3 אנשים נכנסו ללשכת שר הבטחון בקריה בתל אביב. כל אחד מהשלושה הגיע לפגישה הזאת ממקום אחר לחלוטין. לשלושתם יש מכנה משותף אחד. כל אחד מהם לא אוהב את שני האחרים. השעה היא 19:45.
4 שעות ו – 15 דקות בדיוק נותרו לשמעון פרס להגיש את מועמדותו לראשות הממשלה. הפגישה בין ברק לפרס בתיווכו של שריד היא כל דבר חוץ מפגישת פיוס ופשרה. למעשה היא דומה יותר מכל דבר אחר לקטטה בין שני אנשים שבאמת לא סובלים אחד את השני.
פרס הטיח בברק האשמות. ברק לא נשאר חייב.
"אתה עושה לי מה שעשית תמיד לכולם. חותר תחתיי", זרק ברק לעבר פרס.
"אתה נהגת בי כפי שאיש לא נהג בי בעבר", החזיר פרס.
הרבה מאוד רגשות התרכזו באותו חדר בלשכת שר הבטחון בתל אביב. שנאות ומשקעים של שנים התנקזו לפגישה הזאת, בעצם התנקזו ל – 24 השעות הללו של העשרים ואחת בדצמבר 2000, הלילה הארוך בשנה, שהוא גם המועד האחרון להגשת מועמדות לראשות ממשלה. וזהו אכן לילה ארוך מאוד לשריד, ברק ופרס.
4 שחקנים מרכזיים מילאו תפקיד בדרמה הזאת. 3 מהם השתתפו באותה פגישה דרמטית. אחד בכלל נמצא 10 אלפים ק"מ משם, בארה"ב.
21.12.00 : שמעון פרס
פרס הסתובב בימים שלקראת יום חמישי, 21.12.00 , עם נייר קצת מקומט בכיס. בכל היתקלות עם מישהו שנראה לו רלבנטי הוציא פרס את הנייר.
על פי הסקר שהופיע באותו נייר לו ורק לו יש סיכוי לנצח את אריאל שרון. פרס הוא זה שחתום על המשפט "סקרים הם כמו בושם. אפשר להריח אותם אבל אסור לטעום".
בדצמבר 2000 שמעון פרס השתכר מהסקרים.
פרס הפעיל קמפיין אינטנסיבי במטרה לשכנע את חברי הנהלת מרצ, הגוף המחליט, להתייצב מאחוריו. מוטי מורל, יועץ התקשורת שפעל על ידי פרס, ניהל שיחות ארוכות עם חברי הנהלת מרצ. לצדו עוזר אורי סביר, מקורבו הנצחי של פרס, ושורה של מקורבים נוספים. פרס, כרגיל, בטוח בנצחונו. הוא דיבר עם יוסי שריד ויצא עם תחושה ששריד לא יעמוד בדרכו. ח"כ רן כהן תמך בפרס (קצת אחר כך חזר בו רן כהן מהתמיכה). פרס לא היה מוכן לשמוע על שום פשרה או הידברות עם ברק. הוא היה נחוש , למרות התנגדות משפחתו, לסגור עם ברק את החשבון ולנסות עוד פעם אחת להיבחר לראשות ממשלת ישראל.
הנהלת מרצ התכנסה להחליט בנושא. הישיבה נמשכה שעות ארוכות. מוטי מורל חיכה מחוץ לישיבה. בשלב מסוים מורל אמר לשריד "פרס בדרך לישיבה. הוא רוצה לדבר בפני הנהלת מרצ". שריד, שגם כך התקשה לגייס רוב לדעתו בהנהלה, לא התלהב מהרעיון. "תגיד לשמעון שלא יבוא. זה לא מקובל בהנהלת מרצ". מורל חזר לשריד אחרי זמן קצר. "שמעון כבר יצא בדרך לכאן ולא ניתן לתפוס אותו בטלפון", אמר מורל לשריד.
"אז הוא יגיע עד פתח האולם ויישאר בחוץ", ענה שריד.
פרס לא דיבר בפני הנהלת מרצ. הוא גם לא הגיע לאולם.
21.12.00 : אהוד ברק
ב – 21.12.00, לראשונה בכהונתו הקצרה כראש ממשלה, אהוד ברק היסטרי. ברק אף פעם לא מרשה לעצמו להיראות לחוץ. מה שלא קורה הוא תמיד קצת זחוח ומאוד בטוח בעצמו. המחשבה ששמעון פרס ירוץ מולו וינצח אותו גרמה לו לאבד את קור רוחו.
