"טל, אני מבקש שתכינו חגיגה גדולה. יש סיכוי טוב שנצא מפה עם הסכם". בדיעבד טען גלעד שר שהוא חשב מלכתחילה שלא ייצא כלום משיחות טאבה. במהלך הפסגה עצמה זה נשמע אחרת. שר דיבר עם טל זילברשטיין כדי שאנשי הקמפיין של ברק יהיו מוכנים למקרה של הסכם. במקביל, הונחה דניאל רייזנר, ראש ענף דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, להתחיל לנסח הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלשתינאית.
גם שר המשפטים, יוסי ביילין, סבר שניתן להגיע להסכם בטאבה. במידה רבה, שר וביילין סחבו אחריהם את אהוד ברק ובעצם את מדינת ישראל כולה לטאבה.
ברק לא רצה לכנס את פסגת טאבה. שבועיים לפני הבחירות אפילו שמאלנים מובהקים כמו פרופסור שלמה אבינרי יצאו כנגד הלגיטימיות של כינוס הועידה. בתוך סיעת העבודה יצא השר חיים רמון פומבית נגד כינוס הפסגה.
ברק גם נלחץ על ידי אנשי הקמפיין שלו להפסיק את המגעים עם הרשות הפלשתינאית. בשלב הזה, ברק כבר היה ראש ממשלה מסורס, כבול בידי המפלצת שהוא עצמו ברא, קבינט השלום.
אסטרטגיית הבחירות של ברק הייתה ללכד קודם כל את המחנה שלו, את השמאל ואז לנסות לזכות במרכז ובימין. הדרך לליכוד השמאל, האמין ברק, עוברת דרך קבינט השלום וקבינט השלום רצה ללכת לטאבה.
* * *
"חברים, אם לא הולכים לטאבה אז אני צריך לצאת לאנשים שלנו ולהגיד המסך ירד", ליוסי שריד ממש לא היה מצב רוח לשמוע "לא". קבינט השלום בהובלתו של שריד פשוט כיוון אקדח לפניו של ברק. "אין ספק שתהיה להודעה כזו השפעה קשה על האנשים שלנו".
לברק לא נותרה כמעט ברירה. שריד חלש, כאמור, על רוב המאמץ הארגוני של מה שנשאר מהקמפיין של ברק. פעילי מרצ הם כמעט היחידים שייצגו את ברק ברחובות. בכירי מרצ אכלסו את רוב דקות השידור כשבכירי מפלגתו של ברק היו עסוקים בכל מיני התחייבויות אחרות.
ברק הסכים לכינוסה של פסגת טאבה.
פסגת טאבה הייתה מאוד יוצאת דופן לפחות בדבר אחד. בפעם הראשונה בתקופת ברק לא נכחו אמריקנים במו"מ בין ישראל לפלשתינאים. פאואל וחבריו לממשל הנכנס נזהרו כמו מאש מערפאת.
בארוחת ערב פרטית סיפר קלינטון שבשיחת הטלפון האחרונה שלו עם ערפאת הוא אמר לו "בגללך אני כישלון חרוץ". קלינטון לא באמת אמר זאת לערפאת. למעשה כל מה שהוא אמר לו באותה שיחת טלפון אחרונה הוא, "אני כשלון כי לא הצלחתי להביא אתכם להסכם. אני מבקש ממך – אל תלך לטאבה אם זה סתם כדי לדון. זה יהרוס סופית את תהליך השלום וישחק לידיים של שרון. תלך רק אם אתה רוצה לסגור".
לקלינטון, מסתבר, היה בכל זאת חשוב לזרוק את האשמה על ערפאת באותה ארוחת ערב.
* * *
ד"ר ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, נחשב לכוהן האידיאולוגי של השמאל הישראלי. בתקופה הזאת, אחרי שלושה וחצי חודשים של אינתיפאדה, הוא נשאר אחד היחידים שאמונתו בתהליך השלום ובפרטנר הפלשתינאי לא התערערה. ביילין הגיע לפסגת טאבה נחוש להגיע להסכם או לפחות לייצר מצב בו השמאל הישראלי יוכל להציג אלטרנטיבה לעימות הצבאי.
שיחות טאבה הן בראש וראשונה ההצגה שלו.
