בחודש אוקטובר, בעוד האינתיפאדה משתוללת והקואליציה כבר מפורקת לחלוטין, קיבל ברק החלטה שחרצה את גורלו הפוליטי. ההחלטה ההיא נחשבת לתעלומה של ממש עד היום והיא חרצה במידה רבה את גורלו הפוליטי של ברק. ברק התלבט, היסס, חשב, התייעץ, ניסה, שלח שליחים, כינס פגישות חשאיות ובסוף פספס בענק.
במוצאי שבת, 7.10.00, מתקשר השר שמעון פרס לחיים (ג'ומס) אורון ממרצ.
במשרד הבטחון בתל אביב בדיוק הציב ראש הממשלה אולטימטום של 48 שעות לרשות הפלשתינאית בעקבות שבת קשה במיוחד בשטחים.
פרס היה מודאג מהאפשרות שברק יילך לממשלת אחדות בעקבות האירועים.
"ג'ומס, דבר עם אלי ישי. דיברתי אתו ויש לי רושם אפשר להגיע אתו לעסקה על רשת בטחון", אמר פרס לאורון. ג'ומס וישי מיודדים. פרס אמר לאורון שאסור בשום פנים ואופן לכונן ממשלת אחדות עם אריאל שרון.
עוד באותה שבת התקשר אורון לישי. השניים קבעו להיפגש בבית מלון בתל אביב.
"מה פתאום בחירות עכשיו?" שאל ישי את אורון בפליאה "מה, אתם משוגעים?".
"מה אתה מציע?", שאל אורון.
ישי: "אני מבטיח לברק חודש שקט. הימין מוליך אותנו למלחמה".
אורון: "נוכל להמשיך עם זה לאחר מכן לאישור התקציב?"
ישי: "כן".
אורון הלך לברק. "גלגל את רשת הבטחון", אמר ברק לאורון. "אני לא אלך לאחדות לאומית אם שרון רוצה שלא אסע לקלינטון".
בסוף אוקטובר 2000 חשש שרון שבנסיעה הקרובה של ברק לוושינגטון תתרחש פריצת דרך במו"מ. אורון צירף למגעים את יוסי ביילין. השניים הבינו היטב שלחתימה של ברק על רשת בטחון עם ש"ס יש משמעות אחת מרכזית. ממשלת אחדות בראשות ברק לא תקום.
מאחורי הקלעים המשיך שמעון פרס לקדם בכל כוחו את היוזמה. גם פרס הבין שמרשת הבטחון אין לברק חזרה. פרס התקשר שוב ושוב לאורון, לישי ולביילין וערך ביקורים אצל הרב עובדיה יוסף. ממשלת אחדות, הוא הסביר, היא אסון.
שלושה חודשים אחר כך נשא פרס, שר חוץ מיועד, נאום חוצב להבות במרכז מפלגת העבודה כדי לשכנע את החברים שאסור בשום פנים ואופן לדחות את ההצעה לכונן ממשלת אחדות עם הליכוד.
היחיד, מסתבר, שלא הבין שרשת הבטחון היא עלבון אחד יותר מדי עבור הליכוד ושרון הוא אהוד ברק.
ב – 29.10.00 הגיעו ברק ושרון לסיכום עקרוני סופי על כינון ממשלת אחדות. יעקב (יאשה) קדמי, לשעבר ראש "נתיב", שימש כמו תמיד איש הקשר בין השניים. בלילה יצא קדמי מביתו של ברק אחרי שסיכם את הפרטים האחרונים לכאורה בין השניים. בדרכו החוצה ראה קדמי כמה משריו של ברק ובראשם שר המשפטים יוסי ביילין.
למחרת בבוקר, 30.10.00 , התקשר יו"ר ישראל בעלייה, נתן שרנסקי לברק "אני מדבר אתך מ – 97 על ממשלת אחדות ואני אומר לך שאף פעם לא הייתה אפשרות כמו היום. עד "מבט" אתה יכול להקים ממשלת אחדות. אתה יכול לצפות להכרזה ברוח כזו של שרון בכנסת".
