"אין שום סיכוי שהביקור של אולברייט יביא לחידוש המו"מ. זה לא בחומר שלה. יש יותר סיכוי שהיא תוציא מים מהסלע". אורי שגיא היה מאוד בטוח בעצמו. המאמצים לחדש את המו"מ עם סוריה, שלשגיא היה חלק לא מבוטל בהם, נמשכו כבר 5 חודשים.
ביקור מזכירת המדינה האמריקנית, מדלן אולברייט, בדמשק, ב – 7.12.99 , לא נראה לשגיא כמו נקודת ציון חשובה במאמץ הזה. אסד, חשב מן הסתם שגיא, ייתן את הסכמתו לחידוש השיחות, אם בכלל, לנשיא קלינטון ולא למזכירת המדינה שמילאה תפקיד משני במגעים עם הסורים.
אולברייט הלכת לפגישה עם אסד ושר החוץ שלו, א-שרע. אסד, הספינקס הקשוח מדמשק, השאיר אותה המומה. "אני מוכן לחדש את המו"מ עם ישראל באופן מיידי".
אולברייט התעשתה. "את מי אתה מתכוון לשלוח לשיחות?".
אסד: "את שר החוץ שלי".
אולברייט הסתכלה על א-שרע וזיהתה יותר מחיוורון קל. א-שרע נראה מופתע בעליל.
המודיעין הישראלי דיווח מאוחר יותר שא-שרע חשש שאסד עומד להקריב אותו. אולברייט מצדה ממש לא התעניינה ברגשותיו של א-שרע. הרבה רגעי אושר כאלו לא זימנה לה הקדנציה שלה. היא התקשתה להסגיר את שמחתה. בדמשק אולברייט אמרה למצלמות שכעת היא יותר אופטימית ונסעה לישראל. זו עתידה להיות ההצלחה הגדולה ביותר של אולברייט כמזכירת מדינה.
* * *
סוריה הייתה הפרוייקט הגדול הראשון של אהוד ברק כראש ממשלה.
שבוע לאחר שנכנס ללשכת ראש הממשלה, הוא נסע לארה"ב לנסיעה הראשונה המסורתית של ראש ממשלה ישראלי חדש. ברק לא התעניין בדבר חוץ מאיש אחד – ביל קלינטון. הוא לא התראיין לתקשורת, לא נאם בפני הנהגת הסנאט ובית הנבחרים, מיעט להיפגש עם יהודים ובילה זמן חסר תקדים של כמעט 20 שעות עם הנשיא ביל קלינטון.
ארוחת ערב מפוארת, פגישות ב – 4 עיניים והשיא – לילה קסום בקמפ דייויד, אתר הנופש הנשיאותי, בחברת נאוה והילארי. ברק ישב עם קלינטון עד 3:00 לפנות בוקר ושירטט באוזניו את חזון השלום שלו. לא מדובר בפרטים כלליים. ברק אמר לקלינטון שהוא רוצה להתקדם ראשית בערוץ הסורי כדי להביא לנסיגה מסודרת מלבנון ואז יתפנה לערוץ הפלשתינאי. הוא דיבר על פשרות גדולות ועל נכונות ללכת מאוד רחוק.
קלינטון שאל אם יסכים לסגת מהגולן. ברק אמר שיילך בדרכו של רבין אבל הוא אינו מתיר לקלינטון להעביר את דבריו לסורים. רבין הסכים בחשאי לסגת מרמת הגולן לקווי ארבעה ביוני 67 בתנאי שדרישות יישראל ימולאו.
ברק שטח לוח זמנים, סדרי גודל כספיים שישראל תצטרך לאחר הסכמי השלום וטקטיקת מו"מ. הוא דיבר אפילו על הצורך לחזק את הכלכלה הסורית אחרי ההסכם. קלינטון התרשם עמוקות.
בין השניים נרקם שיתוף פעולה יוצא דופן, חסר תקדים, שאף ראש ממשלה ישראלי לא נהנה ממנו לפני כן.
ברק חזר לישראל והתחיל לנהל עשרות שיחות טלפון לתוך הלילה עם קלינטון. ברק לא שיתף איש בשיחות הטלפון הללו, אפילו לא את עוזריו הקרובים ביותר. קלינטון מצדו ישב על הטלפון ושוחח עשרות פעמים עם הנשיא חאפז אל אסד.
ברק עסק בערוץ הסורי באובססיביות והוא עשה את זה כמעט לבד. הוא ישב שעות על המפות של רמת הגולן והכנרת ושאל בעצתם של כל מי שנדמה לו שיכול להוסיף לו החל מאיתמר רבינוביץ, שעמד בראש צוות המו"מ בסיבוב הקודם, דרך הביוגרף של אסד, פטריק סיל, שהגיע לביקור בישראל ועד מלך ירדן, עבדאללה ונשיא מצרים, מובארק.
האחרון, אגב, אמר לו כבר בפגישתם הראשונה יומיים אחרי שברק נכנס לתפקידו שהוא סקפטי לגבי רצונו של אסד לחתום הסכם שלום עם ישראל. שבוע לפני כן בוושינגטון היה מובארק חד הרבה יותר.
בפגישה עם הנשיא קלינטון אומר מובארק: "איני מאמין שאסד הולך להסדר. זה בלון שיתפוצץ. עדיף שלא תשקיע יותר מדי יוקרה אישית בזה". קלינטון הופתע. מסתבר שלא שוכנע.
ברק כל כך רצה בהסכם עם סוריה שהוא אפילו התחיל לשבח את אסד בכל הזדמנות. אסד, שלא התפרסם דווקא בגלל רגישותו לזכויות אדם, הוגדר על ידי ברק כ"מנהיג אמיץ, שעיצב את סוריה המודרנית". ברק כמעט אובססיבי בעניין הזה. בהזדמנות אחת הוא הודה בחיוך בפני עיתונאים – "אני רק רואה מצלמה וכבר מתחיל לדקלם את השבחים". הנקודה המדהימה היא שלא רק ברק משבח את אסד. ברק זכה למה שאף ראש ממשלה ישראלי אחר לא זכה לו. מחמאות מאסד.
בראיון לעיתונאי פטריק סיל אמר אסד: "יש שינוי ברור בישראל. אני חושב שיש רצון אמיתי לשלום. עקבתי אחרי ההישגים שברק השיג בעבודתו ועקבתי אחר הצהרותיו. הוא נראה לי אדם חזק ודובר אמת וכמו שתוצאות הבחירות קבעו ברק נהנה מתמיכה רחבה. ברור שהוא רוצה להשיג שלום עם סוריה. הוא מצטייר בעיני כמי שפועל על פי תוכנית שהוכנה היטב". אסד אמר את הדברים עוד לפני שברק נכנס ללשכת ראש הממשלה.
