"אהוד, אתה תהיה מלך השלום, מלך ישראל, גם אם לא תגיע להסדר תחזיר לך את יוקרתך", עמי אילון בא לפגישה אישית, אמיצה במיוחד עם אהוד ברק. אף אחד מאנשי לשכתו של ברק לא העז לומר לו מה שאילון אמר.
"תודיע שאתה לא מתמודד בבחירות הקרובות מאחר ואתה רוצה להקדיש את עצמך למו"מ המדיני. רק ככה לא יווצר אותו עירוב בין פוליטיקה למו"מ", ניסה אילון לשכנע את ברק.
חוק יסוד הממשלה אפשר לברק להסיר את מועמדותו עד 96 שעות לפני הבחירות. ברק ניהל את קמפיין 2001 תחת הצל הכבד של הסעיף הזה. בתקשורת שבו ודשו בשאלה – האם ברק יסיר את מועמדותו לטובת שמעון פרס. תנועה ציבורית קמה כדי לשכנע את ברק. פרס לא בדיוק עשה מאמץ, בלשון המעטה, כדי לחסל את התנועה הזאת ופעילותה.
בשלב מסוים נדמה היה שברק שוקל את זה. ראש לשכתו לשעבר, חיים מנדל שקד, התראיין בגלי צה"ל ואמר שמהיכרותו עם ברק הוא בטוח שברק יסיר את מועמדותו. נאוה ברק השאירה פתח לשכנוע בתוכנית של רפי רשף בערוץ 2 כחודש לפני הבחירות.
"עמי, אתה נאיבי. זה לא עובד ככה בפוליטיקה. אם אני אסיר את מועמדותי אני גם לא אוכל לקדם את המו"מ המדיני". אם ברק חשב על הסרת מועמדותו הוא לא שיתף בכך איש.
ברק התחמק מפגישות עם כל מי שניסה לשכנע אותו להסיר את מועמדותו. עו"ד רם כספי ואיש העסקים דב לאוטמן ניסו לקבוע עם ברק פגישה בעניין הזה. ברק, שהבין מה השניים רוצים, התעכב במציאת משבצת זמן לפגישה. לאוטמן וכספי הבינו את הרמז והסירו את בקשתם.
כשבוע לפני הבחירות ביקשו חיים אורון ויוסי ביילין להיפגש עם ברק. השניים רצו לדבר עם ברק על המתרחש במגזר הערבי עליו אם אחראים. ברק לא קבע לשניים פגישה. הוא חשש שהם יבקשו ממנו להסיר את מועמדותו. ברק לא רצה לשמוע על זה.
גם בוב שרום, אחד מיועציו האמריקניים של ברק, ניסה לבדוק אתו בעדינות אם יש סיכוי שיוריד את מועמדותו לטובת פרס. ברק לא היה מוכן לשמוע.
האיש הרציונלי, הקר, המחושב, שלקח לא מעט החלטות של חיים ומוות לא היה מוכן בשום פנים ואופן לעשות את ההחלטה הרציונלית בעת הזאת. לוותר לטובת פרס. ברק ידע שהוא עומד להתרסק אבל לא היה מוכן לתת לפרס לנסות.
אחרי הבחירות אמרו ברק ויועציו שידעו לכל אורך הדרך שיפסידו בבחירות. יכול להיות. הדרך בה ניהלו את הקמפיין נראתה כמו כל דבר חוץ מקמפיין של אנשים שהשלימו עם ההפסד.
* * *
כחודש לפני הבחירות קיבל יוני קורן, יועצו של ברק, טלפון מעניין ממכר, שעובד בשדה התעופה בן גוריון. "יוני, אני רואה פה את עומרי שרון, דב וייסגלס ואיתן בנצור ביחד מתכוונים לטוס ביחד. נדמה לי שלוינה".
נורה אדומה, אולי בעצם ירוקה, נדלקה אצל קורן. שלושת יועציו הקרובים של שרון לא אמורים לנסוע לחו"ל בעיצומו של קמפיין בחירות. קורן ערך מספר בירורים. השלושה, התברר לו, נוסעים לוינה להיפגש עם המיליונר, מרטין שלאף, אחד מבעלי הקזינו ביריחו ומוחמד ראשיד, איש הכספים העיקרי של ערפאת.
הרשות הפלשתינאית היא הקורבן העיקרי משיתוקו של הקזינו ביריחו במהלך אחת התקריות של האינתיפאדה. קורן הרגיש שהוא זכה בפיס. הדבקת כתם של שחיתות לכאורה לשרון נראתה לו כמו דרך טובה לשנות את תמונת הסקרים העגומה.