בערב חתם ברק על הסכם רשת בטחון עם ש"ס. ברק קיבל עוד חודש כדי להביא לפריצת דרך במו"מ עם הרשות הפלשתינאית.
בתמימותו, מוזר להשתמש במינוח כזה בהקשר לברק, הוא לא הבין שלחודש הזה כבר לא יהיה המשך.
ביום שישי, כמה ימים לפני שחתם על הסכם רשת הבטחון, הוא אמר לביילין "אם בתום החודש ש"ס לא ירצו להמשיך את רשת הבטחון – נכונן ממשלת אחדות".
ביילין הבין שברק חי בעולם משלו אבל הוא לא טרח, כמובן, להחזיר אותו למציאות. מי שכן מנסה לעשות את זה הוא יועצו של ברק, משה גאון.
"אהוד, אריק נפגע", אומר גאון לברק אחרי שהאחרון חתם על רשת הבטחון עם ש"ס.
"ממה?", מתפלא ברק "אני הרי אמרתי לו ב – 4 עיניים שאני במו"מ מקביל עם ש"ס".
גאון: "כן, אבל בציבור מצטייר שדפקת אותו". ברק עוד נפגש עם שרון פעם אחת לפגישה חשאית אחרי החתימה עם ש"ס על רשת הבטחון. סיכום על ממשלת אחדות לא יצא גם מהפגישה הזאת.
ברק הפעיל לא פחות מ – 8 ערוצים שונים ליו"ר הליכוד במטרה לכונן ממשלת אחדות. "בוז'י" הרצוג, מזכיר הממשלה, עבד מול שרון עצמו. יוני קורן, מקורבו של ברק, עבד מול אלי לנדאו, מקורבו של שרון. בנימין בן אליעזר עבד מול מאיר שטרית. הרצוג עבד מול עומרי שרון ואורי שני, רוני בונדי פעל אישית מול שרון בפגישות בחוותו. חיים רמון פעל מול בכירים אחרים בליכוד, ברק עצמו ניהל שיחות חשאיות עם שרון בתיווכו של יאשה קדמי. ברק השתמש אפילו באיציק מרדכי, המסוגר בביתו בעקבות הרשעה בתקיפה מינית.
רוב הערוצים הניבו את התוצאה המקווה – סיכום על ממשלת אחדות.
כמובן שברק מידר את שליחיו השונים זה מזה. רק הוא ראה את התמונה המלאה. במקרה הזה התמונה המלאה הייתה מאוד פשוטה. אריאל שרון רצה מאוד ממשלת אחדות. מבחינתו, זו הייתה אופציה טובה בהרבה על האפשרות של הפסד מביש לבנימין נתניהו בתוך הליכוד. שרון ידע שאין לו שום סיכוי מול נתניהו.
בחודש אוקטובר 2000 עמד יו"ר הליכוד תחת לחצים אדירים לא להציל את ברק. שרון נכווה קשות מברק. פעמיים לפחות פנה אליו ברק כדי לברר אפשרות של ממשלת אחדות. פעמיים לא יצא מזה כלום.
בפעם הראשונה, בעת המו"מ הקואליציוני, הרגיש שרון – לא בלי צדק – שברק ניצל אותו כדי להוריד את מחירן של שאר הסיעות השותפות לקואליציה.
בפעם השנייה, באפריל 2000, אחרי התמוטטות המו"מ עם סוריה, שלח ברק בחשאי את שמעון בטאט, המשנה לראש לשכת ראש הממשלה, לשרון. המשבר עם ש"ס היה בעיצומו וברק חיפש אלטרנטיבה.
בטאט: "ראש הממשלה ביקש ממני לבדוק אתך אפשרות של כינון ממשלת אחדות".
שרון: "אם אתם רציניים אז תגישו הצעה מסודרת. נשארו לי הרבה משקעים שליליים מהסיבוב הקודם של המו"מ. אין לי הרבה אמון בגישושים הללו".
