פרק 20 – "עדיף שהנזק ייגרם רק פעם אחת"

"אלדד, אין ברירה. אני מבקש שתעבור מהחדר שלך לחדר אחר כי בחדר שלך אני רוצה שיישב אלי הרם". ראש לשכת ראש הממשלה החדש, גלעד שר, רצה להרחיק את אלדד יניב מהמשרד בו הוא ישב, קרוב קרוב לחדרו של ראש הממשלה. במקומו התכוון שר לשכן בחדר את אלי הרם, שחקן רכש חדש, שכיהן בעבר כראש לשכתו של ראש המוסד, שבתאי שביט. הרם מונה לתפקיד סגנו של שר.

"אני לא אסכים לעבור. אני ראש המטה האישי וככזה אני חייב להיות הכי קרוב לברק", עו"ד אלדד יניב רתח. התביעה של שר נראתה לו כמו ניסיון שקוף לפגוע בתיפקודו ובמעמדו.

שר לא ויתר. כמה ימים לאחר מכן הוא זימן שוב את יניב. הפעם יש לו ביד תוכנית אדריכלית. שר ניסה לשכנע את יניב לבנות את החדר הקטן מחדש כך שיניב והרם יוכלו לשבת שם ביחד.

"אני רוצה להגיד לך דבר אחד", הגיב יניב "תעשה מה שאתה רוצה. אני נשאר במקום שלי".

בניגוד למה שמצטייר אולי מהתקשורת, סביבת העבודה של ראש הממשלה בירושלים היא מצומצמת למדי.

משרדו של ראש הממשלה פונה לחדר מזכירות שאליו צמוד חדרו של ראש הלשכה. מצדו השני של המסדרון, שמוביל לחדר המזכירות, נמצא החדר עליו רבים הרם ויניב. את מערכת החדרים המאוד מצומצמת הזאת סוגרת דלת אלקטרונית מיוחדת. כל שאר יועציו של ראש הממשלה נמצאים מחוץ לדלת הזכוכית הזאת שמכונה בז'רגון של עובדי לשכת ראש הממשלה "האקווריום".

כל לשכת ראש ממשלה מתאפיינת בקרבות על זהות הנמצאים בתוך המתחם הקטן של "האקווריום". קרבה פיסית לראש הממשלה גוזרת כמעט תמיד גם רמת השפעה גבוהה יותר.

"מלחמת החדרים" שנוהלה בתקופת ברק האפילה על כל לשכות ראש הממשלה שקדמו לה.

בתחילת כהונתו של ברק הציע דני יתום, ראש המטה המדיני – בטחוני, להרוס את אחד משני חדרי השירותים שבתוך המתחם הקטן כדי לבנות שם משרד נוסף. "בשום מקום בעולם אין חדר שירותים במקום כזה לגברים ונשים. מספיק חדר שירותים אחד". הצעתו של יתום נדחית והוא נאלץ לקבוע את משרדו מחוץ ל"אקווריום", בלשכה מרווחת בהרבה מזו שמשרתת את דיירי "האקווריום".

המאבק בין שר ליניב הסלים. באופן מקרי גילה יניב שבמשרד ראש הממשלה נערכים לבנייה מחדש של משרדו הקטן. יניב שלח מכתב למשה מזרחי, סמנכ"ל המינהל במשרד ראש הממשלה. אין לעשות שינוי במבנה המשרד בלי הסכמתי, הזהיר יניב את מזרחי.

מזרחי הבטיח שלא ייעשה שום שינוי.

ימים ספורים לאחר מכן המריאו ברק, יניב ושר לעצרת הקהילות היהודיות בשיקגו. על המטוס לארה"ב גילה יניב שלמרות ההבטחה עובדי הבינוי של משרד ראש הממשלה כבר עסוקים בבנייה מחדש של החדר.

יניב הרותח הלך לברק. "אתה מאלץ אותי להתעסק בקרבות המשפילים הללו. התפקיד שלי מחייב אותי להיות הכי קרוב אליך. אני אומר לך, אהוד, אם אני חוזר לארץ ורואה שהשתנה משהו במשרד שלי אני פונה לבית הדין לעבודה. אנחנו הרי סיכמנו בדיוק איפה אני יושב כשנכנסתי לתפקיד".

ברק נראה נבוך. לידו ישבה רעייתו נאוה. "אין לך מה לדאוג. אתה תמשיך לשבת באותו מקום. חוץ מזה, מה זה משנה איפה אתה יושב. אתה הרי יודע שאני צריך אותך לידי".

ברק נוטה לא פעם לזלזל בתארים וגינונים פורמליים של כבוד. בעיקר הוא נוטה לעשות זאת כאשר מדובר בתוארים וגינונים של מישהו אחר. כשהוא התמנה לשר חוץ אחרי רצח רבין הוא דאג להחליף תוך שעות ספורות את מפתחות לשכת שר החוץ בכנסת. ברק שמע שהשר בן אליעזר רוצה להשתלט על לשכת שר החוץ בכנסת ודואג שהיא תישאר שלו.

אחרי הפסדו בבחירות 2001 עמדה להתקיים ישיבה ראשונה של סיעת העבודה. ברק חשש שפרס יתפוס את הכסא המכובד, הכסא שליד יו"ר הסיעה. ברק שלח אחד מאנשיו לשבת שעות ארוכות לפני הישיבה על הכסא בחדר הריק כדי לוודא שכשברק יבוא הוא יישב על הכסא הטוב.

ברק הבטיח אבל כשיניב חזר לארץ הוא גילה שנבנתה מחיצה חדשה ב"חדר המריבה", שמחלקת אותו באופן לא הרמטי לשני חדרים קטנים ומאוד מוזרים. בחדרונים החדשים אמורים לשבת הן הרם והן יניב.

ב – 13.11.00 , זמן קצר אחרי שברק חזר משיקגו, שלח משה מזרחי מכתב יוצא דופן ליניב.

"בלהט העשייה ובלי ידיעתי מתוך רצון לסיים במקביל את פינוי ההריסות בלשכה הוסרה המחיצה במשרדך ונבנתה מחדש (90 ס"מ פנימה). על כן כל שנותר לי הוא להתנצל בשם אנשיי. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בהכרח רע. היה ותתקבל החלטה אחרת, איני רואה מניעה מלהחזיר את המצב לקדמותו. תרשה לי בנימה אישית לסייע בידי שלא להיגרר למאבקי כח, דבר שנמנעתי מלעשותו במהלך כל שנות שירותי במשרד".