אנשי ברק פנו לאיילה חסון, כתבת המפלגות של ערוץ 1. חסון שידרה. ברק מהר להגיב על הידיעה שיועציו העבירו: "הסיפור הזה דפוק מבחינה מדינית ומוסרית. זה מטריד ותמוה".
התקשורת הישראלית שידרה ודשה בסיפור יום – יומיים. אבל אם הציבור הישראלי הוטרד מהפגישה, הדברים לא באו לידי ביטוי בסקרים. הסקרים לא זזו.
אנשי ברק לא התייאשו. למטה ברק, שהפעיל, כמובן, חוקרים פרטיים, הגיע מידע לפיו ח"כ אביגדור ליברמן, שותף פוטנציאלי לקואליציית שרון, אמר בכנס עם שגרירים ממזרח אירופה שישראל עשויה להגיע למצב בו תפציץ את סכר אסואן במצרים או/ו את טהרן, בירת איראן. אנשי ברק העבירו את הידיעה לאודי סגל, כתב המפלגות של ערוץ 2. סגל בדק עם השגרירים ושידר.
שוב התקשורת לעסה, שוב הסקרים לא זזו.
במטה ברק גם הוכנה מודעה שהייתה אמורה לעלות בקמפיין נרחב בכל רחבי הארץ. (כאן יבוא צילום המודעה, או הפנייה לעמוד בו נמצא הצילום.)
במרכז המודעה הלא חתומה נמצאת תמונתו של אריאל שרון. מסביבה חוברו בחיצים כוורת של מקורבים למועמד הליכוד, שלכל אחד מהם הוצמד כיתוב בנוסח "הורשע", "חשוד", "נאשם" וכו'. מתחת לתמונות נכתב "המדינה היא לא קזינו – מוגש כשירות לציבור".
ברק היה הראשון ליזום את הרעיון. מאוחר יותר כשראה את הביצוע הוא נרתע והורה לרדת מזה.
אנשי ברק הלכו גם מתחת לחגורה. יועצים מרכזיים בקמפיין הדליפו ששרון סובל ממצב בריאותי בעייתי. על פי המידע שהם העבירו למספר עיתונאים, שרון סובל מתסמונת גאוט ויש לו בעיה בפרוטסטטה. אנשי ברק לא היו מסוגלים לתמוך את דבריהם במסמכים. אחרי הבחירות הודה אחד מהם שלא היה בחומר ממש. בכל זאת, "מעריב" פרסם את הידיעה. שוב החל דיון תקשורתי. שוב, נשמר פער החמישה עשר, עשרים אחוזים בסקרים שהתפרסמו בעיתונים.
שלושה ימים לפני הבחירות התקשרו שניים מהבכירים במטה ברק לאודי סגל. "יש לנו הוכחות חד משמעיות שאריק שרון היכה במקל לפני כחודש ערבים שפלשו לחווה שלו". סגל ביקש את ההוכחות וקבר בכך את הסיכוי לשדר את הסיפור הכי מוזר במערכת הבחירות.
במטה ברק לא האמינו שזה קורה להם. מה שהם לא עשו לא עזר. עם ישראל פשוט רצה שאהוד ברק יעזוב את לשכת ראש הממשלה. כמה שיותר מהר, יותר טוב.
האמרה הפופולרית במטה ברק במהלך הקמפיין הייתה שיום הבחירות יהיה, כפי שדליה איציק ניסחה זאת, "יום הכיפורים של הסוקרים".
משה גאון, מנהל הקמפיין, ניסה לשכנע את העיתונאים ש"זה לא יכול להיות שהסקרים לא זזים במשך שבועות ארוכים. מה זה אפגניסטאן פה?".
* * *
"לא אתמודד על ראשות הממשלה אם לא מפזרים את הכנסת", בנימין נתניהו לא יודה בכך אבל הוא מצטער על אותה הצהרה במסיבת העיתונאים 5 ימים בלבד אחרי שהודיע שהוא מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה. "אם אלך לבחירות אתקשה לתפקד כשאין לי ממשלה יציבה ויכולת פעולה. אין לי עניין רק לחמם את הכיסא במשרד ראש הממשלה".
נתניהו הודיע ואחר כך התקשה לרדת מהעץ. בימים שאחרי אותה הצהרה שלח נתניהו שליחים לבכירי ש"ס. ש"ס החזיקה כרגיל את המפתח לבחירות כלליות.
