פרק 16 – אין ערבים טובים

ב-1 באפריל 2002 נכנס צה"ל לעיירה  ביתונייא והטיל מצור על מפקדתו של ראש מנגנון הביטחון המסכל בגדה, ג'יבריל רג'וב. אפילו הלוחמניים ביותר שבאנשי המודיעין הודו, שארגונו של רג'וב נמנע עד אז בקפדנות מלהשתתף בפיגועים, למרות הלחצים העזים ברחוב הפלסטיני. כמה מאנשיו של ג'יבריל עשו פעולות על דעת עצמם, אבל הארגון עצמו שמר על ידיים נקיות.

רג'וב עצמו היה סמל לשיתוף פעולה עם ישראל. מאז היה מנהיג אסירים בכלא הישראלי בשנות השמונים פיתח רג'וב ידידות עם רבים במערכת הפוליטית, בצבא ובשב"כ. שר הביטחון בן-אליעזר זכר איך ארגן רג'וב את ביקורו אצל ערפאת בתוניס עוד לפני הסכמי אוסלו. שיתוף הפעולה שלו עם השב"כ בשנות התשעים היה הדוק, כמעט בלתי נתפס במונחים של עם הנמצא תחת כיבוש: לא פעם הדריכו אנשי שב"כ את אנשי הביטחון המסכל של רג'וב בפעולות נגד ארגוני טרור. באירועי המנהרה ב-1996 נע רג'וב ממקום למקום יחד עם בכירי השב"כ בניסיון לכבות את הלהבות. התקשורת הישראלית אהבה את הסגנון המחוספס והענייני שלו, סלבריטאים נהנו משירותיו בכל הנוגע למכוניות גנובות: המסלול הישיר של מי שקם בבוקר ולא מצא את האוטו הוביל לח"כ אחמד טיבי וממנו לג'יבריל. הוא היה התגלמות הפלסטיני שאפשר לעשות אתו עסקים, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

בימים הראשונים של האינתיפאדה נפגש רג'וב עם אלוף הפיקוד יצחק איתן כמעט מדי יום. הוא עצר את אנשיו מלהתערב בלחימה, ושילם על כך מחיר כבד: הוא הורחק מעמדת השפעה ברשות, ואיבד את קרבתו של ערפאת. הימנעותו של רג'וב מהצטרפות למלחמת הטרור עמדה במבחנים קשים, כולל הירי על ביתו ברמאללה. אפילו בכירי השב"כ הודו, שרג'וב הפגין אומץ אישי רב בכך שעמד בלחץ ולא התיר לאנשיו לבצע פיגועים.

כל זה לא עזר לו. הוא היה סמל לעידן הקודם, העידן שבו הצעד הראשון בסיכול טרור היה טלפון למפקדת הביטחון המסכל. למופז ולדיכטר, כל אחד מטעמיו שלו,  הייתה שאיפה עזה למחוק את העידן ההוא. דיכטר (שמגן שב"כ עם הקדשה אישית ממנו נח במקום בולט במפקדתו של רג'וב), היה נחוש במיוחד להמחיש שהדיסקט הוחלף. ארגונו הואשם בכך שסמך יותר מדי על הפלסטינים ולא שימר את יכולות המודיעין שהיו לו לפני הסכמי אוסלו. דיכטר ראה כמשימה עליונה את בנייתן של יכולות אלה מחדש, הפעם ללא שום שותפים.

 דיכטר לא התרשם מהעובדה שהמודל הקודם הביא לכך שבתשעת החודשים הראשונים של שנת 2000, עד האינתיפאדה, היה רק הרוג ישראלי אחד מפעילות טרור. לתוצאה הזאת היו אחראים אנשים כמו ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן ויאסר ערפאת. השב"כ של עמי איילון ואפילו של דיכטר בתחילת דרכו נהג לשבח את הפעילות הפלסטינית נגד הטרור. עכשיו רצה דיכטר למחוק כל זכר למודל שיתוף הפעולה של פעם. ראש השב"כ לחץ מזה זמן לאימוץ מודל הפוך לגמרי של מלחמה בטרור – כניסה עמוק לתוך השטח, שתסייע לארגונו לייצר מודיעין. מבחינתו, "חומת מגן" הגיעה הרבה יותר מדי מאוחר.

דיכטר האשים כמעט בגלוי את הממשלה ואת הצבא בהיסוס ובמורך לב, שעלו בחיי ישראלים, ופיזר אמירות פומביות על כך שישראל צריכה להיות במרכזי הערים, לאורך זמן. השב"כ, ידע היטב, נמדד בסיכול פיגועים. מארס השחור, החודש שבו קיפחו את חייהם מאה ושלושים ישראלים בפיגועי התאבדות, יירשם לחובתו. מבחינתו, כל שיתוף פעולה עם הפלסטינים היה שריד מגונה להרגלי העבר.

