה מאוחר יותר הוא חזר, התנצל וארוחת הערב מסתיימת. התקרבות לא נוצרה בין השניים כתוצאה מארוחת הערב הזאת.

לקראת פסגת קמפ דייויד המצב התהפך לחלוטין. ישי זלזל בברק וראש הממשלה נאלץ שוב ושוב לרדוף אחריו.

ב – 5.6.00, שבועיים לפני שמשבר ש"ס- מרצ מגיע לנקודת הרתיחה ומרצ נאנסת לפרוש מהממשלה, ישי נעלם. זה יום שני וברק מקבל דיווחים מהכנסת שהקואליציה מובכת מכיוון שחברי סיעת ש"ס תומכים באופוזיציה. בהצבעת אי האמון נגד ברק מצביעים חברי הכנסת של ש"ס עם האופוזיציה. השרים וסגני השרים של ש"ס נעדרים במכוון מההצבעה.

ברק משתולל מכעס. הוא מחפש אחרי ישי בכל מקום אבל ישי איננו. הוא נסע לז'נבה ואינו יוצר קשר עם ברק.

ב – 12:15 ברק נפגש עם איש הקשר הקבוע שלו בש"ס, עו"ד דוד גלאס. "תגיד לאלי ישי שאם הוא לא מורה לסיעה שלו להתחיל להצביע עם הממשלה אני מפטר אותו תוך 48 שעות".

גלאס מתקשר לישי ומעביר לו את האולטימטום. ישי: "תגיד לו שהוא יכול לפטר אותי מיידית. אין צורך ב – 48 שעות".

אנשי ברק מדברים עם העיתונאים בהנחיית ברק. למחרת הם מצוטטים ב"מעריב" כאומרים "ש"ס עברה את הקו האדום. אין מו"מ על הבראת רשת החינוך שלכם – יהיה נתק מוחלט. הצבעה נגד הקואליציה והם עפים לאופוזיציה. גם הם ילמדו שאיש לא סוחט את ברק".

ברק עוד מפרסם הודעה נזעמת. "ראש הממשלה החליט לשים קץ למצב בו שרים מחממים את הכורסא בממשלה ומתנהגים כמו אופוזיציה". כל כך נחוש ברק לשים קץ למצב שהוא חוזר לחזר במרץ אחרי ש"ס. המו"מ עם ש"ס מתחדש, כמובן, כמעט מייד לאחר מכן וברק נחשף שוב למגבלות כוחו.

המו"מ עם ש"ס הוא אחת הפארסות המביכות והמשפילות ביותר שברק, אנשי צוותו ושריו הבכירים נאלצו לעבור במהלך כהונתם הקצרה.

במשך ימים ולילות יושבת חבורת האנשים רבת הכוח אולי ביותר במדינה ודנה בתוכנית הבראה קטנה בהיקפה הכלכלי, תוכנית שעוסקת ברשת חינוך קטנה שאחראית ללימודם של עשרות אלפי ילדים בלבד.

שר האוצר, שוחט, שר המשפטים, ביילין, השר חיים רמון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי קוצ'יק, היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, אלון גלרט, מנכ"ל משרד החינוך, שלומית עמיחי, פקידים בכירים ממשרד היועץ המשפטי לממשלה וממשרדי האוצר והחינוך, כולם כולם ישבו על סכום מגוחך במונחי תקציב המדינה של 25 מיליון שקלים לאורך לילות לבנים ולא מוצאים פתרון.

גרוע מכך, השרים המכובדים שבהינף אצבע מזיזים מיליארדים מצד לצד מצאו את עצמם מנסים לשכנע איזה ראש אגף במשרד החינוך שהקצאה כזו או אחרת למעיין החינוך התורני של ש"ס אינה מנוגדת לקריטריונים. פקידי משרד החינוך הבינו היטב את "רוח המפקד", רוחו של שריד, ועומדים על קוצו של יוד.

רמון שימש בדיונים כפרקליטה של ש"ס. רמון בטוח שניתן לסיים את המשבר תוך ימים ובכלל שהדיונים משפילים את ש"ס.

שריד, שגרם לכל התסבוכת בכך שהפקיד את ההחלטה בידי הדרג המקצועי, סבור שש"ס בכלל לא רוצה להגיע לפתרון.

ברק מצא עצמו בתווך. לאורך כל הזמן הוא האמין או רצה להאמין שהזמן פועל לטובתו, שבסופו של דבר הצדדים יגלו אחריות, "יבשילו" כשפתו ויגיעו לסיכום. "בכל יום" הוא נהג לומר ביוני 2000 "המשבר מתקרב ביום אחד לפתרון". אבל הזמן, מסתבר, פעל רק לרעתו. הסכסוך הלך והחריף והפך למלחמת עולם.