במהלך הפסגה ביילין פגש את סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים של ברק. "סטנלי, אני מבקש שתבדוק את נכונות הציבור לוותר על הריבונות בהר הבית". עד אז גרינברג לא בדק את הנושא. ברק אומנם ביקש לבדוק זאת בקמפ דייויד אבל משה גאון, יועצו, התנגד לכך והוא מעולם לא העביר את הבקשה לגרינברג. גרינברג בוודאי לא התכוון לבדוק זאת דווקא עכשיו לבקשת ביילין. גרינברג זכר היטב מה ברק אמר לו על פסגת טאבה.
גרינברג שאל את ברק "מה הסיכוי שייצא הסכם מפסגת טאבה?".
ברק: "למעשה, אפס".
אהוד ברק הפקיד בידי יוסי ביילין בטאבה את התיק הרגיש של זכות השיבה והפליטים הפלשתינאים. מולו הציבו הפלסטינים את נביל שעת', השר לשיתוף פעולה בינלאומי ברשות הפלשתינאית. ביילין ויועצו, דניאל לוי, היו נחושים להגיע להסכמה עם שעת'. במסמכי ההכנה, שהתגבשו בשיתוף קבוצת ECF, אפילו שקל ביילין את הנוסח הבא להסכם בין הצדדים:
"מדינת ישראל מודעת לסבל של הפליטים הפלשתינאיים…רק עם שהוגלה מאדמתו יכול להבין סבל זה במלוא עוצמתו…המלחמה שנכפתה ב – 48 יצרה מצב טראגי שבו הפכו מאות אלפי פלשתינאים לפליטים במזה"ת – חלקם נטשו מתוך פחד, חלקם נטשו למרות ניסיונות ישראל להשאירם על אדמתם וחלקם גורשו על ידי ישראל מחשש שיחברו לארצות ערב".
מהניסוח הזה – "חלקם גורשו על ידי ישראל" – ביילין ירד אבל גם ההצעה שהוא הציע לשעת' לתיאור הסיבות שגרמו לבעיית הפליטים נחשב לנדיב למדי, בוודאי בהשוואה להצעות הישראליות הקודמות.
"מדינת ישראל מביעה צער על הטרגדיה של הפליטים הפלשתינאים, הסבל שלהם והאובדן", כתב ביילין בנייר שהעביר לשעת' "ותשמש שותף פעיל בסיום הפרק הנורא הזה שנפתח לפני 53 שנים, תתרום את חלקה…הרצון לשיבה (THE WISH TO RETURN) צריך להיות מיושם בצורה שתעלה בקנה אחד עם קיומה של מדינת ישראל כמולדתו של העם היהודי ועם כינונה של פלשתין כמולדת העם הפלשתינאי".
ביילין לא קיבל את אישורו של ברק למסמך הזה. הוא גם לא קיבל את אישורה של המשלחת הישראלית.
בספרו, "מדריך ליונה פצועה", כתב ביילין "(בשבת בבוקר) כבר הייתה בידינו טיוטה של ממש לסיכום פתרון בעיית הפליטים כחלק מהסכם המסגרת".
ביילין כתב על ההסכמה שהושגה לכאורה בטאבה. שעת' אכן היה מוכן לראות בתיאור של ביילין בסיס להמשך אבל היו לו דרישות מפליגות בתחום מספר הפליטים שיחזרו לישראל.
בשיחה עם אבו מאזן דיברו השניים על שיבה של 1.5 מיליון פליטים ב – 10 שנים. בתחילת הדיונים בטאבה אמר שעת' לביילין שהרשות דורשת שיבה של פליטי לבנון, כלומר, 250 אלף פליטים לערך.
"כמה אתם מציעים", שאל שעת' את ביילין.
ביילין: "המנדט שלי מדבר על 25 אלף וגם זה תחת המנדט של איחוד משפחות ומקרים הומניטריים ולא זכות שיבה".
שעת': "זה לא רציני". שעת' פוצץ את הישיבה. כשהשניים שבו ונפגשו לאחר שיחת ריכוך אמר שעת' לביילין "הראיס אמר לי לחזור עם מספר של 6 ספרות".
ביילין הבין מהדברים של שעת' שערפאת מעוניין למעשה בשיבה של 100 אלף פליטים.
הוא הציע לשעת' את הנוסחא הבאה. בין האפשרויות לשיקום הפליטים הפלשתינאיים תהיה גם אפשרות של קליטה בישראל. האפשרות הזאת קיימת גם בהצעת קלינטון והיא מקובלת גם על ברק בתנאי שכמות הפליטים הפלשתינאים שחוזרים לישראל תהיה כפופה להחלטה ישראלית חד צדדית.