יניב החליט לוותר. הוא נשאר במקומו והחדר המוזר המשיך לשמש עדות אילמת למאבקי הכוח הסוערים שאיפיינו את לשכת ברק.

"מלחמת החדרים" היא רק אחד המקרים בהם אהוד ברק, ראש ממשלה, צריך להקדיש זמן ומחשבה, במקרה הזה בעיצומו של העימות מול הפלשתינאים, כדי להתעסק במלחמות לשכה סוערות, יצריות, לעתים קטנוניות ותמיד בלתי נגמרות שהתחוללו מטרים ספורים ממנו. ברק הקדיש זמן רב לשאלה מי מיועציו ייסע לחו"ל, מי יישב ב – 8 המקומות הנחשקים בקדמת מטוס ראש הממשלה ומי מהמזכירות תצא לחו"ל. בכל אחת מהשאלות ברק נדרש להכריע מאחר ויועציו לא מהססים לפנות אליו בעניינים הללו. ברק גם לא היסס להתערב.

היועצים מסוכסכים אבל גם ברק יודע שבסופו של דבר הוא זה שאחראי למלחמות הללו. בהתנהגותו הוא עודד אותן. במידה רבה הוא גרם להן. אצל ברק אפילו המזכירות רבות. ברק נתן משימות למזכירה אחת מבלי ליידע את האחראית עליה, מרית דנון. כשזו גילתה על המעקף היא, כמובן, כועסת.

בפומבי נהג ברק להקל ראש בחשיבות של מה שקורה בלשכתו אבל בשיחות פרטיות הוא הודה שהדבר כבר חרג מזמן מסתם חיכוכים רגילים שאופייניים למקום קטן שמאכלס את עוצמת הכוח הגדולה ביותר במדינה.

במקרה של ברק זהו כבר משהו שונה לחלוטין. זהו איום קשה על תפקודו של ראש הממשלה.

על אוזנו של ברק התחרו, כאמור, שני מחנות עיקריים. קשה למצוא שמות למחנות הללו אבל כל אחד בסביבתו של ברק יודע בדיוק למי כל אחד שייך. אחת מהן נהוג לכנות קבוצת הקמפיין והשנייה קבוצת הלשכה.

קבוצת הקמפיין כוללת את לשכת הצללים – משה גאון, טל זילברשטיין, יובל פרנקל, יוני קורן והיועצים האמריקניים. שני שגרירים עיקריים לקבוצה הזאת בתוך הלשכה – אורנה אנג'ל ואלדד יניב.

קבוצת הלשכה כללה עד אוגוסט את ראש הלשכה, חיים מנדל – שקד, ששימש כראש לשכתו של ברק בעת שזה כיהן כרמטכ"ל, סגנו, שמעון בטאט, עוד יוצא של סיירת מטכ"ל, ובמידה מסוימת גם את יוסי קוצ'יק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה והצוות שעבד אתו.

ברק שיחק בין שתי הקבוצות. הוא חבר פעם לאחת ופעם לאחרת. בפסגת שפרדסטאון הוא השתמש בעיקר במנדל שקד ואנשיו. בקמפ דייויד הוא נתן את מבטחו בעיקר בגאון – יניב – קורן.

המשחק בין הלשכות הוציא את כל היועצים מדעתם. בשני המחנות אמרו אותו הדבר – "שאהוד יחליט כבר ויילך על אחד הצוותים. ככה זה הכי גרוע". אבל ברק לא החליט והם מצדם לא וזרו לו.

כשחיים מנדל פגש יום אחד במקרה בלשכה את משה גאון הוא לא התאפק.

"אתם תפילו את ראש הממשלה", הוא אמר לגאון.

גאון: "אני מודה – אני לא אוהב אותך. אבל אני לא רודף אותך. אני רוצה שלראש הממשלה יהיו לידו אנשים שיעזרו לו".

באופן טבעי, כל אחד מהמחנות ניסה לעצור את היוזמות של הצד השני. לי קה שינג הוא איש עסקים סיני, שנחשב לאחד העשירים בעולם. בין השאר, שינג הוא המשקיע המרכזי בחברת פרטנר הישראלית. שינג, אחד מעשירי תבל, רצה להגיע לישראל ולהיפגש עם ברק. כמעט בכל מדינה מתקבל שין במהירות ובכבוד. אלא ששינג עשה טעות וניסה לפעול דרך טל זילברשטיין, כמייצג של פורום החברות הסלולריות בארץ. זילברשטיין הפנה בקשה אבל ראש הלשכה לא הצליח למצוא זמן. מנדל – שקד טען שהוא חושש מפגישות שהוסדרו דרך זילברשטיין וגאון בגלל המוקש הפוטנציאלי של ניגוד עניינים. ברק לא פגש את לי קה שינג. אחרי הבחירות ביקש שינג משרון להיפגש אתו. תוך זמן קצר תואם ביקור והשניים נפגשו כמו גם שרים בכירים אחרים בממשלת שרון.

לא פעם העימות בין הקבוצות הפך להיות מכוער. בסוף נובמבר, למשל, פגשה אורנה אנג'ל את חיים מנדל – שקד בכנסת. אנג'ל העירה למנדל שלדיון שאמור להתקיים באותו יום בנושא "מחשב לכל ילד" לא הוזמן חגי שלום, ממקורבי ברק וראש מטה הארגון שלו בבחירות 99. שלום הוא יו"ר הנהלת הפרוייקט "מחשב לכל ילד".

מנדל – שקד התפרץ. הוא צעק על אנג'ל, שנמצאת באותה עת בסוף החודש התשיעי להריונה, והתקרב אליה פיסית בצורה מאיימת אל מול עיניהם הנדהמות של מזכירות ראש הממשלה ואורחים חיצוניים. "לכי קיבינימאט. תסתמי את הפה שלך. אל תלמדי אותי מה לעשות".

הנהג של ברק, גבי יוסף, הרחיק את מנדל מהמקום. ברק, ששמע על התקרית, דקות ספורות לאחר מכן לא עשה דבר.

אנג'ל שלחה מכתב לברק.