החלטה נוספת, שקיבל ברק, היא למנות את אורי שגיא, ראש אמ"ן לשעבר, לראש צוות המו"מ עם סוריה.
שגיא נחשב אולי למומחה מספר 1 בישראל בעניין סוריה והיה שותף למו"מ הקודם שנוהל עמם. בצד המומחיות הוא נחשב לאדם קפדן, עצמאי וקשוח. יחסיו עם ברק מאז פרש מהצבא קשים למדי. שגיא אף נתן ביטוי לזעמו על הנסיבות בהן פרש מהצבא – שגיא ביקש להתמנות לסגן רמטכ"ל – והדרך בה נהג בו ברק בסוף דרכו בצבא. ברק, על פי שגיא בספרו "אורות בערפל", הבטיח לבוא לערב הפרידה משגיא, טען ברגע האחרון שאינו יכול להגיע ולבסוף 'התגלה' על מסך הטלויזיה. בין השניים גם נמצאת "פרשת צאלים".
לזכותו של ברק יש לומר כי לא בפעם הראשונה הוא מוכיח שההחלטות הפרסונליות שלו בעניינים קריטיים אינן מושפעות מרגשות אישיים. ברק לא כל כך הסתדר עם יוסי גנוסר, בכיר בשב"כ לשעבר, ששימש כשליחו המיוחד של יצחק רבין ליאסר ערפאת. בפגישה הראשונה של ברק עם ערפאת ביקש אבו מאזן שברק ימנה את גנוסר לשליחו המיוחד. ברק סירב. זמן לא רב לאחר מכן הוא השתכנע ומינה את גנוסר לתפקיד.
* * *
בספטמבר 99 , חודשיים אחרי שנכנס לתפקיד, משגר ברק את שגיא לפגישה חשאית עם היועץ המשפטי של משרד החוץ הסורי, ריאד דהודי. שגיא קיים מספר פגישות חשאיות עם נציגים אמריקניים וסוריים. זו הפגישה החשובה ביותר.
הפגישה נערכה בז'נבה בנוכחות דניס רוס, המתווך הנצחי. שגיא ומקבילו עברו על נושאי המו"מ כולל הנושא הטריטוריאלי. לשגיא לא היה מנדט להבטיח נסיגה לקווי הארבעה ביוני. ברק תידרך אותו באופן שוטף בטלפון מוצפן לז'נבה.
שגיא לא אמר את הדברים מפורשות אבל הוא נתן לדהודי להבין שברק יילך בצעדי רבין, כלומר, יסכים לנסיגה לקווי ארבעה ביוני 67 במידה ותנאיו יתמלאו.
שגיא חזר מז'נבה עם תחושה טובה אבל המו"מ המשיך להיות תקוע. יש שניות גדולה, קצת אבסורדית, בדרך בה ברק ניהל את המו"מ באותה תקופה.
בציבור הישראלי הוא נתפס כמי שכבר סגר הסכם עם אסד, אם לא רשמית אז לפחות מאחורי הקלעים. המידור הכבד תרם לתחושה הזאת. לעומת זאת, בחדרי המו"מ ברק דווקא התגלה כנושא ונותן קשוח, לפחות בינתיים.
קלינטון לא לחץ על ברק. במקום זאת הוא לחץ על אסד. בעשרות שיחות טלפון ניסה קלינטון לשכנע את אסד לחדש את המו"מ עם ישראל. קלינטון דיבר בשפה מעורפלת. "ברק הוא ממשיכו של רבין", "הוא מוכן לפשרות גדולות", אתה לא תתאכזב".
ב – 7.12.99 אסד מצמץ, אולי בפעם הראשונה בתהליך השלום בין ישראל לסוריה. הוא החליט על חידוש המו"מ מבלי שהוא קיבל שום דבר מפורש.
* * *
בישראל בינתיים התחוללה דרמה לא קטנה. מקורות מודיעין ישראליים גילו על החלטת אסד עוד לפני שאולברייט שמעה עליה.
ראש השב"כ, עמי אילון, עשה מאמץ של הרגע האחרון לעצור את מה שהוא הבין שעומד לבוא. לאילון אין בעיה עם התקדמות בערוץ הסורי אלא שכראש שב"כ הוא העריך שעיכוב נוסף בערוץ הפלשתינאי עלול להיות הרה אסון.
דניס רוס סיפר מאוחר יותר בראיון למכון וושינגטון, מקום עבודתו אחרי שעזב את מחלקת המדינה:
"בדצמבר 99 ובינואר 2000 עמי איילון לחץ עליי חזק מאוד לשכנע את ברק לעבור מהתמקדות בערוץ הסורי להתמקדות בערוץ הפלשתינאי. הוא הסביר שהתסכול ברחוב הפלשתינאי הוא הרבה מעבר למה שאנחנו שומעים מצוות המו"מ הפלשתינאי או מערפאת. איילון היה מאוד מודאג שאנחנו הולכים לקראת פיצוץ מהסיבות הבאות:
התהליך לא מילא אחר הציפיות של הרחוב הפלשתינאי והחליף את הכיבוש הישראלי מבחינתם ברשות פלשתינאית מושחתת. עמי חשב שצריך להגיע לעסקה מהר".
איילון לא הסתפק בלחץ על רוס. הוא פנה לשגריר ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק, עם מסר דומה. אינדיק נחשב לחסיד גדול של הערוץ הסורי.
איילון: "ההתנהגות הזאת שלכם עושה לנו עוול. יהיה כאן אסון. עם סוריה אפשר לחכות עוד 20 שנה. עם הפלשתינאים אי אפשר לחכות יותר".
אינדיק: "מה עם לבנון? בלי סוריה אי אפשר לצאת מלבנון כפי שברק רוצה".
איילון: "לסורים לא מגיע פרס על לבנון".
אינדיק: "אתה תמים. במדינאות זה מה שאפשר ולא מה שראוי".
כשאיילון שמע על ההחלטה של אסד הוא זימן כינוס של ועדת ראשי השירותים החשאיים עם ברק.
הישיבה הדרמטית כונסה ב – 6.12.99 בשעה 22:15 בלשכתו של ברק, מייד אחרי שאיילון וברק סיימו פגישה ב – 4 עיניים. השתתפו בה ראש המוסד, אפרים הלוי, ראש השב"כ, עמי איילון וראש אמ"ן האלוף עמוס מלכא.
מלכא, הלוי ואיילון יישרו קו. הם אמרו לברק שאסור לתת עדיפות לערוץ הסורי. הדבר מתפרש אצל הפלשתינאים כעדיפות שבאה על חשבונם. מלכא הציג הערכות מודיעין קודרות על התגובה הפלשתינאית במקרה כזה.