במו"מ המאוד סודי עם שעת' הציע ביילין שאפשרות ההשתקעות בישראל תיושם במהלך 15 שנים בהדרגה. ב – 3 השנים הראשונות לתהליך תקלוט ישראל 25 אלף פליטים פלשתינאיים.
זו שוב נוסחא ביילינית טיפוסית. ישראל תוכל לטעון שבכך נגמר התהליך. הפלשתינאים יוכלו לטעון שעל פי הקצב של 25 אלף ל- 3 שנים הסכימה ישראל למעשה לשיבה של 125 אלף פליטים פלשתינאיים ב – 15 שנים. ביילין מודע לפרשנות הפלשתינאית אבל הוא נחוש, כאמור, להגיע להסכם. בשלב מסוים הוא אמר לאחד מחברי המשלחת הישראלית בטאבה "אין לי בעיה גם לקלוט 200 אלף פליטים פלשתינאים. הרי ממילא אנחנו פולטים 200 אלף פלשתינאיים כאשר אנחנו מוותרים על מזרח ירושלים".
גם ביילין מודע לכך שההשוואה הזאת קצת בעייתית. 200 אלף הפלשתינאים שמתגוררים במזרח ירושלים הם בגדר תושבים. אין להם זכות לבחור לכנסת. 200 אלף הפליטים הפלשתינאים שביילין מוכן לקלוט יהיו אזרחים לכל דבר וישפיעו באופן ממשי על דמות השלטון הישראלי.
שעת' חשב על הצעת ביילין והוא מבקש להכניס בה שיפורים. בסבב השיחות האחרון בין השניים, בשבת בצהריים, כמה שעות לפני שמסתיימת פסגת טאבה השניים הגיעו להבנה עקרונית.
ישראל תקלוט 40 אלף פליטים פלשתינאים ב – 5 שנים במסגרת תהליך הדרגתי של 15 שנים. חוץ מזה, ישראל תמשיך במתן אזרחות לפליטים פלשתינאים במסגרת איחוד משפחות ומקרים הומניטריים כפי שהדבר נעשה עד כה.
בשפה משפטית אפשר לומר על ההסדר הזה שמאמירת ה"לאו" אפשר להבין "הן". אם 8000 הפליטים הפלשתינאים שחוזרים כל שנה לישראל אינם חוזרים בגלל איחוד משפחות או טעמים הומניטאריים, בשם מה הם חוזרים?
ביילין עשה ויתורים גדולים לשעת' והוא לא יידע בכך אף אחד מחברי המשלחת הישראלית לטאבה. למעשה, עד היום מספר האנשים שיודעים את תוכן ההצעה של ביילין ניתן לספירה על אצבעות יד אחת.
ביילין לא הסתפק בכך. את אל"ם שאול אריאלי, ראש מנהלת השלום, הוא עודד לסגור עם הפלשתינאים בנושא הטריטוריאלי.
אריאלי: "יוסי, איך אני יכול לעשות את זה? אני איש צבא?".
ביילין: "תסגור איתם. לך הם מאמינים".
ביילין ידע בטאבה שברק עומד להפסיד בבחירות. הוא גם אמר את זה. בדיוק בגלל זה הוא ניסה לעגן כמה שיותר הסכמות עם הפלשתינאים, הסכמות שיהוו את נקודת הפתיחה במו"מ לכשיחודש. מאמציו של ביילין עלו בתוהו. בטאבה לא נחתם הסכם. במסיבת העיתונאים שסיימה את הפסגה דיבר אבו עלא על "פערים גדולים, בין הצדדים וחוזר על תביעתו לזכות השיבה".
* * *
יוסי ביילין חי בטאבה במידה רבה בתוך עולם משלו. רוב חבריו למשלחת הישראלית היו הרבה פחות נלהבים לנהל מו"מ בכלל ולסגור הסכם בפרט.
אנשי הדרג המקצועי בכלל היו רוב הזמן במצב של בין כעס לייאוש. ביום שישי, יומה הרביעי של הועידה, הודיע דניאל רייזנר שהוא נוסע לחופשת סוף שבוע. רייזנר עזב את הועידה והשאיר את סגניתו. חברי המשלחת הישראלית לא ידעו שרייזנר נופש באילת, כמה מאות מטרים ממלון "הנסיכה" בו ממוקמת המשלחת הישראלית.