שמעון בטאט, סגנו של מנדל, היא סיפרה במכתב, בא לכנסת כדי לברר את פרטי התקרית אחרי שאמר מוקדם יותר שאנג'ל השתוללה.

"מחר", כתבה אנג'ל, "הוא (בטאט) יבוא בטח להסביר לי כפי שכבר עשה השבוע שאף אחד לא רוצה לעבוד אתי, שכולם שונאים אותי, מפחדים ממני, שסופה של התנהגות כמו שלי להיות מפורסמת בעיתון…האם אני צריכה להשלים עם כך שנשלחתי לקיבינימאט? אולי. אבל עם שקר, גסות רוח ועם הידיעה הברורה איזה נזק הדבר הזה מביא לך ובעקבותיו לתקוות של כולנו אינני יכולה להשלים".

במידה רבה, סיפורה של אורנה אנג'ל הוא גם סיפורה של התקווה הגדולה שליוותה על עלייתו לשלטון של ברק.

אנג'ל, כאמור, עמדה בהתנדבות בראש מערך מתנדבים של עשרות אלפי פעילים. המתנדבים של אנג'ל שטפו את הצמתים בתקופת הקמפיין ונתנו תשובה מוחצת לגדודי המפגינים של יש"ע וחב"ד.

לאחר הבחירות שכנע ברק את אנג'ל, אדריכלית במקצועה, לבוא לעבוד בלשכת ראש הממשלה. ברק הבטיח לה להיות משנה למנכ"ל המשרד, יוסי קוצ'יק, לאחר מכן, משנה לראש הלשכה ועוד שורה ארוכה של הבטחות. אף אחת מהן לא קוימה. גרוע מכך, אנג'ל נקלעה למאבק האיתנים בין שני המחנות. היא לא בדיוק עמדה בשילוב ידיים. מנדל ובטאט הרגישו שהיא ראש החץ במלחמה נגדם. אנג'ל לא ממש הסתירה זאת. על דלת משרדה היא הציבה שלט "עבודה עם טיפשים גורמת להתקפי לב".

היא גם לא הסתירה את דעתה על בטאט, מנדל וקוצ'יק מברק או מכל מישהו אחר שרוצה לשמוע. בסוף מאי 2000 היא כתבה לברק על שנה של שברון תקווה והתנפצות חלום. ברק בכלל חולה באותו יום ואנג'ל העלתה בפניו את הסברה שזו מחלה שנובעת מהלחץ בו הוא נתון. "ליד בן גוריון היו נבון וקולק", היא כתבה "לידך יש מישהו שספק אם יכול היה לערבב לפולה את הגיבטש. בחרת לנהל את ענייניך ואת ענייני המדינה עם אנשים אחרים לא עם אלה שהיו שותפים לביחד הממוקד והחברי המכבד שבו נהגנו אחד בשני גם כשהיו מחלוקות ותאמין לי שאינני עושה אידיאליזציה של התקופה. בחרת להשאיר את כולנו מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, את חלקנו בחוץ לגמרי. והאמת היא שככה זה גם נראה. חבורה של חובבנים או לחילופין אבירי שלטון החוק שבעצם היותם כאלה הופכים אותך לבדיוק להפך מזה, לא חכמים, לא רחבי לב, לא טובים וישרי דרך, חבורה זו מנהלת אותך ואתה נותן לזה לקרות… פעם אחת עשית "טעות" ונכנעת לאינטואיציה הבסיסית שלך, הבאת אנשים טובים, צעירים וניצחת את הבחירות, נטעת תקווה, מגיע לעם שלנו יותר בעיקר לאלה שנתנו בך אמון. ואני – כנראה בהזדמנות זו כבר נפרדת ממך – והולכת לדרכי".

עוברים עוד חודשים ארוכים עד שאנג'ל באמת עזבה. עד אז היא תפקדה לכאורה כיועצת בכירה של ברק. למעשה אין לה עבודה של ממש. היא בעיקר דאגה לספר לברק כמה הוא רחוק מהציבור ומתחושותיו האמיתיות. בפברואר 2000 היא העירה לו שהשר לבטחון פנים, שלמה בן עמי, כתב לו מכתב לפני שלושה חודשים אבל עדיין לא קיבל תשובה. העניין הועבר לבדיקת קוצ'יק. מנכ"ל המשרד לא נותר חייב.

ב- 10.2.00 קוצ'יק כתב לאנג'ל: "נדהמתי לגלות שנעשה ניסיון בוטה "לטפל" בתאריכי המכתבים וזאת כדי ליצור מצג שווא של אי יעילות בטיפול במכתבים המגיעים לראש הממשלה. מכל מקום אבקש ממבקרת המשרד לבדוק אירוע חמור זה".

הבדיקה, אם נערכה, הסתיימה ללא שום מסקנות.

* * *

אנג'ל וחבריה לקמפיין נלחמו בנחישות להדיח את מנדל ובטאט. גאון ויניב אמרו שוב ושוב לברק שבעיותיו מתחילות בבית.

ב- 9.5.00 , בעיצומו של משבר ש"ס – מרצ וחודשיים לפני ועידת קמפ דייויד, כתב גאון לברק נייר 'שחותך' את ברק לגזרים. בין השאר הוא כתב שם:

"יועץ תקשורת אחד "לא מאמין עקרונית" בקמפיין מתמשך (גאון מכוון לגדי בלטיאנסקי – ר.ד.), יועצת תקשורת אחרת שובתת "במחאה" בבית (גאון מתייחס למירב פרסי – צדוק – ר.ד.), רל"ש ומנכ"ל בטוחים שקמפיין מתמשך זה "הסוף של ברק"- וכולם עסוקים בלריב על האוזן של ראש הממשלה ועל מספר הישיבות אליהם ייכנסו במקום לעבוד ביחד. קלקולים, יריבויות פנימיות, מתחים ומלחמה בין אנשי הצוות הקרובים הופכים את היכולת לעבוד ביחד לבלתי אפשרית וגורמים נזק מתמשך למעמד ותדמית ראש הממשלה. הצוות עסוק כל הזמן בשיפור עמדות במקום לתפקד ולהניע את הספינה קדימה. הדבר בא לידי ביטוי בכתבות ובהדלפות בלתי פוסקות על הלשכה והתנהלות ראש הממשלה. התעלמות ראש הממשלה מבעיה זו ואי הרצון הבולט לטפל בה "כי זה לא חשוב, המשימות גדולות מכל אחד מאיתנו", רק מחזקות את התחושה הציבורית והתקשורתית שגם בתוך הבית ראש הממשלה אינו שולט ושיכולתו הניהולית אינו גבוהה…חוסר טיפול וחוסר רגישות לנושאים אקוטיים שדורשים טיפול מיידי, מטיפול במשכורות ותנאים לצוות (שחלקם עדיין לא זוכים לתנאי העסקה ראויים להם) ועד דאגה לאנשים שעבדו כדי שראש הממשלה יגיע למשרד ונשארו קרחים מכל הצדדים שנה !!! אחרי הבחירות רק מחזקים את התחושה הרעה בצוות ובקרב התומכים שתשאיר צלקת ביום שייקראו לפקודה".