איילון, כרגיל, הוא הבוטה ביותר.
"אהוד, עם כל הכבוד איך זה שאתה לא מתייעץ עם הדרג המקצועי שלך? ההחלטה הזאת שלך עלולה להיות הרסנית. אתה לא מבין את הבעיה הפלשתינאית".
ברק: "זו החלטה שנפלה עוד לפני הבחירות".
איילון: "לקח לי ולגנוסר זמן רב לשכנע את הפלשתינאים לתת בך אמון (איילון מתייחס לשליחויות חשאיות שעשה באותה תקופה עם יוסי גנוסר, בעיקר ליו"ר הרשות הפלשתינאית, יאסר ערפאת – ר.ד.). עכשיו הכל יירד לטמיון".
ברק: "אנחנו נלך במקביל בשני הערוצים".
איילון: " אם אתה חושב שתלך על פינוי 10-15 אלף אנשים מרמת הגולן, מה שיביא אותך על סף מלחמת אחים ואז תלך לפינוי של עוד עשרות אלפי אנשים באיו"ש אז אתה לא מבין כלום במציאות הישראלית. זה פצע וטראומה שלא קל להתאושש מהן. זו גם טעות פוליטית".
ברק לא השתכנע. האמת הפשוטה היא שההחלטה של אסד נפלה גם עליו בהפתעה מסוימת. הוא אומנם הוביל אליה וטען כל הזמן שאסד ישתכנע אבל כשזה בא זה תמיד מפתיע.
* * *
ביום רביעי, 8.12.99, ב – 21:30 (שעון ישראל) הודיע נשיא ארה"ב, ביל קלינטון על חידוש השיחות בין ישראל לארה"ב בדרג חסר תקדים, שר החוץ הסורי ייצא לשיחות ומולו ראש ממשלת ישראל.
ההחלטה של ברק לצאת בעצמו למו"מ מול דרג נמוך ממנו היא אחת הטעויות הקשות שלו במו"מ הזה. ברק לא רצה להעמיד בראש המשלחת את שר החוץ, דוד לוי. כל מועמד אחר היה מביא לזעמו של לוי. ברק, בעצתו של יתום, יצא בעצמו ובכך פגע קשות במו"מ. במקרה של מבוי סתום במו"מ, א – שרע יוכל לומר – אני אביא את הדברים לנשיא שלי. לברק לא תהיה אופציה כזאת.
יחד עם זאת, אין ספק שההודעה על חידוש השיחות עם סוריה היא אחת משעותיו היפות ביותר של ברק בתפקיד. הוא שוב ניצח. הוא שוב הוכיח לכל מבקריו, אפילו לשמעון פרס, שהיה מאוד פסימי לגבי הערוץ הסורי, שהוא יכול לאתגר והכי חשוב מבחינתו – הוא עדיין שמר את הויתורים הקשים קרוב לחזה. למחרת במרכז מפלגת העבודה ברק זכה לקבלת פנים חמה. פרס בירך אותו מעל הבימה, "יישר כוח אהוד".
* * *
התקשורת גמרה את ההלל על ברק אבל בעת ובעונה אחת הכריזה בעצם על הסכם שהושג בחשאי בין ישראל לסוריה. העיתונאים יצאו מנקודת הנחה שסוריה לא הייתה מסכימה לשלוח את שר החוץ שלה לולא הושג הסכם כזה. עיתוני יום המחרת היו מלאים בפרטי ההסכם שהושג כביכול.
"מעריב" כתב מייד לאחר ההודעה על חידוש השיחות "בשיחת טלפון בין אסד לקלינטון סוכם: ישראל תחזיק תחנות התרעה בחרמון תמורת נסיגה מלאה "בתיקוני גבול קלים"". בידיעה אחרת בישר העיתון על "מגעים לביקור קרוב של ברק בסוריה – ייתכן אפילו בשבוע הבא".
"הארץ" כתב : "מקור בכיר בממשל מסר כי רוב הנושאים העקרוניים בין ישראל לסוריה כבר מסוכמים למעשה: הנסיגה מהגולן, סידורי הבטחון, המים והנורמליזציה כבר מסוכמים למעשה…ביסוד ההבנה על חידוש השיחות עומדת הצעת ברק לדון בנסיגה מלאה מרמת הגולן לקווי ארבעה ביוני 67 עם תיקוני גבול קלים לצרכי בטחון ומים".
כאמור, בשלב הזה דבר לא סוכם בין הצדדים וברק לא התחייב לנסיגה לקווי ארבעה ביוני 67. נסיעה של ברק לדמשק אינה על הפרק.
לתקשורת הצטרפה גם האופוזיציה.
יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון, אמר בכינוס חירום מיוחד במצודת זאב: "האמריקנים התחייבו בפני הסורים בשם ברק לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 67. הסכמת ברק היא כניעה מוחלטת לדרישות הסורים ולאינטרסים אמריקניים פנימיים…הממשלה הזאת לא תבעה דבר אלא נכנעה ללא תנאי, דבר המגביר את הצורך להחליף את הממשלה הכושלת הזאת".
הנזק שנגרם לברק בדעת הקהל הישראלית כבד. הוא עצמו, כנראה, לא היה מודע לו ולכן לא עשה מאמץ מיוחד להילחם בהנחה המופרכת הזאת.
* * *
אהוד ברק מכור לסקרים. במהלך כהונתו בוצעו ביוזמתו לפחות 100 סקרים, לא כולל עשרות סקרים שנשלחו אליו ביוזמה פרטית של מכוני סקרים. חלק מהסקרים בוצעו מתקציב לשכת ראש הממשלה על ידי יועצת הסקרים שלו, דפנה גולדברג – ענבי ובאמצעות מכון הסקרים "גאלופ". חלק אחר בוצע על ידי יועץ הסקרים האמריקני, סטנלי גרינברג ובאמצעות מכון הסקרים "טלסקר".
בגלל קשיי הסתגלות שונים ברק לא הספיק לבחון ביסודיות את הסוגיה הסורית לפני ההודעה על חידוש השיחות בדצמבר 99.
שלושה סקרים כן בחנו את הסוגיה. בשלושתם יש רוב עצום התומך בהסכם עם סוריה. אלא שהסקרים לא בדקו את המחיר האמיתי של השלום עם סוריה. רק בסוף אוקטובר נבדק הנושא לראשונה על ידי יועצת הסקרים של ברק, דפנה גולדברג – ענבי. בשאלה הכללית, הערטילאית, לגבי תמיכה בהסכם שלום עם סוריה יש רוב עצום לתומכים. הפער בין התומכים למתנגדים עמד על כ – 40%. הרוב נשאר גדול כל עוד מדובר על נסיגה מרוב שטחי רמת הגולן. ברגע שהועלתה בפני הנשאלים האפשרות של נסיגה מכל רמת הגולן התמונה השתנתה לחלוטין. בשלב הזה השאלה מנוסחת עדיין באופן חלקי, כמעט מרושל.
