סיפור האיחוד התחיל, על פי שני מעורבים במשא ומתן, בהצעה שקיבל יאיר לפיד לחבור לגדי איזנקוט. לפיד דיבר עליה עם נפתלי בנט. ההצעה נדיבה, אמר לפיד, אך אני מעדיף לחבור אליך. לפיד מרגיש בנוח עם בנט, הם גנבו לא מעט סוסים יחד. בברית הפוליטית הראשונה שכרתו, בבחירות 2013, עשה בנימין נתניהו הכל כדי להפריד ביניהם. בנט לא התפתה. על לפיד איים אחוז החסימה, אך למה בנט נכנס לעניין?
בנט הסביר במשך חודשים שלפיד רעיל בעיני בוחרי הימין, אבל זה לא באמת מגיע לו, ללפיד. לפיד איש ראוי, טען, אלא שנתניהו הצליח לבנות לו דימוי שמאלני בעיני בוחרי הימין, ולכן אסור לו, לבנט, לחבור אליו.
לבנט יש מוניטין של מחליטן אימפולסיבי, שאוהב להפתיע, לקבל החלטות מהירות, שמרגיש שזו מנהיגות — ואחר כך מתקשה מאוד לתקן את הנזק. האולטימטום הכושל שהציב לנתניהו בנובמבר 2018, הקמת "הימין החדש", החתימה לבד באולפן ערוץ 14 על התחייבות שלא יצרף את מנסור עבאס. האיחוד עם לפיד שוב נראה כמו החלטה כזאת.
בנט שיכנע את עצמו שאם יחבור לפיד לאיזנקוט, הסקר ביום שאחרי הבחירות יגלה שהמפלגה החדשה משיגה מספר מנדטים דומה או אף גבוה יותר מהמפלגה שלו. ומשם קצרה הדרך גם לאיבוד ההכרה בעובדה שהוא מנהיג הגוש האלטרנטיבי לנתניהו, ואולי גם לנזילת מנדטים ממפלגתו, כמו שקרה לו כמה פעמים בעבר. בניסוח קשה יותר, בנט היה צריך לבחור בין האינטרס האישי שלו להמשיך להוביל את הגוש ובין המחיר הלא קל — שיהיו בוחרי ימין שיחזרו לגוש. והוא העדיף לנצח את איזנקוט מלנצח את נתניהו.
לבנט ואנשיו יש הסבר אחר. אמנם זה לא חיבור אידיאלי, הם אומרים, בטווח הקצר נדמם בדופן ימין, אך השורה התחתונה היא שהדרך היחידה להשאיר בוחרי ימין במפלגה של בנט היא רק אם יהיה ברור להם שראש הממשלה של הגוש הזה הוא בנט. אם תעורער המנהיגות הזאת, והם יחששו שהצבעה לבנט תכתיר את איזנקוט — כביכול ראש ממשלה מן השמאל — הם ינטשו, ונתניהו יישאר בשלטון. לכן, טוענים אצל בנט, נתניהו כמעט אינו תוקף את איזנקוט, לא מצייר אותו כשמאלני ולא מאוורר אמירות "שמאלניות" שלו מן העבר. לדבריהם, נתניהו שואף שהמתחרה יהיה איזנקוט ולא בנט.
אין לשלול על הסף הסבר זה. באותה נשימה צריך לציין כי אין ודאות שהסנטימנט של בוחרי ימין לאיזנקוט שלילי יותר מהסנטימנט שלהם לבנט. לפי שעה נראה שהלחץ של בנט ושל לפיד על איזנקוט מתפרש יותר כהיסטריה. אצל בנט ולפיד טוענים: איזנקוט עבד עלינו. נתן לכולנו תחושה שהוא חסר אגו, שהוא רק מחפש את החיבור הנכון, אבל האמת היא שהוא רק רוצה להיות ראש הממשלה. לגיטימי, הם אומרים, אבל התחרות של בנט איתו מחייבת אותו לרצות את דופן שמאל במקום לחזר אחרי בוחרי ימין.
"השמאלנים האלה חייבים להפסיק להיות כאלה מטומטמים", אמר לי בכיר במחנה בנט, "16 שנה הם מפסידים בבחירות, ועוד לא הבינו. צריך לעשות כמו בהונגריה, לנצח מצד ימין, לתת לבנט שקט מכל החלומות שלהם, זה לא הזמן לזה, עכשיו הזמן לנצח את נתניהו ולהציל את המדינה, וזה יכול לקרות רק מימין".
ואילו אצל איזנקוט יאמרו: לאיזנקוט יש סיכוי להביא בוחרי נתניהו מ–2022 יותר מלבנט השנוא, בוודאי אם ימשיך ככה בסבלנות לטפס לראשות הגוש. מה שיגרום לכל אותם בוחרי המרכז־שמאל שהלכו לבנט לשאול את עצמם: בעצם, למה שנמליך עלינו ראש ממשלה מהימין כמו נפתלי בנט?