בשלב מסוים התקיימה פגישה בין חברי הצוות המקצועי. האלוף שלמה ינאי, תת אלוף מייק הרצוג, ישראל חסון, פיני מידן ודניאל רייזנר. החמישה החליטו להתנגד למה שנראה להם ריצה בלתי אחראית של בן עמי וביילין להשיג הסכם בכל מחיר.
בדיונים של חברי המשלחת אמרו ישראל חסון, פיני מידן, ודניאל רייזנר שזה לא הזמן להגיע להכרעות היסטוריות, 10 ימים לפני הבחירות, שזה לא דמוקרטי, שהפסגה צבועה בצבעים פוליטיים ותוצאותיה לא יתקבלו על ידי הציבור הישראלי.
מה שבעיקר הקפיץ את החמישה הוא דיון בנושא טריטוריה שנערך בין הצדדים. בן עמי הביא לדיון הזה מפה משלו. את המפה הכין עבורו אל"ם שאול אריאלי.
מי שאחראי בדרך כלל להכנת מפות לצוות המו"מ הוא אגף התכנון במטכ"ל. מנהלת השלום קיבלה היתר מיוחד להכין מפות.
האלוף שלמה ינאי, ראש אגף התכנון, ניסה למנוע את הכנת המפה. ינאי כינה את המפה "סכנה לבטחון ישראל". צה"ל ואגף התכנון ניהלו לכל אורך הדרך קרב עיקש במנהלת השלום, אותו גוף שהקים ברק כדי ללוות ולסייע לצוות המו"מ של ישראל.
המפה, שהכין אריאלי לבקשת בן עמי, כללה סיפוח לישראל של 5% בלבד מיו"ש. תוכנית קלינטון קבעה שישראל תספח בין 4% ל – 6% משטחי יו"ש. ישראל קיבלה את התוכנית אבל עד אז הציגה מפה שכללה סיפוח של 8%. הגישה הייתה שישראל תציג מפה טובה יותר רק כשהפלשתינאים יעשו כן.
ינאי דאג שברק ישמע על המהלך של בן עמי. ברק הגיב מיידית. הוא התקשר והורה לחזור לעמדה של 8%.
* * *
המשלחת הפלשתינאית בטאבה התקשתה, כנראה, לעכל את העובדה שעידן ברק עומד להסתיים. המשלחת הפלשתינאית הציגה מפה שכוללת סיפוח של כ – 3% משטחי יהודה ושומרון. המפה כללה גם את 'שטח ההפקר' שליד לטרון, שטח שלא סופח רשמית אבל נחשב בעיני ישראל לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ואת השכונות הישראליות במזרח ירושלים, שבוודאי לא נספרות על ידי ישראל במניין האחוזים. מבחינת המשלחת הישראלית, אם כן, היה מדובר בהסכמה פלשתינאית לסיפוח של 2% בלבד, פחות אפילו מהמינימום שהציב קלינטון בהצעתו, 4%.
ב – 2% משטחי יהודה ושומרון בוודאי שאי אפשר להכניס 150 אלף מתנחלים כמו שברק וקלינטון רצו.
הפלשתינאים גם חזרו מהויתורים בתחום סידורי הבטחון שעשו בקמפ דייויד. האינתיפאדה שכנעה אותם שאין מקום לדבר על שימוש של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי הפלשתינאי.
המשלחת הפלשתינאית בראשות אבו עלא ניהלה מו"מ רציני בטאבה אבל היא לא ממש 'קונה' את הסיפור הישראלי על כך שזו ההזדמנות האחרונה לעשות הסכם לפני שברק מוחלף בידי ממשלת שרון. אחד מהם אמר לאמנון ליפקין שחק בגלוי – אני לא מאמין לסקרים שמתפרסמים בעיתונים בישראל.
בשלב מסוים בשיחות אמר יוסי שריד למשלחת הפלשתינאית "קחו מצלמה וצלמו את המשלחת הישראלית ושימו על השולחן שלכם כי עוד כמה שבועות בכל פעם שתראו את התמונה הזאת תבכו בגעגועים. זו נבחרת החלומות מבחינתכם. בעוד שבועיים יעמדו מולכם לימור לבנת, איווט ליברמן וצחי הנגבי".
ב – 27.1.01 התפזרה פסגת טאבה, למעשה בלי כלום.