התוצאה – רק 13% הסכימו לנסיגה מכל רמת הגולן בתמורה להסכם שלום עם סוריה.
אגב, גם בנימין נתניהו, 'נרקומן' סקרים לא קטן בעצמו, בחן לפחות 6 פעמים את עמדת הציבור הישראלי כלפי האפשרות של נסיגה מכל רמת הגולן, כולל פעמיים בספטמבר – אוקטובר 98, זמן ניהול המגעים החשאיים עם סוריה. גם אז הציבור הישראלי לא "התלהב" מהעניין.
לא מעט אנשים המעורים במו"מ עם סוריה לרבות אורי שגיא סבורים גם היום שאחת הסיבות לכישלון המו"מ היא העובדה שברק החל לערוך באינטנסיביות סקרים.
יום לאחר ההודעה על חידוש השיחות ערכה דפנה גולדברג, יועצת הסקרים של משרד ראש הממשלה, סקר נוסף. רק 44% סבורים כי ההודעה על חידוש השיחות היא הישג לברק. 38% סבורים כי הוא נכנע לתנאיו של ברק. הסקר כבר מציג ירידה ראשונה בתמיכה בהסכם שלום עם סוריה.
באופן כללי, גילה הסקר, הציבור הישראלי לא התרשם מההודעה של הנשיא קלינטון. חלקים גדולים בציבור היו בטוחים שברק כבר ויתר על הכל.
ברק, כנראה, לקח את הסקר הזה מאוד ברצינות.
* * *
5 ימים לאחר שהתקבלו תוצאות הסקר של גולדברג, נחת ברק בראש משלחת ישראלית בכירה בשדה התעופה אנדריוס ליד וושינגטון. ליד המטוס הוא אמר למרטין אינדיק, שגריר ארה"ב בישראל "אני מצטער אבל לא אוכל להתקדם. יש לי בעיות פוליטיות קשות".
אינדיק המום. כמה שעות מאוחר יותר יחנוך הנשיא קלינטון על מדשאת הבית הלבן את המפגש הראשון אי פעם בין שר חוץ סורי לראש ממשלת ישראל. דקות אחר כך מקבל אינדיק, כמו גם כל שאר חברי המשלחת הישראלית, ידיעה מדאיגה נוספת.
הכתב הסורי איברהים חמידי, שנחשב מקורב לצמרת הסורית בכלל ולא-שרע בפרט, פרסם בעיתון "אל חיאת" שא-שרע אינו מתכוון ללחוץ את ידו של ברק בפסגה ביניהם. אינדיק הבין את ההשלכות של ההחלטה. גם שאר חברי המשלחת הישראלית היו מודאגים. היחיד שלא ייחס לכך שום חשיבות הוא אהוד ברק עצמו. "מה זה משנה אם הוא ילחץ לי את היד או לא".
טקס הפתיחה של פסגת ברק – א – שרע הועבר, כמובן, בשידור ישיר בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו בישראל. מיליוני ישראלים שמעו דברים קצרים וכלליים של ברק וקלינטון ונאום קשה וארוך, בניגוד לסיכומים המוקדמים של א-שרע. קלינטון לחש לא- שרע שיסיים אבל שר החוץ הסורי קרא מהכתב עד המלה האחרונה וכמובן לא לחץ את ידו של ברק.
דעת הקהל בישראל התחילה מאוד לא לחבב את 'השלום שמלום' הזה עם סוריה.
יועץ התקשורת של ברק, גדי בלטיאנסקי, עשה ניסיון לרכך מעט את המכה. "פרשנים לענייני ערבים דווקא אומרים שיש בנאום גם נקודות מאוד חיוביות", הוא תדרך את העיתונאים. מאוחר יותר ברק וא-שרע נפגשו הרחק מהמצלמות. בלטיאנסקי, מומחה לא קטן לענייני דעת קהל, התעניין רק בנקודה אחת. "לחצתם ידיים?", הוא שאל את ברק.
ברק עושה איזו תנועה בלתי ברורה עם הראש. מזכירו הצבאי, גדי אייזנקוט, ענה בחיוב. בלטיאנסקי הזדרז להתקשר לכתבים. העיתונים הישראליים על סף סגירה. בלטיאנסקי הצליח לדחוף את הידיעה. "מאחורי הקלעים בפגישה המקדימה הייתה גם הייתה לחיצת יד בין ברק לא-שרע", מדווח "ידיעות אחרונות" בכותרת הראשית.
רק עם חזרתו לישראל הודה ברק שלא הייתה שום לחיצת יד. ברק גם לא ניסה לקדם לחיצת יד כזו. זה נראה לו פרובינציאלי. בישיבת הממשלה אחרי חזרתו הסביר ברק ש"העדר לחיצת היד מעיד על הקשיים של שותפינו בכניסה למו"מ". דעת הקהל הישראלית לא הייתה במצב רוח להבין את הקשיים של הסורים.
כחודש לאחר הפסגה בדק סטנלי גרינברג, יועץ הסקרים של ברק, את תחושות הציבור כלפי המו"מ עם סוריה. קבוצות המיקוד שהוא ריכז לתשאול אינטנסיבי דיברו על רצונן לראות מיקוח קשה מצד ברק. "חסרונה של לחיצת היד עלה המון אצל אנשים, זה משדר להם שהסורים לא באמת מקבלים את קיומה של ישראל ושהשלום יהיה "שלום קר"", כתב גרינברג לברק "בהתאם, האמונה שההסכם יביא לשלום אמיתי או ליתרונות כלכליים קטנה. מבחינת קבוצות המיקוד, העובדה שאסד לא בא לשיחות מעידה על חוסר ברצון אמיתי לפיוס".
* * *
עבור ברק, הפסגה הראשונה עם א-שרע היא הצלחה גדולה. בשני ימי דיונים הוא הצליח לקבוע תאריך לפסגה נוספת אינטנסיבית מבלי שהוא בעצם נתן דבר לסורים. הדיונים נשארו ברמה הטכנית של סדר יום. הסוכרייה היחידה שברק העניק לא-שרע היא הסכמתו שבפסגה הבאה ישראל תסכים להתדיינות בנושא הגבולות.
א-שרע קנה את הבלוף של ברק. לקראת תום הפסגה הוא התקשר לנסיך בנדאר, השגריר המיתולוגי של סעודיה בארצות הברית.
"אני מבקש שתכנס את כל השגרירים הערביים המוצבים בוושינגטון", ביקש א-שרע מבנדאר, על פי דיווח שמגיע לממשל האמריקני.
