"אני רוצה להגיד לכם – אנחנו הולכים לאסון. אני לא יודע מתי זה יקרה ואיך. מחר, בשבוע הבא או אפילו רק בשנה הבאה. אבל תחושת הבטן שלי והראש, כן, גם הראש – אומרים לי שאנחנו עומדים על סף אסון והכבשים בקרית הממשלה שותקות. וכאשר זה יקרה לא יהיה מי שיאמר שלא אמרנו ולא הזהרנו ולא ראינו כולנו את כתובת האש על הקיר", נאום הכבשים של אהוד ברק הוא ללא ספק אחד הנאומים המבריקים ביותר שהוא נשא אי פעם. מה לעשות וברק לא ידע אז במאי 1998, שנה לפני הבחירות שהעלו אותו לראשות הממשלה, ששנים ספורות לאחר אותו נאום הוא ייראה בדיוק כמו אחת הכבשים ההן שהוא דיבר עליהם.
אהוד ברק ניחן בכושר ניתוח מאוד מרשים, כושר ניתוח שמתרגם לא פעם לתחזיות מדויקות של העתיד. במאי 98, ב"נאום הכבשים", ניסה ברק לדחוף את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחתום על יוזמת השלום האמריקנית שהתגלגלה מאוחר יותר להסכם וואי פלנטיישן. הרבה דברים אפשר לומר על הדרך בה התכונן ברק לעימות עם הפלשתינאים. אי אפשר לטעון שהוא הופתע.
"מלחמות והתפרעויות לא מתחילות מהיום למחר", הסביר ברק במאי 98 לעיתונאים ודרכם לנתניהו "זהו תהליך שלוקח לו זמן להבשיל. כולנו זוכרים את השנה שלפני מלחמת יום הכיפורים? אלבומים, מסיבות, חיוכים יהירים על גדות תעלת סואץ ושר הבטחון שאמר "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"…ואנחנו זוכרים את מלחמת לבנון!!…אני רוצה לומר לכם שזה מה שאני מרגיש היום. ההרוגים של מחר או שבוע הבא או שנה הבאה עדיין הולכים לקולנוע בערב ובחג ייסעו לטיולים והם עוד לא יודעים. אני רוצה לומר לכם על סמך הנסיון שלי – זה לא יכול להמשך כך! המצב יתפוצץ!".
המצב אכן התפוצץ. צחוקו האכזרי של הגורל הביא לכך שהקורבן הפוליטי הבולט ביותר להתפוצצות הוא דווקא האדם שחזה אותה. בחודשים שקדמו לפרוץ האינתיפאדה הזהיר ברק באינסוף הזדמנויות מהעימות ההולך ומתקרב. בלא מעט פעמים זה נראה יותר כמו ניסיון לשכנע את המתלבטים שכדאי להסכים לויתורים מרחיקי הלכת שעשה ברק.
כבר בחודש מאי 2000, חודשיים לפני קמפ דייויד, פגש ברק בביתו את הרב יוסף אפרתי, יד ימינו של הפוסק החשוב, הרב שלום אלישיב. ברק רצה לשכנע את הרב אפרתי לתמוך בהעברת השליטה הביטחונית ב – 3 הכפרים ליד ירושלים לפלשתינאים.
"אני אומר לך – אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להגיע להסדר עם הפלשתינאים", אמר ברק לאפרתי, "יכול מאוד להיות שאנחנו עומדים בפני אינתיפאדה נוספת. אני כבר יכול לדמיין איך 10 אלפים פלשתינאים צרים על בניין הפרלמנט הפלשתינאי ההולך ונבנה באבו דיס אל מול מצלמות CNN. מה אנחנו צריכים את זה".
ברק נהג לדבר באותם חודשים על 3000 הרוגים בעימות הדמים הצפוי לפני שהצדדים יחזרו לשולחן המו"מ.
בחודשים הללו השתמש ברק הרבה בדימוי האונייה שדוהרת בלי דעת לכיוונו של קרחון. האונייה היא, כמובן, מדינת ישראל. הקרחון הוא העימות המתקרב ורב החובל הוא אהוד ברק, שמנסה, כמובן, להציל את הספינה מהתנגשות בקרחון. ברק דיבר על כך בכל פורום אפשרי. כשפסגת קמפ דייויד התפוצצה ברק חשב בעיקר על דבר אחד – העימות הקרב.
