סוג חדש של טיעונים להצדקת עיסקת שליט בא לעולם. זו כבר לא המחוייבות של המדינה לחייליה שנפלו בשבי. עכשיו, זה הרצון לגמור עם זה. די, מספיק. להוריד את זה מהשולחן. ליקטתי כמה מהם:
נחום ברנע כתב לפני מספר שבועות ב"ידיעות" שמדינת ישראל נכשלה. שירותי המודיעין שלנו לא הצליחו לאתר חייל חטוף אחד, שנמצא כמה קילומטרים מהבית. על כישלון, כתב ברנע, צריך לשלם. עפר שלח, שותפי, מחזיק בדיעה דומה. גם הוא חושב שזה כשלון גדול של השב"כ וגם הוא חושב שבגלל החטאים של השלטון הישראלי, צריך לעשות את העיסקה. חטאת, שילמת. הוא, אגב, סבור שהחטאים הגדולים שמחייבים אותנו לשלם לא קשורים למחדל המודיעיני אלא לניהול מו"מ כושל.
בעצם, מניין אנחנו מסיקים שהשב"כ לא יודע היכן שליט נמצא, או לפחות ידע בחלק מזמן השבי? עיתון ערבי פרסם שישראל יודעת בדיוק היכן שליט, אבל החמאס יודע שאנחנו יודעים ולכן מילכד את הבית.
בוא נגיד את האמת – לנו לעיתונאים אין מושג. מקורות, קשרים, ניסיון, שכל ישר, מגניב. אין לנו ולא אמור להיות לנו מידע מהסוג הזה. מספר האנשים שיודעים את התשובה לשאלה הזאת במדינה לא אמור לעלות על עשרה. אולמרט, נתניהו, דיסקין ועוד כמה. מסיבות מובנות הם גם לא יכולים להכחיש שהם לא יודעים. היעדר ההכחשה לא אומר שהם כן יודעים. זה לא אומר כלום. בקיצור, הבנתם. יש מקומות שלמרות הרצון העיתונאי המובן לחתוך, להסיק מסקנות, להגיד משהו מעניין, אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים ושנחכה עם הצליבה של דיסקין והשב"כ עד שתסתיים פרשת שליט ונדע באמת מי ידע מה ומתי.
הטיעון השני הוא זה שדחוף לי באמת להתווכח איתו. אני מוכן להניח לצורך הדיון שמקבלי ההחלטות בצד שלנו עשו טעויות קשות, שפגעו בסיכוי להחזיר את גלעד שליט הביתה. ממה שאני יודע על הפרשה, אני לא משוכנע שזה המצב. עוד לא שמעתי טיעון אחד משמעותי, שמצביע על טעות של ישראל בפרשה. טוענים שמייד לאחר החטיפה אפשר היה להחזיר את שליט במחיר נמוך, אבל אולמרט וחלוץ פיספסו את ההזדמנות. אולמרט סירב לשאת ולתת עם החמאס. חלוץ רצה לשנות את כללי המשחק. שיחרור שליט נדחה. אני מוכן לקבל שיש משהו בטיעון הזה, אבל זו הייתה החלטה לגיטימית לחלוטין של מקבלי ההחלטות, גם אם השתנתה לאחר מכן.
טענה אחרת היא שהשימוש בתיווך המצרי הייתה טעות קשה. למצרים יש אינטרסים רחבים יותר מהפרשה הנקודתית, מה שהופך את שליט לקורבן של אינטרסים אחרים. אני לא כל כך בטוח שזה נכון. ראשית, עד כמה שאני מבין, מלכתחילה המצרים היו פחות מתווכים ויותר מארחים של המו"מ. חוץ מזה, בשיעורי מו"מ מלמדים אותך להרחיב את העוגה. קשה להתמקח רק על נושא אחד. דווקא הכללת נושאים נוספים מאפשרת לא פעם להגיע לפתרון.
אבל, שוב, לצורך הדיון, נאמר שהיו אלו טעויות קשות. אז מה? מכיוון שמקבלי ההחלטות שגו, אז אנחנו צריכים לפגוע בעצמנו? הלוגיקה הזאת היא עקומה לגמרי.
מי שמאמין שהעסקה זאת תחזק את החמאס ועשויה להביא לגל טרור, לא יכול להסכים לה רק כי נעשו טעויות בניהול המו"מ. למה הדבר דומה? לשום דבר, אבל בכל זאת. נניח שהמדינה עושה טעויות בניהול מו"מ על הקמת רכבת תחתית, הפרטת בנק או רפורמה במשק החשמל. נניח הנחה אבסורדית שנעשו המון טעויות בניהול כל אחד מהנושאים האלה. המסקנה, לפי אותה לוגיקה עקומה, שעכשיו המדינה צריכה לדפוק את משק החשמל, לא להפריט את הבנק ולא להקים רכבת תחתית. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר. אין בדיוק אותו הדבר, אבל לא סתם יש מושג משפטי שנקרא "הבטחה שלטונית". קיבלת הבטחה מהשלטון, השלטון צריך לקיים אותה, אלא אם כן היא עומדת בסתירה לאינטרס הלאומי ואז מבטלים אותה ומפצים את הנפגע. שוב, זה לא אותו הדבר ואין איך לפצות את משפחת שליט על אי חזרת בנם, אבל העיקרון שאומר "האינטרס הלאומי עומד מעל לאינטרס הפרט", תקף גם במקרה קורע הלב הזה.
יש עוד טיעונים מוזרים בעיניי שנשמעים בימים האחרונים. טיעון אחד הוא – החמאס ממילא חזק, החמאס ממילא רוצה לחטוף חיילים ולכן שחרור מאות אסירים לא יחזק אותו ולא יחזק את המוטיבציה שלו לחטוף חיילים (קראו "הארץ" היום). אני חושב שזה טיעון, שמבטא דטרמניזם מוגזם. אנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות. אנחנו לא יודעים מה המציאות. אנחנו יכולים להחזיר חייל חי. בואו נחזיר אותו. אחר כך נסתדר. בכלל, זה הלך רוח שמלווה את כל העסקה הזאת. עזבו אותנו, רוצחים, טרור, מבוקשים, לא מאמינים לאף אחד. יש חייל שלנו שם. תביאו אותו.
חמי שלו, שאני מאוד מעריך, כתב ברוח הזו ב"ישראל היום" של סוף השבוע. נוצרה איזו מסה קריטית של שיקולים רגשיים – לאומיים שמחייבים לעשות את העיסקה. אז זהו שלא. מדינה צריכה ויכולה לשקול רגשות. זה לא פסול, אבל לא במחירים האלה.