ממשלת אחדות לא יצאה מזה.
עם פרוץ האינתיפאדה הצהיר שרון פומבית שממשלת אחדות אינה על הפרק. "אינני מתכוון להצטרף לממשלת ברק. איננו תומכים בממשלה", אמר בתגובה לקריאה פומבית של ברק לכונן ממשלת אחדות אחרי יום הכיפורים, "אנו מוכנים לתמוך בפעילות הממשלה במידה שפעולות אלה תורמות לבטחון ישראל וחיי אזרחיה".
כששרון אמר את הדברים הוא כבר נמצא בעיצומו של מו"מ מעמיק עם ברק על כינון ממשלת אחדות. שרון ידע שברגע שהוא יודה בכך נתניהו והמחנה הגדול שלו בתוך סיעת הליכוד ייצאו נגדו. שרון רצה לתת לנתניהו כמה שפחות זמן כדי להתארגן להכשיל את ממשלת האחדות במרכז הליכוד.
החשש של שרון אינו חשש שווא. ההתארגנות של מחנה נתניהו מהירה. כששרון כבר הודה שהוא תומך בהקמת ממשלת חירום התחיל מרד פנימי בתוך סיעת הליכוד. 11 מ- 19 חברי הכנסת של הליכוד התכנסו כדי להציב תנאים לממשלת אחדות שיחשקו את שרון. בין התנאים: מינויו של שרון לתפקיד שר הבטחון. למשתתפים במרד ברור, כמובן, ששרון לא יכול להחזיק בתיק הבטחון.
עבור ברק המצב הרבה יותר פשוט. לכאורה לפחות. הציבור אהב מאוד את הרעיון של ממשלת אחדות, אפילו יותר מבזמנים רגילים. סקר ששלחה דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, לברק ב – 26.10.00 גילה ש – 69% מהציבור תומכים בממשלת אחדות. רק 22% מתנגדים.
גם בתוך סיעתו יש לברק רוב לכינון ממשלה כזו למרות שהוא יבוא על חשבון כמה שרים. הנפגע העיקרי, אברהם (בייגה) שוחט, שצריך לוותר על כסאו לטובת אריאל שרון, הודיע לברק שהוא מוכן לקורבן. במקביל, חלק מיועציו של ברק – יוני קורן, משה גאון, אלדד יניב ואחרים – לחצו על ברק שיכונן במהירות ממשלת אחדות.
ברק אכן קרא להקים ממשלת אחדות אבל הוא התמהמה בקבלת ההחלטה הסופית. בכמה הזדמנויות יש לברק אפשרות לכונן ממשלת אחדות תוך שעות בעקבות תחושת חירום ודחיפות שנוצרת בציבור ובזירה הפוליטית. הזדמנות אחת נוצרה בעקבות "השבת השחורה" בה נחטפים 3 חיילי צה"ל ללבנון. הפעם השנייה, המשמעותית יותר, הגיעה אחרי הלינץ' ברמאללה. בפעמיים הללו פגש ברק את שרון לפגישות ליליות, מקורביו כבר הדליפו שממשלת חירום היא בגדר מעשה מוגמר. התקשורת דיווחה בהתאם אבל בבוקר התברר שברק עדיין לא החליט סופית.
במשך כל חודש אוקטובר בו התלבט ברק אם לכונן ממשלת אחדות ליוותה אותו עוד השפעה חיצונית. ביל קלינטון מאוד לא היה מעונין שברק יכונן ממשלת אחדות. ברק ידע זאת, כמובן, ומפעם לפעם עשה שימוש בנשק האחדות הלאומית. ברוב הפעמים זה עבד.
ב- 23.10.00, מספר ימים אחרי הפיגוע בכפר דרום, הגיעו ברק ושרון לסיכום כתוב על ממשלת אחדות. על פי הסיכום, חידוש המו"מ המדיני, נקודת המחלוקת העיקרית בין ברק לשרון, ייעשה רק בהחלטת הקבינט. כל 4 חברים בקבינט החדש שיוקם יוכלו לבקש שההחלטה תתקבל בקונסנסוס. בהיעדר קונסנסוס בקבינט תעבור ההחלטה לממשלה.