בטיסה חזרה מקמפ דייויד אמר ברק לעיתונאים "ההחלטה לצאת לפסגה הייתה נכונה. תארו לכם מה היה קורה לו היינו מגיעים ל –13 לספטמבר (המועד המוסכם להשגת הסכם קבע – ר.ד.) בלי פסגה. הסבירות לעימות ב –13 בספטמבר מאוד גבוהה".
עושה רושם שגם כלי התקשורת כבר נערכים לעימות. "ידיעות אחרונות" פרסם באותו יום בו חזר ברק מקמפ דייויד כותרת "ברק לצה"ל: להיערך לעימות". ב"מעריב" כתב הפרשן חמי שלו: "גם אלה שמקבלים את הכישלון באנחת רווחה אינם יכולים לפטור עצמם מהחרדה מפני הבאות. באזור כמו שלנו אין ואקום ואת מקומו של משא ומתן בלתי מוצלח יתפוס קרוב לוודאי עימות קשה".
ברק לא ראה מהרהורי לבו. צה"ל ניפק לברק כבר מסוף שנת 99 הערכות חד משמעיות שפני הפלשתינאים לעימות "בהינתן מצב של מבוי סתום מבחינה מדינית".
ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין של צה"ל, תת אלוף עמוס גלעד, הוביל קו חד משמעי בצבא. ערפאת לא יסכים להסכם שאין בו זכות שיבה, מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלשתינאית, ריבונות פלשתינאית על הר הבית וקווי 67.
ביולי 2000 , כשברק ניסה להגיע להסכם בקמפ דייויד, הנפיקה חטיבת המחקר באמ"ן הערכה עוד יותר מפורטת. "ברבעון האחרון של שנת 2000 בהינתן מצב של מבוי סתום ערפאת יפתח במהלך של אלימות, שיתבטא בניסיון ליצור מלחמה על מצלמות CNN ". הערכת אמ"ן אפילו הזהירה שברק יעשה שימוש ב'ילדי אבנים'.
הרמטכ"ל, שאול מופז, כל כך בטוח שהפלשתינאים מתכוננים לעימות עד שהוא הכריז על שנת 2000 כעל "שנת המוכנות". צה"ל אכן נערך לעימות. התרגולת הגיעה עד לחייל הבודד. אפודי מגן נקנו ורכבים מוגנו. צה"ל לא הסתיר את ההיערכות שלו לעימות. כבר במהלך פסגת קמפ דייויד תיאר הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", רון בן ישי, בהרחבה את ההכנות הצבאיות.
"לקראת האפשרות שבקרוב יפרוץ עימות אלים עם הפלשתינאים מקים משרד הבטחון בימים אלה מטה תיאום שירכז את הפעולות האזרחיות בהן תנקוט ישראל בתקופת העימות", כותב בן ישי 4 ימים לפני שפסגת קמפ דייויד נכשלת, "באמ"ן מעריכים כי ערפאת לא יגיע להסכם לפני עוד עימות…במשרד הבטחון מעריכים שעימות עם הפלשתינאים, אם יפרוץ, יימשך כמה חודשים ויחייב פעילות הסברתית, כלכלית ומשפטית ענפה". בן ישי גם מדווח שהרמטכ"ל אמר באותו שבוע: "אני מקווה שעדיין ניתן למנוע עימות עם הפלשתינאים". הרמטכ"ל ואלופי הפיקודים, כתב בן ישי, נתנו לתקשורת להבין שצה"ל העביר הילוך בהכנותיו לקראת עימות.
"חוסר הוודאות העיקרי", סיכם בן ישי "אינו אם יהיה עימות אלא מתי יפרוץ ומה יהיו שיטות הלחימה של הפלשתינאים…זה כמה חודשים נערך צה"ל לשלושת החודשים הללו ביסודיות על פי הלקחים שהופקו באירועי מנהרת הכותל ב – 96 ובאירועי יום הנכבה במאי השנה".
* * *
ב – 28.9.00 התעסקו כלי התקשורת בעיקר בנושא אחד – החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה יום קודם לכן לא להעמיד לדין את בנימין נתניהו בפרשת עמדי.
יריבו של נתניהו בליכוד, אריאל שרון, גם זכה לכותרות, קטנות יותר, באותו יום. ב – 7:30 בבוקר עלה שרון מלווה בחברי סיעת הליכוד ובמאות שוטרים לביקור בהר הבית.
לא מעט אזהרות ליוו את הביקור הזה. תנועת הפתח פרסמה כרוז מיוחד שקרא לפלשתינאים לחסום את הביקור בגופם. ח"כ אבשלום וילן ממרצ אמר ערב הביקור : "זו פרובוקציה מסוכנת ומיותרת שעלולה להבעיר את האזור הכי רגיש במזרח התיכון".