ערב לפני כן התקיימה פגישה סודית על החוף בטאבה בין ישראל חסון וגלעד שר לאבו עלא. הישראלים, כולל חסון שהתנגד לכאורה לחתימת הסכם בשלב הזה, ביקשו לטוס מיידית לערפאת ולעגן יחד אתו את ההסכמות שהושגו. אבו עלא, לדברי חסון ושר, אמר "הבוס לא רוצה הסכם". גם הערוץ הצדדי שניהל בן עמי, בהנחיית ברק, עם אבו עלא בטאבה לא הניב תוצאה של ממש.
לאבו עלא יש גרסה בכלל אחרת. הפלשתינאים טענו שהם דווקא רצו הסכם בטאבה ולא פחות מזה ביקשו לתעד את ההסכמות שהושגו אולם הישראלים סירבו.
כך או כך, כשפסגת טאבה התפזרה זרק מוחמד דחלאן, ראש מנגנון הבטחון המסכל בעזה, לעבר העיתונאים את צמד המילים "חרטא ברטא". דחלאן התכוון בכלל למשהו אחר אבל בתקשורת הישראלית הדברים התפרסמו כתיאור שלו למה שקרה בטאבה. אם הופקה איזושהי תועלת מבחינת ברק מפסגת טאבה מילותיו של דחלאן רוקנו אותה מכל תוכן.
* * *
3 חודשים אחרי הבחירות כתב סטנלי גרינברג ניתוח של תוצאות הבחירות על סמך לא פחות מ – 3600 ראיונות. "הבוחרים באמת שנאו את השילוב בין קמפיין, התפוצצויות ושיחות שלום", כותב גרינברג "ברק הבין את עמדת הציבור אבל הבין גם את החלון הקטן שהיה לו להשיג הסכם כולל. הוא בחר לדחוף את השלום על חשבון הבחירות שלו".
גרינברג קצת רך עם ברק. ברק אוהב לחשוב שהוא בחר בשלום על חשבון הבחירות. האמת הכואבת היא שכתוצאה מטעויות שלו ויחסים אישיים מקולקלים ברק פשוט נאנס לבחור בתהליך השלום. נדמה גם שמה שהבוחרים באמת שנאו זה לא השילוב בין מו"מ ואינתיפאדה אלא את חוסר האמינות המוחלט שהקרין ברק.
ב – 1.1.00, אחרי הפיגוע בנתניה, התכונן ברק למלחמה ברשות הפלשתינאית.
בלילה הוא כבר ירד מזה בגלל הלחץ של שרי קבינט השלום.
יומיים אחר כך הוא שוב שינה את דעתו והודיע לקלינטון על הפסקת המגעים עם הרשות הפלשתינאית.
מייד לאחר מכן הוא שלח את גלעד שר לוושינגטון לנהל שיחות עם האמריקנים ומאשר שתי פגישות רמות דרג עם הפלשתינאים. פגישת בן עמי, שר עם אבו מאזן, אבו עלא ב – 11.1.00 ופגישת פרס – ערפאת ב – 13.1.00.
ב – 16.1.00 הודיע ברק לקבינט השלום שהוא מתכוון להודיע פומבית על כשלון התהליך. שרי קבינט השלום שוב כופפו את ברק. שריד, ביילין, בן עמי ושחק התנגדו.
פרס אמר "מה שאתה מציע עלול להיות קטסטרופה אמיתית. זו השגיאה הכי גדולה שאפשר לעשות".
ברק: "הרי אתה אמרת שממשלת ישראל הלכה רחוק מדי בעמדות. אל תחזיק את המקל בשתי קצותיו".
6 ימים לאחר מכן ברק כבר שלח משלחת ישראלית רמת דרג לטאבה.
ב- 23.1.01, יום פתיחתה של פסגת טאבה, נרצחו שני מסעדנים ישראלים בטול כרם. ברק הפסיק את השיחות. למחרת הוא חידש אותן.
ב – 27.1.01 הסתיימו שיחות טאבה ללא הסכם במסיבת עיתונאים. אנשי ברק הודיעו לעיתונאים על הפסקת המגעים עד אחרי הבחירות.
יום לאחר מכן ברק החליט לנסוע לדאבוס לפגוש את ערפאת ואולי להגיע אתו להכרזה משותפת.
בלילה ערפאת נשא נאום חריף בדאבוס. "מנהלים נגדנו מלחמה ברברית ואכזרית בשיטות פשיסטיות…נגד מי מנהלת ישראל מלחמה? נגד ילדים, נגד נשים, נגד העם הפלשתינאי, נגדי, נגדך…ברק הוא לא פרס או רבין. הוא רצה להפגיז אותנו באורניום". ברק ראה טלוויזיה והוציא הודעה חד משמעית – לא יהיה יותר מו"מ עם הרשות הפלשתינאית. המגעים יימשכו לאחר הבחירות.