ביום רביעי בלילה, יום לפני שהנהלת מרצ צריכה להכריע, ברק ביקש מח"כ אבשלום וילן ממרצ את שמותיהם ומספרי הטלפון של חברי הנהלת מרצ. וילן הוא במידה רבה האיש של ברק במרצ. השניים מכירים עוד מסיירת מטכ"ל. וילן הכין את הרשימה אבל התברר שמכשיר הפקסימיליה בבית ראש הממשלה לא עובד. בשעת לילה מאוחרת לקח ראש הממשלה נייר ועט והעתיק כמו תלמיד שקדן חצי מהרשימה שם אחרי שם. בקו טלפון שני העתיק רוני בונדי, יועצו הפוליטי של ברק, את החצי השני של הרשימה מאשתו של וילן.
למחרת ברק התקשר אישית לרוב חברי הנהלת מרצ. רובם חשבו בתחילה שזו מתיחה. לא בכל יום מתקשר אליך ראש הממשלה. רובם לא דיברו עם ברק מעולם. ברק עשה כל מאמץ לשכנע אותם לדחות את מועמדותו של פרס. הוא סיפר להם ולחברי הכנסת של מרצ שיש סיכוי טוב שיושג בימים הקרובים הסכם עם הפלשתינאים. צוות המו"מ הישראלי והפלשתינאי שהו בזמן הזה בסבב מכריע בוושינגטון.
ברק איים במרומז וקצת פחות במרומז שאם הנהלת מרצ תתן לפרס להתמודד לא תהיה לו ברירה אלא לסגת מתהליך השלום. בכמה מהשיחות הוא אף טען ששליחי פרס ובמיוחד אורי סביר אומרים לחבריהם הפלשתינאים לא להגיע לעסקה עם ברק בשלב הזה.
ברק אפילו רמז לדברים בישיבה של סיעת העבודה.
"לא אני עשיתי מכרז של המדינה מול ערפאת", הוא הטיח בפרס.
פרס: "אל תטיל בנו דופי. כולנו נאמנים".
ברק גייס כל קלף שיש לו בניסיון לנצח את פרס. הוא זימן את מוטי מורל והציע לו להיות יועץ הבחירות שלו בשכר. מורל, שפעל עבור פרס, מסרב.
ברק חיבר את יוסי שריד לשיחת טלפון עם יועץ הסקרים שלו, סטנלי גרינברג. גרינברג אמר לשריד שלברק אין סיכוי ממשי לנצח את הבחירות אבל גם לפרס אין.
במקביל, ברק שלח את יוסי ביילין, מקורבו המיתולוגי של שמעון פרס, לדבר עם חברי הכנסת של מרצ, אלו שתמכו בפרס. ביילין אמר לחברי הכנסת שיש סיכוי טוב להגיע להסכם והביע תמיכה בברק. על מעורבותו זו של ביילין לטובת ברק לא סולח לו פרס עד היום הזה.
בספרו "מדריך ליונה פצועה" כותב ביילין : "היה זה הענן הכבד ביותר על יחסינו ההדוקים מזה רבע מאה שנים וגם אם התגברנו עליו הוא קיים בלי ספק אי שם בשמינו".
קבוצה משמעותית בהנהלת מרצ מייצגת את הקיבוצים. 3 ימים לפני שהנהלת מרצ התכנסה הודיע ברק בצעד יוצא דופן על התנגדותו לדו"ח ועדת מילגרום. לא בכל יום מודיע ראש ממשלה בפומבי שהוא מסוייג מדו"ח שחובר על ידי ועדה ממשלתית.
דו"ח מילגרום הפחית את סכום הפיצויים שיקבלו הקיבוצים מהמדינה עבור הפשרת קרקעותיהם. הקיבוצים התנגדו בנחרצות לדו"ח. מנגד ראשיהם תמכו בברק במאבק נגד פרס. התנגדותו הפומבית של ברק לדו"ח, שאינו מיטיב עמם, בוודאי לא פגעה בתמיכה של הקיבוצים בברק.
ברק נמצא בלחץ אדיר. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי קוצ'יק, התקשר אינסוף פעמים לחיים אורון. "מה קורה?", "מה המצב?". בימים שלפני היום הקובע פגש ברק פעמיים את פרס עצמו, הוא זימן את דליה רבין – פילוסוף לשיחת שכנוע ואפילו פגש לשיחה דומה את אחד האנשים שהוא ממש לא מחבב – אורי סביר. ברק היה מוכן לעשות הרבה מאוד, רק שפרס לא ירוץ מולו.
