ההימור של בנימין נתניהו הצליח. ראש הממשלה הוכיח שהוא מבין את דונלד טראמפ יותר טוב אולי ממה שהנשיא מבין את עצמו. התרגלנו לחשוב שכאשר נשיא ארה"ב אומר "לא" בפומבי, זה "לא". לא כך אצל טראמפ. לפי "ניו יורק טיימס", ה"לא" נמסר גם בשתי שיחות של טראמפ עם נתניהו.
נתניהו של אחרי 7 באוקטובר נמצא בהלוך רוח שאין לו מה להפסיד. הוא הפגין נחישות לא אופיינית של מי שמקווה שתקיפה מוצלחת באיראן תטשטש את מחדל 7 באוקטובר. ניפנף את ההסתייגות המסורתית של הצבא, שלא רצה לצאת לתקיפה בלי שארצות הברית תהיה חלק ממנה. הימר על כך שטראמפ חובב הדרמות לא יוכל להישאר מחוץ למעגל תשומת הלב, בוודאי לא אם תקיפה ישראלית תהיה מוצלחת.
ראש הממשלה הניח, שטראמפ לא יקשיב כל כך לקהילת המודיעין שלו, שהעריכה כי אין החלטה איראנית לפרוץ לפצצה. השכיל לייצר תחושת דחיפות של הרגע האחרון, הפיץ מודיעין על התקדמות איראנית בתחום ההנשקה, ועל בסיס ההצלחה הגדולה של מכת הפתיחה גרר את טראמפ למלחמה. התברר, שנתניהו יודע לקרוא את טראמפ הרבה יותר טוב מעיתונאים כמוני, שעשו את הטעות והקשיבו למה שהנשיא אמר.
אחת ההחלטות הכי מעניינות של המלחמה היתה החלטת צחי הנגבי להתראיין כבר ביום הראשון של המלחמה ולהגיד, שאין דרך צבאית לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית. נדמה שהנגבי המנוסה הבין, שהעצים הגבוהים שנתניהו טיפס עליהם בהצהרות הראשונות שלו — "נשמיד את הגרעין האיראני" — מחייבים דיוק ועידון. נשמיד באמצעות הסכם, הסביר הנגבי. גם היעד הזה יהיה קשה להשגה. אם המשטר לא ייפול, יש סיכוי שיקרה ההפך. בתום המלחמה עלול להיפסק הוויכוח האיראני ארוך השנים סביב המנהיג חמינאי בנוגע לפצצה, ותתקבל החלטה לרוץ לגרעין. אם כבר היתה לנו פצצה, יגידו אלה שחייהם תלויים בהישרדות המשטר, לא היו מעזים לתקוף אותנו.
הנקודה הקשה יותר לפיצוח היא: מדוע הציב נתניהו עוד שני יעדים למלחמה הזאת, אחד מהם תוך כדי המלחמה — חיסול הטילים הבליסטיים והפסקת מימון ארגוני הטרור. שתי המטרות מוצדקות ומבורכות, אבל אין להן שום תשתית מוקדמת, לא משא ומתן, לא הסכם, לא פיקוח. איך מתכנן נתניהו לא להידרדר למלחמת התשה, כאשר שני היעדים הללו לא יושגו, אפילו לכאורה?
בכיר בסביבת נתניהו טען באוזני: אנחנו פשוט נפסיק כשנרצה. האיראנים לא יעזו להמשיך. ואם כן? שאלתי. נחזור גם אנחנו, אמר, יש לנו עליונות מוחלטת שם.
ברור שהמטרה האמיתית של נתניהו היא הפלת המשטר. זה השינוי היחיד שבאמת יכול להבטיח את השגת המטרות האמביציוזיות. כל עוד המשטר נשאר, קשה לראות דרך למנוע ממנו לממן טרור, לפתח טילים בליסטיים ואולי אפילו לפרוץ לפצצה.
בינתיים קשה לראות סימנים להפלת המשטר, בוודאי לא תוך כדי המלחמה, הדוחקת לא מעט מוקדי כוח באיראן להתנגד לתקיפות על מדינתם. האמת היא, שהפלת משטר היא תהליך כמעט בלתי אפשרי להערכה. ברית המועצות, מצרים וסוריה קרסו באחת, בלי קרב, אחרי עשרות שנים ששרדו כמשטר שרוב האוכלוסייה בהן מתעב. השאלה הגדולה היא, אם טראמפ מיצה — או שזה עומד להיות קמפיין אווירי מתמשך. קמפיין משותף אמריקאי־ישראלי יחליש יותר את המשטר באיראן. האם ישבור את עקשנותו להמשיך במלחמת התשה עד שירגיש שהחזיר מעט את כבודו? זו דרך מסוגננת יותר לשאול: מתי נקבל את חיינו בחזרה?