* * *

חלק מיועציו של ברק לחצו עליו להכניע את שריד.

משה גאון ואלדד יניב הכינו עבורו את "קמפיין שריד", קמפיין שנועד להביא את שריד להיכנע לש"ס.

ראשית, הם ריכזו שורה של התבטאויות מעברו של שריד. בחלק מההתבטאויות הסביר שריד ויתורים שעשתה המפלגה לש"ס בתקופת ממשלת רבין. התבטאויות אחרות נועדו להביך את שריד. באחת מהן הוא צוטט כאומר שאריה דרעי הוא "חבר שלי". באחרת הוא צוטט כמי שאמר לחוקר הפרטי מאיר פלבסקי שביתו של יצחק רבין מלא ברכוש גנוב.

בתיק המחקר גם התבטאויות קשות של מנהיגת מרצ לשעבר, שולמית אלוני על שריד ("הוא בגד בי").

על פי התוכנית של יועצי ברק אנשים פרטיים, תומכי מרצ, שמזוהים עם מחנה השלום יפרסמו בשמם את ההתבטאויות בעיתון, בעיקר אלו בהן מצדיק שריד את הויתורים לש"ס בתקופת רבין בשם אידיאל השלום.

הקמפיין גם אמור לכלול משלחות של שלום עכשיו לביתו של שריד, הפגנות של אנשי התנועה ליד בתיהם של שרי מרצ ומשלחת של הקיבוץ הארצי שתצא לשריד. אנשי ברק יודעים שב"שלום עכשיו" ובקיבוץ הארצי יש תמיכה בברק והתנגדות לא מועטה למהלכיו של שריד.

גאון ויניב גם עמלו להכין ערכת שכנוע לחברי מועצת מרצ שאמורה להתכנס במאי כדי להחליט על המשך צעדיה של מרצ.

הקמפיין היה מוכן אבל גאון ויניב גילו שיש רק בעיה אחת. ברק לא היה מוכן ללכת עליו. ברק חשש מעימות חזיתי עם שריד ועדיין האמין שניתן יהיה לשכנע אותו בדרכי נועם. בסופו של דבר מה שנשאר מהקמפיין המורכב הוא כמה מודעות בעיתון שלא העלו, מן הסתם, ולא הורידו.

תלמה אליגון פרסמה ביוזמת אנשי ברק במאי 2000 ב"הארץ" מודעה קטנה. במודעה הזאת שריד צוטט כמי שאמר ב – 11.3.94 "אין סיבה למרצ ללכת לא בקומה זקופה. הויתור לש"ס הוא לגיטימי, לא מגונה והוא בבחינת הכרת המציאות".

גאון ויניב שוב נותרו מאוכזבים. ברק שוב לא התחשב בדעתם. ב – 6.8.00, חודש וחצי אחרי שמרצ פרשה מהממשלה שטח גאון בפני ברק את אכזבתו במסמך נוסף שהוא שלח לו. "אין שום פעולה שלנו לבידודו של שריד. אנחנו בתוך תהליך מדיני היסטורי ואין יצירת דעת קהל נגד מרצ שנותנת לברק להתרסק עם ממשלת מיעוט (איפה לחץ על עמוס עוז? איפה מודעות? איפה לחץ על התנועה הקיבוצית? איפה לחץ על חברי הכנסת שלהם שאיתנו? איפה הופעה בפני חברי מועצת מרצ ומתן סקירה מדינית של ראש הממשלה?). מרצ מחוץ לממשלה מרסקת את כוחה של המפלגה שלנו בבחירות הבאות".

לא בכדי הזכיר גאון את עמוס עוז. הדבר היחיד אולי שברק כן עשה מתוך כל הקמפיין שהוכן עבורו הוא לפנות למנהיגים הרוחניים של מרצ או הדבר הכי קרוב שיש לזה – עמוס עוז וא.ב. יהושע.

ברק עשה זאת בדרך מגושמת משהו.

רוני בונדי, יועצו הפוליטי של ברק, התקשר לשר חיים אורון, שנחשב לחבר טוב של עמוס עוז.

"ג'ומס, יש לך את הטלפון של עמוס עוז?"

אורון: ברור שיש לי אבל לא עליי. אני לא בבית".

בונדי: "אני צריך אותו דחוף בשביל שמעון פרס".

"תחזור אליי יותר מאוחר. אני אשיג לך אותו", ענה אורון המופתע.

בכל זאת קצת משונה שלשמעון פרס אין את הטלפון של חברו עמוס עוז והוא עוד מבקש שבונדי, יועצו של ברק, ישיג לו אותו. אחרי סדרה של טלפונים בהולים מצד בונדי הלחוץ אורון העביר לו מאוחר בלילה את מספר הטלפון. בבוקר הוא התקשר לעמוס עוז.