21.12.00 : יוסי שריד
יוסי שריד לא האמין שזה קורה לו. שניים מהאנשים שהוא ממש לא אוהב התמודדו על התמיכה של המפלגה שלו. פרס מול ברק. ראש בראש. שריד היה מסויג מלכתחילה מהרעיון שפרס יתמודד בשם מרצ. בימים שקדמו להכרעה החל שריד לקבל טלפונים מאנשים במפלגתו על מסע השכנוע המרשים של פרס – מורל – סביר. שריד התרשם שפרס כבר תופר חליפות. בתקשורת פירסמו מקורבי פרס שלמרות התנגדות שריד יש לפרס רוב בהנהלת המפלגה. ההסתייגות הקלה הפכה להתנגדות עזה. שריד ראה בהתמודדות מבחן מנהיגות עבורו. הוא הרגיש שפרס מנסה לחטוף לו את המפלגה ואין לו שום כוונה לתת לזה לקרות.
מעבר לכל, יש כאן גם שאלה עקרונית קשה וכבדה. פגיעה בברק על סף ההכרעה במו"מ עם הפלשתינאים מנוגדת למנדט של מרצ ושריד. פגיעה בסיכוי האחרון לנצח את אריאל שרון היא פגיעה לא פחות קשה באותן מטרות בדיוק. שריד החליט לחפש פשרה.
בכל אותו יום חמישי דרמטי הוא חיפש אחר שמעון פרס. שריד לא נחשב לפוליטיקאי עם אגו קטן, אם יש דבר כזה. חווית החיפוש אחר פרס לא נעימה עבורו. פרס לא טרח לחזור לשריד במשך שעות ארוכות. כשפרס כבר חזר הוא השאיר את שריד עם תחושה שפרס עומד להיות, כדבריו, "טיל שיצא מכן השיגור ואין יותר קשר אתו, "שגר ושכח"".
במהלך אותה פגישה סוערת ונרגשת במשרד הבטחון העלה שריד הצעת פשרה. פרס יסיר את מועמדותו. ברק ימנה אותו מיידית לראש צוות השלום ויבטיח לו מינוי לשר בכיר עם נגיעה לתהליך המדיני, אולי אפילו שר חוץ, בממשלה הבאה. ברק הסכים. הוא 'מכר' את שר החוץ שלו וראש צוות השלום, שלמה בן עמי, שנמצא באותם רגעים בדיוק בוושינגטון בסבב מכריע של מו"מ.
להגנתו צריך לומר דבר אחד. ההסכמה של ברק באה רק בעקבות לחצים כבדים, כמעט אונס של שריד.
פרס לא הסכים לפשרה. הוא בטוח שאוטוטו הוא יהיה זה שיצטרך להחליט איזה תפקיד נותנים לברק, אם בכלל. הפגישה הקשה מתפזרת ללא הסכמה.
שריד הלך להפעיל את כל כובד משקלו על הנהלת מרצ לטובת ברק ונגד פרס. לא קל לשריד לגייס רוב. כמה מחברי הכנסת של מרצ תמכו בפרס.
שריד לא היה מוכן לוותר. "במלחמות בתוך מחנה השלום אני לא משתתף", אמר שריד. חברי ההנהלה קלטו את המסר. חלקם שינו את הצבעתם בעקבות האיום של שריד.
21.12.00 : שלמה בן עמי
הדמות הרביעית בדרמה ללא מנצחים הזאת היא שלמה בן עמי.
סבב השיחות בבסיס הצבאי באולינג ליד וושינגטון בדצמבר 2000 יירשם ללא ספק על שמו של שלמה בן עמי. שר החוץ של ישראל החליט להביא בסבב הזה לפריצת דרך כמעט בכל מחיר. בן עמי חרג במודע ובאופן ברור מהמנדט שלו כנושא ונותן ועושה ויתורים שברק מעולם לא הסמיך אותו לעשות.
זו לא הפעם הראשונה שבן עמי הלך במו"מ הזה יותר רחוק ממה שברק הסמיך אותו.
ראשית, בן עמי תפס את תפקידו כמדינאי שאמור גם להשפיע על המו"מ. שנית, ברק אף פעם לא נתן הנחיות ברורות. בן עמי רוב הזמן נאלץ לנסות לנחש למה ברק עשוי להסכים.
בסבב השיחות בשבדיה לפני ועידת קמפ דייויד דיבר בן עמי עם הפלשתינאים על דרישה ישראלית ל – 8% מהשטחים בלבד. ברק עדיין דרש בשלב הזה 13%. בקמפ דייויד ברק יישר קו עם בן עמי על 8%.