גאון סיכם: "ראש הממשלה סובל בדיוק מהדברים שהוא טען תמיד שלא יקרו לו – "דיווחים מצריים" של הצוות הקרוב, "דברים קורים" כשדברים תקועים "זה בתהליך ביצוע" כשהכל על הנייר. אין מנוס מהמסקנה הברורה שלראש הממשלה אין צוות ניהול מתאים ושהשארת המצב על כנו תביא לנפילתו. אין זמן לדחות את ההחלטה שדרוש שינוי פרסונלי בצוות הקרוב".

חודש לאחר מכן העבירו גאון ויניב לברק מסמך ראשון בשורה ארוכה של מסמכים שעיקרם – שינוי מבנה הלשכה.

על פי מבנה הלשכה שהם הציעו, משה גאון יעמוד בראש חדר מלחמה (WAROOM ). מתחתיו ישרתו כל יועצי התקשורת של ברק וכן האחראי על הסיורים, דדי סויסה, אגף פניות הציבור, יחידת התקשוב ועוד.

אלדד יניב אמור לכהן כראש המטה האישי שאחראי על לוח הזמנים של ברק, "פרוייקטים מיוחדים" ועוד. אורנה אנג'ל תמונה למנהלת הלשכה ותהיה אחראית על קשר עם השטח, ניהול הלשכה, קשר עם נאוה ברק ו"אוזן קשבת לציבורים ומשפיענים".

חיים מנדל, מצידו, לא עשה חיים קשים מדי לגאון ויניב. מנדל, חרוץ ונאמן מאוד לברק אבל חסר כמה מהכישורים ההכרחיים לתפקיד כה חשוב כמו ראש לשכת ראש הממשלה. מנדל, למשל, התקשה באנגלית מה שהופך כל שיחה עם שגרירות זרה או דיפלומט לפרוייקט.

אהוד ברק הבטיח שוב ושוב לעשות סדר בלשכתו אבל הוא מתמהמה. לאלו ששואלים אותו הוא הסביר שהדחת מנדל בשלב כה מוקדם תתפרש רע ציבורית. פעם אחת הוא אפילו שאל את מנדל "למה אתה לא מתפקד כפי שתפקדת כשהייתי רמטכ"ל?".

מנדל: "כי עכשיו אתה לא רמטכ"ל".

בינתיים ברק הסתפק בהשפלת מנדל. באחת מישיבות ממשלה הורה ברק בבוטות למנדל – שקד לעזוב את הישיבה מול כל השרים הנדהמים אחרי שמנדל שוחח עם אחד השרים.

יחסי העבודה בתוך לשכת ראש הממשלה הלכו והדרדרו.

מנדל- שקד השליט אווירה לא נעימה בלשכת ראש הממשלה. מזכירתו הראשית של ראש הממשלה, מרית דנון, הודיעה לברק על החלטתה לעזוב אחרי היתקלות עם מנדל שהביאה אותה לדמעות. ברק שכנע אותה במאמץ רב להישאר. לא פחות מ – 6 מזכירות אחרות, זוטרות יותר, עזבו את הלשכה. הסיבה העיקרית לעזיבה, הסבירו חלק מהמזכירות מאוחר יותר, היא הדרך בה נהג בהן חיים מנדל שקד. המזכירות סיפרו על התקפות זעם של מנדל, אי קיום הבטחות ואוירה סקסיסטית.

אחת המזכירות, שעבדה בלשכה בתקופת נתניהו, התלוננה בפני חברותיה על כך שמנדל ובטאט האשימו אותה במרומז בהדלפות לעיתונאים.

מזכירה אחרת הועזבה לאחר תקרית לא נעימה במיוחד. אשתו של שמעון בטאט, עופרה, לא הייתה שבעת רצון מנוכחותה של אותה מזכירה בלשכה. היא תבעה מבעלה להעביר את המזכירה מתפקידה. בטאט נענה לבקשתה. אלא שיום אחד עופרה בטאט התקשרה ללשכה וביקשה לדבר עם אותה מזכירה. כשהיא גילתה שהמזכירה עדיין עובדת היא זועמת. זמן קצר לאחר מכן המזכירה מצאה את עצמה מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה שיחת טלפון מוזרה ללשכת ראש הממשלה. בכיר באגף המודיעין של צה"ל, ביקש לדבר עם חיים מנדל-שקד. אותו בכיר שימש בעבר כמפקדה של אחת המזכירות בלשכת ראש הממשלה, מליסה מוראן. בוכריס שמע שמוראן סובלת מהיחס של מנדל והוא מבקש לעזור לה. בשיחה עם מנדל ביקש אותו בכיר יחס טוב יותר למוראן.

ברק העביר בהדרגה את סמכויות מנדל למרית דנון, מזכירתו הראשית, שכיהנה גם כמזכירה ראשית של יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס ומכהנת בשנת 2002 כמזכירה ראשית של אריאל שרון. תפקידיהם של בטאט ומנדל הלכו והתרוקנו.

במקביל משה גאון ואלדד יניב הגבירו את הלחץ על ברק ליישם את הבטחתו להם – להיפטר ממנדל ובטאט.

בעיתונים התחילו להופיע ידיעות על החלפתו הצפויה של מנדל. במקביל התפרסמו ידיעות על בורותו כביכול של מנדל – שקד.