שרון לא שעה לאזהרות. לפני הביקור הוא אמר: "הר הבית הוא המקום המקודש ביותר, הוא בסיס קיומו של העם היהודי ואני לא חושש ממהומות מצד הפלשתינאים".
שרון לא חשש בצדק. מבחינתו. זה תרגיל פוליטי מבריק שהוא לא יכול להפסיד בו. בעיצומו של מו"מ סוער שמתמקד בהר הבית סנדל שרון את ראש הממשלה ברק. אם ברק יאשר את הביקור, שרון יזכה לכותרות ואם לא, שרון יזכה לכותרות יותר גדולות.
יש לא מעט אנשים כמו שמעון פרס, למשל, שסבורים עד היום שברק היה צריך לאסור את ביקורו של שרון בהר הבית. האמת היא שבמצבו הפוליטי של ברק הוא היה צריך עילה טובה במיוחד לדחות את הביקור. לברק לא הייתה עילה כזו. גורמי הבטחון העריכו שהביקור יעבור בסך הכל בשלום. באמ"ן אומנם אמרו שייתכן שיפרצו מהומות מקומיות אבל אף אחד לא חשב על התלקחות בקנה מידה גדול.
סוף השבוע שאחרי ביקורו של שרון היה ראש השנה. באופן טבעי, הקשב הציבורי בישראל לחדשות קטן יחסית. אנשים עסוקים בטיולים ובארוחות חג. שוטרים וחיילים נמצאים בחופשות.
ראש השנה של שנת 2000 היה ראש שנה שאף אחד בישראל לא ישכח, קצת בדומה ליום הכיפורים 1973. שום דבר במזרח התיכון לא נראה אותו הדבר אחרי סוף השבוע הזה. ב – 2.10.00 , בתום ימי החג, התעוררה מדינת ישראל למציאות שונה לחלוטין.
יום ביקורו של שרון בהר הבית דווקא היה רגוע יחסית. כאלף פלשתינאים חיכו בהר הבית לשרון. הם קידמו אותו בקריאות "רוצח" ו"בדם ואש נפדה את ירושלים". כוחות גדולים של המשטרה שמרו על הסדר מלווים במסוקים. הביקור הסתיים בכ – 30 שוטרים ופלשתינאים שנפצעו קל. מדינות ערב וערפאת גינו, כמובן, את הביקור אבל בסך הכל הייתה תחושה שהעניינים תחת שליטה. בשישי כבר החלו הפגנות מייד לאחר תפילות יום השישי. 7 פלשתינאים נהרגו בהפגנות. עדיין, הדברים נראו תחת שליטה.
בשבת בבוקר, 30.9.00, השתנתה התמונה לחלוטין. השטחים החלו לבעור. עשרות הפגנות אלימות פרצו בנקודות שונות ביהודה ושומרון וחבל עזה, המרכזיות שבהן בצומת איו"ש וצומת נצרים. פלשתינאים זועמים על תמונות שרון בהר הבית ומתוסכלים ממצבם זרקו מאות בקבוקי תבערה, יידו אבנים ובמקרים מסוימים גם ירו באש חיה לעבר חיילים ואזרחים ישראליים.
באותה שבת התרחש אירוע אחד שהטביע את חותמו על האינתיפאדה כולה.
ג'מאל אל דורה ממחנה הפליטים אל בורייג' נסע עם ילדו, מוחמד, בן 12, לכיוון עזה. בצומת נצרים נקלעו השניים לאש צולבת. האב וילדו נפצעו מהירי. אחרי זמן מה מת הילד מפצעיו בזרועות אביו. האירוע כולו תועד במצלמות הטלוויזיה הצרפתית, FRANCE 2.
לא מוגזם יהיה לומר שסרט הטלוויזיה הזה הצית את המזרח התיכון כולו. תמונותיו של א-דורה הגוסס בזרועות אביו הוקרנו אינסוף פעמים בערוצי הלווין הערביים ובעיקר באל ג'זירה, רשת הטלוויזיה המשפיעה מאוד שבסיסה בקטאר.
עדותו המרגשת של האב נגעה בליבותיהם של מילוני אנשים בכל העולם.