"אתה הרי יודע שאנחנו בעיצומו של צום הרמדאן. זה לא זמן טוב. לא ניתן לדחות את זה?", שאל בנדאר את א-שרע.
"לא. זה מאוד חשוב שאעדכן אתכם עכשיו", ענה א-שרע.
בעקבות השיחה הזאת התכנסו שגרירי מדינות ערב בוושינגטון בביתו של בנדאר.
א-שרע לא הותיר ספק לסיבת ההתכנסות. "סיימתי עכשיו פסגה עם ראש ממשלת ישראל. אני רוצה שתדעו ששמעתי מה שרציתי לשמוע ואנחנו מתכוונים לעשות שלום עם ישראל. אני מתכוון לחזור עכשיו לסוריה, לעדכן את הנשיא ולחזור לכאן לפסגה נוספת".
פסגת שפרדסטאון, עיירה במדינת וירג'יניה הסמוכה לוושינגטון, נקבעת ל – 3.1.00. בשפרדסטאון הצדדים כבר אמורים לדבר ביזנס.
6: – "אני לא רואה סקרים"
לא בכל יום אומר עיתונאי לראש ממשלה שהוא אינו מאמין לו. בטח לא בראיון טלויזיוני.
לקרן נויבך, הכתבת המדינית של הערוץ הראשון, זה קרה. נויבך ניסתה לשאול את ברק על ממצאים שהופיעו בסקרים, שהתפרסמו לפני הראיון, שהיא ערכה אתו. ברק לא חיבב את השאלה.
"אני לא רואה סקרים", הוא אמר לנויבך.
"אני לא מאמינה לך", ענתה נויבך.
בועז גנור, מומחה לטרור, ראה את הראיון של ברק בערוץ הראשון ואת הראיון המקביל בערוץ השני.
"צפיתי במהדורת החדשות בשני ערוצי הטלוויזיה בראיון שהתקיים עמך ונעלבתי", כתב גנור לברק. "נעלבתי כאזרח ישראלי הרואה את ראש ממשלתו מותקף בברוטאליות בעת מלחמה על ידי שני זוגות מראיינים מתלהמים המתחרים ביניהם מי יקטע יותר את דברי ראש הממשלה. נעלבתי מכך שראש הממשלה לא תבע את עלבונו, לא קם והפסיק את הבזיון המתוקשר".
ברק אכן לא הגיב על האמירה של נויבך והוא, להבדיל מגנור, ידע טוב מאוד למה.
אהוד ברק ראה הרבה מאוד סקרים בתקופת כהונתו. למעשה, לא היה לישראל ראש ממשלה שראה יותר סקרים מברק. אפילו לא בנימין נתניהו.
ב – 20 החודשים שהוא בשלטון נערכו בהנחיית ברק למעלה מ – 100 סקרים. עשרות סקרים נוספים הועברו לברק על ידי סוקרים שמומנו על ידי אנשים שרוצים בטובתו של ברק. אין שבוע בכהונתו של ברק שהוא לא קיבל סקר אחד או שניים.
ברק בדק כמעט כל נושא אפשרי בסקרים שהוא ערך – החל משאלות שגרתיות על תפקודו כראש ממשלה ועמדת הציבור באשר לתהליך השלום עם הפלשתינאים והסורים, דרך עמדות הציבור לגבי הרפורמה במס, חוק פנסיה ממלכתי ושינויים אפשריים בחוק השבות ועד לבחינת השאלות – מי הוא המסבירן הכי טוב בנושאים ביטחוניים, מה דעת הציבור על הפיכת יום ראשון ליום חופש נוסף והאם לדעת הציבור התגובה הצבאית ללינץ' ברמאללה הייתה מספיק חזקה.
בשבועיים שבין חזרתו של ברק מהפגישה הראשונה עם שר החוץ הסורי לפסגת שפרדסטאון התחילו סקרי דעת הקהל שערך ברק לשחק תפקיד מרכזי במיוחד. ייתכן שממצאי הסקרים הללו אחראים במידה לא מבוטלת לעובדה שברק לא הגיע להסכם עם הסורים. לסקרים שערך ברק יש גם תפקיד חשוב בקביעת עמדותיו במהלך מו"מ עם הפלשתינאים.
* * *
ברק הקים עם עלייתו לתפקיד שתי מערכות סקרים.
הראשונה, רשמית פעלה מטעם משרד ראש הממשלה בתקציב ממלכתי.
אחיו של ברק, אבינועם ברוג, שעבד בעבר במכון הסקרים "גאלופ", שידך לברק את אחת הסוקרות של מכון "גאלופ", דפנה גולדברג – ענבי. גולדברג עבדה בקמפיין 96 עבור נתניהו כעוזרת של הסוקר הראשי של נתניהו, שי ראובני.
משרד ראש הממשלה בחר את גולדברג כיועצת הסקרים של ברק.
במכרז שנוי במחלוקת נבחר מכון הסקרים "גאלופ", ששימש גם את נתניהו בתקופתו כראש ממשלה, לשמש כמכון הסקרים של משרד ראש הממשלה.
יועץ סקרים נחשב לדמות מאוד חשובה ומשפיעה בסביבתו של ראש הממשלה.
ברוב המכריע של המקרים שררו יחסי אמון מלאים בין יועץ הסקרים לראש הממשלה. תוצאות הסקרים ואפילו השאלות נחשבים לאחד הסודות השמורים ביותר בלשכת ראש הממשלה ונחשפים אליהם מספר מאוד מצומצם של אנשים, בדרך כלל רק היועצים הבכירים של ראש הממשלה.
עד היום ב – 8 השנים לערך שנערכים סקרים כאלו מעולם לא דלף סקר כזה לתקשורת.
למעלה משנה עבדה גולדברג עבור ברק. היא בחנה עבורו כמה מהסוגיות הרגישות ביותר שאפשר להעלות על הדעת בלמעלה מ – 50 סקרים שונים אבל מעולם לא פגשה אותו ב – 4 עיניים.
מי שראיין אותה לפני קבלתה לעבודה הוא ראש הלשכה, חיים מנדל – שקד.
"איפה שרתת בצבא?", שאל שקד את גולדברג בשנייה שהיא מתיישבת לראיון.
גולדברג הופתעה מהשאלה אבל היא מרוצה. גולדברג שירתה בתפקיד קרבי. מנדל מרוצה. גולדברג התקבלה.