ההסכם איפשר לליכוד לטעון שיש לו זכות וטו על האפשרות של חידוש המו"מ המדיני בגלל יחסי הכוחות בקבינט. בו זמנית הוא איפשר לברק לטעון שאין לליכוד זכות כזו בגלל יחסי הכוחות בממשלה.
ברק כינס את שרי מפלגתו כדי להסביר את הסיכום. פרוטוקול הישיבה חושף שורה של שרים מבולבלים ומתוסכלים.
"אני לא בטוח שהליכה לבחירות רעה אלקטוראלית אבל היא בלתי אחראית מבחינה ביטחונית", פתח ברק. חודש מאוחר יותר, כזכור, הודיע ברק על בחירות. ברק המשיך "אין הצדקה ציבורית ומהותית לעמוד עם ממשלה צרה, שגם לא בטוח שתעמוד. יכול להיות שאחרי 3-4 שבועות ממשלה צרה תקרטע ותיפול. חשבנו על נוסחא שאם יהיה אפשרות למו"מ אמיתי או הסדר, הקבינט יקבל החלטה. הם יודעים שהיום אין דרך לכופף את ראש הממשלה. ההסכם נכתב באופן שלא מאפשר למנוע מראש הממשלה להניע את התהליך. החלטה בקבינט בקונסנסוס ואם אין קונסנסוס אז ההחלטה עוברת לממשלה ושם יש לנו רוב".
השר בן אליעזר: "צריך ללכת לבחירות. לא צריך להיבהל מזה. אין ממשלה צרה. אני לא אשב בממשלה שעזמי בשארה נותן לה גיבוי. האחרון שיש לו זכות לדבר זה יוסי שריד. הוא דפק לנו את הצורה. הרס לנו את הבריאות מלמעלה עד למטה. פתאום הוא שואל למה לא ש"ס. רבי יוסף. חלאס. הרגת אותנו שנה שלמה. הרגת אותם ואנחנו אחריך. הוא הטוב ואנחנו המכוערים. שהוא יילך להביא את ש"ס. אני מדבר עם העירקי (מתכוון לרב עובדיה יוסף – ר.ד.). היום כשאמרתי לעירקי יוסי שריד – שהדי במרומים. אמר לי – אל תזכיר את השם הזה".
דליה איציק: "אין לנו שום הישג מוכח לבחירות. שום כלום. אם הולכים עכשיו לבחירות אתה נוחל תבוסה מוחצת. השמאל יתכווץ מאוד. המפלגה תתכווץ מאוד".
ברק: "לא במקרה הליכוד לא רוצה בחירות. אני לא מפחד מבחירות. ממשלת חירום מציבה הגיון פוליטי, מעשי ומדיני וצורך עמוק ציבורי".
רענן כהן: – "אסור ללכת לבחירות".
ברק: "אם הבחירות ייערכו ביוזמה שלנו – נפסיד. לא ביוזמה שלנו – אולי ננצח".
ברק המשיך לשכנע בעד אחדות. ההתלבטויות שלו הן יותר לגבי "האיך?" מאשר לגבי "האם?".
בישיבת ממשלה אחת הוא אפילו העביר פתק לשר הבריאות, רוני מילוא.
"רוני, מה עדיף ממשלת חירום, ממשלת אחדות ל – 3 שנים או ממשלת אחדות ל – 7 שנים שתוקם עכשיו תוך סיכום שמי שינצח בבחירות בעוד 3 שנים יקים ממשלת אחדות עם השני".
"אהוד, קודם תקים ממשלת חירום ואחר כך נראה", ענה מילוא.
אבל ברק לא הקים ממשלת אחדות. המתנגד העיקרי הוא, כמובן, השר יוסי ביילין.