ההימור של נתניהו על ש"ס נכשל. במקביל, ההתגרויות של יריביו שהנה שוב הוא עומד להפר את הבטחתו הצליחו. נתניהו הודיע סופית שהוא מסיר את מועמדותו. שניים מהמועמדים הפוטנציאליים האחרים, סילבן שלום ומאיר שטרית, קיבלו רגליים קרות בגלל הסיכוי שנתניהו יתמודד ולא הציגו את מועמדותם.
אריאל שרון זכה מן ההפקר. בלי מאבק הוא קיבל לראשונה בחייו את מועמדות הליכוד לראשות הממשלה.
לא מוגזם יהיה לומר שאהוד ברק שמח מאוד בנצחונו של שרון. התרגיל שלו לחסום את נתניהו הצליח. את שרון, הוא האמין, ניתן לנצח. הסקרים שהוא החזיק בידיו תמכו בתיאוריה הזאת אבל כמה ימים אחרי שנתניהו הסיר את מועמדותו התבררה לו האמת המרה.
הפער העצום בו החזיק נתניהו מולו עבר, לתדהמתו של ברק, לחלוטין לשרון. בסוף דצמבר 2000, שבועיים בלבד אחרי שהתפטר, מראים סקרי הבחירות של ברק, שנעשו בידי סטנלי גרינברג, שהפער בינו לבין שרון עומד על 20% בכלל הציבור ו – 24% באוכלוסייה היהודית הותיקה.
מאז ועד הבחירות הפער לא צומצם. בימים הטובים ביותר הוא עמד על 19%. בימים פחות טובים הוא הגיע לרוב מטורף של 29%.
* * *
ברק, כאמור, לא היה מוכן לתת לשרון את כסאו בלי מאבק ולא סתם מאבק. למעשה, ברק היה מוכן לעשות כמעט הכל כדי לנצח. עוד לפני הקמפיין חשף ברק בישיבת ממשלה שח"כ אביגדור ליברמן נפגש עם פלשתינאים בכירים והבטיח להם "עסקה טובה יותר". המידע הגיע לברק מחומר מודיעיני מסווג. ברק לא היסס לחשוף אותו.
הקמפיין של ברק חזר והזכיר את מעורבותו של שרון במלחמת לבנון. תשדירי הטלוויזיה שלו חזו מלחמה תוך זמן קצר אם שרון יעלה לשלטון.
שבועיים וחצי לפני הבחירות הוא נפגש עם יוסי שריד, פעם שר חינוך ועכשיו איש המפתח במאמץ הארגוני של ברק, ורן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים. ברק הבטיח במכתב תמיכה תקציבית באחד הפרוייקטים של ארגון המורים העל יסודיים. עלות הפרוייקט מאות מיליוני שקלים לשנה. ברק לא היסס להתחייב על מה שראש ממשלה אחר יצטרך ליישם.
קצת לפני הקמפיין בדק ברק בסקר מיוחד של דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, מספר פיתויים כלכליים. העלאת שכר המינימום ל – 1000 דולר (דרישה ישנה של סיעת "עם אחד" שברק התנגד לה), הפיכת יום ראשון ליום מנוחה שני (הצעה של השר מלכיאור), הכרה לצורכי מס בריבית על משכנתאות, חוק פנסיה ממלכתית והכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות. הציבור תמך ברוב עצום בכל ההצעות כל עוד הן לא באות מכיסו או על חשבון תקציבי בריאות, חינוך ורווחה. ברק בחן את ההצעות אבל השתכנע שיישומן לא יעזור לו. "אין דרך לעשות מהפכות גדולות. כל דבר נראה כמו כלכלת בחירות", הוא אמר ליועציו.
אהוד ברק פשוט לא היה מוכן להפסיד. יום אחד הוא הודיע ליועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, עו"ד אלון גלרט, שהוא החליט ללכת על כמה שינויים דרמטיים בחוק השבות, כל אחד מהם הוא רעידת אדמה. ברק, למשל, רצה לשנות את סעיף הנכד, אותו סעיף בחוק השבות שמאפשר ללא יהודי לעלות לישראל אם הוא נכד של יהודי.
השר מלכיאור בדק את השינויים הללו כבר למעלה מחצי שנה. ברק לא התעניין בכך. עכשיו הוא החליט ליישם את זה.
"בדקת את זה עם המפלגות הרוסיות?", תהה גלרט. ציבור העולים מרוסיה ממש לא יאהב את הרעיון להצר את סעיף הנכד. רבים מהעולים נמצאים בארץ בגלל הסעיף הזה.
ברק: "לא בדקתי. דבר עם יאשה קדמי ובדוק איתו".