על פי אחת הידיעות, מנדל – שקד לא ידע מיהו אצ"ג. על פי ידיעה אחרת מנדל – שקד לא ידע לאיזו מפלגה משתייכת ח"כ נעמי חזן (מרצ). אנשים שעבדו מול מנדל – שקד התרשמו שאכן לעתים הוא לא תמיד מתמצא בנושאים בהם התעסק ראש הממשלה. רבים ממקורבי ברק יעצו לו להחליף את ראש הלשכה שלו. מנדל – שקד עצמו הכחיש בכל תוקף את הידיעות. עבורו זה נראה כמו עוד ניסיון בוטה של גאון ואנשיו לחבל במעמדו.

מנדל – שקד התקשה לעמוד בלחץ. בשלב מסוים הוא נכנס לחדרה של אורנה אנג'ל. בין השניים התפתחה שיחה קשה וקולנית מאוד. על תוכן השיחה הזאת יש שתי גרסאות. אנג'ל טענה שמנדל איים עליה שהוא מחזיק בקלטות מביכות, שמוכיחות כביכול שהיא בגדה בבעלה. אנג'ל גם אמרה את הדברים לברק. מנדל – שקד טען שהוא בסך הכל אמר לאנג'ל שפנה אליו ראש מועצה מקומית ואמר לו שיש ברשותו קלטת בה אנג'ל מותחת ביקורת על ברק.

הלחץ של גאון – יניב- אנג'ל הוכתר בהצלחה. במהלך חודש יוני 2000, פחות משנה מאז שנכנס לתפקידו, הבטיח ברק ליניב –גאון – אנג'ל שבתחילת חודש יולי, 7.7.00 ליתר דיוק, הוא יעשה את השינוי הדרמטי בלשכת ראש הממשלה.. ב – 6.8.00 , כתב גאון לברק את "תוכנית 79 הימים", תוכנית שאמורה להתוות את דרכו של ברק עד חידוש מושב הכנסת באוקטובר 2000.

במסמך הזה גאון אפילו עוד יותר בוטה בעצותיו.

"מטה אישי – החלפה מיידית של ראש הלשכה ומינוי מנהל מטה אישי לניהול אישי. תקשורת – מינוי מיידי של ראש אגף הסברה והפעלת הסברה ברמת קמפיין מתמשך כמו בעת פסגת קמפ דייויד". גאון ויניב המשיכו להעביר לברק תרשימי זרימה של מבנה לשכת ראש הממשלה החדש.

פחות משבועיים לאחר שגאון העביר את המלצותיו נופל דבר. שמעון בטאט, המשנה לראש הלשכה, התפטר. 4 ימים לאחר מכן התפרסם ראיון שהוא נתן לעיתונאי בן כספית ב"מעריב".

"העסק הפך בחודשים האחרונים לבלתי נסבל ועם זה אני לא מוכן לחיות. היינו אמורים להפוך את לשכת ראש הממשלה לצוות מובחר, לסיירת מטכ"ל קטנה שתתמודד עם הבלתי אפשרי ותנצח אבל ברק במקום להיות מפקד סיירת מטכ"ל נראה היום כמו מפקד חוליית נ"ט בצבא השחרור האפגני. הפכנו לרפובליקת בננות…אהוד, אל תנסה לעשות הכל לבד. זה לא יילך, זה לא הולך. תן לאנשים אשראי… לא יכול להיות ברדק כזה. אי אפשר לפעול רק על פי סקרים ומחקרים. …כשמדיניות הסקרים משתלטת על המדיניות בפועל אנחנו בצרות. ממש בצרות. אין לי בעיה אם המדיניות מייצרת מתוכה מסרים אבל כשהמסרים מייצרים מדיניות זה מסוכן. אי אפשר ללכת ולעשות כל ערב מה שהסקרים הראו שהעם רוצה בבוקר".

ברק ניסה לעצור את הראיון הזה שפגע בו קשות אבל ללא הצלחה. בימים שבין ההתפטרות לפרסום הראיון הודלף לברק שלבטאט יש בטן מלאה והוא עלול לשפוך אותה דווקא בתקשורת.

בהתייעצות דחופה בין המנכ"ל, יוסי קוצ'יק לברק החליטו השניים לנסות "לקנות" את שתיקתו של בטאט. ברק הרים טלפון לאדם שנחשב מקורב אליו, פרופסור איתמר רבינוביץ, נשיא אוניברסיטת תל אביב.

רבינוביץ הוא גם יו"ר קרן וקסנר, שמחלקת 10 מלגות כל שנה לישראלים בכירים מהמערכת הציבורית. המלגות הן ללימודי תואר שני בבי"ס למינהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד שבבוסטון. מיותר להכביר מילים על התחרות על המלגות הללו ששוות עשרות אלפי דולרים. פרופסור רבינוביץ לא ער לעובדה שהמומלץ של ברק למלגה הנחשקת כבר התפטר מתפקידו בלשכת ראש הממשלה. רבינוביץ בהחלט התרשם מההמלצות בכתב ובעל פה של ראש הממשלה. הוא נענה לבקשתו של ברק ומבטיח לשקול את מועמדותו של בטאט בחיוב. באוגוסט 2000, הזמן בו השניים דיברו, כבר הסתיימה ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה.

ההצעה המפתה הועברה לבטאט. "כבר התראיינתי ל"מעריב", השיב בטאט. ההצעה ירדה מהפרק.

הראיון של בטאט עורר הדים רבים. במקרה או שלא במקרה, במוצאי שבת שאחרי פרסומו ברק יצא עם יוזמת המהפכה האזרחית שלו אבל גם זה לא עזר לקבור את הסיפור.

אלדד יניב, יועצו של ברק, כתב מכתב גלוי לבטאט. "ערבבת בין חלומות פרטיים למה שקורה באמת במציאות", כתב יניב. "ניסית להפוך בעיה פרטית שלך לפרשה לאומית. אתה התפטרת מתפקידך… ואתה יודע בדיוק למה אף אחד לא ניסה להניא אותך מההתפטרות".

ברק העיר בכתב-ידו על טיוטת המכתב של יניב. "אזרחי ישראל יודעים שראש הממשלה סיים טרגדיה של 18 שנה בלבנון. 4 ממשלות לא הצליחו להחזיר את הבנים הביתה. ברק הבטיח וקיים. כשיהיו לך ילדים תבין שהחזרת הבנים הביתה וסיום טרגדיה של 18 שנה בבוץ הלבנוני היא מעשה ציוני ענק".