"צריך לתת סיכוי להמשך ההידברות למרות שערפאת נוהג כמו אידיוט", אמר ביילין באותה ישיבת "שרינו", "איך הייתה אומרת אמי המנוחה – מתחשק לתת לו סטירה. באופן פרדוכסלי דווקא עכשיו יש סיכוי טוב להגיע להסכם".
ביילין לא הסתפק בשכנוע מילולי. ברגעים הללו שברק הציג את הסיכום על ממשלת אחדות ביילין כבר רקם מלכודת דבש גאונית, מבחינתו, לברק. ממלכודת הדבש הזאת ברק לא ייצא.
* * *
ביום ג', ה28- בנובמבר 2000, הסתגר ברק בלשכתו בכנסת והורה למזכירותיו לא לתת לאף אחד להיכנס ללשכתו. ליועציו של ברק לא היה מושג מה הוא עושה. בשלב מסוים קרא ברק לאופיר פינס, יו"ר הקואליציה.
"אם אני רוצה אתה יכול לסדר לי לומר דברים מעל הדוכן?"
"אין בעיה אהוד", השיב פינס. ברק עלה לדוכן עם נאום שכתב בעצמו. הוא לא נועץ באיש והשאיר את כל סביבתו, שלא לדבר על העיתונאים במתח.
במשך 20 דקות פירט ברק את הישגי ממשלתו. חברי הכנסת והעיתונאים הקשיבו בסבלנות הולכת ומתקצרת. במשפטים האחרונים של נאומו זרק ברק את הפצצה. "איננו עיוור. אפילו במהלך הישיבה הזאת אני מבחין שהכנסת רוצה בבחירות חדשות. אינני חושש מבחירות. בכל הבחירות בהן השתתפתי עד היום ניצחתי. אני גאה במעשיי ובפעילות ממשלתי ואני אומר לכם: אתם רוצים בחירות? אני מוכן לבחירות. המועד ייקבע בימים הקרובים בתיאום בין הסיעות".
כשברק חזר מההודעה ההיא ללשכתו בכנסת חיכתה לו על הקו נסערת רעייתו, נאוה ברק. גם היא לא ידעה על כוונתו של בעלה להקדים את הבחירות.
בשבועיים שחלפו מאז אותה הודעה בכנסת אמרו ברק ודובריו בשיחות סגורות ופתוחות שברק לא מתכוון להתפטר כי הדבר יתפרש, חס וחלילה, כתרגיל מסריח לחסימת דרכו של בנימין נתניהו מהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה.
על פי החוק, ברגע שראש ממשלה מתפטר נערכות בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד. בבחירות כאלו יכולים להתמודד על התפקיד חברי כנסת בלבד. נתניהו אינו חבר כנסת.
שבוע אחרי ההודעה בכנסת על נכונותו להקדמת הבחירות קיים ברק התייעצות מצומצמת. ברק אמר ליועציו הקרובים "התנאים הבסיסיים קשים ביותר. הבחירות יתקיימו תוך 3 חודשים, אולי 6 חודשים. אנחנו רוצים 6 חודשים. אין דרך לעשות מהפכות גדולות. כל דבר נראה כמו כלכלת בחירות ויהיה קשה לגייס התלהבות המתנדבים".
* * *
פחות משבועיים לאחר שהודיע לציבור על בחירות כלליות, לראשות הממשלה ולכנסת, בשעות אחר הצהריים של יום שבת, 9.12.00, רטטו מכשירי הזימונית של הכתבים המדיניים והפוליטיים. "ראש הממשלה יכנס מסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה בשעה 21:00", נאמר בהודעה. נושא מסיבת העיתונאים לא נמסר.
לא בכל יום מכנס ראש ממשלה מסיבת עיתונאים מיוחדת. בוודאי לא בכל מוצאי שבת במהלך אינתיפאדה סוערת. העיתונאים עשו מאמץ אדיר לגלות מה עומד להגיד ברק במסיבת העיתונאים. דוברי ראש הממשלה מילאו את פיהם מים. חלקם הודו שאין להם מושג מה עומד ברק להגיד.