בקמפ דייויד העלה בן עמי, כזכור, נכונות ישראלית מסוימת לחלוקת העיר העתיקה. ברק עדיין דיבר אז על "משטר מיוחד" בעיר העתיקה. הצעת בן עמי התגלגלה להצעה האמריקנית עליה התבססה כל הועידה. גם במקרה הזה בן עמי הצליח לגרור את ברק.
מהצד ייתכן שזה נראה כמו טקטיקת מו"מ. הנושא ונותן תמיד הולך קצת יותר רחוק מהקברניט. אם זו הייתה הטקטיקה של בן עמי וברק אז היא נוצרה בדרך טלפטית. לא קדמה לה שום שיחה או הכנה. בן עמי הלך קדימה וברק אף פעם לא עצר אותו, או נזף בו. מצד שני, הוא גם לא הסמיך אותו להציע את מה שהציע.
בסבב הדרמטי בדצמבר 2000 ישראל הייתה אמורה להציג את אותה עמדה טריטוריאלית עליה עמדה מאז קמפ דייויד, כלומר, דרישה ל – 8% סיפוח משטחי יו"ש.
בן עמי חזר על העמדה אבל אמר ב"סיעור מוחות" שנעשה בין צוותי המו"מ ש"נהיה מוכנים לפחות".
בדיון אחר בנושא פליטים הציג גלעד שר את העמדה הישראלית לפיה נייר הגישור האמריקני צריך לכלול בצד הפיצויים לפליטים הפלשתינאים גם פיצויים ליהודים שעזבו את מדינות ערב. הפיצויים ליוצאי מדינות ערב היו אחד הקלפים הסודיים של ברק וקלינטון לגיוס תמיכה במשאל העם. קלינטון בעצמו התחייב לרעיון באותו ראיון בערוץ הראשון אחרי כישלון פסגת קמפ דייויד.
הפלשתינאים לא אהבו את הרעיון. הם לא הבינו מה הקשר בין העוול שנגרם, אם נגרם, ליוצאי מדינות ערב והסכסוך שלהם עם ישראל.
"מה זאת אומרת פליטים יהודיים?", תהה מוחמד דחלאן, חבר הצוות הפלשתינאי.
בן עמי היה אמור לענות את התשובה הישראלית הקבועה בעניין הזה, משהו כמו "זו ההזדמנות האחרונה לפתור את הבעיה". במקום זאת הוא אמר "טוב, העלינו את זה רק באופן פורמלי. אנחנו נרד מזה".
שורת הפקידים הבכירים שליוותה את בן עמי הזדעזעה אבל עיקר קצפם יצא על נקודה אחרת, הרבה יותר מרכזית. הריבונות על הר הבית.
עמדת ישראל בנושא הר הבית מאז קמפ דייויד הייתה שלא תועבר הריבונות במקום לריבונות פלשתינאית מלאה. המקסימום שישראל הייתה מוכנה לשקול הוא ריבונות משותפת או ריבונות של האל.
בשלב מסוים האמריקנים ניסו לבדוק את הרעיון שישראל תהיה ריבונית על מעבה הר הבית, היכן שלכאורה נמצאים שרידי בית המקדש, בעוד הפלשתינאים יקבלו ריבונות מלאה על פני השטח של הר הבית. שגריר ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק, פגש בחשאי ובנפרד את הרבנים הראשיים לישראל. הרב לאו שולל לחלוטין את הרעיון. הרב בקשי דורון טיפה פחות נחרץ.
בסבב השיחות בדצמבר 2000 בן עמי הטיל פצצה.
"אני רוצה להבהיר – אני לא מדבר בשמו של ראש הממשלה. אני מדבר בשמי בלבד ומעונין לשמוע את דעתכם. "מה דעתכם שהריבונות על הר הבית תהיה פלשתינאית ולנו יהיה וטו על חפירות כאשר בהסכם יהיה כתוב שאתם מכירים בכך שהמקום קדוש ליהודים והדבר יאושר בועידה האסלאמית".
בן עמי עשה את הויתור הגדול. לכל הנוכחים בחדר הדיונים היה ברור שרעיונות לא פורמליים כאלו מסמנים לאמריקנים בדיוק מה גבול הגמישות הישראלי. ימים ספורים לפני שהנשיא קלינטון הציג את הצעת הגישור שלו היה ברור שדברי בן עמי יהפכו להצעת הנשיא קלינטון.
