חוק השידורים של שר התקשורת שלמה קרעי אכן מותן מאז הוצג לראשונה ב–2023. סעיף הרייטינג מותן, החובה ברישוי לשידור חדשות רוככה. יש בחוק גם חלקים חיוביים. למשל, החובה המוטלת על ענקיות הסטרימינג הבינלאומיות להקצות חלק מהכנסותיהן להפקות ישראליות איכותיות. ועדיין, יש בחוק בעיות. החשובה שבהן היא, שקרעי רוצה לבטל את החומה בין הערוץ המסחרי לחברת החדשות. בדיון בוועדת השרים נימק זאת כך: ערוצים 12 ו–13, שהחומה קיימת בהם, משדרים שקרים, בעוד ערוץ 14, שאין בו חומה, משדר אמת. מסקנה: לא צריך חומה.
הנימוק השני של מצדדי החוק הוא, שאין דבר כזה בעולם. ייתכן. מפעם לפעם גם בישראל מייצרים חידוש חכם. מ–22 שנות עבודתי בערוץ מסחרי אני יכול להעיד, כי ההגנה על חברת החדשות מצמצמת מאוד את היכולת של אינטרסים זרים להשפיע על המהדורה. בדרך כלל בעלי השליטה בערוץ אינם מעזים אפילו לנסות.
בישראל באמת קיימת קבוצת ביקורת ייחודית. בערוץ 14 אין הפרדה, והטאלנט המרכזי של הערוץ, ינון מגל, מאיים על מפרסמים בחרם, פוגש בתשדירים מצולמים את מי שכן מפרסם בערוץ, וערוץ הטלגרם שלו גבה כסף ממילואימניק בעבור פרסום, בלי גילוי נאות. בכל שנותי בערוץ 13 (לשעבר 10), מי שקשורים לפרסומות בערוץ לא ביקשו ממני דבר. בדרך כלל, אין לי מושג מי הם. מאבק כמו שהרמנו בחדשות 13 נגד מינוי עורכת ראשית לא ראויה כיוליה שמאלוב ברקוביץ' לא יוכל להתקיים בעולם שבו החומה ירדה והבעלים יכול למנות את מי שהוא רוצה ולפטר אותו בדקה.
הנושא השני הוא רייטינג. במשרד המשפטים ניסו שוב ושוב להבין מקרעי ואנשיו למה צריכה הממשלה להיות מעורבת בפרסום נתוני הרייטינג. בשום מקום שאני מכיר בעולם זה לא קיים. אמנם משרדי הפרסום לא יצטרכו להתחשב בנתונים שיקבל משרד התקשורת מגופי שידור שונים, אבל זה יכול להפעיל עליהם לחץ חיצוני. כמי שמת מסקרנות לדעת מה הנתונים של הצפייה, שנשמרים ב"יס" או ב"הוט", אשמח מאוד שיפרסמו אותם כדי לדעת כמה הנתונים של ועדת המידרוג אמינים; אבל מה הקשר של הממשלה לנושא הסופר־רגיש הזה?
התשובה של קרעי ואנשיו היא: למה אנו צריכים להסביר מה תכלית החקיקה? באמת, למה? הם השליטים, הם אינם צריכים לנמק. לערוץ 14 יש תיאוריה ולפיה נתוני הרייטינג לא אמינים, והופ — שר התקשורת יוצר חקיקה מיוחדת בשבילם.
ויש גם עניין הבעלות הצולבת. כשהמאבק הקשה הזה נוהל בשנות ה–90, הוא נועד למנוע מבעלי העיתונים לרכוש גם את ערוצי הטלוויזיה וליצור מצב שבו 3 אנשים ישלטו בכל שוק הדעות והחדשות. החקיקה הצליחה. מאז עבר נצח, ויש היגיון בשינוי הססטוס. הבעיה היא, שקרעי ואנשיו מסרבים לקיים דיון מפורט על ההסדר המוצע. מצד אחד, אינך רוצה הסדר שיאפשר ליצחק מירילשווילי, הבעלים של ערוץ 14, או נוני מוזס להשתלט על חצי התקשורת הישראלית. מצד אחר, יש היגיון בכך שבעלי הון שכבר מושקעים בפלטפורמה תקשורתית יוכלו להתחרות גם בעוד פלטפורמות.
השורה התחתונה היא, שאם שר התקשורת היה באמת מעוניין להעביר את החקיקה הזאת בהסכמה, היה אפשר להגיע להצעת חוק ממשלתית שהיתה זוכה גם לגיבוי משפטי. ברגע האמת, כשקרעי נדרש להחליט בין עשייה למריבה, הוא בחר במריבה. אולי הוא פשוט פחד, שהממשל האמריקאי לא ייתן לו להעביר את החקיקה בגלל הגזירות על ענקיות הסטרימינג, אז העדיף לפחות לריב.