לאף אחד בעולם לא היה ספק באחריות הישראלית לאירוע. "לה מונד" הצרפתי כתב "הילד שהפך לסמל של פלשתין". הנשיא ביל קלינטון אמר "בפעם הראשונה שצפיתי באירוע לא ידעתי מה יקרה בסוף. כל הזמן תהיתי אם האבא היה יכול לעשות עוד משהו כדי לסוכך על הילד. זה היה מחזה שובר לב לראות ילד כזה נקלע לאש צולבת".
ישראל וצה"ל גמגמו אל מול התמונות הקשות. מפקד אוגדת עזה, תא"ל יאיר נווה, טען ש"בדקנו היטב את הסרט. על פי הזאתוית קשה להניח שכוח שלנו הוא שירה על הילד. נראה שהפגיעה בילד פשוט לא בוצעה על ידינו. זה פשוט לא מסתדר עם הנתונים". מאוחר יותר הודה צה"ל באחריותו למותו של א-דורה והתנצל.
אלוף פיקוד הדרום, יום טוב סמיה, התקשה להשלים עם רוע הגזירה. כמה שבועות אחרי ההתנצלות הוא כינס מסיבת עיתונאים. המהנדס יוסף דוריאל ניסה להוכיח לעיתונאים באמצעות תרשימים מסובכים שלא ייתכן שא-דורה נפגע מאש ישראלית. בשלב הזה הדבר כבר לא שינה לאיש.
מותו של מוחמד א-דורה ליבה באופן דרמטי את ההפגנות בשטחים אבל הוא גם דחף החוצה מהבתים אלפי ערבים – ישראלים להפגנות.
הדבר המדהים הוא שגם על התרחיש הזה פחות או יותר חשב אהוד ברק. הוא לא ניבא, כמובן, את ההתרחשויות המדויקות, גם לא את המועד בו זה יקרה, אבל בדיון בלשכתו 5 ימים לפני ההפגנות הקשות בתוך ישראל הוא עוסק בדיוק במה שעומד לקרות אוטוטו.
הדיון בלשכת ראש הממשלה הוא המשך לשני דיונים קודמים שהתקיימו בחודש ספטמבר במועצה לבטחון לאומי ובמשרד הבטחון. ברק מבקש מהמשתתפים בדיון "להרחיב את הדיון באפשרות להכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינאית גם לערביי ישראל".
הסיכום של הדיון מבטא דאגה לא רק מההשפעה של מתיחות ישראלית – פלשתינאית על ערביי ישראל אלא גם חשש של ממש מהיכולת של המשטרה לטפל באירועים בקנה מידה גדול במגזר הערבי.
"יש לקדם היערכות למניעת כניסה מאורגנת המונית של אזרחי ישראל הערבים לעצרת במזרח ירושלים בכלל ולמסגדי הר הבית בפרט ובעיקר ברקע הרמדאן האמור לחול השנה ב – 26-27 בנובמבר. כל זאת כדי להקטין אפשרות לפעולה אלימה פלשתינאית משולבת עם אזרחי ישראל הערבים", נכתב בסיכום הדיון הסודי שהוכן במועצה לבטחון לאומי "יש לחזור ולבחון באופן מערכתי (הדגשה במקור) את יכולת משטרת ישראל לטפל באירועי אלימות וחסימת צירים ראשיים".
החשש אינו בא בחלל ריק. המשטרה ביצעה משחק הדמיה כמה שבועות לפני כן. בתרגיל התברר שהמשטרה אינה ערוכה להפגנות בקנה מידה גדול במגזר הערבי.
מאז אירועי יום האדמה 1976 לא הייתה תקופה כל כך קשה ליחסי יהודים ערבים כמו ראש השנה הזה של ספטמבר – אוקטובר 2000.
אלפי ערבים חסמו את כביש ואדי ערה, כביש חיפה – תל אביב הישן, כביש כרמיאל – עכו וכבישים אחרים. חלקם ניסו להיכנס בכוח ליישובים יהודיים מבודדים יחסית כמו יודפת והררית. עשרות צעירים ערביים השתלטו על תחנת המשטרה בערבה ו"כבשו" אותה למספר שעות.
ההתפרצות כללה עשרות מקומות בארץ – כפר קאסם, אום אל פאחם, נצרת, עכו ואפילו יפו. האירועים הותירו רושם קשה מאוד על הציבור היהודי. במידה רבה, האירועים במגזר הערבי קשים יותר עבור הציבור היהודי מאשר האירועים בשטחים. כבישים נחסמים, יישובים נסגרים, תחושה של חוסר אונים ובעיקר הרבה מאוד כעס.