הדברים של בן עמי הותירו את חברי המשלחת הישראלית בהלם. הפלשתינאים, לעומת זאת, הראו הרבה פחות התרגשות.
יאסר עבד ראבו, שר ההסברה הפלשתינאי, הגיב ראשון. "אני לא היסטוריון ולא תיאולוג".
עכשיו בן עמי כעס. "אתה יודע, כילד במרוקו השכנים המוסלמים שלי התנהגו לדת היהודית ביותר כבוד מהדרך שאתם מתנהגים".
מי שבאמת כעס היו, כאמור, חברי המשלחת הישראלית. סגן ראש השב"כ לשעבר, ישראל חסון, הפסיק לבוא לחלק מהפגישות במחאה על העמדות שהציג בן עמי. אחרי הנחיתה בישראל הוא הודיע על התפטרותו מצוות המו"מ וחזר בו רק לאחר פגישה לילית עם ברק. חסון לא הסתיר את דעתו על מה שקרה מכל מי שמדבר איתו. "לא הייתה פריצת דרך", הוא אמר בשיחות סגורות "הייתה נפילת סכרים. הם קיבלו הכל. הם מתבכיינים על הר הבית? זה כמו הקבלן שמכר לך הכל ואז בוכה שלא קיבל כלום. אחרי היום הראשון רציתי להתקפל. בסוף החלטתי שאני לא עושה דברים כאלו".
חברו של חסון לצוות, פיני מידן, איש המוסד לשעבר, הלך אפילו צעד אחד רחוק יותר. מידן הלך לאמריקנים ואמר להם "אני מציע לכם להיזהר. העמדות שמציג בן עמי אינן מייצגות בהכרח את עמדות ישראל".
ברק, כהרגלו, לא מינה קודקוד אחד לצוות המו"מ הישראלי. לאורך כל הדרך לא ברור מי באמת מוביל את המו"מ – נבחר הציבור בן עמי או מקורבו של ברק, גלעד שר. בסבב השיחות הדרמטי בדצמבר הלך שר לבקש הסברים מבן עמי.
"גילי, אני עושה בדיוק מה שאהוד ביקש ממני לעשות. מה שאני הבנתי ממנו זה שהוא רוצה הסכם כמעט בכל מחיר. לפני שהמראנו הוא אמר לי "שלמה אני רוצה שתביא הסכם, רק שלא יהיה משפיל".
בשלב הזה ברק הוא ראש ממשלה נואש, נואש להסכם, נואש להצעת גישור אמריקנית, נואש למשהו. ההסכם הוא הסיכוי היחיד שלו לנצח את הבחירות וגם אם לא, לפחות הוא יקבע את שמו בהיסטוריה. עובדה היא שברק מעולם לא בא חשבון עם בן עמי על עמדותיו באותו סבב והוא, כמובן, אימץ את הצעת קלינטון שהתבססה על דברי בן עמי באותו סבב מקדים.
בכל אותו יום חמישי סוער עודכן בן עמי, תוך כדי המו"מ, על הקרב פרס – ברק בארץ. בן עמי היה רחוק מלהיות אדיש לדיווחים על נכונותו של ברק לתת את התפקיד שלו לשמעון פרס.
במשלחת הישראלית היה מי שסבר שעמדותיו במו"מ והמוטיבציה הגדולה שגילה להביא הסכם הושפעו לא מעט מהדיווחים הללו.
גם חבריו למפלגה של בן עמי חשבו בשלב הזה ששר החוץ הלך יותר מדי שמאלה בדיוק כשהציבור דווקא זז ימינה. חיים רמון אמר באותם ימים בשיחה סגורה : "שלמה בן עמי היה מוכר עכשיו את ת"א כדי להיות חלק מההיסטוריה. הכי חשוב לו להיות רשום בהיסטוריה כמי שעשה את ההסכם". חודשים ספורים לאחר מכן חברו השניים לברית פוליטית סביב מצע מדיני משותף.
בכל מקרה, בשלב הזה, באותו יום חמישי, ברק דווקא מאוד חיבב את רצונו של בן עמי להיות חלק מההיסטוריה. ברק עשה שימוש בדיווחים האופטימיים מארה"ב כדי לשכנע את חברי הנהלת מרצ שההסכם בפתח.
בשלב מסוים התקשר ברק לארה"ב להרגיע את שר החוץ שלו.
"שלמה, אני אני מבקש שלא תדאג. הכל יישאר אותו הדבר. שר חוץ זה תמיד שר חוץ. חוץ מזה, ממילא פרס לא ירצה לקחת את ההצעה הזאת".