מופז לא חשב מעולם לסמוך על פלסטיני כלשהו, אלא רק על כוחה של ישראל. פרט לכך, היה לו מעין חשבון אישי עם רג'וב, בשל אירועי קבר יוסף בראשית העימות. מופז זכר היטב איך האשימו אותו, שבמקום לפעול העדיף לפנות לרג'וב שיפתור את הבעיה, ובעוד צה"ל מתמהמה מת מדחת יוסף מפצעיו. בעיני מופז, הוא עצמו כשל בהתחייבות האישית לחלץ חייל צה"ל שחייו בסכנה – ורג'וב היה האיש שהכשיל אותו. בשנה וחצי שחלפו מההתקפה הפלסטינית על הקבר עד המצור על מפקדתו של ג'יבריל אמר מופז ביותר מהזדמנות אחת, "עוד לא נסגר החשבון עם רג'וב."

בדיון לפני המצור על המפקדה הוצג המקום כמין יעד מסתורי, שיש רצון עז לדעת מה באמת מסתתר בין קירותיו. יש שם דפנות כפולות, אמרו אנשי השב"כ. מאחוריהן מסתתרים אמצעי לחימה, מבוקשים ומי יודע מה עוד. אנשי השירות גם האשימו את רג'וב בשילוח שני מחבלים מתאבדים, האשמה שלא נסמכה על שום הוכחה. שר הביטחון בן-אליעזר ניסה, בשפה רפה, להעלות את השאלה אם אכן הפגיעה ברג'וב לא תגרום נזק. גם ראש חטיבת המחקר יוסי קופרווסר ואלוף הפיקוד יצחק איתן אמרו שרג'וב לא עשה עד כה פיגועים, ואין הצדקה או תועלת בהתקפה עליו. מופז היסה אותם בגסות: מצדי שיתאבד, אמר.

היה עוד נימוק אחד, שהוצג כמכריע: פרט לרשימה גדולה של מבוקשים, הגיעה ידיעה שמרוואן ברגותי, מפקד התנזים ומי שנחשב לרמטכ"ל האינתיפאדה, מסתתר במפקדתו של רג'וב. מופז רצה מאוד להניח את ידו על ברגותי, שבעיני ישראלים רבים היה לסמל העימות.

אלא שבין ההחלטה על המצור לבין הגעתם של הכוחות אל המפקדה בביתונייא, כבר ידעו אנשי המודיעין שברגותי אינו בבניין[i]. זה לא שינה דבר: ההחלטה נפלה, ממילא איש לאף אחד לא היה אכפת מה יחשוב רג'וב ואיזה מסר תשלח הפעולה למי שעוד מאמינים בשיתוף פעולה עם ישראל.

הכוחות הקיפו את המתחם. רג'וב עצמו לא היה בבניין, וניהל מגעים מרחוק באמצעות הטלפון. היעדרותו רק חיזקה את מופז, מכיוון שעתה לא הייתה סכנה לחיי רג'וב עצמו. צוות המשא ומתן המטכ"לי הוזעק למקום, אבל המשא ומתן נוהל באמצעות הקנה הרבה יותר מאשר בדיבורים. המתחם המפואר, שנבנה במימון אמריקני כבד, ספג עשרות פגזי טנקים וטילים. במשך שתי יממות המצור לא העמידה ישראל לרג'וב כל בררה אלא להיכנע, וכל ניסיונותיו להציג את הכניעה באור טוב יותר עלו בתוהו. בסופו של דבר יצאו אנשיו, והמבוקשים ששהו עימם בבניין, בידיים מורמות.

בדיעבד התברר שמספרם של המבוקשים הכבדים היה קטן בהרבה מהמספר שבו נקבו אנשי השב"כ בדיון על המבצע. מצד שני, תחושת ההשפלה והבגידה של אנשי רג'וב הייתה קשה. ע', ראש המרחב של השב"כ ולימים סגן ראש השירות, הגיע למחנה עופר כדי לפגוש את העצורים. הם הכירו אותו היטב משנים של עבודה משותפת. לעתים קרובות פעלו יחד, וע' סיפק לאנשי הביטחון המסכל מודיעין ואף ליווה אותם בפעולות. הפגישה הייתה דרמטית. אחד מאנשיו הבכירים של רג'וב אף פרץ בבכי. השפלתם אותנו, אמרו העצורים לע'. הוא ניסה להסביר למה התבצעה הפעולה, ודיבר על הטרור האיום שחוללו אנשי החמאס בישראל. אנשי רג'וב, ששילמו מחיר כבד על שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל ועתה נבגדו על ידי אותם אנשים שעִמם עבדו בעבר, מיאנו להתנחם. הרסתם הכול, אמרו.