אחרי מספר ימים נבלמו ההפגנות של ערביי ישראל. עכשיו זה היה תורם של חמומי המוח בצד השני, היהודי, להוסיף את שלהם לתבערה.
בערב יום הכיפורים התקשר ראש עירית נצרת, ראמז ג'ראיסי, לאחת הדיפלומטיות בשגרירות ארה"ב בישראל.
"קיבלתי מידע שהערב עומדות להיות התפרעויות קשות של יהודים מנצרת עילית נגד ערביי נצרת", אמר ג'ראיסי. הדיפלומטית התקשתה להאמין. היא למדה שערב יום הכיפורים הוא הערב הקדוש ביותר עבור היהודים. השגרירות אפילו לא טרחה להעביר את המידע הלאה.
פחות או יותר באותו זמן שג'ראיסי התקשר קיבל גם ח"כ יוסי שריד אזהרות על העומד להתרחש בנצרת. באותו ערב, ערב יום הכיפורים, הוא קיבל דיווח מהשטח על אלפי צעירים יהודיים שתוקפים ערבים בקו התפר שבין נצרת עילית לנצרת.
שריד הרים טלפון לשלמה בן עמי, השר לבטחון פנים.
שריד: "שלמה, מספיק עם זה".
לבן עמי, שחזר ימים ספורים לפני כן מוושינגטון, לא היה מושג על מה שריד מדבר.
"נהרגים אנשים בנצרת. זה איום ונורא", אמר שריד.
"יוסי, אני לא יודע מכלום. תן לי לבדוק את זה". זו לא הייתה הפעם הראשונה בשבוע הגורלי הזה שהמשטרה כלל לא טרחה לעדכן את השר שמופקד עליה באירועים חשובים. בן עמי מצדו נתן אמון, אולי מוגזם, בדיווחים המשטרתיים. בדיווחים התקשורתיים של אותו שבוע התפרסמה מספר פעמים הטענה שהמשטרה עושה שימוש באש חיה ובצלפים. בן עמי לא עימת את המשטרה עם הידיעות הללו.
ביום הכיפורים עצמו שריד ובן עמי דיברו שוב. האירועים הקשים כבר הסתיימו. 2 מתושבי נצרת נהרגו. בגופותיהם נמצאו כדורים חיים. עוד 4 ערבים – ישראלים נפצעו.
"יוסי, תנוח דעתך", אמר בן עמי לשריד "המשטרה אינה אחראית להרג 2 הערבים. מפקד המרחב מסר לי שהייתה עכשיו בדיקה פתולוגית והסתבר שמדובר בכדורים חיים מה שמוכיח שזה לא המשטרה".
צמרת המשטרה חזרה וטענה בפני בן עמי שהמשטרה אינה משתמשת בכדורים חיים כדי לפזר הפגנות. בן עמי שוחח ביום הכיפורים עם מפקד מחוז הצפון, ניצב אליק רון ועם מפקד מרחב החוף, תת ניצב משה ולדמן. שניהם אמרו לו, לגרסתו, שהמשטרה אינה עושה שימוש בכדורים חיים.
שריד: "שלמה, זה נראה לי מוזר. בכל זאת מי מחזיק בנשק כזה חוץ מהמשטרה".
בן עמי: "אולי זה חיילים בחופשה".
שריד: "אני במקומך הייתי בודק את זה שוב ליתר בטחון". במוצאי יום הכיפורים קרא שריד לראשונה לפיטוריו של אליק רון.
13 ערבים, מתוכם 12 אזרחים ישראליים, נהרגו באותם 10 ימים נוראים. ההנהגה של ערביי ישראל תבעה ועדת חקירה ממלכתית. לקראת הבחירות נאלץ ברק להיעתר לבקשה. בן עמי עוד ניסה למצות את הדין עם אלו שהוא הרגיש שהטעו אותו. את אליק רון הוא ביקש להעביר מתפקידו. את ולדמן, הוא הנחה, לא להעלות בדרגה. אבל זה כבר מאוחר מדי, אפילו ברמה האישית. שלמה בן עמי הפך ל"אישיות בלתי רצויה" במגזר הערבי.
למשטרה, כפי שנחשף בוועדת אור, לא היה שום מושג על מה שעומד לקרות ובכיריה גם גיששו באפילה לגבי ההמשך. במוצאי יום הכיפורים שמע ברק את הערכות בכירי המשטרה על העומד לקרות בימים הקרובים. "הגרוע ביותר עוד לפנינו ובימים הקרובים אף תהיה הסלמה קשה", אמרו לברק קציני המשטרה בהקשר לערביי ישראל "יש חשש כבד מאוד שנגיע לאנרכיה". המפכ"ל, רב ניצב יהודה וילק, הביע באוזני ברק חשש שהעימותים עלולים להוביל ל"תוהו ובוהו".