בשעה 20:20 התקשר אל ברק אחד מאנשי אמונו המובהקים ביותר, לפחות לכאורה.
"אהוד, על מה מסיבת העיתונאים?" דני יתום שמע כמו כולם שראש הממשלה עומד לכנס מסיבת עיתונאים. כמו כולם הוא היה מאוד סקרן.
ברק: "דני, אני לא יכול להגיד לך. לא סיפרתי לאף אחד ואני לא יכול לספר לך. זה לא נושא מדיני".
יתום ליווה את ברק עשרות שנים, עוד מהימים המשותפים בסיירת מטכ"ל. 40 דקות לפני מסיבת העיתונאים חשש, כנראה, ברק שיתום יתקשר לעיתונאי וידליף את הידיעה לתקשורת.
דקות מעטות אחרי יתום התקשר מזכיר הממשלה, יצחק (בוז'י) הרצוג עם אותה שאלה.
"אני מתכוון לקבל החלטה לכבוש את אוגנדה", ענה ברק בצחקוק.
ב- 20:55 חיברו יועציו של ראש הממשלה את ברק עם השרה דליה איציק. ברק לא כל כך רצה לדבר עם איציק אבל יועציו לחצו עליו.
"דליה, אני רוצה שתדעי שאני עומד להודיע על התפטרותי במסיבת העיתונאים. אני מאוד מבקש שלא תדליפי את זה", אומר ברק לאיציק. 5 דקות לפני מסיבת העיתונאים ברק עדיין חשש שאיזה עיתונאי יקדים אותו עם ההודעה הדרמטית.
5 שעות לפני מסיבת העיתונאים ועוד לפני שהודיע אפילו על עצם קיומה, ב – 16:00 , פגש ברק שלושה ראשי ערים מרכזיים ממפלגת העבודה. מאיר ניצן מראשון לציון, עמרם מצנע מחיפה וישראל סדן מחדרה. אל השלושה נלווה יובל פרנקל. הארבעה דנים עם ברק בכובד ראש בתאריך המועדף לעריכת בחירות חדשות. ברק נזקק מאוד לשיתוף הפעולה של ניצן – מצנע – סדן – פרנקל.
ניצן אמר לברק שעדיף שהבחירות ייערכו מאוחר ככל האפשר, מאי 2001 , ואם אפשר אז אפילו לאחר מכן. ברק הנהן בראשו. הוא לא שיתף את הארבעה בעובדה שנאום ההתפטרות שלו כבר מוכן, נאום שיכתיב בחירות תוך 60 יום, בתחילת פברואר 2001, לראשות הממשלה בלבד.
בלילה צפו הארבעה בתדהמה במסיבת העיתונאים של ברק בטלוויזיה. ההתלהבות שלהם, מן הסתם, לסייע לברק במערכת הבחירות קטנה.
בינואר, זמן קצר לפני הבחירות, פרסם עמרם מצנע, עם או בלי קשר לאותה תקרית, מאמר בו הוא קרא לברק לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת שמעון פרס.
האפשרות שברק יתפטר עלתה, כמובן, בספקולציות של הכתבים השונים ששברו את הראש מה ברק רוצה מהם במוצאי שבת ב – 21:00. רוב הכתבים פסלו את האפשרות הזאת. אי אפשר להאשים אותם.
* * *
יום לפני אותה מסיבת עיתונאים דרמטית ברק כינס התייעצות נוספת, סודית, בביתו בירושלים. זהו יום שישי, ה8- בדצמבר, 23:00 בלילה.
"מה אתם אומרים שאני אודיע על התפטרות מחר ונלך לבחירות תוך 60 יום?".
לפחות חלק מהאנשים שאליהם מופנית שאלתו של ברק הופתעו מאוד.