הכוחות שנכנסו לבניין הוסיפו פצע על עלבון, כשחוללו במפקדה הרס רב, חלקו הגדול מיותר. הקירות נהרסו בעזרת ציוד מכני כבד, המשרדים רוקנו מתוכנם. לרג'וב נדמה היה שמישהו מנסה לא רק לקעקע את מעמדו, אלא גם להשפיל אותו אישית ולהוכיח שאין שום תועלת בשיתוף פעולה עם ישראל.

רג'וב ספג מכה אנושה. הוא הואשם בבגידה ובכניעה, ולמעשה נעלם מן הזירה הפוליטית הפלסטינית לזמן רב. הוא האשים את מוחמד דחלאן, עמיתו בעזה, בכך ששיתף פעולה עם הישראלים כדי להשפילו ולחסל אותו פוליטית. "זו לא הייתה החלטה של מפקד זוטר בשטח," אמר שנה לאחר מכן בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "הישראלים לא רצו שמישהו שפוי כמוני ימשיך לתמוך בפיוס. אלה אנשים חסרי מצפון ומלאי שנאה שלא רואים קדימה. הכי נוח לכם לטעון שאין בצד הפלסטיני שותף ושכולנו טרוריסטים. היה לי הרבה יותר קל אם היו מחסלים אותי, אבל הם עשו לי רצח אופי".  

להנחה שישראל אכן ביקשה לחזק את דחלאן על חשבונו של רג'וב אין רגליים. בעיני מופז, לא היה הבדל של ממש בין השניים. ישראל הייתה צריכה להיכנס לכל מקום, וכל פלסטיני היה צריך לזוז הצדה. איש כבר לא טרח לתת בפלסטינים סימנים: כולם היו מחבלים, בכולם היה צריך לטפל.

לא רק דיכטר האמין שההסתמכות, מוגבלת ככל שהייתה, על הפלסטינים במניעת טרור הייתה אם כל חטאת וגרמה לניוון של ארגוני הביטחון בישראל. האמירה "רק אנחנו נגן על עצמנו" היא אבן יסוד בתפיסה הביטחונית בישראל, אף על פי שלמעשה עברה מזמן מן העולם. הטרור הבין-לאומי, איום הנשק הגרעיני ואיומים קטנים יותר אינם ניתנים לטיפול ישראלי בלעדי. צה"ל לא יחסל את אל קעידה, חיל האוויר לא יהרוס את מפעל הגרעין האיראני ואפילו הדרך הנכונה לטיפול בחיזבאללה אינה עוברת בהכרח בפיקוד הצפון. אבל מאריאל שרון ועד מפקדי צבאו איש במערכת אינו מצליח להשתחרר מן האתוס הזה, שגם מפרנס את צה"ל היטב: חיל האוויר פיתח, בעלות של מיליארדי דולרים, יכולות תקיפה למרחקים ארוכים מאד, אף על פי שכאמור אינו מסוגל להשמיד את האיום ממדינות כמו איראן. אף על פי שירדן וסוריה אחראיות הרבה יותר מישראל לעובדה שאין מתחומן ניסיונות חדירה של מחבלים, בתודעה הישראלית רק צה"ל הוא שעומד בינינו לבין הים הערבי העוין.

עבור שרון מדובר בתפיסת יסוד: העולם הוא בוגדני, האחרים מנסים תמיד לתקוע סכין בגב, רק אנחנו נגן על עצמנו. כל מהלך שנכללת בו הסתמכות על אחרים כמעט מנוגד לטבעו. הדברים תקפים במיוחד כשמדובר בערבים, שכלפיהם הוא חש אי-אמון עמוק. עצם הרעיון שפלסטיני יהיה שותף פעיל להגנה על ישראל היה אולי הדבר המרגיז ביותר עבורו ועבור ראשי הצבא בהסכמי אוסלו. במידה רבה, מבצע "חומת מגן" גם היה תיקון למה שנתפס בעיני ראש הממשלה ומפקדי צבאו כטעות ההיסטורית החמורה מכולן: ההסתמכות על האויב. בהלך הרוח הזה, הייתה הפגיעה בערבים הטובים של אתמול כמעט משום היטהרות.

לא רק אצל הקברניטים נמחקו סופית האבחנות בין הפלסטינים, וכולם נעשו לאויבים. במובן הזה, הושלמה במהלך מארס השחור צריבת התודעה הישראלית, שהחלה בספטמבר 2000. אחרי שנה וחצי של לחימה ומאות הרוגים, רק ישראלים מעטים עוד טרחו להבחין בין הפלסטינים. אפילו מי שהחשיבו עצמם לאנשי שמאל חזרו בתשובה, אל החיק החם של "כולם שונאים אותנו ולא רוצים הסדר".

