הצטלבו וחלקנו הבנה שקטה ששנינו, כל אחד בדרכו, תוצריו של יקום של סודות עלומים… וערמומיות חסרת בושה". כהן יודע שפוטין יודע שהוא יודע; איזו גאווה. פוטין קרא לו "קולגה", ובעיני כהן הוא מנהיג עם ראייה למרחוק, חכם, שחקן שח, כל הקשקושים שנהגו להגיד על נשיא רוסיה עד שהוכח סופית שמדובר בדיקטטור חסר מעצורים, שלקח את ארצו 30 שנה לאחור. בעניין העימות עם אוקראינה כהן דווקא משמיע ביקורת. על זלנסקי, כמובן. זלנסקי ("פוטין חכם לאין שיעור ממנו") הוא לא מנהיג. את שיקוליו של פוטין, לעומת זאת, כהן מסביר באריכות. ואגב, יש לו מועמד אידיאלי להשכין שלום בין הצדדים: יוסי כהן שמו. כבר היו מי שביקשו ממנו, אבל אלו לא היו האנשים הנכונים. כשיגיעו הטלפונים הנכונים, כהן יתייצב למשימה — ובטוח שיצליח בה.
כהן כמעט מתגאה בכך שהוא אינו מפחד מהמוות; שמשפחתו מתקשה להכיל את שוויון הנפש שלו כלפי האפשרות שימות. בכלל, אין בו פחד. חלק מהדברים שהוא כותב יוצרים את הרושם שעשרות שנים של שקרים חרצו צלקות מחשבתיות מוזרות באישיותו. למשל כשהוא דן בסוגייה של מלחמה גרעינית. "נניח רגע שפקיסטאן תימחק מהמפה בעקבות מתקפה גרעינית… הנזק יהיה קטסטרופלי… (אבל) החיים יימשכו במידה מקוללת של נורמליות". בקיצור, אין מה לדאוג (אלא אם אתה פקיסטני).
לגבי 7 באוקטובר כהן לא חוסך בביקורת. אבל לא כל כך ברור על מה. הוא לא מתמודד ברצינות עם העברת הכסף מקטאר לעזה, שבה היה שחקן מרכזי (זו יוזמת שב"כ בכלל, הוא טוען ומשקר; "טעות קשה", הוא כותב). הוא גם לא מתייחס לעסקאות הצוללות וכלי השיט ולמה שכתבה עליהן ועדת גרוניס במכתבי האזהרה. גם לא לחלקה של המהפכה השלטונית במה שקרה. עיקר הביקורת של כהן מוטחת בראשי מערכת הביטחון. זה קרה במשמרת שלכם. זו אשמתכם. איך זה קרה לכם, הוא תוהה. איך לא נעתרתם ללחציי לתקוף את חמאס מוקדם יותר, לתת למוסד להיות אחראי על עזה. מתי לחץ? מאיפה זה בא? מה היה חלקו של נתניהו? הביקורת היחידה בספר על נתניהו נוגעת לחוסר יכולתו להתחבב על מנהיגי האזור ולהביע אמפתיה.
כהן מספר אנקדוטה. איש קהילת המודיעין לשעבר אמר לו, "איך זה ייתכן שהם היו בחופשה? בתקופתי יצאתי ליום חופש אחד בלבד". "מה, לכל היום?", ענה לו כהן, לדבריו. ובכן, נחמד שכהן יודע לשלב גם הומור בספרו. במהלך התחקיר שעשיתי בעבר על מערכת היחסים שניהל כהן עם דיילת ועל הניסיון המוזר שלו להרגיע את בעלה, גיא שיקר, נדהמתי לגלות כמה זמן פנוי יש לראש המוסד. מתכתב, מדבר, נוסע לזו, חוזר, הולך לפגישה "מדינתית" בדירה של טייקון. אל מול הפעילות האינטנסיבית הזאת, לא פעם תהיתי איך שולפים את ראש המוסד מכל הדירות האלה, אם משהו באמת קורה.