אבל בסופו של דבר הורה ברק ליניב שלא לפרסם את המכתב מטעמו. המכתב הגיע בדרך אחרת ל"ידיעות אחרונות" ופורסם שם בחלקו.

אחרי התפטרות בטאט, הלחץ על מנדל הפך להיות כבד מנשוא. מנדל תכנן כבר אחרי פסגת קמפ דייויד להתפטר במיוחד אחרי שנאלץ אל מול העיתונאים להסתכל בעיניים כלות על המסוקים שמובילים את משלחת ישראל לקמפ דייויד כשהוא נשאר בשדה התעופה אנדריוס.

התוכנית של מנדל בשלב הזה היא לסכם עם ברק על עזיבתו תוך חודשיים. "בחודשיים הללו אני אוכל לקבל הצעות עבודה", הוא הסביר. מנדל – שקד אכן סיכם עם ברק שיעזוב את תפקידו בספטמבר 2000.

התפטרות בטאט שיבשה למנדל את התוכניות. מנדל שוחח עם העיתונאי נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות". ב – 21.8.00 , שלושה ימים אחרי הראיון של בטאט, צוטט מנדל בעיתון כאומר למקורביו "ברק חדל לתפקד כראש ממשלה במובן שראש ממשלה הוא ראש הרשות המבצעת. הוא איננו מבצע דבר. הבעיה היא שהוא לא מבחין בכך. ברק הפך לראש הלשכה של עצמו. ברק טעה בבחירת היועצים. הוא רצה שרתים, לא אנשים מהליגה הלאומית. היו לו אנשים, היו לו כלים. הוא זרק הכל".

מנדל יטען מאוחר יותר באוזני ברק שהשיחה הייתה לא לציטוט ושדבריו הוצאו מהקשרם אבל ברק כבר לא ממש התעניין. "אם תפרוש בספטמבר כפי שסיכמנו ייגרם לי נזק פעמיים. נזק היום בעקבות הראיון ונזק עוד חודש כשתפרוש. עדיף שייגרם נזק רק פעם אחת", הסביר ברק למנדל – שקד. ראש לשכתו של ברק נאלץ לעזוב את תפקידו. ההודעה הרשמית שפירסמה לשכת ראש הממשלה מאוד מנומסת "ראש הממשלה נענה היום לבקשת מנהל לשכתו חיים מנדל שקד לסיים את תפקידו. ראש הממשלה הודה למנדל שקד על תרומתו ואיחל לו הצלחה בהמשך הדרך".

חיים מנדל שהיה נוהג לומר שהקשר בינו לבין ברק הוא בן 18 שנה והוא בלתי ניתן לניתוק, מנדל, שהיה מספר על נאמנותו המוחלטת לברק, על ההבנה העיוורת ביניהם וטען שבמקרים בהם הוא לא אומר אמת הוא עושה זאת כדי לגונן על ברק, חיים מנדל – שקד, נאלץ לעזוב את לשכת ברק בבושת פנים.

אבל למנדל יש עוד אקט אחד. כמה שבועות אחרי עזיבתו, כשברק ויועציו נמצאים בארה"ב, הוא הגיע ללשכת ראש הממשלה. לאורנה אנג'ל שנמצאת בארץ ודני יתום ששוהה בחו"ל הגיע דיווח שמנדל – שקד מצלם ללא אישור או תיאום לוחות זמנים של ראש הממשלה ומסמכים אחרים. יום לפני כן ראו עובדים בלשכת ראש הממשלה את נהגו של מנדל – שקד מצלם מסמכים שונים בלשכת ראש הממשלה. בעקרון ועל פי החוק גם לראש ממשלה פורש אסור לצלם או להוציא מסמכים מלשכת ראש ממשלה.

יתום ואנג'ל זעמו. יתום התקשר לקצין הבטחון של המשרד. אנג'ל שלחה שניים מעובדי משרד ראש הממשלה בחזרה ללשכה. השניים הגיעו בשעת לילה מאוחרת ומצאו את מנדל מצלם מסמכים.

מנדל הסביר שהוא מצלם את לוחות הזמנים של ברק מאחר וביקשו ממנו לדווח על הוצאות האש"ל שלו. מנדל טען שהדבר נעשה ברשות ובסמכות.

מאוחר יותר, התברר, שלאנשים שונים יש מסמכים רגישים מתוך לשכת ראש הממשלה.

ברק שמע גם על התקרית הזאת אבל הוא לא הגיב. בכלל, עזיבתם הרועמת של בטאט ומנדל מאוד הכאיבה לאהוד ברק אבל ברק, כהרגלו, לא נתן ביטוי לרגשותיו ורק הקרובים לו באמת שמעו מה דעתו על השניים ועל מה שהם עשו.

* * *

עזיבתם של בטאט ומנדל היא, כמובן, גם ניצחונם הגדול של גאון – יניב – קורן.

מאז עליית ברק לשלטון נוהגת התקשורת לייחס למשה גאון, מקורבו, השפעה עצומה על מהלכיו של ברק. גאון מצויר כארתור פינקלשטיין (יועצו האמריקני של ראש הממשלה נתניהו) של ברק, כמי שעומד מאחורי כמעט כל מהלך משמעותי שלו, כמושך בחוטים. אלא שגאון עצמו יודע שהמציאות שונה לחלוטין. גאון אכן שלח, בדרך כלל יחד עם יניב, עשרות ניירות לברק. הוא ייעץ לו בכל תחום אפשרי, פוליטי, כלכלי ומדיני.

ברוב גדול של המקרים ברק אינו יישם את העצות. גאון ויניב לא נלחמו בדימוי הדמוני שיוצרת להם התקשורת. האמת היא שגם כשהם אמרו לעיתונאים שהשפעתם על ברק קטנה הם נתקלו בחוסר אמון. בינם לבין עצמם הם כינו את פעילותם – "ועדת הנייר" והשוו את עצמם ל"טפט על הקיר". השניים היו מעורבים בנאומים של ברק, בתדרוכים לתקשורת אבל בנושאים החשובים באמת ברק לא הקשיב להם.

הנה למשל דברים שכתב גאון לברק מתוך אותו מסמך שהוא שולח לו ב – 9.5.00 . הדברים נכתבים כמעט 3 חודשים לפני הבחירות לנשיאות ובלב משבר ש"ס – מרצ.