הסובלנות לקולות אחרים הגיעה לאפס. הזמרת יפה ירקוני, שקולה ליווה את כל מלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות, העזה להביע בריאיון ביקורת על התנהגות הממשלה וצה"ל, והצדיקה את מי שמסרב לשרת בשטחים[ii]. התגובה הציבורית גבלה בהיסטריה: חרם בלתי רשמי הוטל על הופעותיה, היא קיבלה מכתבי נאצה ואיומים על חייה. מופע מחווה של איגוד אמני ישראל שנועד לכבודה בוטל. סקר שפרסם העיתון "מעריב" הראה, שאם נגזר על הציבור לבחור בין מדינה יהודית לדמוקרטית, הוא מעדיף מדינה יהודית – מצב הפוך לזה שתיארו הסקרים ערב העימות[iii]. אמצעי התקשורת חדלו בהדרגה לראיין אישים פלסטינים, לאחר שמנהל הרדיו אמנון נדב נזף בעורכי האקטואליה שלו, על שיזמו ריאיון עם מזכ"ל הפתח בגדה חוסיין א-שייח'[iv] בסוף 2001.

לדמוניזציה הזאת היו, כמובן, שני צדדים. הישראלים חזרו להיות בעיני הפלסטינים האויב האכזר, הטובח בהם ללא אבחנה ומשפיל אותם מדי יום. שיטות הלחימה של צה"ל, שכללו מעבר דרך קירות של בתים ושהייה ארוכה בדירותיהם של פלסטינים, העמיקו עוד יותר את התהום בין שני הצדדים. בעיני הישראלים זו הייתה דרך מתוחכמת לשמור על חיי אדם; בעיני הפלסטינים זה היה הרס לשמו. צה"ל טרח לפרסם מדי פעם, כסוג של עלה תאנה, סיפורים על חיילים שנידונו על ביזה, כאילו מדובר במקרים מועטים של יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. לאמיתו של דבר, הסיפורים האלה לא היו נחוצים לאיש. לרוב המכריע של הישראלים לא היה אכפת אם נהרגים חפים מפשע בצד השני או שאם מישהו שולח ידו ברכושה של משפחה פלסטינית, ואף פלסטיני לא התרשם מן הידיעות על חיילים ישראלים שהשאירו מאחוריהם כסף, לתיקון הנזקים שנגרמו במהלך השבועות בהם שהו באותו בית עם אזרחים פלסטינים וקבעו מתי יזכו לפתוח את המקרר ולאכול.

באווירה הזאת, ובעוד עיר אחר עיר נופלת לידי הכוחות ללא התנגדות של ממש (פרט לג'נין, כאמור), הרגישו שרון ומופז חירות מלאה לממש את מחיקתה של המנהיגות הפלסטינית שהובילה לטעמם את ההתקוממות. ג'יבריל רג'וב היה רק הראשון בתור.

מרוואן ברגותי. מפקד התנזים והאיש המבוקש ביותר בשטחים, היה במסתור מאז תחילת המבצע. לשב"כ נודע שברגותי יגיע ב-12 באפריל בצהריים לביתו של חברו זיאד אבו עין בצפון רמאללה. האיש שבו רצה מופז יותר מכל, ולא הצליח ללכוד אותו במפקדתו של רג'וב, היה שוב בהישג יד.

ברגותי לא היה מנהיג השטח הבולט ביותר של האינתיפאדה. במידה רבה, סיפורו הוא סיפור של דור שלם: דור שגדל ובגר בשטחים, ובניגוד לערפאת ואנשי תוניס חי את רוב חייו תחת הכיבוש הישראלי. הוא הכיר ישראלים, דיבר עברית, גילה בקיאות בפוליטיקה ובחיי היומיום בישראל. אחרי הסכם אוסלו היה לחביב השמאל הישראלי. לא אחת התבטא בפומבי על כך שזכות השיבה לא תתממש, ותמך בגלוי בפשרה. אם הייתה תנועת "שלום עכשיו" פלסטינית, ברגותי היה מועמד טבעי להיות מנהיגה.

ברגותי ובני דורו התאכזבו מרה מתוצאותיו של הסכם אוסלו. הם ציפו לא רק לעצמאות הפלסטינית ולסיום הכיבוש, אלא גם לכך שיקבלו את חלקם במדינה הפלסטינית המתגבשת. אחרי שנים רבות ליד התרבות הישראלית, הם ראו את עצמם כשונים מן הדגם הערבי המקובל: הם רצו דמוקרטיה, אולי לא בסגנון מערבי מלא אבל הדבר הקרוב ביותר אי פעם בעולם הערבי. הם גם ציפו להכרה בכוחם בשטח. אנשי תוניס לא היו בשטחים בימי האינתיפאדה הראשונה, לא ישבו בכלא הישראלי ולא ידעו את המאבק שילד את אוסלו. העובדה שערפאת העניק להם, ולהם בלבד, את הכוח והשלטון ברשות, המרידה את הדור הצעיר ועוררה את חמתו. ברגותי, שהקים את התנזים כמעט במו ידיו, שגייס אנשים מכפר לכפר והבטיח להם את המחר הפלסטיני, זעם במיוחד.

