בחודשים שאלי פלדשטיין עבד בהם כיועץ תקשורת של איתמר בן גביר הוא נחשב לצלע שפויה בחבורה. ליד בנצי גופשטיין זה לא נורא קשה. בהתכתבויות הפנימיות של החבורה נתקלים לא פעם בקושי של פלדשטיין להכיל את הטירוף הבן גבירי. פעם אחת החליט בן גביר לערוך שימוע למפקד כלא קציעות, שבהערת אגב אמר משהו כמו "בן גביר לא קובע". הוא דרש את מצלמות הכלא ועשה שימוע משפיל למפקד הכלא ולמפקד המחוז. הוא השתולל וצעק, ובשלב מסוים פלדשטיין לא היה יכול להכיל ויצא מהחדר. זמן קצר לאחר מכן עזב את תפקידו.
כשהגיע ללשכת נתניהו בתחילת המלחמה, הוא בעיקר הוקסם מהאקשן, מהיכולת לזרוק משפט שנהפך לכותרת ראשית, להיות בחדר כשהדברים קורים. בהקשר זה, אמר אמת כשתיאר את המוטיבציות שלו לעמרי אסנהיים ב"כאן 11". גם גרסתו להדלפת המסמך ל"בילד" הגיונית ומתיישבת עם הראיות בתיק.
האם זו פרקטיקה מקובלת, להעביר ידיעה האסורה בפרסום כאן לעיתונות חו"ל? לא ממש. לפני כשנה דיברתי עם דוברות השב"כ, אחרי שהצנזורה פסלה ידיעה חשובה שלי. אמרתי לדובר: אתה יודע שזה ייצא הרי בחו"ל? איני זוכר מה ענה, אבל שנה לאחר מכן — זה לא יצא.
למען ההגינות יש לציין, כי יש והיו בתקשורת הישראלית כתבים, שבמקביל לתפקידם בארץ כותבים בחו"ל. לפעמים בחו"ל מתפרסם סיפור בחתימתם לצד כתבים זרים, כולל קטעים שנאסרו לפרסום בארץ. פעם התפרסם קטע כזה בספר של יוסי מלמן ודן רביב שנגע להפצצת הכור הסורי. שאלתי את הצנזורה, איך זה מתפרסם בישראל בספר בעברית? נאמר לי, שזה קטע שרביב, עיתונאי זר, פירסם, ובמהדורה הבאה תיעשה הפרדה בין הכותבים.
כך שפלדשטיין היה יכול להרגיש שהוא פוסע בדרך אסורה אך שכיחה. הוא ראה איזה מפעל הדלפות של מסמכים רגישים מתנהל בלשכת נתניהו. הרבה מהידיעות נגד הצבא שהתפרסמו אחרי 7 באוקטובר — הסביר פעם פלדשטיין בשיחה סגורה — מקורן בלשכת נתניהו. על רקע זה הוא צודק שחקירת השב"כ האגרסיבית נגדו היתה מוגזמת.
בנוגע ל"קטארגייט", לעומת זאת, גרסת פלדשטיין מחוררת לחלוטין, ולא ברור למה הסכים בכלל להתראיין עליה. ייתכן שחשב שלא יצוצו ההתכתבויות בינו לבין איינהורן והראיות הנוספות שהוכיחו שידע היטב שיש לקוחות קטאריים בסיפור, שהוא ממציא סיפורים עיתונאיים ושהוא מתוגמל על כך.
אפילו יועץ תקשורת מיומן כמוהו לא הביא בחשבון שלא כל הראיות נמצאות אצלו ושגם לצד השני (יונתן אוריך וישראל איינהורן) יש התכתבויות שיכאיבו לו. פרסום ההתכתבויות הביא למצב האבסורדי, ובו הוא מדבר שעות על כל דבר שבעולם ולא נשאל על עובדות המפוררות את גרסתו.
שיטפון הפרטים החדשים בפרשה אינו משנה את תמונת המצב: ציבורית, סירחון חסר תקדים; משפטית, עדיין בנקודה מורכבת. אין ראיות לכך שנתניהו ידע על הסירחון. ביחס לשאר המעורבים יש עדיין לעבור את המכשול של "איש ציבור". האם מי שמקבל את משכורתו מהליכוד אבל הוא חלק מהמעגל הפנימי של ראש הממשלה הוא "איש ציבור"? בעיני, מכשול עביר לחלוטין, אבל אין תשובה של 100%.
אם יש נקודה שחודדה, הרי היא שלא מסובך להוכיח פגיעה בביטחון המדינה, כמו שעלה מהערות השופט מנחם מזרחי. לא צריך להתעמק ביחס האמביוולנטי לקטאר, כן או לא "מדינת אויב". התדרוכים המומצאים נגד מצרים הם בלא ספק פגיעה ביחסים עם בעלת ברית אסטרטגית, ולכן באופן ישיר פוגעים בביטחון המדינה.