הסלמה לא ארעה בימים או בחודשים שלאחר מכן. ההפך. מאז אותו דיון לא התקיימו הפגנות אלימות של ערביי ישראל.
* * *
ישראל חסון כיהן בעבר כסגן ראש השב"כ. כשעמי אילון פרש מראשות השב"כ חסון היה אחד המועמדים למלא את תפקידו. ברק העדיף את אבי דיכטר על פניו. אם לחסון יש איזשהם רגשי מרירות על ההחלטה הזאת הוא מיטיב להסתירם.
חסון הוא אדם שיודע להשרות אוירה נעימה על סביבתו ויש לו יכולת לתקשר עם כל אחד. בצוות המו"מ הישראלי הוא נחשב לבעל קשרים טובים במיוחד בצד הפלשתינאי. איכשהו אלו תמיד אנשי השב"כ שמחוברים טוב יותר לפלשתינאים.
בסבב השיחות בוושינגטון ב 26-28 לספטמבר 2000 , ממש לפני האינתיפאדה, חסון איבד את שלוותו.
אף אחד מאלו שיושבים ליד שולחן המו"מ לא יודע שאלו הם הימים האחרונים לפני ההתפרצות הגדולה.
באחת השיחות הראשונות בסבב הזה פנה חסון לחברו לצוות המו"מ הישראלי, שלמה בן עמי.
"האם אני יכול לדבר אך ורק בשמי".
בן עמי: "בבקשה". הבקשה של חסון היא לא דבר שכיח. מי שמכיר משאים ומתנים מדיניים יודע שכל שיחה בלתי פורמלית הופכת מתישהו לפורמלית.
חסון פנה לצוות האמריקני בראשות דניס רוס, מתאם שיחות השלום האמריקני.
"או שאתם מעצמת על או שלא. CUT THE BULLSHIT. אתם צריכים לדפוק על השולחן כי כרגע אנחנו בדרך לעימות. אתם צריכים לשים מסמך משלכם על השולחן".
בן עמי: "ישראל צודק".
הצוות האמריקני נראה מאוד מופתע. אחד האמריקנים שאל "ואתם תהיו מוכנים שנדפוק על השולחן".
חסון: "כן אבל זה מייצג רק את דעתי".
ישראל הזמינה את ארה"ב לכפות עליה ועל הפלשתינאים הסכם שלום אבל האמריקנים היססו. דניס רוס ומדלן אולברייט חשבו שהפערים בין הצדדים גדולים מדי. בחודשיים שחלפו מאז קריסת ועידת קמפ דייויד נערכו עשרות פגישות בין הצדדים. מופה כמעט כל רחוב בעיר העתיקה. התקיימו פגישות רבות במצרים, שניסתה לתווך בעניין הר הבית. ישראל חסון אפילו לקח את סאיב עריקאת לסיור ברובע הארמני בעיר העתיקה כדי להוכיח לו שלא ניתן לחלק אותו.
פריצת דרך לא התרחשה בחודשיים הללו.
הצוות האמריקני חשש שהצגת הצעת גישור אמריקנית בשלב הזה עלולה לפוצץ הכל. במקום זאת, יידע רוס את הצוות הישראלי והצוות הפלשתינאי ברעיונות האמריקנים המתגבשים.
מי שמחפש היגיון בצעדיו של ערפאת בסוף ספטמבר 2000, מי שמחפש סיבות לתסכול שלו יכול אולי למצוא אותן ברעיונות הללו שמציג רוס בסוף ספטמבר.
רוס נתן כמה סוכריות לפלשתינאים. היקף הסיפוח הישראלי, הוא הבהיר, יהיה קטן מזה שדובר עליו בקמפ דייויד. רוס רמז שמדובר ב – 5%-6% בלבד לעומת 9% בקמפ דייויד. היקף השטח, הוסיף רוס, שישראל תתן מתוך שטחה הריבוני לא יעמוד על 1% משטחי יהודה ושומרון כפי שנאמר בהצעת קלינטון בקמפ דייויד אבל זה גם לא יהיה ביחס של 1:1 ,יחסית לשטח שסופח לישראל, כפי שהפלשתינאים דרשו.