כשם שסירב לבנות כל מוסד של מדינה שבדרך, כך סירב ערפאת גם לרענן את שורות ההנהגה הפלסטינית ותנועת הפתח. הוא לא ערך בחירות בתוך התנועה, ועסק בסכסוך תמידי בין זוגות של נצים: אבו מאזן ואבו עלא, רג'וב ודחלאן, ברגותי וחוסיין א שייח'. במאי 2000 ניצח א שייח' את ברגותי בבחירות על תפקיד מזכ"ל הפתח בגדה. ועם זה, התנזים עדיין סר למרותו של ברגותי – וזה בדיוק היה המצב הנוח לערפאת: הפרד ומשול, סכסך והשלם חליפות. ניסיונו של ברגותי להחזיר לידיו את המנהיגות בא לידי ביטוי בין השאר בחלקו המכריע במהומות יום הנכבה.

השלטון הפאודלי של ערפאת, והעובדה שאיכות חייו של הפלסטיני ברחוב לא השתפרה כמעט לאחר הסכמי אוסלו, יצרו זעם גדול – ומי שחש בלחץ היו אנשים כברגותי. האינתיפאדה, שנתפסה בישראל כמערכה מתוכננת של טרור למען השגת ויתורים מדיניים, הייתה לאמיתו של דבר אירוע פנים-פלסטיני לא פחות משהייתה מכוונת נגד ישראל[v].

בראשית האינתיפאדה ניסה ברגותי לשמור על מנהיגותו, ובה בעת לרסן את אנשיו. הוא התנגד לפיגועים בתוך שטח ישראל, ותמך בפעולות נגד אנשי צבא ומתנחלים[vi]. התעצמות כוחם של החמאס והג'יהאד, שנתפסו כמי שמקריבים את נפשם על המאבק הפלסטיני, הציבה בפניו אתגר של ממש. צעירים בני עשרים, חמושים ושוחרי נקם, קראו עליו תיגר, והוא חש שהוא מאבד אותם לטובת ארגוני הסירוב. אם אני לא מייצג אותם, אמר א שייח' באותם ימים, את מי אני מייצג? את אשתי?[vii]

בהדרגה, הלך התנזים והתפורר לחוליות מקומיות, שפעלו מתוך אינטרסים של לאומנות, בצע כסף ושליטה בטריטוריה. אחרי חיסולו של ראאד כרמי שלושה חודשים קודם לכן בטול כרם, אבד לברגותי הרסן לחלוטין, מה גם שהטבעת הישראלית סביבו החלה מתהדקת.

בראשית העימות ביקש, כזכור, אפרים סנה מאהוד ברק רשות להיפגש עם ברגותי. רק מי שיש לו השפעה של ממש בשטח יוכל לעצור את ההתלקחות, אמר לראש הממשלה. בוא נלך אל הטוען לכתר ונסגור אתו הסכם. ברק, שלח את סנה, ביטחוניסט בנשמתו, אל דיכטר. מה שהוא יגיד, אמר ברק. דיכטר, שכמו אנשי הצבא ראה בניסיונות ההידברות עם הפלסטינים פגיעה במאמץ להכריעם, אמר לא.

ברגותי המשיך להיפגש עם ישראלים, אבל אלה לא היו אנשי שלטון. הוא קיים קשר עם רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו. אם הוא יהיה המנהיג הפלסטיני הבא, כתב פונדק בתחילת האינתיפאדה לגלעד שר, שניהל את המשא ומתן עבור ברק, מצבנו טוב[viii]. נוסף על כך, ברגותי נעשה כוכב תקשורת ישראלי. הוא הרבה להתראיין, ובצד דברי רהב על הניצחון חזר ואמר שהפתרון יהיה רק הסדר. הפרופיל הגבוה שלו עשה אותו למטרה ראויה עוד יותר בעיני הצבא והשב"כ.

עבור אנשים כמופז ויעלון, שראו מולם מערכה מתוכננת ומבנים סדורים, ברגותי היה הרמטכ"ל שהוציא לפועל את הנחיותיו של ערפאת[ix]. יעלון פיתח לגבי הרשות הפלסטינית וארגוני הפתח תפיסה שדמתה לתפיסה של בעלות הברית כלפי הנאצים – כל מי שנגע במשטר האפל צריך להיגדע. מופז רצה לראות את רמטכ"ל האינתיפאדה, האיש שהתיימר להיות יריבו, עצור ומושפל בידיה של ישראל. כשנודע לו על ההזדמנות השנייה ללכוד אותו, היה נחוש שלא להחמיץ אותה הפעם.