בינתיים נרקמה בלשכת ברק מחשבה איך להביא את ערפאת לחזור בו. יוסי גנוסר התגייס לעניין והוא ארגן ראיון של עמנואל רוזן מערוץ 2 עם ערפאת. בראיון הזה ערפאת הציג חזות פייסנית. במקביל התקשר עומר סולימאן, השר לענייני מודיעין במצרים, והזמין את ברק לפגישה אחרונה עם ערפאת במצרים. הרעיון הוא שהשניים יפרסמו הכרזה משותפת. ברק הסכים. היוזמה לא יצאה אל הפועל אבל ברק המשיך עד 48 שעות לפני הבחירות עוד לבחון אפשרות של איזו פגישה עם ערפאת, אולי בשטוקהולם, אולי בקהיר, נדמה שברק מוכן לפגוש את ערפאת אפילו בקלפי בכוכב יאיר ביום הבחירות.
את זה, את הזיגזגים הפראיים הללו, חמישה תוך חודש, הציבור לא אהב. ברק נשאל לא מעט על הסלאלום בעמדותיו. "אני עקבי עד כדי שעמום", נהג ברק להשיב.
* * *
"אני לא חושב, אני בטוח – אהוד ברק ינצח מחר בבחירות את אריאל שרון", טל זילברשטיין ממנהלי הקמפיין של ברק, נשמע מאוד נחרץ. ערב לפני הבחירות רצה זילברשטיין, כנראה, להפיח קצת מוטיבציה באנשי מטה הבחירות של אהוד ברק. זילברשטיין גם ידע נתון שלא היה בחזקת שאר אנשי המטה. בלילה שלפני הבחירות העביר גרינברג ממצאים של סקר אחרון שערך.
לפי הסקר הזה, הפער בין ברק לשרון עמד על 12% בעוד 16% מהציבור היהודי עדיין לא החליטו למי להצביע. 12% זה המון, במובנים רבים זה בלתי אפשרי לסגירה ב – 24 שעות אבל כשהפער בין שרון לברק, שבוע לפני כן, על פי אותו סוקר עומד על 24% הרי 12% זו ממש קרן אור.
סטנלי גרינברג התגאה באותו ניתוח מחודש מאי 2001 בתחזית המדוייקת שלו לגבי תוצאות הבחירות. בהערת שוליים קטנה הוא כתב על הסקר ההוא שהועבר לילה לפני הבחירות: "כפי שדווח למספר ארגונים יהודיים הלילה השני של הסקרים, האחרון לפני הבחירות, הראה שהפער לטובת שרון מצטמצם ל – 12% עם מספר גדל של בוחרים שלא החליטו או כאלו שאינם תומכים באף מועמד (16%)..אנחנו הערכנו שאולי בוחרי השמאל התחילו לחשוב מחדש לקראת הסוף. זה לא היה נכון. מתברר שתוצאות אלו היו לא יותר מטרנד וזה מזכיר לנו לא לדווח יותר על תוצאות חלקיות או לייחס להן יותר מדי חשיבות". שרון, כזכור, ניצח בפער מדהים של 25%.
בלילה לפני הבחירות דווקא נטו ברק ואנשיו לייחס הרבה מאוד חשיבות לסקר הזה מה עוד שבבשעות אחר הצהריים של יום הבחירות עצמו ברק קיבל סקר נוסף, עוד יותר אופטימי. סקר של דורי שדמון מ"טלסקר" הועבר לברק. שדמון הזהיר את ברק מהבעייתיות של סקרים שנערכים ביום בחירות אבל אמר לו שהפער הצטמצם ל – 6%.
זהו הקש האחרון שברק ואנשיו נתלו בו. ברק עשה עוד ניסיון אחרון לנצח. בערבו של אותו יום בחירות הוא התקשר לכמה חברי כנסת ערביים וביניהם אחמד טיבי ומוחמד ברכה להודות להם על עזרתם בהבאת בוחרים ערביים לקלפיות. ברק ביקש מחברי הכנסת לעשות עוד מאמץ. אלו לא שיחות שברק רוצה לזכור.