"בתום 10 חודשים לכהונת ראש הממשלה והממשלה מתייצב מעמדם הציבורי בנקודה בה נמצאה ממשלת נתניהו חודשים ספורים לפני נפילתה" כתב גאון, "הכשל: חוסר הבנה של ראש הממשלה את ההכרח (אין דבר כזה "אין לי זמן") לנהל קמפיין מתמשך שמשמעו הכרח במתן דו"ח ציבורי כל הזמן לא על הוצאה אלא על הכיוון…הנטייה להאשים את מערך ההסברה בתוצאה העגומה חוטאת לעיקר. הסיבה המרכזית היא ליקויים חמורים בדרך ההתנהלות וקבלת ההחלטות של המשרד, הלשכה, הצוות האישי וראש הממשלה עצמו…דרך ההגעה למטרה עקומה, שלומיאלית, חובבנית, רצופה בבירוקרטיה וההגעה למטרה נתפסת כתוצאה מלחץ וכניעה ולא מתוך מובילות ויוזמה".

גאון הציע לשנות את מבנה הממשלה ככל שניתן. תיק התחבורה (שמוחזק על ידי מפלגת המרכז – ר.ד.) לעבודה גם אם תיק התקשורת יילך למרכז, אם פרס הולך לנשיאות (לא חוזרים על טעות שלום שמחון) אז מינוי שר לענייני מדינה וחברה כמו יוסי פלד. בנושאים אחרים: השארת מרצ בממשלה בכל מחיר (שריד למשפטים? עם שותפות במו"מ הפלשתינאי (עם איזון של וילנאי?) – כמו שחק בסורי), צירוף יהדות התורה ופרץ (יעביר את הרפורמה ויעשה שקט משקי), מיסמור ישראל בעלייה לממשלה (תיק הקליטה?). יהיה חבל אם נייר זה יישאר על הנייר כמו ניירות רבים קודמים".

כמעט מיותר לציין שדבר מהעצות שגאון מעביר לברק לא מתבצע. המיתוס של השפעתו המיתית של גאון על ברק, מיתוס שפורח בתקשורת, לא הגיע, מסתבר, לידיעת ברק.

עזיבתם של מנדל ובטאט גרמה לאנשי הקמפיין לחשוב שהנה הנה הגיע זמנם. ברק, הם חשבו, החליט לעשות קצת סדר בבית והם ציפו בכיליון עיניים למינויים שהוא הבטיח לעשות. ברק, כאמור, הבטיח עוד ביוני לאלדד יניב ואורנה אנג'ל שעד 7.7.00 ימנה אותו לראש המטה האישי שלו ואת אורנה אנג'ל למנהלת הלשכה אבל המינויים התעכבו.

* * *

שלושה חודשים לאחר מכן, ב- 10.10.00 , בעיצומם של כמה מהימים הקשים ביותר של העימות עם הפלשתינאים הופתעו אנשי לשכת ברק לגלות את גלעד שר, שאותו הם מכירים היטב מניהול המו"מ עם הפלשתינאים, יושב בחדר של ראש הלשכה, חדר שהיה סגור מאז עזיבתו של חיים מנדל שקד.

אלדד יניב שמע בתדהמה ששר עומד להתמנות לראש הלשכה. גדי בלטיאנסקי ומירב פרסי צדוק הופתעו לשמוע ששר יהיה אחראי על נושא התקשורת, כלומר, לכאורה אחראי עליהם. אבל מי שהופתע יותר מכולם הוא דני יתום, ראש המטה המדיני – ביטחוני של ברק.

יתום הוא דווקא היחיד בלשכה, כנראה, שידע על הגעתו של שר אבל הוא הופתע ממשהו אחר. כשהוא הולך במסדרון הלשכה הוא גילה ששר מנסח הודעה לתקשורת על מינויו.

שר ימונה, על פי ההודעה, גם ל"מתאם פעילותו המדינית של ראש הממשלה". יתום רתח. זה ממש לא מה שברק אמר לו. הוא נכנס באמצע דיון לברק והעביר לו פתק כעוס. ברק החזיר בפתק משלו. "לא אישרתי זאת לגלעד". דקות ספורות לאחר מכן התפזר הדיון אצל ברק. יתום ושר נכנסו לברק לשיחה מאוד צפופה. בחוץ נשמעו צעקות רמות. שר טען שברק אישר לו במדויק את ההודעה לתקשורת שהוא ביקש לפרסם.

בסוף השניים הגיעו לניסוח של פשרה. ההודעה לתקשורת תבשר ששר ימונה לראש הלשכה ו"מתאם פעולות הממשלה". אלא שבכך לא נגמרת ההתרחשות המוזרה. מזכיר הממשלה, יצחק הרצוג, שהופתע כמו כולם מהגעתו של שר, שמע בתדהמה על ההגדרה החדשה של שר. "אבל זה התפקיד שלי לתאם את פעולות הממשלה", הוא אמר.

ההודעה לתקשורת שוב השתנתה. שר ימונה ל"מתאם פעולות ראש הממשלה". אף אחד לא מבין בדיוק מה זה אומר אבל סוף סוף יצאה ההודעה לתקשורת.

ההודעה הפתיעה מישהו אחר. אלדד יניב גילה ששר שינה את תוארו החדש מראש המטה האישי של ראש הממשלה לראש הצוות האישי. שר סיפר לעיתונאים שהוא אחראי על התחום המדיני, התחום הפוליטי והתחום התקשורתי שלא לדבר על לוח הזמנים של ברק. למעשה, שר, לפי דבריו, אחראי על הכל.

"בכל מה שקשור ללשכת ראש הממשלה דברו רק אתי", אמר שר לחלק מהעיתונאים "אף אחד אחר לא מוסמך לדבר בשם הלשכה". לאנשים בלשכת ראש הממשלה אמר שר "אני אחנך את ברק", בהתייחסו להתנהלותו המבולגנת, בלשון המעטה, של ברק.

אם ברק חלם על שינוי דרמטי במערכת היחסים בתוך לשכת ראש הממשלה אז השינוי שהוא הוביל התחיל ברגל שמאל. ביומו הראשון בתפקיד, שר הותיר משקע שלילי ביחסיו עם מרבית הבכירים בלשכת ראש הממשלה. עם חלקם הוא בכלל לא מדבר.