ביום חמישי ב – 23:00 קיבלה הנהלת מרצ את ההחלטה. פרס שוב הפסיד. ברק ושריד ניצחו. בחצות הודה פרס, בפנים העצובות הכל כך מוכרות שלו, בהפסד.
בארה"ב השעה 17:00 אחר הצהריים. עוד סבב של מו"מ התכנס. שלמה בן עמי לא נמצא בחדר הדיונים. הצוות הישראלי בראשות גלעד שר הציג מפה. הפלשתינאים רתחו. המפה זהה למפה שהציגה ישראל בקמפ דייויד. הויתורים שעשתה ישראל מאז, בעיקר בימים האחרונים לפני אותו סבב, לא נמצאים שם. חברי המשלחת הפלשתינאים חשו שברגע שפרס ירד מהמירוץ חזר ברק לעמדות נוקשות, מבחינתם. הם איימו לפוצץ את השיחות אבל בן עמי, שחזר לדיונים, הרגיע אותם. המפה הזאת אינה מייצגת את עמדת ישראל הנוכחית, אמר בן עמי.
* * *
ב – 23.12.00, יום שבת, שם הנשיא קלינטון על השולחן את הצעתו ליישוב סופי ומוחלט של הסכסוך בין ישראל לפלשתינאים. ישראל ויתרה למעשה על הריבונות בהר הבית וקיבלה את סוף הסכסוך. הפלשתינאים ויתרו באופן מעשי על זכות השיבה למרות שבאופן סמלי ייקבע שהפליטים יורשו לשום ל"מולדתם". פלשתין תשתרע על כל רצועת עזה, 94%-96% משטחי יו"ש וכן על 1%-3% משטחי מדינת ישראל הריבונית שיינתנו להם כפיצוי על גושי ההתיישבות הישראליים.
בירושלים, הסתפק הנשיא קלינטון, שהכתיב את ההצעה לצדדים, באמירה "מה שערבי לערבים, מה שיהודי ליהודים". המשמעות המעשית, חלוקת העיר וחלוקת העיר העתיקה.
קלינטון סיכם את דבריו בשאלה– "האם רעיונות אלו מספקים בסיס לסיכום?".
לקלינטון נשאר חודש בבית הלבן. אין לו זמן, חשק או כוח להתמקחויות נוספות. לפני שהוא עזב את החדר הוא דורש מהצדדים תשובה תוך 4 ימים. התשובה צריכה להיות "כן" או "לא". "כשאני יוצא מהבית הלבן ההצעות הללו לא בתוקף", הוא אמר לצדדים.
"זה נכון גם לגבינו", ענה בן עמי.
בכירי המשלחת הישראלית והאמריקנית היו משוכנעים לחלוטין – ערפאת יקבל את ההצעה. הוא ישיב בחיוב. הם בטוחים שההצעה הזאת מספקת את רצונותיו. הפעם הם חשב כך לא רק בגלל מה שאומרים אנשיו. חודש לפני שקלינטון הציג את הצעתו הוא נפגש עם ערפאת.
ערפאת דרש מקלינטון פיצוי שווה בהיקפו לשטח שתספח ישראל כמו גם זכות שיבה לפליטים הפלשתינאים. קלינטון פירט את הקווים המסתמנים של ההצעה שלו.
ערפאת – "אני מוכן לכל הסדר בירושלים כל עוד לא תהיה ריבונות ישראלית חוץ מהכותל והרובע היהודי. אם הם רוצים מעמד מיוחד באזורים במזרח העיר אנחנו נרצה מעמד מיוחד בבית הקברות "מאמיני האל" במערב העיר".
קלינטון – "נושא הפליטים הוא נושא מורכב במיוחד. במלוא הכנות התייצבתי לצדכם בנושאים רבים ועליכם להתייצב לצדי בנושא הזה. ישראל לא תקבל את זכות השיבה".
סאיב עריקאת התערב בשיחה. "איך ניתן לסכם על "תום תביעות" ו"קץ סכסוך" בלי זכות השיבה"?
לקלינטון נגמרה הסבלנות. הוא פנה לערפאת – "ARE YOU IN THE BALL PARK?" (האם אתה במשחק?)
ערפאת רכן לעבר עריקאת. "מה הוא מתכוון?", הוא שאל בערבית. עריקאת הסביר לו.
" I AM IN THE BALL PARK. אבל איני יכול לענות בלי לעיין בפרטים", ערפאת צחק, "השטן טמון בפרטים". קלינטון הבין מהתשובה שערפאת בהחלט נמצא במגרש המשחקים ומוכן לראות בהצעתו בסיס להסכם סופי.