גם ח"כ עזמי בשארה, שהוביל הקו המיליטנטי, קיבל כמה שיחות טלפון ביום הבחירות. מטה ברק ביקש מבורג להתקשר לבשארה. בורג לא התקשר. מי שכן התקשר וביוזמתו הוא שמעון פרס. פרס ניסה לשכנע את בשארה לא להרחיק מצביעים ערביים מהקלפיות.
מייד אחרי פרס התקשר ברק בעצמו לבשארה. ברק הנואש ניסה לשכנע כמה שעות לפני סגירת הקלפיות את בשארה, שהטיח בו כמה מחצי הביקורת הקשים ביותר בחודשים שלפני כן, לשנות את עמדתו.
לקראת 20:00 התקשר ברק ליובל פרנקל. ברק כבר ידע שהבחירות אבודות אבל הוא לא הפסיק לנסות. "יובל, הפער מצטמצם, בוא נעשה עוד מאמץ אחרון". פרנקל עשה עוד מאמץ אחרון, עוד כמה טלפונים לפעילים. בדיעבד, יודע גם פרנקל, מדובר במאמץ קצת פתטי.
ברק כבר עסק בשעה הזאת בהתייעצות עם אנשיו. "מה לעשות אחרי ההפסד? לפרוש? ללכת לאחדות?".
ב – 23:30 הגיע אהוד ברק לאולם בו מכונסים פעילי הבחירות שלו בקיבוץ שפיים. שעה וחצי לפני כן חזו מדגמי הטלוויזיה פער של קרוב ל – 20% לטובת שרון. ברק קיבל החלטה וכהרגלו הוא שיתף בה מעט מאוד אנשים. גם במה שאמור היה להיות ההופעה הציבורית האחרונה לפני הפרישה הוא חשש מהדלפה. כמו בשתי ההודעות הדרמטיות הקודמות שלו נאם ברק ארוכות לפני שהגיע לשורה התחתונה. "בכוונתי לעזוב למשך זמן את העשייה המדינית והפוליטית. אחרי 41 שנים בשירות המדינה זה מגיע לנאוה ולי".
ברק ירד מהבמה. אשתו, נאוה, לידו. נאוה ברק סברה שצריך להמתין לפני הודעת הפרישה. בעלה לא קיבל את דעתה.
חיים אורון ניגש לברק. "כל הכבוד, אהוד".
ברק: "אני עוד אחזור". אורון לא העלה בדעתו שברק מתכוון לחזור במהירות כל כך גדולה. הוא לא ידע שברק הודיע על פרישה במידה רבה כדי למנוע התנפלות של חברי מפלגתו עליו. ברק לא ויתר לרגע על הרעיון לכהן כשר ביטחון בממשלתו של שרון וסבר שהודעת פרישה שלו תביא ללחץ ציבורי עליו לחזור. ברגעים בהם ברק הודיע על פרישה נמצא מקורבו, גיורא עיני, בפגישה אצל פרס. עיני נשלח על ידי ברק לברר עם פרס אפשרות של ממשלת אחדות עם הליכוד. עיני הופתע מאוד מהודעת הפרישה אבל מהר מאוד התברר לו שברק לא באמת התכוון לפרוש.
הידיעה שברק מתכנן להיות שר בטחון של שרון היכתה בהלם אמיתי את כל מקורביו. בין המתנגדים נמצאת שוב נאוה ברק.
רק 10 ימים חלפו מהודעת הפרישה הדרמטית. מי לא אמר לברק לרדת מזה. חברי כנסת, שרים, יועצים. העיתונים חתכו את ברק לגזרים. חמי שלו, אחד העיתונאים שברק הציע להם במהלך כהונתו לכהן כיועץ התקשורת שלו, כתב ב"מעריב" טור חריף במיוחד תחת הכותרת "רב אמן באי אמינות".
"ברק נתן את מילתו קבל עם ועולם ובלי להניד עפעף הוא לוקח אותה בחזרה כאילו כלום. הוא מוציא שם רע, קשה להאמין, אפילו לפוליטיקאים", כותב שלו "הורתו של המינוי הזה בחטא קדמון של מעשה כחש פוליטי שכמעט ואין לו אח ורע. ברק עובר במקום הכי נמוך בפוליטיקה הישראלית. ברק הוא זה שלא עוצר באדום. הוא נוהג לציין ש"דברים שדפוקים מבחינה מוסרית לעולם לא יצלחו". אבל הוא לא לומד את הלקח כי את עצמו הוא תמיד מוציא מן הכלל".