עם זאת, בכל מה שקשור לירושלים רוס והאמריקנים הכריעו לטובת העמדה הישראלית. בעיר העתיקה יכונן משטר מיוחד. היא לא תימסר לריבונות פלשתינאית. בקמפ דייויד הוצע לפלשתינאים כזכור יותר.
גם את הר הבית, חראם אל שריף, לא יקבלו הפלשתינאים. הצעת הגישור האמריקנית דיברה על כך שהריבונות הפורמלית במקום לא תהיה בידי ישראל ולא בידי הפלשתינאים. רוס דיבר על ערבויות הדדיות למניעת חפירה והרס במקום עם שליטה דה פקטו פלשתינאית מלאה. הכותל והרובע היהודי יהיו בריבונות יהודית מלאה.
ארה"ב קיבלת את עמדתה של ישראל גם בעוד נושא קריטי. רוס הבהיר שההצעה האמריקנית לא תכלול אזכור לזכות השיבה אם כי ישראל תצטרך לקלוט כמות מסוימת ומוגבלת של פליטים.
ביום רביעי, 4.10.00, אמורים היו רוס, ורוב מאלי, עוזרו של הנשיא לענייני המזרח התיכון, להיפגש עם קלינטון. הנשיא האמריקני אמור לשמוע מהשניים את תגובות הצדדים להצעות שהוצגו בפניהם ואז הוא אמור לחתוך האם ומתי הוא שם את ההצעה הדרמטית על השולחן.
ב – 4.10.00 המזרח התיכון כבר נמצא בעידן אחר. קלינטון דחה, כמובן, את הפגישה המתוכננת כמו גם את הרעיון להציג בשלב הזה הצעת גישור. אגב, ברק וערפאת ביום הזה, 4.10.00, כבר בפריס יחד עם מזכירת המדינה אולברייט בניסיון לעצור את קריסתו של תהליך השלום.
יו"ר הרשות הפלשתינאית, יאסר ערפאת, שמע על ההצעות האמריקניות משליחו לסבב השיחות בוושינגטון, סאיב עריקאת. ברור בעליל שהוא אינו מרוצה.
האם הוא עד כדי כך אינו מרוצה שהוא מחליט ליזום את האינתיפאדה?
זו שאלה שנותרת גם בשלב הזה שנויה במחלוקת. דבר אחד די ברור – מרגע שפרצה האלימות ערפאת לא עשה ניסיון ממשי להפסיק אותה. אין גם ספק שערפאת הכין את עמו במשך שנים לקראת אפשרות של עימות עם ישראל. בדיוק לצורך הזה נבנה התנזים והוברח נשק רב לשטחים.
כמה ימים אחרי שפרצה האינתיפאדה שחרר ערפאת עשרות פעילי חמאס וג'יהאד איסלמי. חלקם היו שותפים לפיגועי טרור קשים נגד ישראל. ערפאת בוודאי הבין מה המשמעות של השחרור.
אין גם ספק שערפאת בשלב הזה מאוד מתוסכל ממצב התהליך המדיני בכלל וממצבו הפרטי בפרט.
בתחילת ספטמבר 2000 יצאו ברק וערפאת לפסגת המילניום של האו"ם בניו יורק. במבט לאחור הפסגה ההיא נראית קצת כמו ימי פומפיי האחרונים.
ברק יצא לניו יורק עם מסר מאוד ברור- זה הצ'אנס האחרון של ערפאת לחתום אתנו על הסכם קבע בסיבוב הנוכחי ואני, ברק, מתכוון להפעיל עליו כל לחץ אפשרי . רק תחת לחץ כבד, הסביר ברק, כמו בביירות ב – 1982, ערפאת מקבל החלטות.
ברק אכן הפעיל לחץ עצום על ערפאת. הוא פגש כ – 30 ראשי מדינות ו'משסה' את כולם בערפאת. יו"ר הרשות הפלשתינאית מצא להפתעתו ידידים ותיקים ממדינות בעולם השלישי ואירופה שלוחצים עליו לא לדחות את ההצעות של ישראל.
ברק, לעומת זאת, נמצא כמעט באופוריה מהיחס לו הוא זוכה באו"ם. "אי אפשר שלא להבחין במהפך במעמדה הבינ"ל של ישראל", אמר ברק לעיתונאים שליוו אותו במסדרונות האו"ם, "הצורה בה אנחנו מתקבלים כאן ממש מרגשת. העולם החופשי מבין את עמדת ישראל".
