מצטער על תקופת היובש. יש לי המון פוסטים בראש, אבל אין זמן לשבת לכתוב אותם. מאז ש"המקור" חזר, נגמר כל האוויר.
- בא לעולם נרטיב חדש. אם אבו מאזן לא אמר "כן" להצעת אולמרט הנדיבה, אז זו ההוכחה האולטימטיבית שאפילו עם השותף האידיאלי, המתנגד העקבי לאלימות, אבו מאזן, אי אפשר להגיע להסכם. מרידור אמר את זה בראיון ל"הארץ". אולמרט אומר את זה בהרצאותיו. אנשי נתניהו מהדהדים את זה. ובכן, זה קשקוש בלבוש. יש שאלה ענקית למה ערפאת לא קיבל את הצעת קלינטון בדצמבר 2000. התעסקתי פעם בזה באובססיביות ולא הייתה לי תשובה טובה, אבל זו כבר היסטוריה רחוקה וערפאת מת. הצעת אולמרט היא עניין אחר. היא אכן הלכה לכיוון של הפלשתינים יותר מכל הצעה ישראלית. הכי הרבה בטריטוריה, הכי הרבה בפליטים (דובר בשלב מסוים על חזרת 7,000 פליטים פלשתיניים כל שנה במשך 12 שנה, תחת המסגרת של "טעמים הומניטריים" ו"איחוד משפחות". כן, כן, 84 אלף. ישראל לא הציעה מעולם יותר (אם לא כוללים את הצעת ביילין בטאבה) ואכן, אבו מאזן לא הסכים. גם אתם לא הייתם מסכימים, לו הייתם במקומו. כשאולמרט הציג את הצעתו, הוא היה במעמד של אקדמאי, פנסיונר, has been. מבחינת אולמרט, הויתורים היו דקלרטיביים, מקסימום היה סופג עליהם ביקורת בעיתונים. ליישם הוא לא היה יכול בכל מקרה ואפילו ציפי לבני הייתה מתנערת מהם. אבו מאזן, לעומת זאת, היה מאבד את כל עולמו הפוליטי אם היה מסכים להצעת אולמרט. המשמעות, מבחינתו, הייתה שהוא ויתר על זכות השיבה. החמאס היה הורג אותו ותמורת מה? תמורת כלום. נייר אקדמאי מראש ממשלה שהודח ורוצה קצת מורשת, לפני שהוא הולך הביתה על שחיתות.
- תוכנית מופז – כעשרה ימים לפני שהציג את תוכניתו זימן אותי מופז לפגישה. הוא הציג בפניי את תוכניתו. האמת, התרשמתי. היו שם רעיונות מעניינים. מדינה פלשתינית עכשיו בגבולות זמניים, זה לא רעיון שלו. הוא קיים מאז הסכם פרס – אבו עלא ב – 2001. אפילו בשיח העכשווי יש לו תומכים יותר חשובים כמו ברק ופרס. אלא שכולם מבינים שלפלשתינים אין שום אינטרס לקחת 60% מהשטח, לקבל את האחריות שכרוכה בהקמת מדינה ולקוות שהרצון הטוב הישראלי יביא מתישהו להסדר בסוגיות של ירושלים, הפליטים ושאר השטח. למופז היה סל רעיונות מקורי, שנועד לשכנע אותם שזו לא עוד הבטחה על הקרח. ראשית, ישראל תתחייב לפלשתינים בתחילת התהליך, שלפחות 92% מהשטח יעברו לשליטתם. שנית, ייקבע דד ליין לסוף המו"מ. זה לא יהיה מו"מ לעולם ועד. שלישית, ישראל תסכים שהסוגיות שיישארו שנויות במחלוקת אחרי שנתיים של מו"מ, יוכרעו על ידי הקהילה הבינלאומית/ארה"ב. זה רעיון מהפכני. למעשה, הוא קצת מאיין את התמריץ הפלשתיני לעשות מו"מ אמיתי. בשביל מה להתפשר אם עוד מעט אובמה קובע את התוצאה? מצד שני, זה לא כל כך נורא לישראל. כל אחד יודע מה אובמה יקבע. קלינטון כבר אמר את זה ואחריו בוש. לא תהיה זכות שיבה, חזרה לקווי 67 עם תיקוני גבול קלים, בקיצור אותו הסכם שמסתובב באוויר כבר עשר שנים לפחות. בסוף, מופז קיבל רגליים קרות. בתוכנית שלו אין את זה ואין את זה. מה כן יש בתוכנית ( והוא לא אמר לי)? עם הקמת המדינה הפלשתינית בגבולות זמניים, ישראל תספח את גושי ההתיישבות. הופה. מתוכנית שלום מעשית (ושמאלנית), זו הפכה להיות תוכנית ימין ללא פרטנר פלשתיני או בינלאומי. מתוכנית מדינית, ששוללת אפשרות של חבירה של מופז לליכוד, היא הפכה לתוכנית, שיכולה להכשיר את כניסתו של מופז לממשלת נתניהו. אני כבר יכול לראות את מסיבת העיתונאים המשותפת. נתניהו יברך על השותף החדש – ישן לדרך. מופז יגיד ששמח לשמוע שנתניהו תומך בתוכניתו ושזו הופכת להיות מדיניות הממשלה. לא ייצא מזה תהליך מדיני, אבל לבני תספוג מכה.
- עם קשקוש שמאלני אחד הגיע הזמן להפסיק. הפלשתינים לא רוצים מדינה דו לאומית. לא תהיה פה מדינה דו לאומית. זה שד נחמד שהשמאלנים (גם אני נהגתי להשתמש בו עד שתפסתי את עצמי) נהנים לנופף בו. זה לא יקרה. השמאל, כנראה, החליט שבנימוקים מעולם התקווה והשלום לא משיגים תמיכה ופנה לנימוקים, ששייכים בדרך כלל לטרמינולוגיה של הימין: עולם הפחד והאימה. אלא שגם הפלשתינים לא רוצים מדינה דו לאומית. הם לא ידרשו את זה באמת, אלא רק כדי להפחיד אותנו קצת. העולם לא יכפה את זה עלינו וגם לא בטוח שהנתונים הדמוגרפיים תומכים בתיאורייה. בקיצור, יש מספיק סיבות טובות ואמיתיות לסיים את הכיבוש. לא צריך להמציא.