יותר מכול, לא רצה מופז שהידיעה תגיע לבן-אליעזר בשעה שהוא עלול לטרפד את המהלך. בשיחות עם האמריקנים ועם עיתונאים ישראלים, לא הסתיר פואד את דעתו שבסופו של יום, ברגותי יהיה מנהיג פלסטיני שאתו תצטרך ישראל להידבר, ושהוא עשוי להוביל את עמו להסכם. הוא המשיך לומר זאת גם לאחר שברגותי נעצר והועמד לדין. בדיונים המוקדמים גם הביע בן-אליעזר הסתייגות מן המעצר, מחשש שברגותי ייהרג ויהפוך למיתוס. מופז, משוכנע כדרכו שהכוח ינצח, אמר שברגותי הוא פחדן והוא ייכנע ללא קרב.

ב-12 באפריל קיבל מופז קיבל את הידיעה שברגותי אותר. הוא ידע שבן-אליעזר עדיין אינו יודע זאת. כפי שסיפר אחר כך בגאווה לעיתונאים[x], דאג הרמטכ"ל ששר הביטחון לא יידע על המעצר המתוכנן עד שהכוחות יסגרו סופית על מנהיג התנזים. אף על פי שברוב המכריע של המקרים נכנע בן-אליעזר לדעתם של אנשי הצבא, גם כשחושיו אמרו לו אחרת, לא רצה מופז להסתכן אפילו באפשרות הקלושה שהפעם יתערב וישנה את הוראותיו.

מופז גם ידע מה שרון רוצה. לא אחת שאל שרון במפורש את אנשי הצבא בדיונים, כשעלה שמו של ברגותי, "איפה הוא?" פעם נוספת יכול היה הרמטכ"ל לסמוך על המטרייה המגוננת של ראש הממשלה, והעריך ששרון אף מעדיף שלא יבקשו ממנו אישור מפורש. הוא גם לא רצה שאנשי אמ"ן, שחלקם – בעיקר ראש אמ"ן עמוס מלכא וראש חטיבת המחקר קופרווסר – התנגדו ללכידת ברגותי, יתערבו בנעשה. לפיכך שמר את הידיעה לעצמו, והוציא הנחיות מבלי להעביר אותה למעלה.

יחידת דובדבן, שהתמחתה במעצרים של מבוקשים כבדים, נשלחה למשימה. אנשיה הקיפו את הבית, ועצרו את אבו עין. זה ניסה תחילה להסתיר את זהותו האמיתית. לבסוף נשבר אבו עין והודה שברגותי מסתתר בדירתו. הכוחות נכנסו לדירה, ולאחר זמן הסגיר ברגותי את עצמו לידי תא"ל גרשון יצחק, מפקד האוגדה. כפי שצפה מופז, הוא נכנע ללא קרב.

כאמור, עד לדקות האחרונות לא עידכן מופז את בן-אליעזר שברגותי עומד להיתפס. כשנודע לפואד לבסוף על המעצר המתקרב, כבר לא היה יכול להתערב גם לו רצה בכך, מחשש שיצטייר כמי שהכשיל את לכידתו של רמטכ"ל האינתיפאדה. ברגותי הועמד לדין והורשע בשילוח פיגועים. המשפט והמאסר רק העצימו את מעמדו בציבור הפלסטיני.

כמו במקרה של חיסול כרמי, גם מעצר ברגותי הביא לאחר מעשה לגל של מתנגדים בדיעבד. זה היה טמטום לעצור אותו, אמר עמוס מלכא (שאכן התנגד למעצר גם לפני מעשה) בשיחות סגורות מאוחר יותר. הוא יהיה מנהיג פלסטיני, עם אנשים כמוהו נצטרך לדבר, אבל עכשיו כשהוא בכלא כבר אי אפשר להוציא אותו משם. היועץ לביטחון לאומי אפרים הלוי הציע לשחרר את ברגותי במהלך ההודנא של שנת 2003. לברגותי, שישב אז במעצר, היה חלק נכבד בכינון הפסקת האש הזמנית, והלוי חשב ששחרורו עשוי לחזק את הפסקת האש. בלשכת ראש הממשלה הגיבו במילים – "זה רעיון סהרורי."

כעבור כמה חודשים הגיע גם תורו של מוחמד דחלאן. בדומה לרג'וב היה דחלאן מקורב לרבים מאנשי הביטחון הישראלים בשנים שלפני האינתיפאדה. הייתה לו תדמית מתוחכמת ופוליטית יותר מאשר לרג'וב, שנתפס כבריון יעיל ולא כמנהיג עתידי. כמי שהשתתף במגעים המדיניים בימים שלפני האינתיפאדה, היה דחלאן מוכר היטב גם בוושינגטון. הקרבה הישראלית אליו הייתה כה גדולה, שבדיונים פרטיים העזו גורמים ישראליים להביע באוזניו אפילו רעיונות מרחיקי לכת.