קודמה בתפקיד, שי ראובני, היה אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו. לא פעם הוא היה סועד על שולחנה של משפחת נתניהו בערבי שבת. כשהיה מסיים סקר הוא היה מתקשר, בהוראת נתניהו, בכל שעה לביתו, מעיר אותו, אם צריך, ומעביר לו את ממצאי הסקר. נתניהו , כאמור, צורך סקרים באופן שיטתי ורצוף. הוא נוהג לבחון כמעט כל מסר חדש בסקר לפני שהוא משווק אותו לציבור ובודק את התגובה עליו שנית אחרי ששיגר אותו לאוויר העולם, או יותר נכון למצלמות הטלוויזיה.
גולדברג, לעומת זאת, קיבלה את השאלות ממנדל- שקד והעבירה לו את הממצאים. ברק נשאר עבורה מחוץ לתחום.
באחת ההזדמנויות היא לא התאפקה. על כריכת סקר מספר 20 שלה מיום 12.4.00 כתבה גולדברג "אהוד, אני רוצה לקבל פידבק ולו דרך חיים (מנדל – ר.ד.) ואני אשמח להתייחס ולהשתפר". בהזדמנות אחרת היא אמרה למנדל "אני מבינה שאהוד עובד עד השעות הקטנות של הלילה. לי יש במילא ילדים קטנים אז אם זה השעות שלו אין לי בעיה שיתקשר ב – 3:00 ו – 4:00 לפנות בוקר".
ברק לא התקשר.
אסור להבין מכך שברק היה אדיש לממצאי הסקרים. ההפך. ברק דרש לקבל מיידית על ממצא שהתקבל בסקרים, בכל שעה של היממה. מנדל – שקד נהג להקריא לו את הממצאים של גולדברג בטלפון בכל שעה, כולל הנתונים השוליים ביותר. ברק אפילו ניסה לעתים לנסח בעצמו את השאלות אבל גולדברג פסלה את ניסיונותיו, שהועברו אליה דרך מנדל, בנימוק שהשאלות משוחדות מדי לטובת ברק.
ברק גילה לא מעט חשדנות כלפי הסקרים שנערכים על ידי גולדברג ו"גאלופ" מתקציב משרד ראש הממשלה. אחת הסיבות כנראה היא שמכון "גאלופ", שערך עבורו את הסקרים, ביצע גם סקרים קבועים ושיטתיים עבור "מעריב".
"גאלופ" חוייב, על פי החוזה עם משרד ראש הממשלה, בהקמת חומה סינית בין השאלות והממצאים של הלקוח "מעריב" לשאלות והממצאים של הלקוח "משרד ראש הממשלה". ברק חשד שהחומה לא כל כך הרמטית ושאינפורמציה דולפת מהסקרים שמשרד ראש הממשלה ערך ל"מעריב". מה שחיזק את החשד שלו הוא שגולדברג צירפה לא פעם לממצאי הסקרים שהיא העבירה לו את הממצאים שיפרסם "מעריב" בעיתון הקרוב. יתרה מזאת, לא פעם ברק הבין מהסקרים של גולדברג שיש תיאום בין השאלות ששאל "גאלופ" עבור "מעריב" לשאלות שנשאלות עבור משרד ראש הממשלה.
סקר הוא עניין יקר. עבור מכון סקרים לשאול אותה שאלה פעמיים עבור שני לקוחות שונים זה מעשה טיפשי.
ברק, מכל מקום, התקשה לתת אמון בסקרים כאלו.
…
* * *
סטנלי גרינברג הוא אחד מיועצי הסקרים המפורסמים בארה"ב. הוא שימש כיועץ הסקרים של הנשיא קלינטון ונחשב למומחה בעל שם עולמי בתחום. במערכת הבחירות של 99 הוא היה כל כך בטוח בסקרים שלו שהצביעו על ניצחון חד משמעי של ברק שעמיתו לעבודה, היועץ הפוליטי, ג'יימס קארוויל, העניק ראיון ניצחון 4 ימים לפני הבחירות ועזב את ישראל. בזמן שקארוויל בתראיין ל"מעריב" יצחק מרדכי עדיין במירוץ וההנחה הרווחת היא שברק אומנם מוביל אבל סיבוב שני הוא בהחלט תסריט אפשרי, אולי אפילו בלתי נמנע.
לאחר הבחירות הקימו שלושת היועצים האמריקנים חברה יחד עם שניים מהמרכזיים שבאנשי הקמפיין של ברק, טל זילברשטיין ומשה גאון. שם החברה, GCS , מורכב מראשי התיבות של שלושת היועצים האמריקניים, גרינברג, קארוויל ושרום.
גאון וזילברשטיין הסבירו לתקשורת שמטרת החברה ליישם במערכות בחירות שונות ברחבי העולם את האסטרטגיה שעמדה מאחורי הקמפיין של ברק. ואכן, החברה עסקה בקמפיינים אבל התרכזה לא פחות בלהפיק את המיטב מההצלחה של הקמפיין ומהקרבה לראש הממשלה, אהוד ברק.
גרינברג וגאון הם שתי החוליות החשובות במערכת הסקרים השנייה שבנה ברק.
ב – 17.8.99 שלחה GCS לברק חוברת מהודרת ועבה, שכללה תוכנית עבודה מסודרת ושיטתית לתקופת כהונתו. כמעט כל אחד מהיועצים השתתף בחוברת והפגין את כישוריו.
שרום פרש שורה של מסרים כמו "ירשנו מיתון", ו"זה ייקח זמן". ברק אמור להשתמש במסרים בעת הופעותיו הפומביות.
משה גאון צירף עצות ששלח שבועיים קודם לכן לקראת ראיונות טלוויזיה שברק ערך. העצה המרכזית היא – דבר ישירות אל הציבור מעל ראשי הפוליטיקאים והתקשורת.
לאורך כל כהונתו ניסה ברק ליישם את העצה הזאת.
סטנלי גרינברג הצביע על שני ממצאים מדאיגים ראשונים. ציוניו של ברק בנושאי פנים מתונים יחסית כאשר הציבור דווקא היה מעונין שיתמקד יותר בנושאים הללו.
עוד ממצא מדאיג – נוצר פער בין נשים לגברים. נשים עדיין תומכות בברק בעוד גברים מתחילים להתרחק ממנו, בעיקר גברים צעירים הטרודים יותר בנושאים של פרנסה וכלכלה.
דורי שדמון מ"טלסקר", שאמור לנפק את בסיס הנתונים שעל פיו ינתח גרינברג את הממצאים, צירף לחוברת המהודרת סקר מפורט מיום 4.8.99.
שדמון שאל על אפשרות של העלאת אחוז החסימה ל – 5%. הציבור תמך ברוב גדול של 74% מול 20% מתנגדים. ברק לא קידם את הרעיון.
שדמון בדק את נושא הרחבת הממשלה. התוצאה – רוב גדול למתנגדים. 65% התנגדו ו – 30% תמכו. ברק בכל זאת מרחיב את הממשלה מ- 18 ל – 24 שרים תוך שהוא משנה את חוק יסוד הממשלה.