ברק, אגב, מעולם לא כינס את אנשי לשכתו כדי לספר להם שהוא ממנה להם ראש לשכה חדש.

סבב המינויים החדש מצא שוב את אורנה אנג'ל בחוץ. ברק מעל שוב בהבטחתו כלפיה. ימים ספורים לפני ששר התמנה היא שומעת על כך בדרך מקרה. לאנג'ל נמאס.

ברק ניסה לרצות את אנג'ל. הוא זימן אותה לפגישה. אנג'ל סירבה לבוא.

18 חודשים, כתבה אנג'ל לברק ב – 7.10.00, שאני מקיימת אתך פגישות חסרות תכלית. "אתה שיקרת ורימית אותי במשך זמן רב מדי", כתבה אנג'ל.

במכתב פירטה אנג'ל את ההבטחות השונות של ברק. מנהלת לשכה, משנה למנכ"ל, יועץ לענייני פיתוח ותכנון, יועץ היועצים (תפקיד שברק התכוון להמציא שתפקידו היה להיות אחראי על פעילות 30 ומשהו היועצים של ברק). "אני מרוויחה בלשכת ראש הממשלה פחות ממה ששילמתי למזכירה שלי במשרד אדריכלים".

במכתב הזהירה אנג'ל את ברק שהוא מאבד את אמון העם.

זה לא המכתב הראשון שאנג'ל הודיעה לברק על התפטרות אבל הפעם היא אכן הולכת הביתה.

לפני שהיא הלכה סופית היא עוד נפגשה עם המנהל החדש של לשכת ראש הממשלה, גלעד שר. שר הציע לה להיות "האחראית על אירועים בבית ראש הממשלה". במלים אחרות, אם בית. שר טען מאוחר יותר שההצעה לא באה ביוזמה שלו אלא ביוזמתם של אהוד ונאוה ברק.

אנג'ל, אדריכלית במקצועה, נפגעה מההצעה עד עמקי נשמתה. לא מעט אנשים סביבה ראו אותה מזילה דמעות. גם ברק ראה אבל הוא לא עושה לאכזבתה ניסיון של ממש להשאיר אותה.

באווירה הבלתי אפשרית הזאת ניסה ברק לקדם את סדר היום היומרני ביותר שהציב לעצמו ראש ממשלה בישראל מאז ומעולם. זו אינה רק שאלה של אווירה. הבעיה האמיתית היא שראש הממשלה לא נתן אמון באף אחד מהיועצים הבכירים שמקיפים אותו.

ביועצו המדיני, צבי שטאובר, הוא חשד בהדלפות. שטאובר, תא"ל במודיעין ואחד האחרונים שיעלו על דעתם להדליף משהו, לא הצליח לנער את ההאשמה מעל גבו אולי גם מכיוון שהממונה הישיר עליו, דני יתום, לא בדיוק נלחם בחשד הזה.

ביועצו לענייני תקשורת, גדי בלטיאנסקי, ברק לא נתן אמון מלא. בלטיאנסקי, דובר מוכשר שזוכה לאמונם והערכתם המלאה של העיתונאים, לא הצליח להיכנס למעגל הקרוב של ברק. ברק אומנם העריך אותו אבל שוכנע, אולי כתוצאה מדברים שאמר לו משה גאון, שבלטיאנסקי הוא "חבר של העיתונאים". מבחינת ברק, זהו כתם לא קטן.

ליועצו הפוליטי, רוני בונדי, לא התייחס ברק כאל יועץ. מצד שני, ברק נעזר בבונדי כמעט בכל עניין. בונדי נמצא ליד ברק בשבתות, הוא השיג עבורו טלפונים ועשה בעצם כל מה שברק ביקש. ברק לא באמת החשיב את דעתו של בונדי. בכמה הזדמנויות בונדי אפילו טעם את נחת זרועו של ברק, ולא במובן המטפורי.

לבונדי יש נטייה להפריע לברק באמצע פגישות או פעילויות אחרות בתואנה שהעניין שעמו הוא בא אינו סובל דיחוי. במקרים רבים מדובר בעניינים קטנים שלא לומר פעוטים.

בהזדמנות אחת בונדי הגיש לברק את הטלפון הנייד שלו בבקשה שידבר דחוף עם דליה איציק. ברק אינו רוצה אבל בונדי אומר לאיציק "הנה ברק" ושם את הטלפון הנייד בידיו.

איציק רצתה לדבר עם ברק על נושא הקשור לרשות השידור עליו היא מופקדת.

"דליה, אני עסוק עכשיו. אדבר אתך מאוחר יותר" , אמר ברק וניתק את השיחה. מייד לאחר מכן הוא זרק את הטלפון הנייד על בונדי ופגע בו. "אמרתי לך שאני לא רוצה עכשיו לדבר בטלפון", הוא הטיח לעברו.

נאוה ברק, שעדה לתקרית , אמרה לבעלה "ראית מה עשית?". אהוד ברק: "אני יודע מצוין מה עשיתי".

גם במזכיר הממשלה, יצחק הרצוג, אין לברק החשדן אמון מלא. הוא סרב לשתף אותו במעט ישיבות הצוות שהוא קיים עם בכירי הלשכה. כשהרצוג העיר על כך, ברק אמר שהוא פוחד שהדברים יודלפו מפורומים מהסוג הזה.

אפילו מנכ"ל המשרד, יוסי קוצ'יק, מאבד מתישהו את אמונו של ברק.

ראש הממשלה הורה למזכירותיו להפוך את המסמכים הרגישים על שולחנו כאשר קוצ'יק נכנס. הוא גם הורה להן לא ליידע אותו על שיחות טלפון שהוא ערך בנושאים כלכליים עם אנשים כמו נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל. קוצ'יק אולי לא ידע שהוא ממודר אבל הוא בהחלט הרגיש משהו. בשלב מסוים גם הוא כתב מכתב אישי לברק. "אתה מתרסק", הזהיר קוצ'יק את ברק.

בחודשים האחרונים לכהונתו ברק גם הרחיק את ראש המטה המדיני, דני יתום, ממעגל ההשפעה הקרוב. כך למעשה נשאר ברק בלי יועץ אחד בלשכה שהוא באמת מאמין בו ומעריך אותו. הוא נידון, אם כן, לעבוד כפי שהוא כנראה באמת אוהב – לבד.