גלרט לא פנה לקדמי. הרעיון, כמו כל כך הרבה רעיונות קודמים, הלך לפח.
ברק הנואש המשיך לנסות. בשידור טלוויזיה הוא חשף את שיחותיו הסודיות עם ראש עירית ירושלים, אהוד אולמרט, וטען שהגיע אתו להסכמה על חלוקת ירושלים. אולמרט, שהכחיש נמרצות, השתולל מכעס.
עושה רושם, שברק לא פסל שום רעיון שעשוי להביא לו את השינוי המיוחל.
באחת משיחותיו האחרונות עם הנשיא קלינטון הוא שאל אותו על האפשרות שהנשיא החדש, ג'ורג' בוש, ימנה אותו, את הנשיא היוצא, לשליחו המיוחד למזרח התיכון. קלינטון השתנק מתדהמה. צריך להיות הדיוט או ממש תמים בפוליטיקה האמריקנית כדי לחשוב שבוש ימנה את קלינטון למשהו. קלינטון סירב להצעת ברק בנימוס.
ברק ירה לכל הכיוונים. הוא הודיע שהנחה את צה"ל להיערך לגיוס בני ישיבות, ניסה בעזרת ביילין, שר המשפטים, לפרסם את הפרוטוקולים הסודיים של ישיבות הממשלה בתקופת מלחמת לבנון, אולי הציבור יירתע משרון, והקים לתחיה את הרפורמה האזרחית.
שום דבר לא עזר לברק. הכותרת על גיוס בני ישיבות נראית לציבור כמו בלון נפוח. מלכיאור רתח על תשדיר התעמולה בעניין הרפורמה האזרחית. ברק הבטיח לו לא לעשות זאת. "לא הייתה לי ברירה. טל זילברשטיין איים להתפטר", הסביר ברק למלכיאור הכועס.
גם הפרוטוקולים לא נחשפו. היועץ המשפטי לממשלה חסם את הניסיון.
ברק כל כך רצה לנצח בבחירות שהוא אפילו היה מוכן למחול על כבודו מול שניים מהאנשים שהוא הכי פחות אוהב. שמעון פרס וחיים רמון. את פרס הוא ניסה לשכנע בשתי פגישות נפרדות להודיע שבכל מקרה לא יציג את מועמדותו לראשות הממשלה ושיקרא לתומכיו לחדול מהקמפיין לטובתו.
גם את רמון הוא ניסה לפייס בשתי הזדמנויות שונות. "עשיתי טעויות", הוא אמר לו "אני יודע שיכולתי להשתמש בך יותר. חבל שלא לקחתי אותך לקמפ דייויד".
פרס ורמון לא השתכנעו. רמון נשאר לכל אורך הבחירות על הגדר, תומך, לא תומך. הוא יודע שפעם לפני שברק היה צריך אותו הוא אמר לערפאת "אתה צריך להיזהר מהנטייה של רמון לדבר בשמי".
במהלך קמפיין 2001 רמון מיעט להופיע בתקשורת. רמון לא התבייש לומר לראשי המטה של ברק שאינו מתראיין כי "אני לא רוצה לעשות שקר בנפשי". למעשה, רמון בקושי החזיר טלפונים לאנשי המטה של ברק. פעמיים הוא סירב להצעת ברק לכנס מסיבת עיתונאים עם כל שרי מפלגת העבודה. במסיבת העיתונאים אמורים היו כל שרי ברק להביע תמיכה בו.
בשיחות סגורות חתך רמון באותה תקופה את ברק לגזרים. "אהוד ברק חירב הכל, פירק הכל. אף אחד לא רוצה להיות ראש מטה ההסברה שלו כי הוא לא באמת רוצה ראש מטה הסברה אלא בובה כדי שלא יוכלו להגיד שאין לו וכדי שיוכל להתראיין בתקשורת ולקרוא את דף המסרים של משה גאון".
הנזק שפרס גרם למאמץ ההתאוששות של ברק הרבה יותר חמור. פרס אומנם הופיע אתו ב"יומן" של הערוץ הראשון והביע תמיכה אבל נראה יותר כמו מישהו שאקדח מוצמד לרקתו מאשר כאדם שבאמת תומך בברק.
ברק ניסה להסתייע בשר לשיתוף פעולה אזורי אבל לפרס יש את כל הזמן שבעולם. בסופו של דבר פרס קרא לתומכיו להפסיק להריץ את מועמדותו. גם הקריאה הזאת לא הורידה את הנושא מעל הפרק. יום לפני הבחירות אמר פרס ל – CNN "אם ברק יפסיד הוא יצטרך להסיק מסקנות אישיות".