פעם נועד דחלאן עם שר הביטחון בן-אליעזר. עוזרו של פואד אמר ספק בצחוק לדחלאן, "אם נחסל את ערפאת בשבילך יהיה לך קל יותר?" מי זה המשוגע הזה, אמר דחלאן לבן-אליעזר. הוא שאל אותך משהו, אמר פואד, ודחלאן הגיב, "תעשו מה שאתם רוצים." הפגישה נמשכה, אף על פי שהרעיון שהועלה היה אמור לקומם כל פלסטיני.

זמן רב שמרה ישראל על דחלאן בצד של הטובים, באמצעות אבחנה מלאכותית בינו לבין סגנו ויד ימינו, ראשיד אבו שבאכ. דחלאן אינו מעורב בטרור, אמרו אנשי המודיעין. אבו שבאכ הוא שאחראי לירי המרגמות על יישובים ישראלים ולתכנון פיגועים – כאילו היה אפשר באמת להפריד בין ראש מנגנון הביטחון המסכל בעזה לבין האיש שבילה אתו שעות רבות בכל יום.

גם את אבו שבאכ לא ביקשה ישראל לעצור באמת. מדי פעם עלה שמו בדיונים, ושרון היה שואל, בדרך שכולם הבינו שאין בה דחיפות של ממש, מה קורה אתו. לכולם היה ברור שהוא משמש בעיקר דרך לחלץ את דחלאן מאחריותו למתרחש באזורו, תוך שישראל שומרת על מראית העין של דרישה מוחלטת מן הרשות להפסיק כל פעילות טרור בשטחה.

כדרכו מלאת הקריצות והמשמעות הכפולה, ידע שרון היטב לשדר דחיפות לא דחופה בעניין אבו שבאכ. למה לא עוצרים אותו, היה אומר בזעף כשעלה שמו של אבו שבאכ בדיונים, אבל מעולם לא חזרה לשכתו למפקדי הצבא עם מסר תקיף בעניין. בד בבד, נפגשו אנשי רשות שדות התעופה, המפעילה את המחסומים בכניסה לרצועה, לא אחת עם אבו שבאכ בעניינים שונים. אם רצה מישהו לעצור אותו באמת, לא הייתה בעיה – ואם רצה שרון שזה יקרה, היו לו אלף דרכים להבהיר זאת למופז.

כרגיל, האבחנות הדקות האלה לא ממש עניינו את המפקדים בשטח. בעיני אלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג, שהוביל קו תוקפני לכל אורך הלחימה, כל ההפרדה בין דחלאן לאבו שבאכ הייתה מלאכותית, תרגיל של הדרג המדיני ותו לא. אף על פי שלא ששו למבצע גדול ברצועה, נשארו אלמוג ומפקד אוגדת עזה ישראל זיו מתוסכלים אחרי "חומת מגן". יוזמי הטרור הגדולים חיו ופעלו בשטח שלהם, אבל מטעמים של היתכנות מבצעית או חששות של הדרג המדיני לא היה אפשר לפגוע בהם. על שליטה בשטח כדוגמת זו שהקנה "חומת מגן" בגדה היה אפשר רק לחלום. הדיונים הראשוניים על מבצעי חיסול כנגד שייח' יאסין והדרג הפוליטי של החמאס עדיין נתקלו בחומה של התנגדות. תכניות שהציג אלמוג למבצעים רגליים לתפיסתם או חיסולם נדחו, מחשש להסתבכות.

בנובמבר נקרתה לאלמוג הזדמנות. במבצע סמוך למפקדת הביטחון המסכל בתל אל הווא שברצועה נעצרו האחים מקדאד, שעסקו בייצור חומר נפץ. הם העידו שאבו שבאכ, שזמן קצר קודם לכן החליף את דחלאן רשמית כמפקד הביטחון המסכל, מייצר פצצות, מטענים ואפילו תותח בקנה מידה גדול. אלמוג בא למטכ"ל והציג תכנית להשתלטות על המפקדה. יעלון, שביולי החליף את מופז כרמטכ"ל, וסגנו גבי אשכנזי התנגדו, לאחר שאנשי המודיעין הזהירו מתגובה אמריקנית לפגיעה בדחלאן ומאפשרות של נפגעים רבים בפעולה.

אלמוג היה נחרץ[xi]. יש שם טרוריסטים והם צריכים להיעצר, אמר. למזלו, היה לו עכשיו בעל ברית בלשכת שר הביטחון: מופז, שהחליף את בן-אליעזר רק שבוע קודם לכן, לאחר פרישתה של העבודה מן הקואליציה. האנשים היו אותם אנשים, אם כי בכובע אחר – ועמדתם הבסיסית לא השתנתה: שר הביטחון מופז לחץ על הרמטכ"ל יעלון לבצע, והפעולה אושרה.