שלו לא לבד. הרבה זמן לא זכורה מתקפה כל כך בוטה על ראש ממשלה כמו שברק חווה. לכולם ברק אומר – מבחינה אישית אני מעדיף ללכת הביתה אבל המדינה קוראת לי, שיקולים לאומיים.
""אני מופתע ממכתבך, תוכנו וסגנונו וחבל. האמון שנתתי בך במנותי אותך לשר חוץ והדרך שבה עבדנו יחד כדי לקדם את התהליך המדיני הניעוני לצפות לדו שיח ישיר בינינו ולא בצורה שבחרת", ברק חשש שמכתבו של בן עמי אליו, בו קרא לברק לחזור בו מההחלטה לקחת את תיק הבטחון, יגיע לידיעת התקשורת והזדרז לענות.
"הרגש והשיקול הפרטי אכן קוראים לעזוב את הזירה ולהניח לדברים. האחריות והשיקול הלאומי לנוכח מצב החירום וכן פניות רבות מהציבור ומאזרחים שאת מחיר הוויית הבטחון הכואבת שלנו נושאים אתם תמיד שכנעוני שחרף הדברים כפי שנתגבשו בדעתי להיענות לבקשתו של ראש הממשלה [שרון –ר.ד.] ולקחת על עצמי את תפקיד שר הבטחון". אם היו פניות של אזרחים לברק הן, כנראה, הגיעו ישירות לביתו.
עוזריו לא היו מודעים לפניות כאלו. הם כן מודעים לפניות רבות של אזרחים ופעילים במטה הבחירות של ברק שהתרעמו על הבגידה הגדולה. ברק הבטיח במהלך הקמפיין שלא יצטרף, למה שהוא מכנה, ממשלת טהרן – אסואן. בשיחות עם עיתונאים אמר ברק "לא אהיה שר בטחון בממשלת טהרן – אסואן". לחצים של בכירי מרצ גם הביאו אותו לפרסם הודעה פומבית בנושא שבוע לפני הבחירות.
מייד אחרי הבחירות זנח ברק את הבטחותיו.
בכלל, חלק מעוזריו של ברק בטוח גם היום שהסכמתו של ברק לכהן כשר בטחון אצל שרון היא מהלך שבושל עוד לפני הבחירות. ברק הציע למספר אנשים לפני הבחירות תפקיד אצלו. "אם ננצח תכהנו בתפקיד הזה בלשכת ראש הממשלה. אם אפסיד תבואו אתי ללשכת שר הבטחון".
התיאוריה הזאת גם מסבירה לכאורה את החלטתו המפתיעה של ברק להתפטר ולכפות בחירות מהירות, מהלך ששירת בדיעבד את אריאל שרון וחסם את בנימין נתניהו.
הביקורת הקשה בתקשורת ובמפלגתו של ברק לא שכנעו אותו לרדת מהעניין. מי ששכנע אותו הוא דווקא ראש הממשלה החדש.
אריאל שרון מתחיל להבין שברק הוא נטל ולא נכס. אנשיו של שרון ובראשם בנו, עומרי, התחילו לתדרך את העיתונאים ששרון בכלל לא הפנה את ההזמנה שלו להצטרף לממשלת האחדות לאהוד ברק אישית. "לנו זה לא משנה מי יהיה שר הבטחון. אריק לא רוצה דווקא את ברק", אמרו אנשי שרון. במקביל פגש שרון בחוותו את חיים רמון, המתנגד הקולני ביותר לניסיון של ברק לכהן כשר בטחון. ברק הבין שאין לו גיבוי של שרון והחליט לרדת מזה.
איתן הבר אמר פעם לברק "מזלך שיש את ערפאת. בלעדיו היית האדם השנוא ביותר בארץ".
אקורד הסיום של ברק הרחיק ממנו את מעט התומכים שנשארו לו. ברק הלך הביתה מבוזה ומושפל. מעט הגאווה שנותרה לו כמי שכביכול היה מוכן למות על חרבו האידיאולוגית הלכה לאיבוד בפיאסקו הזה. ברק הולך הביתה אחרי שנזרק במהירות חסרת תקדים ממשרד ראש הממשלה, הוא הלך הביתה בעיצומו של עימות קשה עם הפלשתינאים, עימות שהתחיל בכהונתו והוא הלך הביתה, בדיוק כמו שהבר אמר, כאחד האנשים השנואים ביותר במדינת ישראל.