שדמון בדק את עמדת הציבור לגבי החלטת ברק להחזיק גם בתיק הבטחון. בגוף השאלה מתוזכרים הנשאלים שרבין ובו גוריון החזיקו בתיק הבטחון כראשי ממשלות. בכל זאת, הציבור לא אהב את ההחלטה. 60% התנגדו ורק 34% תמכו בהחלטה.
גם במקרה הזה ברק לא התחשב בעמדת הציבור.
שדמון בדק עבור ברק משפטים שהוא התכוון להשתמש בהם בראיונות. המשפט שנבחר כפופולרי מכולם הוא "אני יותר מכולם מעוניין להתקדם בכל התהליכים אבל זה ייקח זמן". ברק עתיד להשתמש במשפט הזה הרבה מאוד פעמים.
הסקר של שדמון בדק פופולריות של אישים שונים. בהמשך זה יהפוך לנוהג קבוע. בסקר הזה התברר לברק, ראש ממשלה טרי בשיא התמיכה הציבורית, שיש אדם אחד יותר פופולרי ממנו. אברום בורג.
בורג בטוח גם היום שהחשש של ברק מהפופולריות שלו הוא שהניע אותו לדחוק אותו אל מחוץ לממשלתו.
GCS צירפו לחוברת את תוכניות העבודה שלהם לקמפיינים שונים ברחבי העולם, כמו הקמפיין לנשיאות מקסיקו והקמפיין לנשיאות ארגנטינה. אחרי תצוגת התכלית הזאת בא, כמובן, הנושא הפעוט של הכסף. תוכנית העבודה של גרינברג היא לערוך בתחילת כל חודש סקר שיכלול 950 מרואיינים לפי ההרכב הבא – 600 יהודים ותיקים, 150 רוסים ו – 200 ערבים. באמצע כל חודש, הוא הציע, לערוך סקר נוסף רק בקרב יהודים ותיקים. בנוסף ייערך מחקר לגבי מסרים כל שלושה חודשים.
עבור שני הסקרים בחודש גרינברג ביקש 40 אלף דולר. מחקר המסרים אחת לשלושה חודשים זכה לתג המחיר – 27 אלף דולר.
בסך הכל שנה של סקרים תעלה לברק 503 אלף דולר.
בנוסף לתקציב הזה ביקש גרינברג 78 אלף דולר עבור עריכת קבוצות מיקוד. קבוצת מיקוד היא קבוצה של אנשים שמייצגים מגזר מסוים ויושבים עם מנחה שחוקר אותם יותר לעומק על דעותיהם בקשר לנושאים שמעניינים באותה עת את ברק.
לכך יש להוסיף את שכרו האישי של גרינברג. בתוכנית העבודה גרינברג דרש 20 אלף דולר לחודש כשכר אישי שלו וכן 16 אלף דולר שיממנו 4 נסיעות שלו לישראל בשנה.
התקציב המלא, אם כן, שביקש גרינברג מברק עבור שנת עבודה הוא 837 אלף דולר "ולכך יש להוסיף הוצאות תקשורת", נכתב בתוכנית העבודה.
גרינברג היה, כנראה, מודע שלברק אין בכיס מיליון דולר זמינים לשלם לו. בסוף הצעת העבודה שלו הוא כתב:
"אם זה מעל היכולת של ברק אז אפשרי להוריד את תוכנית הסקרים או לחילופין חלק מהתקציב יכול להיות מכוסה במסגרת מכון שלום שיטפל בחינוך הציבור לשלום. כמו כן אנחנו מציעים שחלק מההוצאה יכוסה על ידי משרד ראש הממשלה כמו שניתן לעשות במסגרת החוק הקיים. לפחות 2 קבוצות מיקוד יכולות להיות מכוסות דרך התקציב הזה. טלסקר יערכו סקרים מיידיים כדי לאפשר למשרד ראש הממשלה תגובות מהירות בנושאים חשובים שדורשים התייחסות. דורי (שדמון – ר.ד.) הכין הצעת תקציב בעניין הזה. אני מקווה שזה מאפשר לכם (טל זילברשטיין ומשה גאון– ר.ד.) להמשיך בתוכנית עבור דורון (דורון כהן, גיסו של ברק – ר.ד.)".
לא בכדי הזכיר גרינברג את גיסו של ברק. דורון כהן הוא, כאמור, איש אמונו האולטימטיבי של ברק ובתור שכזה הוא זה שאחראי על גיוס הכספים וניהולו.
גרינברג וחבורתו עבדו עבור ברק במשך כל תקופת כהונתו. בתקופות לחוצות כמו פסגת שפרדסטאון, פסגת קמפ דייויד וקמפיין 2001 הם הגבירו את פעילותם ותדירות עריכת הסקרים. גרינברג הזהיר כבר בתוכנית העבודה שלו שמאמץ מיוחד כזה יצריך מימון נוסף.
בהערכה זהירה ברק שילם דרך מקורות מימון עקיפים לגרינברג בשנה וחצי וחבורתו 1.5 מיליון דולר.
התורם המרכזי של המאמץ הזה הוא דני אברהמס. אברהמס, יהודי עשיר, שמתרחק מתקשורת, החזיק בעבר בבעלות על חברת מוצרי ההרזיה "SLIM FAST", אברהמס נחשב למשוגע לעניין תהליך השלום. לאורך השנים הוא השקיע אלפי שעות ומיליוני דולרים במאמץ לקדם את השלום. הוא נחשב לאחד התורמים הגדולים של ביל קלינטון ולכן גם מקורב אליו.
שבועיים אחרי שברק עולה לשלטון העביר אברהמס מסר לדורון כהן "אני רוצה לכונן מסגרת ארגונית שתפעל להכשרת דעת הקהל בישראל לפי סדר היום של אהוד. אני מוכן לממן את זה בגדול".
דורון כהן, כמובן, לא סירב להצעה. זמן לא רב לאחר מכן שלח אברהמס נציג לישראל. זהו ג'ים גרשטין, אמריקני בשנות השלושים לחייו, שמעורה היטב בהוויה הפוליטית בישראל. גרשטין שימש כאיש הקשר של היועצים האמריקניים של ברק במהלך קמפיין 99.
גרשטין עבר לישראל ושכר משרדים בתל אביב. רבים מהסקרים של גרינברג נשלחו אליו והועברו ממנו למשה גאון ולברק. ברק עצמו דיבר תכופות עם גרינברג וגאון על הסקרים. הוא הדריך אותם מה לשאול וחקר אותם לגבי משמעות התוצאות.