יום אחרי שקלינטון הציג את רעיונותיו נחת בן עמי בנמל התעופה בן גוריון. את פניו קיבלו מנכ"ל משרד החוץ, אלון ליאל והיועץ המשפטי של המשרד, אלן בייקר.
"זה חלום ומגשים את כל מה שאי פעם חלמנו עליו", אמר ליאל לבן עמי אחרי שזה גמר להקריא את רעיונותיו של הנשיא "אבל אם נרוץ על כך לבחירות נפסיד 60% – 40%".
בן עמי: "ההפך. ננצח 60%-40%".
באותו לילה, יום ראשון, התכנס קבינט השלום במחנה שרגא, ליד נהריה. ברק ושריו החליטו פה אחד לקבל את הצעת קלינטון. גם שמעון פרס בתומכים. "בוא לא נצא עם ההסכמה יותר מדי כדי שהפלשתינאים לא ירגישו שאנחנו יותר מדי שמחים", אמר פרס בדיון.
3 – 4 חודשים לפני כן מתח פרס ביקורת נוקבת על ויתורי ברק בקמפ דייויד, בעיקר בנושא ירושלים. הצעת קלינטון היא ויתור הרבה יותר גדול אבל קבינט השלום ולאחר מכן הממשלה כולה קיבלו אותה. התנאי היחיד שהציבה ישראל להסכמתה הוא שגם ערפאת יסכים.
הצעת קלינטון נחשבת בעיני מחנה השלום כהסדר היחיד האפשרי בין ישראל לרשות הפלשתינית. זו ההצעה אליה אמורים לחזור הצדדים בתום עימות הדמים.
בעיתוי הזה בו היא הוגשה היא הוכיחה בעיקר דבר אחד. האלימות הפלשתינאית משתלמת. בפסגת טאבה בינואר 2001 אמר גלעד שר לעיתונאים "מי שיבדוק אם שינינו עמדות מ – 28 בספטמבר (היום בו עולה שרון להר הבית – ר.ד.) יגלה שלא שינינו דבר בעמדותינו. לעומת זאת, הפלשתינאים זזו. התזוזה שלהם מבטאת הכרה שהאלימות והטרור לא השיגו דבר".
ובכן, אם הפלשתינאים זזו אז הם זזו במקום, אולי אפילו הלכו קצת אחורה. הלקח שלהם , מן הסתם, מאוד ברור – האלימות והטרור רק מניבים הישגים.
השוואה בין הצעת קלינטון מדצמבר 2000 לרעיונות שמציג דניס רוס בספטמבר 2000, לפני שפורצת האלימות, מגלה עד כמה האלימות מועילה לפלשתינאים.
הר הבית היה בספטמבר 2000 בריבונות של אף אחד כאשר השליטה בפועל פלשתינאית. בדצמבר 2000 הוא בריבונות פלשתינאית מלאה.
היקף השטח שישראל אמורה הייתה לספח בספטמבר 2000 עמד על 5% "נטו" (נטו, כלומר, אחרי שמקזזים מהיקף הסיפוח בשטחים את היקף השטחים בתוך ישראל שהפלשתינאים יקבלו כפיצוי – ר.ד.). בדצמבר 2000 ישראל יורדת ל – 3% "נטו".
העיר העתיקה הייתה בספטמבר 2000 תחת "משטר משותף" וחולקה בדצמבר 2000 כשרובה, הרבעים המוסלמי, נוצרי ורוב הרובע הארמני, בידיים פלשתינאיות.
גם הציבור הישראלי שינה את עמדותיו בעקבות האינתיפאדה.
ב – 22.11.00 ערכה דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, את הסקר האחרון שלה. הסקר נערך תוך כדי הפיגוע בחדרה. הציבור הישראלי רתח. הוא רצה בהחרפת התגובה הישראלית נגד הפלשתינאים והפסקת המו"מ. אם אפשר לגרש אותם, גם טוב. מצד שני, בעמדותיו המהותיות הציבור מתגמש ככל שהאלימות מתגברת.
גולדברג שאלה פחות או יותר על הצעת קלינטון. לא כולל העברת ריבונות בהר הבית.
באף אחד מהסקרים עד השלב הזה לא נשאל הציבור הישראלי על אפשרות של ויתורים כל כך מרחיקי לכת לפלשתינאים. למרות האלימות ואולי בגללה הנכונות של הציבור הישראלי לבלוע הסכם כזה הולכת וגדלה.