רק לפני 6 ימים הם שמעו שראש הממשלה מעדיף בחירות תוך 6 חודשים. אלדד יניב התנגד לרעיון. טל זילברשטיין תמך אבל זה לא באמת משנה. ברק כבר החליט. ההתייעצות נועדה, ככל הנראה, כדי לשכך את כעסיהם של יועציו על כך שלא שיתף אותם בהודעה הדרמטית ההיא בכנסת. ברק ביקש מיועציו להכין לו נאום התפטרות.
באותה התייעצות חשאית ביום ששי בלילה סיכם ברק עם יועציו – גם דורון כהן, לוני רפאלי, רוני בונדי ומשה גאון נמצאים שם – על הטיעונים שיינתנו לעיתונאים OFF THE RECORD להסברת ההתפטרות.
מהטיעונים הללו אפשר אולי ללמוד למה ברק באמת התפטר.
הטיעון הראשון הוא "ברק ער לכך שמחנה השלום עומד לקטון. התפטרותו תמנע בחירות כלליות ובכך תמנע את הצטמקות המחנה". חברים בכירים במפלגת העבודה כמו אברום בורג, חיים רמון ואופיר פינס אכן עשו מאמצים בימים שלפני ההתפטרות להביא לבחירות מיוחדות, רק לראשות הממשלה. בחירות כלליות לכנסת, הם חששו, יגרמו להתמוטטות מפלגת העבודה.
הטיעון השני והמרכזי שאנשי ברק הונחו להשתמש בו הוא "ברק גורם לכך שביבי לא יוכל להתמודד. ביבי היה עושה אותו הדבר ואתם הייתם עומדים על גאוניותו".
החשש מנתניהו, לעומת האמונה כי בכוחו לנצח את שרון, כיוונו את מהלכיו של ברק. כבר ב29- בנובמבר, יום אחרי ההודעה בכנסת על הקדמת הבחירות, אמר ברק את הדברים בצורה מפורשת בעוד אחת מההתייעצויות המצומצמות שהוא ערך עם יועצי הבחירות שלו.
משה גאון וסטנלי גרינברג הציגו לברק את האופציות שעומדות בפניו. באומץ הם הציבו גם את האופציה להיכנע, לוותר ולחזור בעוד שנתיים.
ברק: "זו לא אופציה. אני מעריך ששדה הקרב האמיתי הוא מול שרון. מה הרקורד שלו ולמה הוא יוביל המדינה טוב ממני. אותו ניתן להביס. כולם יודעים שהוא סדין אדום לרוב העולם. במקרה של ביבי זה מורכב יותר".
ברק הבין שמול נתניהו מצבו נואש והוא העדיף את שרון כיריב. ההחלטה להתפטר היא אחת ההחלטות הפוליטיות החשובות שהוא עשה.
* * *
במסיבת העיתונאים שנערכה במוצאי שבת, למחרת ההתייעצות המצומצמת, נימק ברק, כמובן, את החלטתו בצורה אחרת לחלוטין. הוא דיבר על חברי כנסת רבים שפנו אליו בבקשה לא לקיים בחירות כלליות. הוא לא נקב בשמות ולא הסביר איך שינה את דעתו מהקצה לקצה על רצונה האמיתי של הכנסת ב – 12 יום.
"אתמול ישבתי עם משפחתי הקרובה – נאוה, מיכל וזיו – וכמו כמעט בכל בית בישראל שוחחנו על המצב", ההתייעצות עם מיכל בתו וזיו חתנו היא תוספת אישית של ברק לנאום, רוצה אולי לומר – הפעם התייעצתי "יש המטילים ספק במנדט שקיבלתי מכם, אזרחי המדינה, להוביל את ישראל… החלטתי לבקש מחדש את אמון הציבור ולקבל מנדט מחודש להובלת ישראל…מחר בבוקר אודיע לנשיא באופן רשמי על החלטתי להתפטר ולהתמודד בבחירות מיוחדות בראש מפלגת העבודה על ראשות הממשלה".