* * *
מיכל ברק, בתו של אהוד ברק, מתגוררת בניו יורק. לקראת בחירות 2001 הגיעה ברק לארץ. מיכל באה לעזור לאביה. היא אפילו העניקה ראיון נדיר ל"מעריב". לא הרבה רצו לעזור לברק בימים ההם. ברק למד על בשרו כמה האנשים שהוא חלף על פניהם בדרך למעלה – חלקם גם זכו לבעיטה קלה ממנו – נהנים לראות אותו נופל.
אברום בורג ועוזי ברעם סרבו בנימוס להצעה לכהן כראש מטה ההסברה של ברק. יולי תמיר נסענ לחו"ל במהלך הקמפיין.
במטה ברק עבדנ גם אפרת אברהם, אחותו של בני אברהם, אחד החיילים שנחטפו ללבנון. אברהם אחראית על שיבוץ חברי כנסת ושרים לאירועים פומביים שונים. ב – 15 אירועים שונים, כתבה אברהם בתסכול לאורנה אנג'ל, אני לא מצליחה לשבץ שרים וחברי כנסת. בכל האירועים יש, כמובן, דוברים נלהבים של הליכוד.
ב – 1.1.00 מכנס ברק בביתו ב – 20:30 "קבוצת בטחון". ברק ניסה לשחזר את הצלחת קמפיין 99, לקשור אליו אנשי בטחון. תמיכה של קבוצה כל כך מכובדת של אנשי בטחון, במיוחד אחרי הויתורים שברק היה מוכן לעשות לפלשתינאים, אמורה לסמן לציבור שהוא לא סיכן את בטחון ישראל.
האלופים בדימוס עמי איילון, רן גורן, דורון רובין, אורי אור ואורן שחור הודיעו שאין ביכולתם להגיע למפגש. 4 האחרונים תמכו בברק ב – 99.
אלו שכן הגיעו לא עשו חשק לברק לפרסם את המפגש ברבים.
האלוף בדימוס יוסי פלד, אחד הקלפים הסודיים של ברק בבחירות 99, אמר: "אהוד, הפסדת את הבחירות. הרחוב חושב שאתה שקרן. הרחוב לא מאמין לך".
ברק: "אתה אומר שאני שקרן?"
פלד: "לא אני. ככה הרחוב חושב". גם יעקב פרי אמר לברק דברים קשים. ברק ירד מהרעיון של "קבוצת הבטחון".
גם אנשי הקמפיין של ברק לא התלהבו לחזור לעבוד אתו. ג'יימס קארוויל, היועץ הפוליטי, הודיע שהוא עסוק מדי. חגי שלום, ראש אגף הארגון ב – 99, עסוק. אורנה אנג'ל ויובל פרנקל הסכימו להתגייס לטובת ברק רק אחרי שיחת שכנוע לילית בה ברק עשה הכל חוץ מלרדת על ארבע.
טל זילברשטיין ומשה גאון חזרו לנהל את אהוד ברק לא בלי כאבי בטן. שניהם לא רצו להיקשר עם כישלון. לזכותם ייאמר שהם זיהו היטב את הכתובת על הקיר. כבר ב – 19.10.00, חודש וחצי לפני שברק מסכים להקדים את הבחירות, כתב לו משה גאון מסמך קשה על ההווה והעתיד שלו.
"הציבור הישראלי אינו מעריך את ראש הממשלה ורואה בו אחראי להתנהלות לקויה שהובילה לכישלונות בכל התחומים. ראש הממשלה במעשיו נתפס כחסר דרך ומצפן וכמי שעסוק בשרידות פוליטית וחי מיום ליום, משעה לשעה", כתב גאון לברק "הנכס הגדול של ברק – אמינותו – נפגע. הוא נתפס כהססן, שרדן, זגזגן, תוצאה של התנהלות פוליטית לקויה שאינה ניתנת להסבר. ציבור תומכים ומאוכזבים עומדים פעורי פה לנוכח השינויים. …בתרחיש הנוכחי, בחירות יתקיימו תוך 4 –5 חודשים כאשר אין ארגון, אין פעילים, הערבים והרוסים נעלמו וראשי מטה הבחירות של ברק אינם מוכנים לעבוד עבורו שוב…כמנהיג, איבד ברק את מרבית תומכיו הפוליטיים ".
במהלך הקמפיין גאון וזילברשטיין, ראשי הקמפיין, לא השתוקקו, בלשון המעטה, להופיע בתקשורת ולהשתייך לקמפיין.