"עמוס תשמע יכול להיות ששמעון פרס יתקשר אליך, אל תתפלא אם יהיה לו את הקול של אהוד ברק…"

ברק נפגש פעמיים לפגישות ארוכות מהמקובל עם עוז עוד לפני שמרצ פורשת מהממשלה. הוא גם שוחח אתו בטלפון מעת לעת. ברק האמין שלעוז עשוי להיות תפקיד חיובי בשכנוע יוסי שריד לרדת מהעץ.

* * *

פחות או יותר באותה תקופה הלך עוז לפגישה יוצאת דופן. ביום שישי אחד התכנסו אלי ישי, יו"ר ש"ס, עמוס עוז וחיים אורון לעשות שבת בביתו של אורון, בקיבוץ להב.

ישי נשמע לשניים מאוד מפוכח ובעיקר תומך שלום. בשלב מסוים הגיע לבית בנו של חיים אורון. אורי אורון, טייס קרב. ישי אמר לו "אני יודע שבלעדיכם לא היינו יכולים". עוז ואורון התרשמו שליבו של ישי נמצא בצד הנכון מבחינתם, בצד של תהליך השלום.

אבל דבר כבר לא היה יכול לעצור את התמוטטות ממשלת ברק.

* * *

ב- 20.6.00 הגישו שרי ש"ס לברק מכתבי התפטרות מהממשלה. הפור נפל. ברק נאנס להכריע – ש"ס או מרצ. ברק לא עשה כלום כדי להשאיר את מרצ ובכך בעצם הכריע בעד ש"ס. הכעס שלו ושל שריו הבכירים על שריד עצום. רמון, שוחט וקוצ'יק לחצו עליו עוד הרבה קודם להכריע בעד ש"ס.

התחושה של ברק היא ששריד לא רצה לפתור את המשבר. מזכיר הממשלה שלו, יצחק הרצוג, הגיע לסיכום עם ראשי ש"ס על פשרה. כסף תמורת הסכמה של ש"ס להכללת לימודים כלליים בתוכנית הלימודים של ילדי רשת מעיין החינוך התורני.

הרצוג הציג את הסיכום לשריד וברק. "הדגל והתקווה ייכנסו סוף סוף לבתי הספר האלה". שריד נפנף אותו. ברק זעם. בהתייעצות פנימית הוא אמר "לא דמיינתי כמה יוסי שריד תינוקי".

בצד של מרצ יש לא פחות רגשות. בישיבה יוצאת דופן קלטו מצלמות הטלויזיה את יוסי שריד מזיל דמעה. כשהוא עלה לדוכן הכנסת יום אחרי ששרי ש"ס הגישו את התפטרותם הוא איבד את שלוותו. "אני לא אתפטר. לא אתן לכם את התענוג הזה". באותו ערב הגיעו שרי מרצ לביתו של ברק והגישו את מכתב ההתפטרות שלהם.

ברק אפילו לא ניסה באופן נימוסי לשכנע אותם להישאר בממשלה. שרי ש"ס משכו את מכתבי ההתפטרות. חוסר האמון שלהם בברק כה גדול שבמהלך השבת, שנכנסת מייד אחרי ששרי מרצ הגישו את מכתבי ההתפטרות שלהם, הם מינו מעין "גוי של שבת" להקשיב למהדורות החדשות ברדיו. "אם אתה שומע ברדיו ששרי מרצ מושכים בחזרה את מכתבי ההתפטרות שלהם, עליך להגיש שוב את מכתבי ההתפטרות שלנו", הוא הונחה.

אבל שרי מרצ לא משכו בחזרה את מכתבי ההתפטרות שלהם. סדק עצום נבקע בקואליציה של ברק. החלטותיו הקודמות של ברק, מול "יהדות התורה" בפרשת המשחן, ומול "ישראל בעלייה" בפרשת תיק הקליטה, חזרו להתנקם בו, בגדול.

ב- 5.7.00 יצא אהוד ברק לגיחה קצרה ללונדון ופריס. ביציאה מרחוב דאונינג 10, מעונו של ראש ממשלת בריטניה, אמר ברק לעיתונאים: "אני אמשיך בדרכי גם עם רבע מחברי הכנסת ו – 9 שרים". כמה שעות מאוחר יותר הודיע הנשיא קלינטון על פסגת קמפ דייויד. לפסגה החשובה בחייו יצא ברק עם רבע מחברי הכנסת ולאחר שסיעות ישראל בעלייה, ש"ס והמפד"ל על 6 שריהן פרשו מהממשלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.