מייד אחרי מסיבת העיתונאים החליט ברק להקצות כסף למיגון שכונת גילה. עד אז פיזרה ממשלת ברק שפע של מילים בנושא אבל נמנעה ממיגון מחשש ליצירת תקדים מסוכן. עכשיו לברק כבר לא אכפת מתקדים. הבחירות המתקרבות הרבה יותר מעניינות אותו.
עוד באותו לילה ברק כינס ישיבה של "שרינו", שרי מפלגת העבודה.
שר המשפטים יוסי ביילין אמר לברק "יש הצעת חוק לתקן החוק כך שיהיו בחירות תוך 90 יום במקום 60 יום. אם מתנגדים לכך צריך להודיע".
ברק הודיע במסיבת העיתונאים שיתמוך בחוק שיאפשר לנתניהו להתמודד. רק לפני מספר ימים הוא אמר ליועציו שהוא מעוניין בבחירות תוך 6 חודשים. עכשיו הוא כבר רוצה משהו אחר לחלוטין.
"צריך להתנגד כמה שיותר מהר", ענה ברק לביילין באותה ישיבה.
ברק העריך שנתניהו לא יספיק להתמודד תוך זמן כל כך קצר. שרון נראה לו כמו מועמד שאפשר לנצח.
* * *
ב- 8.3.01 נכנס אריאל שרון ללשכת ראש הממשלה. שרון כבר לא האמין שהיום הזה יגיע. שנה וחצי אחורה הוא היה גוויה פוליטית ועכשיו ב – 8:30 בבוקר לעיני כל העולם הוא עמד להיפגש עם ברק לפגישת חפיפה אחרי שהביס אותו ברוב בלתי נתפס של 25%.
שרון נבחר לראש ממשלת ישראל, מה שאף פרשן או פוליטיקאי לא צפה בשום תסריט.
ראש הממשלה החדש חלף מרוצה על פני בכירי לשכתו של ברק. כשעבר על פניו של מזכיר הממשלה, יצחק הרצוג, הוא לא יכול היה להתאפק. "הבוס שלך עשה טעות גדולה", לחש שרון להרצוג תוך שהוא רוכן לעברו "מי כמוך יודע שהוא היה יכול לשבת כאן עוד 3 שנים".
* * *
בשתי ההחלטות – לא לכונן ממשלת אחדות באוקטובר ולכפות בחירות מהירות בדצמבר – טמונים אולי את כל המרכיבים לכשלונו הכולל של אהוד ברק כראש ממשלה. הניסיון לשמור כל הזמן על כל האופציות במין עולם מלאכותי שבו הוא לא יכול להפסיד, אי ההבנה עד כמה השיקולים של פוליטיקאים מושפעים מהאגו שלהם מצד אחד וחוסר היכולת לוותר על האגו שלו עצמו, מצד שני.
ברק אוהב להציג את ההחלטה ההיא כהתאבדות מודעת ורצונית שלו לטובת עם ישראל.
או שאני אשיג הסכם עם הפלשתינאים או שהעימות יימשך אבל בתנאים הרבה יותר טובים – אחדות פנימית ותמיכה בינלאומית בישראל.
התאבדות פוליטית בהחלט הייתה פה. שכיבה על הגדר? ספק. אהוד ברק פשוט לא היה מסוגל להקים ממשלת אחדות כי הייתה בכך הודאה כואבת בכשלונו.
ברק, שכל כך אוהב לדעת מה שאחרים לא יודעים, ברק שעיניו – ולא רק עיניו – תמיד משדרות "חכו ותראו", שנותן תמיד תחושה שבן השיח שלו פחות חכם, פחות יודע ושהעתיד יגלה לו ולכל העולם כמה ברק צדק, אותו ברק פתאום נמצא בעמדה של זה שחיכה וראה. ממשלת אחדות הייתה כרוכה בהודאה בפני אריאל שרון, ביל קלינטון, שלמה בן עמי ושאר הציבור הישראלי והעולם בכך שהוא נכשל, שהוא לא חזה את העתיד נכון, שאולי אולי הוא לא כל כך חכם ויודע – כל כפי שהוא אוהב להרגיש. ברק העדיף להתאבד.