ברק אפילו השתכנע להיפגש עם חברי מערכת המגזין "טיים". ברק לא היה מעוניין בתחילה בפגישה, יועצו לענייני תקשורת, גדי בלטיאנסקי, שכנע אותו שאחרי הנסיגה מלבנון יש לו סיכוי להיבחר לאיש השנה של TIME בסוף השנה. פגישה עם המערכת בהחלט יכולה לעזור, אמר בלטיאנסקי לברק, בתנאי, כמובן, שבסופו של דבר יושג הסכם עם הפלשתינאים.
ערפאת, כאמור, לא שותף לחגיגה הגדולה. הוא סירב לקיים פגישה משולשת עם ברק וקלינטון. באחד הסיבובים שלו באו"ם פגש ערפאת באקראי את ברק. ערפאת ממהר למעלית. אין לו שום רצון לפגוש את ברק. ברק, לעומת זאת, מאוד רוצה לפגוש את ערפאת. גורלו הפוליטי תלוי בו במידה רבה. ברק, שסירב לפגוש את ערפאת בקמפ דייויד, רודף עכשיו אחרי ערפאת למעלית. ערפאת לא מבחין בברק או לפחות כך הוא מתנהג. בסופו של דבר ברק מצליח לתפוס את ערפאת ממש בתוך המעלית וללחוץ את ידיו. יועציו של ברק ממהרים לדווח לעיתונאים על "פגישה קצרה בין ברק לערפאת" באו"ם.
ערפאת גם לא גילה שום סימני גמישות בפגישה עם קלינטון בניו יורק. הנשיא האמריקני האמין אז שפתרון בעיית הר הבית יביא במהירות לפתרון בשאר המחלוקות ולהסכם כולל. הוא הביא עמו לפגישה עם ערפאת מספר רעיונות יצירתיים לשאלת הר הבית.
לערפאת בכלל לא היה מצב רוח ליצירתיות. "זה פוגע בי כאשר מעלים רעיונות 'יצירתיים' בשאלת הריבונות בחראם. מה זאת אומרת "ריבונות האל" על החראם", שאל ערפאת את קלינטון ומייד עונה בעצמו "אפילו הבית הלבן נמצא בריבונות של האל. זה לא פתרון".
קלינטון הציע שהריבונות על הר הבית תהיה משותפת לישראל ולרשות הפלשתינאית או שיסוכם שהר הבית אינו בריבונות של איש. בכל מקרה, השליטה בפועל תהיה פלשתינאית.
ערפאת דחה את כל הרעיונות. "המופתים בעולם הערבי אינם בשליטת הדרג המדיני וכולם כבר הוציאו פסקי הלכה הכובלים את ידיי", הסביר ערפאת לקלינטון.
פסגת המילניום היא הניסיון הלפני אחרון להביא לפריצת דרך במו"מ לפני שהפיגועים והתגובות למיניהם סוחפים את הכל.
הניסיון האחרון בא שלושה ימים לפני ששרון עלה להר הבית. ברק סרב בתקופה הזאת לנהל מו"מ ישיר עם ערפאת. הוא חיכה שערפאת יגיד כן להצעותיו של קלינטון. בכל זאת, הוא הסכים לפגוש את ערפאת בביתו בכוכב יאיר, אולי כי היוזמה לפגישה היא של דני אברהמס, אחד התורמים העיקריים שלו.
אברהמס אוהב לשחק במשחק המדיני. באיזשהו שלב הוא אפילו הציע לברק להיות שליחו לחאפז אל אסד, כמו שרונלד לאודר היה בשביל נתניהו. ברק סירב בנימוס.
במהלך הפגישה שוחחו ברק וערפאת על נושאים כמו תקופת השבי של ערפאת בכלא הסורי. השניים גם דיברו בטלפון עם קלינטון. ברק אמר לקלינטון כשערפאת שומע אותו "אני מתכוון להפוך את ערפאת לשותפי לדרך השלום בדיוק כמו רבין".
המו"מ לא התקדם בסנטימטר כתוצאה מהפגישה אבל הישראלים שהשתתפו בה יצאו בהרגשה מצוינת. שר החוץ, שלמה בן עמי, אמר "זו הייתה הפגישה המוצלחת ביותר בין ברק לערפאת אי פעם. היום כולם, גם הם וגם הירדנים והמצרים מבינים את לוח הזמנים".
5 ימים אחרי הפגישה המוצלחת ביותר אי פעם אחזו ברק וערפאת זה בגרונו של זה.