מצד שני, זילברשטיין וגאון בהחלט הפיקו לא מעט הנאה מהקשר שלהם עם ברק. השניים אמרו גם היום שמבחינה כלכלית לא יצא להם דבר מהעבודה עם ברק. לא בטוח שהאמירה הזאת מדוייקת.
* * *
GCS , החברה בה שותפים גאון וזילברשטיין, נתנה במהלך כהונת ברק ייעוץ תקשורתי להתאחדות הקבלנים. היעד העיקרי שהציבה לעצמה התאחדות הקבלנים במגעיה מול הממשלה בשנים 2000-2001 הוא הכרה בריבית על המשכנתאות לצרכי מס. הקבלנים חשבו שהכרה כזאת תביא להתאוששות בענף הנדל"ן הקפוא. GCS של זילברשטיין וגאון קידמה, כמובן, את היעד של מעסיקיהם.
משרד האוצר, לעומת זאת, התנגד בנחישות יוצאת דופן להצעה הזאת. ברק הודיע באחד הדיונים עם משרד האוצר גם הוא מתנגד להכרה לצורכי מס בריבית על משכנתאות.
כמה שבועות לפני הבחירות הזמין ברק את שר האוצר, אברהם (בייגה) שוחט ואת מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי קוצ'יק, לפגישה בביתו ביום שבת.
ברק הודיע לשוחט שמחר, יום ראשון, הוא מתכוון להביא לממשלה הצעת החלטה ברוח מה שמבקשת התאחדות הקבלנים. שוחט הופתע. לא קדמה להנחתה הזאת שום דיון רציני או הכנה.
"אהוד, זה לא נראה לי". שוחט הרגיש שבשעה שברק מדמם פוליטית על הרצפה זה לא הזמן הנכון לאיים בהתפטרות.
שוחט יצא מביתו של ברק וחיכה שקוצ'יק ייצא אף הוא. "קוצ'יק, אני מבקש שתגיד לאהוד שאני לא אוכל לחיות עם זה. אני מציע שאהוד יודיע מחר שהוא מקים ועדה לבחינת העניין ושהוא בעצמו תומך בכך". למחרת, ברק הקים בישיבת הממשלה ועדה והודיע על תמיכתו ברעיון.
הקבלנים עשו מלחמה בנושא נוסף. הגדלת מספר העובדים הזרים. כאן היריב הוא שר העבודה והרווחה, רענן כהן. GCS, באופן טבעי, עבדו עבור הקבלנים גם בעניין הזה.
ברק נפגש פעמיים עם ראשי התאחדות הקבלנים. פעם אחת הוא עשה זאת, לבקשת הקבלנים, ללא נוכחותו של שר העבודה והרווחה. גם בעניין הזה אימץ ברק את עמדת הקבלנים, היא עמדת גאון וזילברשטיין.
הוא הודיע בערב הנעילה של התאחדות הקבלנים ב – 13.12.00 שיביא להחלטת הממשלה הצעה להגדיל את מספר העובדים הזרים. הקבלנים מאושרים. בינואר אישרה הממשלה את ההצעה של ברק להגדיל את מספר העובדים הזרים בבניין מ – 34 אלף ל – 41 אלף.
יום אחרי הבחירות פיטר אולפינר את GCS בפקס שהוא שלח לחברה. שכר הייעוץ החודשי שקיבלו GCS מהתאחדות הקבלנים הוא 25 אלף דולר, לא כולל מע"מ. שכר אסטרונומי בכל קנה מידה.
ל – GCS יש עוד לקוח גדול ורב עוצמה. חברות הכבלים התאחדו לפורום משותף במטרה לשכנע את הממשלה להעניק להם רשיון לאינטרנט בכבלים. ברק תמך גם בעניין הזה בכוונה לתת רשיון לאינטרנט לחברות הכבלים. במאבק הזה ברק הפסיד. היועץ המשפטי לממשלה מנע למעשה מתן רשיון כזה.
השורה התחתונה היא ש – GCS, חברה חדשה, שהוקמה אחרי הבחירות ב – 99 , חברה שרוב העובדים בה נטולי ניסיון של ממש בתחום השיווק ויחסי הציבור הופכת תוך שנה לאחת החברות המובילות בתחום. תיק הלקוחות שלה כולל, חוץ מהקבלנים והכבלים גם את פורום החברות הסלולריות, פרוייקט עמק הירדן ועוד.
