"קחו מצלמה וצלמו את המשלחת הישראלית. עוד כמה שבועות בכל פעם שתראו את התמונה הזאת תבכו בגעגועים"" יוסי שריד ז"ל, שיחות טאבה, ינואר 2001. חברי המשלחת הפלשתינית לא שלפו מצלמות. לא התרשמו גם מהאזהרות של הבכירים הישראלים – גם עוד 50 שנה לא תקבלו הצעה כמו זו שברק הציע. המצרים דווקא השתכנעו, הסעודים לחצו, הירדנים היו בעניין והאמריקנים יצאו מדעתם, אבל ערפאת – כידוע – השיב בסופו של דבר ב"כן, אבל" שכולו "לא".
יותר מ 21 שנה חלפו והפלשתינים באמת יכולים רק לחלום על משלחת מו"מ ישראלית בסגנון שנת 2000, על הצעה בסגנון קלינטון אין על מה לדבר (הצעת אולמרט ב 2008 הייתה יותר נדיבה, אבל ניתנה מראש ממשלה שכבר לא יכול היה להציע דבר, בטח לא ליישם). מאז לא מעט בכירים פלשתיניים הודו – חבל שלא קיבלנו את ההצעה ההיא.
עכשיו נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. מנסור עבאס הלך לבית כנסת בלוד ב"שובר חומות" וגינה את האירועים. הוא אמר שישראל אינה "מדינת אפרטהייד" והכיר באופיה כמדינה יהודית. הוא גינה כל פיגוע. כל אלו, מסתבר, לא מספיקים לנו. אנחנו רוצים את המנהיג הערבי שלנו שיהיה בוגר בני עקיבא, מחזור של ניר אורבך. אפילו בסוגיה שהכי קשה לעבאס, כמנהיג מפלגה מוסלמית, סוגית מסגדי אל אקצה, הוא הגיש לממשלה סולם כבאים ענק. עבאס הבין שבנט לא יכול להיענות לשום בקשה שלו בנוגע למה שקורה על הר הבית, מוצדקת ככל שתהיה. המציאות הנוכחית במסגרתה חודש הרמדאן הופך בקביעות למבוא למלחמת עולם היא מציאות בלתי נסבלת. עבאס, בצדק, רוצה לשנות זאת גם לבנט ולכולנו יש אינטרס גדול לשנות, אבל שלישיית קש"א (קארה – שקד – אורבך) לא יסכימו ששינויים ייעשו מתוך דיאלוג עם עבאס. אלוהים שישמור אותנו. עבאס עשה צעד חכם ויישר קו עם מלך ירדן. לעבדאללה יש הרי מעמד מוכר ורשמי על הר הבית. יש לו מעמד מיוחד, שממשלת ישראל מכירה בו. אלו לא דרישות עבאס, אלו דרישות עבדאללה. דרכו אפשר לייצב סטטוס קוו חכם יותר, שימנע התבצרות מיידי אבנים על ההר וייתר את הצורך בפריצות של המשטרה למסגדים, שמבעירות את העולם המוסלמי.
למרבה הצער, החשיבה החכמה של עבאס מתרסקת על חומות של חשדנות ופוליטיקה קטנה. ראש הממשלה בנט פחד פוליטית להאריך את איסור עליית היהודים להר הבית בכמה ימים והעדיף את הסכנה שבהתחממות ביטחונית על החשש להרגיז את יום טוב כלפון וניר אורבך. יאיר לפיד ודוברים אנונימיים אחרים אמרו שעבאס בכלל לא הציב דרישות בנוגע למסגדי אל אקצה. מבחינת עבאס "זה לא היה סכין בבטן, זה היה סכין בגב". אם הייתה לו איזושהי מוטיבציה לנסות להחזיר את רע"ם לפעילות מלאה בקואליציה השבוע, היא התפוגגה. גם ככה הלחץ הפנימי עליו עצום. יריביו ברשימה המשותפת הגחיכו את החלטתו להקפיא את השתתפות רע"ם בקואליציה בדיוק בפגרה, אז עכשיו זה לא רק בפגרה.
ח"כ אחד ברע"ם, מאזן גנאיים, שתמיד הטיף לדו קיום ויודע לדבר גבוהה גבוהה על הצורך לשלב מפלגות ערביות בשלטון, מתנהג לפתע כמו פוליטיקאי קטן, שמחפש קולות. ח"כ אחר במפלגה, וליד טהא – משום מה – מתקשה לספק גיבוי לעבאס. היריבים, איימן עודה ואחמד טיבי ממשיכים להעדיף לאבד עין ובלבד שעבאס יאבד שתיים. בבחירות קרובות, עודה וטיבי בטח יצליחו לשמור על מקומותיהם. עבאס יצטרך להילחם על חייו הפוליטיים. אם לא ייבחר, או ייאלץ על ידי מפלגתו להישאר מחוץ לקואליציה, ירווח סוף סוף לכל המערכת. הפוליטיקאים הערבים יוכלו לחזור לקונן על ההדרה מהשלטון, האפלייה, היהודים הגזעניים האלה. הפוליטיקאים היהודים ימשיכו 'להתפלל' שתקום כבר מנהיגות ערבית, 'שדואגת לציבור שלה ולא לפלשתינים'. אח, איזה כיף יהיה. הפוליטיקה הישראלית הצליחה להרוג את המנהיג הפלשתיני הכי מתון שניתן להעלות על הדעת, אבו מאזן, זה שכבר 18 שנה נלחם בטרור ובחמאס ובתמורה מתויג על ידי ראש ממשלת ישראל כ'לא ראוי לפגישה' (אורבך עלול לפרוש). עכשיו אנחנו בדרך לחסל גם את המנהיג הלגיטימי היחיד של ערביי ישראל שהיה מוכן להיכנס לקואליציה עם יהודים.
המאמר התפרסם ב"הארץ"
כשאבו מאזן אמר ב-2015 שהוא מברך על כל טיפת דם שנשפכת בירושלים, זה היה לחימה בטרור ובחמאס?
כשהוא מתעקש לקצץ בכל תקציב הרש"פ רק כדי לשמר את המוטיבציה לרצוח ישראלים תמורת שכר נאה בכלא ולבני המשפחה, זו לחימה בטרור ובחמאס?
מה בדיוק יוציא לך את הראש מהחול, דרוקר?