מקור מימון נוסף הוא יהודי עשיר בשם מרטין בנזל. בנזל מוכר היטב לפוליטיקאים הבכירים של מפלגת העבודה. גם הוא נחשב כתומך מושבע של תהליך השלום וכמי שמוכן לשים הרבה כסף לטובת קידומו. בתקופת כהונתו של ברק לקח על עצמו בנזל את הטיפול בקהילה הרוסית. הסקרים והמחקרים שעורך גרינברג בתוך הקהילה הזאת נשלחים לבנזל ומשם מועברים לברק.
בנוסף לסקרים שהזרימו גולדברג וגרינברג קיבל ברק עשרות סקרים נוספים.
דורי שדמון, הבעלים של מכון "טלסקר" שלח לו סקרים. שדמון מקורב לברק. במהלך כהונתו הפעיל ראש הממשלה הרבה מאוד השפעה כדי לעזור בקיצור מאסרה של בתו של שדמון מבית הכלא ביפן, שם ישבה בגין ייבוא סמים.
גם מכון הסקרים "שווקים פנורמה" בבעלות יוסי ודנה, שלח לברק סקרים שהוא ערך.
סקרים נוספים, שעסקו בתהליך השלום, נערכים עבור ברק במימונו של המיליונר היהודי-צרפתי ז'אן פרידמן, מהאנשים הקרובים לברק.
ברק ניהל את שתי מערכות הסקרים שלו בהפרדה כמעט מוחלטת. גרינברג ואנשיו היו משוכנעים שמערכת הסקרים של גולדברג אינה משקפת דבר ובוודאי שאינה מבטאת שאלות שברק באמת מעונין לבחון בזמן אמת.
גולדברג מצידה לא נחשפה לסקרים של גרינברג. היא אינה יודעת מה הוא שואל ובוודאי שאינה מודעת לתוצאות.
התוצאה היא בדיוק כפי שברק אוהב. הוא ורק הוא רואה את התמונה המלאה.
* * *
ב – 24.12.99, כ – 10 ימים לפני שנפתחת פסגת שפרדסטאון קיבל ברק דו"ח סודי מסטנלי גרינברג.
"הסקר הראשון אחרי הפסגה בבית הלבן עם א-שרע מגלה אורות אזהרה לגבי הסכם עם סוריה", כתב גרינברג לברק. "הציבור יותר מפחד בעקבות האירועים בוושינגטון ומודאג שהממשלה נעה מהר מדי. בשלושת השבועות האחרונים חלה עלייה מ- 25% ל – 47% של אחוז האנשים בקרב האוכלוסייה היהודית שתהליך השלום נע הרבה יותר מדי מהר. בסך הכל 59% סבורים שברק נע מהר מדי. הציבור פחות בוטח באהוד ברק לרבות בנושאי בטחון (תדמיתו כנושא ונותן קשוח ירדה מ – 45% ל – 35%) …התמיכה בהסכם בקרב דוברי עברית (לא כולל רוסים וערבים) ירדה וכעת התוצאה 46% – 45% למתנגדים".
גרינברג סיכם את הממצאים: "זה ישאיר אותנו הרחק מאחור בכל הקשור לרוב יהודי במשאל העם וככל הנראה גם ללא רוב בקרב כלל הבוחרים. אנחנו נמצאים בבירור בנקודה מסוכנת אם אתה מתכוון להוביל את המדינה לעידן חדש".
גרינברג גם ייעץ לברק איך לשנות את התמונה. "עליך להציג את המו"מ כפרוייקט לאומי ולא כפרי המאמצים וההובלה האישית שלך מאחר ואחת ההתקפות המוצלחות של האופוזיציה להסכם היא שברק רץ לבד, בודד, בלי תמיכה של אחרים להסכם הזה. יש לעשות זאת, בין השאר, תוך ניכוס רבין ונתניהו וויתוריהם לעניין הזה".
לא הרבה לאחר מכן התחיל ברק לחזור כמו מנטרה על כך שהוא הולך בדרכי 4 ראשי ממשלות שקדמו לו.
העצה החשובה ביותר שנתן גרינברג לברק באותו מסמך היא להשתמש ברגעי המשבר שיהיו במו"מ.
"ברור שיהיו רגעים", כתב גרינברג לברק "בהם נדמה יהיה שהתהליך נעצר. רגעים אלו ישרתו אותך היטב. הציבור רוצה לראות מו"מ קשוח וזהירות ביחס לנושאים כל כך קריטיים".
בעקבות הדו"ח של גרינברג קיבל ברק באותו יום מסמך סודי נוסף. מחבריו, משה גאון ואלדד יניב, מוחזקים על ידי ברק כשני ברי סמכא בנושא דעת קהל.
"פחד הציבור מהסכם כושל והמועקה אותה הוא מרגיש בשל אובדן הגולן עלולים לגרום להלם ולהצבעה אמוציונאלית נגד – אם לא יוכן כראוי להסכם בזק (שייתכן ויושג כבר בנסיעה הקרובה)…ויתור על השליטה במקורות המים וויתור על המצוק שמשמעותו רגלים סוריות בכינרת הם הגורמים המפחידים ביותר את הציבור הישראלי והחסם המרכזי לתמיכה בהסכם", כתבו גאון ויניב.
השניים הזהירו את ברק לקראת השבוע הקרוב, שבוע של הצבעה על התקציב וכניעה צפויה מראש לש"ס.
"(אנחנו צופים) ספין של האופוזיציה לקראת היציאה לשיחות בשבוע שלאחר מכן (עם המסר) הולכים לוותר על הגולן, הכל הובטח, הכל סגור, קלינטון רוצה פרס נובל על חשבון בטחון ישראל. ספין שעשוי לקבע בתודעת הציבור שברק הסתיר את האמת – אם יתברר שבתום עשרה ימי שיחות שברק ויתר על כל הגולן בתמורה להסכם ליבה ('נייר') ללא נורמליזציה מיידית".
למחרת, יום שבת, כינס ברק בביתו את מה שיהפוך עד מהרה לצוות משאל העם שלו. רוב המשתתפים הם אנשי הקמפיין. חלקם כמו יובל פרנקל, אורנה אנג'ל ויוני קורן התהלכו עם בטן מלאה. חצי שנה עברה מאז הבחירות ורובם עדיין מחוץ למערכת. עכשיו יש להם הזדמנות לחזור שוב למרכז העניינים.
ברק לא בזבז זמן. "אני מעריך שתוך 6 שבועות יהיה לנו הסכם עם סוריה. אנחנו צריכים להתחיל להתכונן למשאל עם". צוות משאל העם עסוק קודם כל בלסגור חשבונות אתו על הדרך בה נהג בהם אחרי הבחירות. ברק הבטיח לשנות ומחלק משימות. צוות משאל העם נכנס להילוך גבוה.