* * *
המודעה שפרסם מטה ברק ביום חמישי חודש לפני הבחירות לא הייתה חתומה. המודעה התפרסמה בעיתון ערבי דל תפוצה אבל קיבלה יותר תהודה מכל העיתונים הערביים האחרים גם יחד. במודעה נראתה אשה ערבייה עומדת מוכת אבל ויגון על חורבות ביתה במחנות הפליטים בסברה ושתילה.
הטקסט שליווה את התמונה לא הותיר הרבה מקום לספק בדבר זהות מפרסמי המודעה. "שרון: יש הרבה יותר נסתר מאשר גלוי. תיקו האישי של האיש מוכר לנו מזה 50 שנה. מה יקרה כאשר ימונה לראשות הממשלה?".
למחרת היו אמורות להתפרסם מודעות דומות בשאר העיתונים הערביים.
אריאל שרון התקשר זועם לאהוד ברק.
"חצית את כל הגבולות", צעק שרון על ברק.
"אריק, לא ידעתי מכל זה, אני מתנצל ואני מבטיח שזה לא יפורסם יותר". מודעת סברה ושתילה עברה את הגבול היחיד שהציב ברק לאנשי הקמפיין שלו. אל תלכו על אריק אישית.
מודעת סברה ושתילה באמת הכעיסה את ברק. המודעה הייתה יוזמה פרטית של יוסי ביילין, ראש מטה ההסברה במגזר הערבי, ואנשיו. ברק הורה להפסיק את פרסום המודעה. למחרת היא כבר הופיעה עם תמונה אחרת.
אפשר לשער שגם אם מטה ברק היה שולח לכל אחד מהמצביעים הערביים אלבום מתמונות הטבח בסברה ושתילה לא הייתה משתנה התמונה באופן משמעותי, אם בכלל. קבוצות המיקוד שנערכו על ידי מטה ברק גילו שהערבים פשוט שונאים את אהוד ברק. אין דרך טובה יותר לתאר זאת. המשתתפים בקבוצות המיקוד נשאלו על ההבדל בין ברק לשרון. עורכי המחקר ציפו שמאוכזבים ככל שיהיו יעדיפו המשתתפים את ברק על שרון.
"ברק יותר גרוע משרון", אמרו רוב המשתתפים. "שרון הוא רוצח גלוי, ברק הוא רוצח סמוי".
ברק לא רצה להתנצל בפני ערביי ישראל על אירועי אוקטובר 2000. משפחות ההרוגים סרבו לכל בקשותיו העקיפות להיפגש אתם. ברק גם סירב להצעה לנהל מו"מ עם ועדת המעקב של ערביי ישראל על הטבות שונות לציבור הערבי. ברק העריך שמו"מ כזה יפגע בו בציבור היהודי יותר מאשר יועיל בציבור הערבי. האמת היא שברק פשוט לא האמין שערביי ישראל ידירו את רגליהם מהקלפיות.
באוקטובר 2000 אמרה לו ח"כ קולט אביטל בהתייעצות מצומצמת שערך ברק: "אני מסתובבת במגזר הערבי ואני אומרת לך שתקבל שם רק פתקים לבנים".
ברק: "עזבי. מה הם יעשו? יצביעו לאריק שרון?".
לאחד מיועציו, שהתריע בפניו שהערבים לא יצביעו, הוא אמר "עזוב אותי מכל המומחים הללו. שמעתי מהם כל כך הרבה דברים אבל בסוף עובדה שאני תוך 3.5 שנים מכניסתי לפוליטיקה כבר ראש ממשלה וברוב הכי גדול אי פעם".
מטה ברק השקיע מעט יחסית במגזר הערבי. אולי מישהו האמין שם שבסוף הערבים יסתמו את האף ויצביעו ברק אבל העובדה היא שתקציב הפרסום למגזר הערבי היה קטן בהרבה מהתקציב למגזר הרוסי. במטה ברק לא הייתה אפילו מקלדת עם אותיות בערבית כדי לתרגם תשדירי טלוויזיה של ברק גם לערבית. פעם אחת ניסו אנשי ברק לתרגם תשדיר של שתי דקות לערבית. התרגום ארך 3 שעות. לא קל לתרגם כשבכל מילה צריך לנחש איפה מצויות האותיות הרלבנטיות על המקלדת. התשדיר לא שודר בסופו של דבר.
הרחוב הערבי נשלט בבחירות 2001 על ידי עזמי בשארה. בשארה הכתיב קו נוקשה של הימנעות מבחירות. תומכיו הובילו הפגנות עם דגלים שחורים. הקו של בשארה ניצח. אחוז ההצבעה הסופי במגזר הערבי היה נמוך מהתחזיות הכי שחורות של ברק. במקומות בהם נהרגו תושבים במהלך אירועי אוקטובר 2000 אחוז ההצבעה עמד על 4% בלבד.