אלמוג חיקה את דפוס הפעולה מביתונייא: ירי של טילים ממסוקי קרב, ולאחר מכן הודעה על הפצצה עתידית של המקום אם לא יתפנו ממנו יושביו. אנשי דחלאן, שרק חצי שנה קודם לכן האשים את רג'וב בכניעה מבישה, נסו מהמקום, וחיילי צה"ל נכנסו פנימה.

בניגוד לציפיות, השלל שתפסו היה מועט. התותח והמטענים, ששימשו הצדקה לפעולה, לא נמצאו מעולם. היו כמובן לא מעט מסמכים, אבל לא כולם העידו דווקא על פעילות עוינת: בין השאר נתפסו דווקא הנחיות של דחלאן לאבו שבאכ כיצד להתמודד עם אנשי החמאס, בדיוק מה שדרשה ישראל. הביטחון המסכל, שב-1996 גילח זקנים של אנשי חמאס[xii], ספג מכה קשה. המסר הישראלי היה ברור: לא מדברים עם אף אחד, לא מבדילים בין פלסטיני לפלסטיני. ב-2002 לא רק חידש שרון את הריבונות הישראלית דה-פקטו בגדה וריסק את שייריה של הרשות הפלסטינית, אלא גם מחק כל בר שיח פלסטיני אפשרי. הציבור הישראלי צרוב התודעה קיבל את פירוקו של השותף בצהלה גדולה.


[i]  תוך כדי המצור התפרסם ב – 1.4.02 ריאיון עם ג'יבריל רג'וב בשבועון האמריקני "ניוזוויק". רג'וב אמרחד-משמעית שברגותי אינו בבניין.

[ii]  בריאיון לגלי צה"ל במאי 2002

[iii] סקר "מעריב" – "WATCH-MARKET " , 2.4.02.

[iv]  צה"ל הפעיל לחץ על כלי התקשורת לא לראיין את המנהיגים הפלסטיניים. האלוף עמוס גלעד אמר בנובמבר 2001 על גל"צ: "תחנה צבאית שמראיינת את מרואן ברגותי שתוקף את צה"ל ואת ישראל. אנחנו באמת לא נורמאליים".

[v] בריאיון לניוזוויק ב-11.12.00, חודשיים וחצי לאחר שהאינתיפדה החלה, אמר ברגותי: "ההנהגה תצטרך להסתגל לכללים החדשים… שבע שנות מו"מ באוסלו הוכיחו כי בלי לחץ בשטח המו"מ לא יצליח. אנחנו נלחמים באינתיפדה כדי שהמו"מ יצליח."

[vi]  במהלך מבצע "חומת מגן" נתפסו מכתבים של ברגותי לערפאת, בהם הוא מבקש כסף עבור פעילים שביצעו "פעולות איכותיות". המכתבים פורסמו בספרו של העיתונאי רונן ברגמן, "והרשות נתונה".

[vii]  ריאיון של המחברים עם חוסיין א-שייח', ינואר 2004.

[viii]  במכתב ששלח פונדק ב – 18.10.00 נכתב "התחזקה דעתי שפרדוכסלית ככל שזה עשוי להישמע אם כל השמועות על התחזקותו של ברגותי נכונות הרי אלו בשורות טובות ביותר לעתיד תהליך השלום. לדעתי, אל לנו לנסות לפגוע בו". פונדק כתב כי הוא מקיים אתו שיחות ארוכות מדי יום ושהמסר של ברגותי הוא חזרה להפגנות עממיות ללא נשק.

[ix] על פי תמליל שפורסם כחלק ממשפטו, ברגותי אמר בחקירתו בשב"כ כי "כשערפאת שותק הוא נותן אור ירוק לפיגועים". באותה נשימה אמר כי "ערפאת נזף בו מספר פעמים ודרש להפסיק את מעורבות הפתח בפיגועים בשטח ישראל". לפי התמליל ברגותי הורה לבצע את הפיגוע במסעדת סי פוד מרקט בתל אביב אבל הופתע בדיעבד מהמיקום כי הורה לבצע אותו בשטחים. עוד אמר כי בתפקידו כמזכ"ל הפת"ח הוא אחראי לרכישת נשק ולביצוע פיגועים, וכן כי כשהוא מבקש מערפאת לחתום על קבלת כספים הוא אינו אומר לו שהכסף מיועד לממן פיגועים. "רק סבל מפיגועים יגרום לישראלים להבין שיש להם מה להפסיד מכך שאין שלום ויביא אותם לוותר על עמדות קשוחות."

[x]  תדרוך לעיתונאים, יוני 2003.

[xi]  בראיון פרידה שהעניק האלוף דורון אלמוג לעיתונאי עמוס הראל ב"הארץ", 27.6.03, אמר "הדבר האחרון שמעניין את מוחמד דחלאן זה ביטחון ישראל".

[xii]  אחרי רצף פיגועים בתוך ישראל בתחילת 1996 יצאו כוחות הביטחון הפלסטיניים לפעולה מקיפה נגד החמאס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.