בסוף קמפ דייויד ההתנגדות להסכם, שכלל הרבה פחות ויתורים, הייתה יותר גדולה. הרוב של המתנגדים להסכם בנוסח קמפ דייויד עמד אז על – 8% בכלל האוכלוסייה ו – 15% באוכלוסייה היהודית.
עכשיו, אחרי חודשיים של אלימות ובעיצומו של פיגוע רצחני, היתרון של המתנגדים הוא 1% בלבד בכלל האוכלוסייה ו – 9% בציבור היהודי. ההסכם שהוצג לנשאלים, כאמור, הרבה יותר ותרני ממה שהוצע בקמפ דייויד. גולדברג התקשרה נרגשת לקוצ'יק לבשר לו על התוצאות.
מי שלא התרגש מכל החגיגה הוא יאסר ערפאת. גם העובדה שמצרים וירדן תמכו בהצעת קלינטון לא שינתה את עמדותיו והוא גם לא מצא שום סיבה להזדרז ולהשיב לקלינטון.
ב – 2.1.01, 18 ימים בלבד לפני שקלינטון עזב את הבית הלבן ושבוע אחרי המועד המקורי שקצב קלינטון, ערפאת סוף סוף נפגש אתו.
"אני מקבל את רעיונותיך", אמר ערפאת לנשיא האמריקני ומייד הציב 3 הסתייגויות. ההסתייגויות רוקנו בהדרגה את ה"כן" הפלשתינאי מכל תוכן. ערפאת הסתייג ממשך הנוכחות הישראלית הביטחונית בבקעת הירדן. הוא גם לא שבע רצון מהעובדה שהכותל המערבי לא הוגדר בחדות בהצעה. ערפאת לא היה מוכן שהריבונות הישראלית על הכותל המערבי תכלול גם את החפירה הצמודה לו.
אבל ההסתייגות השלישית היא הקשה מכולן. ערפאת לא קיבל את הפתרון האמריקני לגבי זכות השיבה. זה היה אמור להיות הויתור הפלשתינאי הגדול. בשבילו ולמענו קלינטון כופף את ישראל בנושא הריבונות בהר הבית. ערפאת לא מוכן לוותר.
קלינטון התקשר לברק. הוא אמר לראש הממשלה הישראלי שערפאת ענה בחיוב להצעה האמריקנית, אם כי יש לו הסתייגויות. קלינטון ביקש מברק לשלוח נציג מטעמו לארה"ב. שוב, בדיוק כמו בועידת קמפ דייויד קלינטון 'עבד' על ברק. גם קלינטון הבין שה"כן" הפלשתינאי הוא למעשה "לא" אבל הוא עדיין לא התייאש. הפעם, להבדיל מקמפ דייויד, ברק לא נפל בפח מה עוד שיועציו של קלינטון לא נתנו יד למצג השווא של קלינטון. רוב מאלי, סנדי ברגר ודניס רוס יידעו את גלעד שר ושלמה בן עמי שהתשובה הפלשתינאית היא למעשה "לא".
בטאבה, 3 שבועות לאחר מכן, גם הפלשתינאים הודו שהם ענו בשלילה.
"האם אתם מקבלים את הצעת קלינטון כבסיס לשיחות כאן?", שאל בטאבה דניאל רייזנר מהפרקליטות הצבאית. עריקאת ענה בחיוב. כל שאר חברי המשלחת הפלשתינאית ענו בשלילה. "מי זה קלינטון? הוא סוס מת", אמר נביל שעת' בזלזול.
14 חודשים לאחר מכן, כשקלינטון הוא באמת לא יותר מבעלה של הסנאטורית מניו יורק, הודה מוחמד ראשיד, יועצו הכלכלי של ערפאת בטעות. "עשינו טעות אסטרטגית בכך שלא קיבלנו את הצעת קלינטון", אמר מוחמד ראשיד בהופעה סגורה במכון ברוקינגס בוושינגטון. מעט מדי, מאוחר מדי.
גם ברק שלח הסתייגויות לבית הלבן מההצעה של קלינטון. אלא שההסתייגויות הישראליות נכתבו תחת הגדרה מאוד ברורה. ישראל משיבה בחיוב ובנוסף מציינת את המקומות שיש פער בין עמדותיה לעמדות האמריקניות. ברק היה מוכן לתת הכל כדי לגרום לערפאת לומר "כן". הצעת קלינטון הייתה גלגל ההצלה האחרון המעשי שלו. אחרי שאיבד אותו כל מה שהוא ניסה לעשות דמה יותר לאדם שצונח מהקומה החמישים ומנסה להאחז בקיר החלק.