* * *
"יובל, על מה הפגישה של ברק עם הפעילים מלוד?", ראש לשכתו של ברק, גלעד שר, לא נראה מרוצה, בלשון המעטה.
יובל פרנקל היה עוד פחות מרוצה. השאלה של שר נראתה לו המשך ישיר של מה שנראה בעיניו ניהול כושל של לשכת ראש הממשלה. "הם מתנים את תחילת העבודה עבור אהוד בכך שייפגשו אתו קודם".
תשובתו של פרנקל לא סיפקה את שר. "אי אפשר לעבוד כך", הוא אמר בכעס ומחק בעט את הפגישה מלוח הזמנים של ברק. פרנקל הרגיש שהדם עולה לו לראש.
"אני מבין ששום דבר לא השתנה" הוא אמר בכעס לשר, "אני לא עובד בשבילך או בשבילכם. אני עובד לבחירתו של ראש הממשלה. עכשיו אני יוצא מפה ולא תראו אותי יותר בלשכה הזאת". פרנקל עזב את חדרו של שר. אחריו יצא כמעט בריצה יועצו הפוליטי של ברק, רוני בונדי.
"יובל, אני מכיר אותך אם תעבור את הדלת אתה לא תחזור". בונדי קפץ ונתלה פיסית על פרנקל – הילדים קוראים לזה שק קמח – בניסיון לעצור את יציאתו של פרנקל.
מי שמכיר את המימדים הממוצעים של בונדי והמימדים הלא ממוצעים של פרנקל מבין שמדובר בסיטואציה שצריך לראות כדי להאמין.
לשמע הצעקות התעורר אהוד ברק משנתו. זה היה בדיוק "זמן הגמישות" שלו. אפשר רק לדמיין מה חושב ראש ממשלה שרואה את יועצו הפוליטי תלוי על גבו של פעיל מרכזי במפלגתו והשניים צועקים ומצווחים.
כך או כך, ברק עצר פיסית את הליכתו של פרנקל והכניס אותו לאחד החדרים בלשכה. באותו לילה, ב – 23:15, היו אמורים השניים יחד עם אורנה אנג'ל להיפגש ממילא לשיחת יישוב ההדורים. ברק שכנע את פרנקל לחכות עם כל הטענות עד הלילה.
קמפיין קצר קדם לבחירות 2001, פחות מ – 60 יום. אבל גם בקמפיין כל כך קצר הצליחו בכירי לשכתו של ברק ואנשי הקמפיין שלו להסתכסך קשות.
אולפן "BROADCAST " הוא האולפן בו צילם ברק את תשדירי הבחירות שלו. באחד הימים הופיע שליח עם מעטפה ממשרד ראש הממשלה. השולח: גלעד שר, ראש לשכת ראש הממשלה. הנמען: משה גאון, מנהל הקמפיין של ברק. המכתב הזה הוא אולי שיאו של העימות בין לשכת ראש הממשלה לצוות הקמפיין של ברק. שר כתב לגאון שהוא מבקש מאנשי הקמפיין לא לפרסם ידיעות בשמו של ברק, לא לתדרך עיתונאים בתדרוכי רקע.
שר ניסה לשנות. הוא אמר לברק "היועצים החיצוניים שלך עושים בזמנך ובסדר יומך כרצונם ומבלי שהם נותנים דין וחשבון למישהו. בסופו של דבר אתה תהיה הקורבן לכל זאת מכיוון שאתה לא מאפשר לנהל את סדר יומך ומכאן את סדר היום של ניהול המדינה".
גאון ושאר אנשי הקמפיין רתחו. המכתב של שר נראה להם כמו התמצית המזוקקת של התנהגות חצופה. הם לוחמים על חייו הפוליטיים של ברק וגלעד שר, כך הם האמינו, חושב על עצמו ועל סמכויותיו.
מאחורי מאבק הכוחות שר – גאון, לשכה – קמפיין, נמצא גם מאבק עקרוני. צוות הקמפיין של ברק עודד אותו להפסיק את המגעים עם הרשות הפלשתינאית ולהחריף את הפעילות הצבאית כנגדה. צוות הלשכה, בראשות שר, תמרץ את ברק להמשיך לתת צ'אנס לתהליך המדיני.
ברק נמצא בתווך, פעם עם אלו ופעם עם האחרים. בשלב הזה הוא כבר איבד את ביטחונו העצמי, במידה רבה, הוא איבד את דרכו.